איך להיות מוזה

חלק ראשון

היזהרו מאמנים נושאי מתנות

פרק 1

2012

הדפיקות הלמו בראשו, ונחיריו מלאו ריח של זרע. ניר הניח את כף ידו על פניו והעביר אותה באטיות, מורח עור בעור במין תנועת מחיקה. אולי כך ייעלמו הדפיקות.

הוא קפץ על רגליו בבת אחת, רץ לכניסה ופתח בבהלה את דלת הדירה. שלושה פועלים שסבלנותם פקעה עמדו מעברה השני. אחד מבוגר, גדול, ולצדיו שני בני עשרה גרומים בגופיות סבא. הדלת כבר נפתחה לרווחה כשנזכר שאינו לובש דבר מלבד זוג תחתונים לבנים, דקים, מוכתמים. הנערים צחקקו קלות והגבר נזף בו על ההמתנה. ניר מלמל את ההתנצלות הקוהרנטית ביותר שהצליח לחבר, ורץ להתלבש בזמן שהשלושה החלו להרים את ארגזי הקרטון המרוטים, הממוחזרים, שהיו מפוזרים ברחבי הדירה.

הבגדים שלו היו על רצפת חדר האמבטיה. הוא בקושי הצליח להיפטר מהם בלילה בלי למעוד ולשבור את אפו על האריחים המאוירים. הוא התלבש במהרה וליל האתמול חזר אליו בהבזקים. אורות צבעוניים. דונה סאמר. רחבת ריקודים צולעת. חייל במדים עם משקפי פלסטיק מלבניים מחייך אליו מרחוק. כעת הסריחו הבגדים מאלכוהול, עשן וזיעה מעורבת בדיאודורנט. הוא קירב את כף ידו לפיו ונשף עליה. לאחר מכן צחצח את שיניו באצבע — המברשת כבר הייתה ארוזה — ויצא לפקח על ההובלות. גם זה קרה אתמול: הבחור הממושקף הזמין אותו לשני צ'ייסרים, משך אותו לשירותים ולא השחית זמן על משחק מקדים. ידיים נתחבו מתחת לבגדים, איברים חולצו והעניין כולו נגמר בתוך כמה דקות. "אתה הירושלמי האחרון שלי," אמר ניר כשסיימו ורכסו את רוכסניהם. "צר לי לאכזב אותך," ענה החייל, "אבל אני מפתח תקווה."

עדי יצאה למסדרון בפיג'מה. "מה, זהו?" שאלה.

"ידענו שזה הולך לקרות."

"כן אבל זה עדיין עצוב," מילותיה נמשכו בעצלות. "אני הולכת לקרוא ללירון."

שלושת השותפים עמדו יחדיו בפעם האחרונה במסדרון הדירה ברחביה, ולא נשאר להם מה לומר. הם כבר ערכו את טקס הפרֵדה בבר האהוב עליהם במרכז העיר, שתו חצאים של בירה טייבה, סילקו משערם פתיתי טיח שנחתו לאטם מהתקרה, ונשאו נאומי פרדה קטנים. אבל משהו בכל זאת התבקש, אחרי שנתיים של מגורים משותפים, אז לירון אמרה: "הבייבי שלנו עוזב את הקן," ועדי הוסיפה: "אוווו."

ניר ניגן בכינור דמיוני כשראה שהמובילים סיימו עם הארגזים ועומדים לגשת לציורים שעמדו בפינה. הוא אומנם עטף אותם בשלוש שכבות של נייר בועות, אך זו לא הייתה סיבה להפקירם כעת. "יו, מה זה בזהירות עם זה," כמעט התחנן. על קצות האצבעות עקב אחר השלושה במורד המדרגות המובילות אל החצר, וניסה לראות מעבר לכתפיהם כאשר העמיסו את הציורים אל חלקו האחורי של הטנדר. "זהו, נוסעים," אמר המבוגר.

ניר הנהן וסימן דקה עם האצבע, רץ בחזרה למעלה, חטף את התיק שהיה זרוק במסדרון, חיבק שוב את השותפות, מיהר למטה, התנצל וטיפס על הכיסא שלצד הנהג. כדי להתחמק משיחת חולין הצמיד את פניו לחלון וברגעים מסוימים אף זייף הירדמות. ככל שהתקרבו לתל אביב, כך היה פחות על מה להסתכל. ההרים והדרכים הסלעיות התחלפו במישורים, הירוק התמוסס לצהוב דהוי, העצים התגלגלו לעמודי חשמל. ניר הרגיש פתאום שעשה עסקה מחורבנת.

המגדלים של עזריאלי הזדקפו באופק, והוא מתח את שרירי גבו בציפייה. חמש־עשרה דקות מאוחר יותר נעצר הטנדר בכניסה לבניין ברחוב שביל המרץ. קריית המלאכה הייתה שכונה אפורה ומכוערת, שבה התחרו הבטון והעליבות על שליטה. משני צדי הכביש היו מבני שיכון מוארכים שרק ביניהם, אם מביטים מעלה, אפשר לראות פס צר של שמים מסנוורים.

שני הנערים פרצו מאחורי הטנדר ומיד החלו לפרוק את תכולתו. ניר חיטט בתיק עד שמצא את המפתח ומיהר במעלה המדרגות, שתיים־שתיים, לקומה השנייה. דלת הברזל נפתחה בחריקה והוא נכנס ונפעם, פעם נוספת, מרוחבו של החלל. רצפת הבטון היצוקה, התקרה הגבוהה, החלונות הצרים והמסורגים שהגיעו כמעט עד למעלה. המטבחון היה מזערי, המקלחון מתפורר, אבל ניר הרגיש שהוא במקום הנכון. "מושלם," מלמל, וזז כדי לפנות מקום למובילים.

הציורים, שהיו האחרונים להיכנס לטנדר, היו הראשונים לצאת ממנו. הוא צפה בקנבסים הנערמים וחשב שיש משהו כמעט מיותר בהתעקשות שלו לסחוב אותם ממקום למקום. אלו בסך הכול ציוריו של סטודנט: אף אחד לא יקנה אותם, אף אחד לא יציג אותם. בכל זאת, ציורים אי־אפשר לזרוק לרחוב כמו בגדים ישנים. "אתה צייר טוב בסך הכול" — אלו המילים שאמר לו ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, ארנון בן שטרית, כשניר הצליח לתפוס אותו לשיחת סיכום ליד הברזייה. "אבל אני חייב להגיד לך שיש לך עוד דרך ארוכה. זה טבעי, אתה הבוגר הכי צעיר במחזור שלך. אז אני אומר, תבשיל קצת, תתנסה, תבין מה מעניין אותך, ואולי עוד שנה־שנתיים תזמין אותי לסטודיו ונראה איפה אתה עומד." ואז הוסיף, בקול מונמך, "אין עליך ג'וינט במקרה?"

ניר ניסה לשכוח את השיחה הזו, כמו שניסה לשכוח את הביקורות הפושרות שקיבל על תערוכת הגמר שהציג לפני חודשים בודדים. המרצים לא שיבחו אותו בהתלהבות הראויה לתלמידים החביבים עליהם, וגם לא קטלו אותו בתשוקה שנשמרה עבור החלשים או המרגיזים ביותר. אף לא אחד מהם הרחיב בדברים. הם כמו דיברו מתוך חובת הדיבור, מסמנים וי וממשיכים הלאה. ציוריו לא העלו בהם שום תגובה רגשית או אינטלקטואלית. כל זאת לא התיישב עם האופן שבו ניר חווה את אמנותו. כשישב לבדו עם הציורים, נטה לחשוב שהם מעניינים, כן, לא רעים בכלל ואולי גם טובים למדי. אילולא ביקשו המרצים לחנך אותו להתבוננות מושגית ביצירת אמנות, אילולא העביר ארבע שנים במקום שבו לומדים לדבר במקום לצייר, אם אלו היו רק הוא והציורים שלו בחדר, אז אולי זה היה עובד. במהלך לימודיו התפלא לא פעם על הפער התהומי בין האופן שבו הגיבו אנשים רגילים לכישרון הציור שלו, לבין הערך, או חוסר הערך, שהיה לכישרון הזה באקדמיה. הוא היה "הילד המוכשר" מרגע שזכר את עצמו מקשקש בטושים על ניירות מחברת. הוא כמובן רצה לקחת את הכישרון הזה ולרוץ אתו הכי מהר והכי רחוק שהיה יכול.

זה התחיל עם מגמת אמנות בתיכון. ההורים שלו עודדו אותו, כמובן, הם היו מסוג ההורים הגאים בבנם לא משנה כמה בחירותיו היו זרות להם ולעולמם. שניהם היו מורים — מתמטיקה, ביולוגיה, ובהתאם התקיימו משתי משכורות צנועות שאפשרו להם לשכור דירה נאה בשכונת בת גלים בחיפה. ניר, בן יחיד, בילה את נעוריו בין מרכז הכרמל וחוף הים, בין כיתות הציור בבית הספר וחדרו הקטן עם החלון הבודד ותריסי האלומיניום הכעורים. שם בחדר היה לו החופש לצייר מה ומי שרצה, באיזה סגנון שהתחשק לו, בלי שקולות זרים יזמזמו באוזנו וינסו להסיטו לכיוון זה או אחר, או בלי שדמויות בנות סמכא ילחשו ויבחשו ויבלבלו אותו עד שלא יזכור עוד מדוע הרים את המברשת מלכתחילה.

בתקופת הבגרויות הוא קידם שני פרויקטים: פטור מהשירות וקבלה לבצלאל. החלק הראשון היה קל — ניר היה כל כך רזה, שהצבא שמח לשחרר אותו על רקע רפואי. אבל ההישג השני היה פחות נגיש משדמיין. כבר במבחני הקבלה הרגיש כמו עולה חדש בארץ שאינו דובר את שפתה — הציורים שלו לא דיברו בעד עצמם, לא תפסו את מרכז השיחה בהכרח. הבוחנים ביקשו לשמוע במה הוא מתעסק, להבין את ההשפעות שמובילות את בחירותיו. הוא נכנס לרשימת ההמתנה וכסס את ציפורניו במשך חודשים ארוכים. מפעם לפעם היה מזכיר לעצמו שגם אניש קאפור לא התקבל לבצלאל בזמנו, אבל לא הייתה בכך נחמה גדולה. לבסוף התבשר, שבועות ספורים לפני תחילת הלימודים, שהוא בכל זאת בפנים.

הבניין המשונה שעל הר הצופים היה עולם שכולו מבוגרים, ואילו ניר — עדיין ילד. הוא נכנס בשערי בצלאל צעיר יותר, נמוך יותר, רזה יותר, מנוסה פחות, מתוחכם פחות ובעיקר מודע עד כאב לכל התכונות הללו. אך במהרה מצא שיש להן יתרונות. אנשים נמשכו לשונות שלו, לרעננות שלו, מרצים התרשמו יותר כאשר הבריק באחד התרגילים, ובקיצור, עצם צעירותו הייתה מקור למשיכה. היה לו כל מה שנדרש כדי להפוך לוונדרקינד. הכול מלבד ביטחון עצמי. אותם הקולות המזמזמים שפעם ידע להרחיק מעליו, החלו להישמע חזקים יותר, בעוד קולו שלו החל להיחלש ולהיבלע.

האם היה צייר בעל יכולת התבוננות מעמיקה, צייר חכם או צייר הרגיש לרחשי הרגע? כולם סביבו דרשו תשובות. אל תסתפק בלהראות לנו ציורים, נדמה שאמרו, אל תצביע על משיחות מכחול או בחירות של צבע וטקסטורה — תסביר לנו אותם, שים אותם בהקשר, תמסגר אותם, תמלל אותם. אבל כיצד אפשר להסביר את הבלתי מוסבר? הרי ציור, עבורו, לא היה דבר־מה שבסופו אמורים להציב סימני שאלה. בשביל ניר — ציור היה דת. הוא היה מוחלט, מרכיב קבוע בעולם שאין לערער לא על קיומו ולא על תכליתו. כשם שאין שואלים לשם מה אלוהים, כך לא שואלים לשם מה הציור או הפיסול או השירה או המחול. יוצרים אותם, ככל שניתן, סוגדים להם, יראים אותם, מתפללים להם. מתפללים כל הזמן, תמיד, ללא הפסקה.

ארבע שנים מאוחר יותר ניר למד לדבר, ידע כיצד להצדיק את הבחירות שלו, למקם את הציורים בהקשר של שיחה ושל שיח. אלא שלא תמיד האמין במה שאמר, ותהה אם לעתים דיבר כדי לרצות, כדי להוכיח ולהצדיק את מקומו. ארבע שנים — והוא עדיין לא היה משוכנע שישנו יחס ממשי בין הדיבור לבין היצירה. הוא נרשם ללימודים כדי להמשיך לצייר, כדי להיות צייר, אבל לא ידע אם אכן הצליח להפוך לצייר טוב יותר, או בסך הכול לצייר יותר מתוחכם, יותר רהוט.

הפועלים סיימו והלכו. ניר זרק את עצמו על המזרן העירום במרכז החדר ולקח כמה נשימות עמוקות שנועדו לציין את חשיבות הרגע. הוא קם וחצה את החדר בפסיעות רחבות וספר עשרים ושישה צעדים מהדלת עד לקצה והיה משוכנע שזהו החלל הגדול ביותר שמישהו אי־פעם התגורר בו. כל הרצפה הזו, האין־סופית, הבטון האפור הנפרש כמו שדה של פוטנציאל. אם זה היה תלוי בו, היה משאיר את המקום בדיוק כפי שהוא. כך, חלל ומזרן וציורים. אם זה היה תלוי רק בו, היה מגשים את פנטזיית הצייר הסגפן, הסטואי, שעובד בסביבה שאין בה הסחות דעת. אבל הוא היה מוכרח להתחשב גם ברונה. ככלות הכול, היא משלמת חצי משכר הדירה.

הרעיון היה שלה, הסידור הזה, כשניר התלונן בפניה בפעם השמונים שלא משנה איך הוא מזיז את המספרים בראש, הוא לעולם לא יצליח להרשות לעצמו לשכור גם דירה וגם סטודיו. לא עם משכורת של מלצר. ואז רונה אמרה, למה שלא תיקח לופט שיש בו מקום גם לגור וגם לצייר, והוא אמר שזה לא פחות יקר ועיניה של רונה נצצו פתאום והוא שאל, מה? והיא אמרה: יש לי רעיון גאוני.

היא שכרה דירת שני חדרים עם מרפסת ברחוב בלפור רגע לפני שטסה לחופשה השנתית שלה בברלין והפקידה בידיו צ'ק פתוח ואת מלאכת שכירת הסטודיו. יהיה לה מפתח משלה, ופינת עבודה משלה, ואוכל משלה במיני־פרידג', וליתר ביטחון גם מגבת משלה במקלחת. והיא תגיע מתי שהיא רוצה. יהיה כיף, הבטיח לעצמו. הרי גם ככה הוא ורונה היו בלתי נפרדים. ממילא הם ישנו זה אצל זה לפחות פעמיים בשבוע. ובכל מקרה, גם אם היה שוכר סטודיו לבדו, היא ללא ספק הייתה שוהה בו מבוקר ועד ערב. אם כך הכול תקין, חשב. מלבד זאת, היו לו יומיים לעצמו עד שרונה תשוב מברלין, ובינתיים הוא ממילא יעצב את המקום כפי שהוא רוצה. כלומר, עם רהיטים שימצא ברחוב.

למחרת בבוקר קנה זוג אופניים משומשים ליד התחנה המרכזית ופידל באזור עד שאיתר ספה קטנה עם ריפוד שהיה פעם כחול, שולחן עץ מתנדנד וכמה כיסאות קש, שכמעט שלא היו בהם קרעים. רק ארון בגדים קטן קנה מכספו, ברחוב הרצל, וכיריים חשמליים מסוחר גרוטאות בשוק הפשפשים ביפו.

*

השיער של רונה התקצר ונשזר פסים בהירים בשלושה או ארבעה גוונים. היה לה ספר קבוע שהייתה פוקדת בכל חופשה ברלינאית, ובכל קיץ הייתה נכנסת אליו ואומרת, "תעשה מה שאתה רוצה," ובכל קיץ הייתה חוזרת ארצה עם תספורות אסימטריות קצרות ומגניבות. גם בגדים חדשים היו לה ונעלי התעמלות בצבעים זוהרים ואולי עלתה מעט במשקל, כפי שתמיד קרה כשביקרה בחו"ל. ניר עוד לא השלים את המחשבה, וכבר נזף בעצמו. אפילו אם לעולם לא יאמר דבר בפניה בנוגע לרוחב גזרתה — שבסך הכול הייתה טיפ־טיפה רחבה מדי — הרגיש כאילו בגד בה במחשבותיו.

היא חיבקה אותו באריכות, העבירה יד בשערותיו ופרעה אותן. שניהם צחקו, והיא מיהרה לסקור ולבחון את הסטודיו מפה לפה, להתהלך בין הקירות ולהעביר את ידה על החלונות והרהיטים. "המקום הזה ענק!" התפעלה, "כל הכיתה שלנו יכולה לעבוד כאן!"

ניר צחקק ושמח מאוד על אישורה.

"תקשיב, זה היה קצת מלחיץ לתת לך למצוא מקום בלעדי אבל וואו, זה הרבה יותר טוב אפילו ממה שקיוויתי."

הוא התחייך ומשך בכתפיו, "אז מה הבאת לי?"

היא הוציאה שקית ניילון אטומה מהתיק והגישה לו. מהשקית שלף זוג סניקרס חדשות ובוהקות, דומות לאלו שהיא נעלה, עם שרוכים צהובים זוהרים ודוגמה של פרחים בכתום־ירוק. הוא בלע את רוקו ועיקל את שפתיו כלפי מעלה. "תודההה," מיהר לחבק אותה ולהשיב את הנעליים לשקית.

"זה איזה אמן רחוב בקרויצברג שמצייר על נעליים וטי־שירטים. אתה אוהב?"

"הן ממש מיוחדות."

"אתה שונא אותן."

"בכלל לא! אני פשוט לא רגיל להתלבש צבעוני כל כך."

"כן, זה נכון, לא יודעת מה חשבתי לעצמי," היא הרעידה את ראשה מצד לצד, "לא חשוב, תדחוף אותן עמוק בארון ותחכה להזדמנות הולמת. ובשם אלוהים, איך הספקת כבר לסדר כאן את הכול?"

"הבאתי מלא דברים מהרחוב."

"אני עוד לא פרקתי חצי מהארגזים שלי."

"זה כי את עצלנית ואני חרוץ."

"אוי סתמי."

"אז איך היה בברלין?"

הסיפור היה כמעט קבוע: ביקורים אצל חברים שהיגרו מישראל, אמנים שהכירה בפתיחת תערוכותיהם (והחליפה אִתם כתובות אימייל), בגדים שרכשה, ארוחות שאכלה, שיטוטים פשוטים אך מלהיבים ברחובות של דרום־מזרח העיר, "כי שכונות כמו המיטֶה ופרנצלאואר ברג נהיו כבר כל כך יאפיות שזה עוד רגע כמו במערב." ובעיקר, סיפרה, "זה מדהים כמה שסצנת האמנות שם שונה משלנו. אין שם את התחושה הזאת שאמנות היא רק לאמנים, אתה יודע, זה מרגיש כאילו כולם הולכים לגלריות ולמוזיאונים, וכולם אנשים יצירתיים באיזשהו אופן. מספיק שאתה רואה את אמנות הרחוב ואתה מבין שבשבילם אסתטיקה זה ערך."

"וואלה."

"כן, זה לא מנותק מהעם כמו אצלנו. זה לא איזה תחום אליטיסטי, זו לא איזו בועה. ואתה מבין כמה חשוב להתאוורר לפעמים ולהיחשף למקומות אחרים בשביל לראות עד כמה הכול אצלנו כל כך פרובינציאלי."

"אוף את עושה לי חשק."

"אתה תמות על זה. כל הזמן חשבתי עליך ועל כל הדברים שהיית אוהב. אתה חייב לבוא אתי בפעם הבאה."

ניר נאנח והעלה לנגד עיניו את שורת המינוס הטורדנית בעובר ושב שהוא כמעט מצליח לאזן בכל חודש, אבל תמיד יש משהו חשוב יותר, כמו ז'קט חדש או עוד יציאה לילית או סט של מכחולים משיער סוס. רונה ידעה ללחוץ על הכפתורים, אף על פי שעשתה את זה בלי להתכוון. הוא רצה את הכסף שלה לטיסות ולבגדים, אבל בעיקר רצה את החברים האמנים הבינלאומיים, השבחים שהיא קיבלה על תערוכת הגמר, הביקורות בעיתונים, הטלפונים מגלריסטים, היחסים הטובים עם המרצים.

היא המשיכה וסיפרה שמיד כשהגיעה לנתב״ג, ראתה את נועה מהשכבה שלהם בתור של הביטחון. נועה, כך רונה הייתה משוכנעת, חיבלה במכוון בעבודתה בימי תערוכת הגמר. מדי יום סטודנט אחר השגיח על המוצגים; ביום שבו נועה הייתה רשומה כאחראית, רונה הגיעה למחלקה ושם מצאה את המקרן שלה מוצב באלכסון, כאשר הסאונד של הסרט כלל לא פעיל. היא לא נתנה לנועה הזדמנות להסביר או להתגונן, וניהלה את המשפט הזה בראשה. "היא מתה בשבילי," הכריזה, ובכך הודיעה, למעשה, שהיא מתה גם עבורו. איזה פלא, חשב, שהחברות שלהם שרדה את ארבע השנים האחרונות, בזמן שרונה התחברה והסתכסכה עם מחצית מבני כיתתם. קשרים אינטימיים של ממש היו לה, חברויות חשובות ששרפה בן רגע כשמשהו השתבש. ניר היה משתאה לראות אותה עוברת ממצב של נאמנות ליריבות. מוחקת בדקה יחסים של שנים.

דרמות, באופן כללי, לא היו מחזה נדיר באקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים. ניר זכר עוד את הפעם הראשונה שבה עמד מנגד כשחבריו לכיתה קרעו אחד משלהם לגזרים במהלך ביקורת על עבודותיו. במיוחד הפליא אותו העונג שהפיקו מהסיטואציה, הזחיחות שנלוותה לחידודי הלשון. כמו כיתת יורים הם התקבצו סביבו ושחררו קליע אחר קליע. ביקורות אמורות להתנהל אחרת, חשב, בחלל שבו הסטודנטים מרגישים בטוחים ומנסים להסביר בבהירות ובכבוד מה מושך אותם בעבודות ומה פחות. ההזמנה הפתוחה לומר זה לזה ככל העולה על רוחם הוציאה מהם מעין נבזות, וגם מהמרצים, שמפעם לפעם היו משתלחים בעצמם בתלמיד או בתלמידה אומללים, שלא ישנו ימים לפני ההגשה בשל פחד איום מפני הרגע הזה בדיוק. הוא מעולם לא הבין מדוע ציורים גרועים או פסלים בינוניים נתפסים במחלקה כפשע שיש לתת עליו את הדין.

על כל מקרה, זה לא היה מובן מאליו, הוא ורונה. ניר חייך בחיבה בזמן שסיפרה על הבחור שהיה לה סוג של קטע אתו בשבוע האחרון של חופשתה. "איזה הייטקיסט מהוד השרון שפגשתי בארוחת ערב אצל רונן וטליה. אבל לא נראה לי שניפגש גם בארץ, אתה יודע, סטוצים שקורים בחו"ל נשארים בחו"ל."

"תביאי לראות תמונה".

"לא לא, אתה שוב תרד עליי שיש לי טעם מגעיל בגברים."

"זו אשמתי שאת הולכת עם כל מיני קירחים ושמנים?"

"מה לעשות, אלה הגברים שנמשכים אליי."

"הייתי מעדיף להתנזר."

"בסדר, ניר, לא אצל כולנו הם עומדים בתור."

סטרייטים, הם נראו כל כך... מוזנחים, משמינים, לא מגולחים. החולצות שלהם תמיד היו מקומטות, התחתונים בצבצו מאחור, התספורות בוצעו בשרלטנות. מזל שאני לא בת, חשב, סטרייטית. ההומואים של תל אביב הם מאגר אין־סופי של חתיכים בעלי טעם מדהים בבגדים ובמוזיקה. הוא עצם לרגע את עיניו ודמיין את הגבר הבא בחייו: מבוגר, החליט, ועשיר, שיעריץ אותי. הוא יתעקש שלא אבזבז את הכישרון שלי בהגשת קפה ועוגות לתיירים אמריקאים. הוא יפציר בי שאתעל את כל האנרגיה שלי לציור. הוא יממן אותי וייקח אותי למקומות כמו פירנצה ופריז. אני הולך להתאהב בקרוב, חשב. הוא הרגיש זאת בעצמותיו, בחלציו, כל תא בגופו הזדקר והכין עצמו לקראת התפרצות בלתי מרוסנת של תשוקה ושל רגש.

"ניר!" רונה חבטה בכתפו.

"איי, מה את עושה?" הוא הניח את ידו על האזור הכואב.

"לא ראית אותי כמעט חודש, אתה מוכן לתת לי קצת תשומת לב?"

"אני מצטער אני פשוט — את לא מרגישה שהכול עכשיו ממש מפחיד? שעוד רגע נדע אם אנחנו אמנים על אמת או שסתם בזבזנו ארבע שנים מהחיים שלנו? מה אם נגלה שבכלל אין לנו כישרון?"

"ברור שיש לנו כישרון, ואף אחד לא יגיד לנו מה אנחנו כן ומה אנחנו לא."

"זה פשוט —"

"מה?"

"זה לא בדיוק אותו דבר אצלך, כי את כבר קיבלת מלא חיזוקים ויש לך פגישות עם — כמה גלריות?"

"שלוש."

"בדיוק, עם שלוש גלריות. אבל אצלי זה קצת אחרת כי —"

"די ניר, בלי רחמים עצמיים. אתה כולך בן עשרים ושתיים. תשב ותאונן עכשיו עוד כמה שנים ועדיין תהיה יותר צעיר ממני. לא הרווחת את הזכות להיות ממורמר."

"אבל... מה אם אף אחד לא יאהב את הציורים שלי?"

"אז תמצא שוגר דדי שיקנה את כל הציורים שלך ויתלה אותם בסלון שלו. כל מה שתצטרך לעשות בתמורה זה לתת לו למצוץ לך מדי פעם."

הוא חייך. "אוי רונה, את כזה מבינה אותי."