התינוק החושב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התינוק החושב
הוספה למועדפים

התינוק החושב

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אליסון גופניק

אליסון גופניק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היתה בין מחברי הספר "המדען שבלול התינוקות".

נושאים

תקציר

כיצד התינוקות שלנו חושבים? איך זה להיות תינוק? עד כמה מעצבות חוויות הילדות שלנו את חיינו כמבוגרים?
בעשור האחרון התחוללה מהפכה באופן שבו אנו מבינים את מוחם של תינוקות ופעוטות. בעבר סברנו כי תינוקות הם לא-רציונליים, ושהחשיבה והחוויה שלהם מוגבלות. וכעת באה אליסון גופניק - פסיכולוגית ופילוסופית בעלת שם, וגם אמא – ומסבירה את המחקרים המדעיים והפסיכולוגיים החדשניים ביותר, אשר גילו כי התינוקות שלנו לומדים יותר, יוצרים יותר, אוהבים יותר וחוֹוים יותר מכפי שהעלינו אי-פעם בדעתנו.
אפשר לומר, שיש סיבה טובה להאמין שתינוקות בעצם חכמים יותר, מתחשבים יותר ובעלי מודעות רבה יותר מאשר המבוגרים.
הגילויים המדעיים החדשים הללו מביאים בכנפיהם תשובות לכמה מן השאלות העתיקות והעמוקות ביותר על משמעות הקיום האנושי. המבט המרותק שנועצת תינוקת בת-יומה בפני אמא שלה מניח את היסודות לאהבה ולמוסר.
החקירות הבלתי נלאות שמנהל פעוט בפינת המשחקים הן המפתח לתגליות המדעיות. משחקי נדמה-לי פרועים של ילד בן שלוש מסבירים כיצד אנו יכולים לדמיין את העתיד, לכתוב רומנים ולהמציא טכנולוגיות חדשות.
גופניק לוקחת אותנו לסיור מודרך מרתק ונגיש לכל אחד בין ההתפתחויות פורצות-הדרך בפסיכולוגיה, במדעי המוח ובפילוסופיה, המסייעות לנו להבין את התודעה של ילדים קטנים מאוד, ומעניקה לנו תובנות חדשות ומטלטלות על הדרך שבה רואים התינוקות שלנו את העולם – ועל ידי כך היא מחדדת את חשיבות התפקיד שלנו כהורים בעיצוב חיי ילדינו.

פרק ראשון

פרק ראשון: 1
עולמות אפשריים
למה ילדים מעמידים פנים?


*

בני האדם אינם חיים בעולם האמיתי. העולם האמיתי הוא מה שכבר קרה בעבר, מה שקורה עכשיו ומה שיקרה בעתיד. אבל איננו חיים רק בעולם האחד הזה - אנחנו חיים ביקום של עולמות אפשריים רבים, שמכיל את כל המצבים האפשריים של העולם בעתיד ואת כל המצבים שהיו יכולים להתקיים בעולם בעבר, ואת כל אלה שעשויים להתקיים בו כעת. העולמות האפשריים הללו הם מה שאנו מכנים חלומות ותוכניות, בדיונות והשערות. הם התוצרים של תקווה ושל דמיון. הפילוסופים, במילים יבשות יותר, מכנים אותם "נוגדי־מציאות" (counterfactuals).[7]
נוגדי־המציאות הם ה"לולא־אילולא־ואלמלא" של החיים: כל מה שיכול להתרחש בעתיד אך טרם קרה, או מה שהיה יכול להתרחש בעבר אך לא התממש. בני האדם מתייחסים ברצינות רבה מאוד לעולמות האפשריים האלה - הם חשובים להם בדיוק כמו העולם הממשי. במבט ראשון, חשיבה נוגדת־מציאות נראית כמו יכולת מתוחכמת מאוד ומבלבלת מבחינה פילוסופית. איך זה שאנו מסוגלים לחשוב על דברים שאינם? ומדוע לחשוב בצורה כזאת במקום להתמקד בעולם הממשי? נראה מובן מאליו שהבנת העולם הממשי מקנה לנו יתרון אבולוציוני, אבל איזו טובה צומחת לנו מעולמות מדומיינים?
אפשר להתחיל לענות על השאלות האלה באמצעות התבוננות בילדים קטנים. האם חשיבה נוגדת־מציאות קיימת רק אצל מבוגרים מתוחכמים? או שגם ילדים קטנים יכולים לחשוב על עולמות אפשריים? התפיסה המקובלת, המשתקפת בתיאוריות של זיגמונד פרויד ושל ז'אן פְּיָאזֶ'ה, היא שתינוקות וילדים קטנים מוגבלים לַ"כּאן ולעכשיו" - לתחושות, לתפיסות ולחוויות המיידיות שלהם. כשילדים קטנים מעמידים פנים או מדמיינים, גם אז הם אינם מבדילים בין פנטזיה למציאות: הפנטזיות שלהם, על פי השקפה זאת, הן פשוט עוד סוג של חוויה מיידית. חשיבה נוגדת־מציאות דורשת יכולת תובענית יותר - היכולת להבין את היחס בין הממשות לבין כל החלופות שלה.
מדענים קוגניטיביים גילו כי התפיסה המקובלת הזאת שגויה. נמצא שאפילו ילדים קטנים מאוד מסוגלים לשקול אפשרויות, להבחין בינן לבין המציאות, ואף להשתמש בהן כדי לשנות את העולם. הם יכולים לדמיין דרכי קיום אחרות של העולם העתידי ולהשתמש בהן לתכנון תוכניות. הם מסוגלים לדמיין עולמות אחרים שהיו יכולים להתקיים בעבר, ולבחון אפשרויות שחלפו. והדבר הדרמטי במיוחד הוא שהם יכולים ליצור עולמות דמיוניים לחלוטין, בדיונות פרועים והעמדות פנים מטלטלות. עולמות הדמיון המטורפים הללו הם חלק מוכר של הילדוּת - כל הורה לילד בן שלוש קרא פעם "איזה דמיון!" - אבל המחקרים החדשים משנים באופן יסודי את חשיבתנו על העולמות האלה.
בעשר השנים האחרונות גם גילינו שהילדים ניחנים בכוחות הדמיון הללו, וגם התחלנו להבין איך הכוחות האלו מתאפשרים. אנחנו מפתחים מדע של הדמיון. מה במבנה המוח ובתודעה של ילדים מאפשר להם לדמיין מגוון מסחרר כל כך של עולמות חלופיים?
התשובה מפתיעה. על פי ההנחות המקובלות, הידע והדמיון, המדע והפנטזיה, שונים זה מזה באופן מהותי ואולי אף סותרים לחלוטין. אבל הרעיונות החדשים, שאתווה כאן, מראים כי הכישורים שבזכותם ילדים לומדים כל כך הרבה על העולם הם גם אלה שמאפשרים להם לשנות את העולם - להביא עולמות חדשים לכלל קיום - ולדמיין עולמות חלופיים שאולי לעולם לא יתקיימו. מוחותיהם של ילדים יוצרים תיאוריות סיבתיות של העולם, מפות שמראות איך העולם פועל. התיאוריות האלה מאפשרות לילדים לדמיין אפשרויות חדשות ולהעמיד פנים שהעולם שונה.
כוחם של נוגדי־מציאות
פסיכולוגים גילו כי חשיבה נוגדת־מציאות משתתפת בכל ההיבטים של חיי היומיום, ומשפיעה באופן ניכר על השיפוט, על ההחלטות ועל הרגשות שלנו. יכולנו לחשוב שמה שמתרחש בפועל הוא הדבר החשוב באמת, ולא מה שאנחנו מדמיינים שהיה יכול לקרות בעבר או שעשוי להתקיים בעתיד. זה נכון במיוחד לגבי נוגדי־המציאות המתייחסים לעָבָר - מה שהיה יכול להתרחש ולא קרה - הלולא־אילולא־ואלמלא של החיים. ואף על פי כן, הלולא־אילולא־ואלמלא משפיעים עמוקות על החוויה.
באחד הניסויים הפסיכולוג זוכה פרס נובל, דניאל כהנמן, ועמיתיו ביקשו מן הנבדקים לדמיין את התרחיש הבא. מר טיז ומר קְרֵיין יושבים במונית לנמל התעופה, וכל אחד מהם חייב להגיע בדחיפות לטיסה שלו - שתי הטיסות אמורות להמריא בשעה 18:00. אבל הכבישים פקוקים להחריד, והשעון מתקתק. בסופו של דבר, הם מגיעים לנמל התעופה בשעה 18:30. מתברר שהטיסה של מר טיז יצאה בשעה שתוכננה, אבל הטיסה של מר קריין התעכבה עד שעה 18:25 ומר קריין רואה אותה יוצאת מן השער ממש בעת בואו. מי יתרגז יותר?[8]
כמעט כולם הסכימו כי מר קריין, שהחמיץ את הטיסה ממש כעת, יהיה הרבה יותר אומלל. אבל מדוע? שניהם החמיצו את הטיסה. דומה שמר קריין אינו מרוגז בגלל העולם הממשי אלא בשל העולמות נוגדי־המציאות - עולמות שבהם המונית היתה מקדימה טיפ־טיפה, או שבהם המטוס היה מתעכב עוד כמה דקות.
אין צורך לפנות לתרחישים מלאכותיים כגון זה כדי להיווכח בהשפעתם של נוגדי־מציאות. נתבונן בספורטאיות שזכו במדליות באולימפיאדות. מי שמחה יותר, הזוכה במדליית ארד או הזוכה במדליית כסף?[9] היה אפשר להניח כי הזוכה במדליית הכסף, שהשיגה בפועל תוצאה טובה יותר, תשמח יותר. אבל בעבור כל אחת מהשתיים תקפים נוגדי־מציאות שונים למדי. בשביל הזוכה בארד, האלטרנטיבה הרלוונטית היתה שתסיים בלי מדליות בכלל - גורל שזה עתה הצליחה לחמוק ממנו. בעיני הזוכה במדליית כסף, האלטרנטיבה הרלוונטית היתה לזכות במדליית זהב - גורל שהחמיצה זה עתה. ואכן, כשפסיכולוגים הביטו בסרטונים של טקסי הענקת המדליות וניתחו את הבעות הפנים של הספורטאים, הזוכים במדליית ארד נראו שמחים יותר מן הזוכים במדליית כסף. ההבדלים בין הדברים שהיו יכולים לקרות עלו בשקלול על ההבדלים בין הדברים שקרו באמת.
כמו מר קריין בנמל התעופה, או כמו הזוכה במדליית הכסף, בני האדם אומללים במיוחד כאשר תוצאה נחשקת נדמית בהישג יד או שהוחמצה ממש ברגע האחרון. כמו שכתב ניל יאנג, בפרפראזה על המשורר ג'ון גרינליף ויטייר (Whittier), "ללשון ולעט אין מילים יותר עגמומיות/ משלוש המילים 'היה יכול להיות'."
מדוע אנחנו, בני האדם, טרודים כל כך בנוגדי־מציאות, שהם - בהגדרתם - דברים שכלל לא התרחשו? מדוע העולמות המדומיינים האלה חשובים לנו כמו העולמות האמיתיים? האם המילים "זה היה, וזה איום" אינן עצובות יותר מן המילים "זה היה יכול להיות"?
התשובה האבולוציונית היא שנוגדי־המציאות מאפשרים לנו לשנות את העתיד. מאחר שאנחנו יכולים לבחון עולמות חלופיים, אנחנו יכולים גם לפעול במציאות על העולם, להתערב במהלכו ולהפוך אותו לאחד מאותם עולמות חלופיים. בכל מעשה שלנו אנחנו משנים, ולו במעט, את מהלך ההיסטוריה, ומקדמים את העולם בנתיב מסוים ולא באחר. הגשמתה של אפשרות אחת פירושה, כמובן, שכל האפשרויות החלופיות ששקלנו לא יתגשמו - הן נהפכות לנוגדי־מציאות. אבל היכולת לדמיין אפשרויות אלה היא הכרחית להצלחתנו האבולוציונית. חשיבה נוגדת־מציאות מאפשרת לנו לתכנן תוכניות חדשות, להמציא כלים חדשים וליצור סביבות חדשות. בני האדם מדמיינים ללא הרף מה יקרה אם יפצחו אגוזים או יטוו סלים, או יקבלו החלטות פוליטיות בדרכים חדשות, והסיכום של כל החזיונות האלה הוא עולם שונה.
נוגדי־המציאות המתייחסים לעבר, והרגשות האנושיים הטיפוסיים הנלווים אליהם, הם כמדומה המחיר שעלינו לשלם תמורת נוגדי־המציאות העתידיים. מאחר שאנו אחראים לעתיד, אנחנו יכולים לחוש אשמה ביחס לעבר. מאחר שאנחנו יכולים לתכנן תוכניות, אנחנו עלולים להתאכזב. הצד האחר של הכושר לדמיין את כל העתידים האפשריים, את כל הדברים שעשויים להיות שונים, הוא שאי־אפשר לחמוק מדִמְיוּן כל תמונות העבר האפשריות, כל הדברים שהיו יכולים להשתנות.
נוגדי־מציאות אצל ילדים: לתכנן את העתיד
האם ילדים מסוגלים לחשוב באופן נוגד־מציאות? הסוג הבסיסי ביותר, מבחינה אבולוציונית, של חשיבה נוגדת־מציאות בא לידי ביטוי כשאנו מתכננים תוכניות לעתיד - כשאנו שוקלים אפשרויות אחדות ובוחרים את הכדאית ביותר לדעתנו. איך אפשר לדעת אם תינוק צעיר מאוד יכול לעשות זאת? במעבדה שלי הראינו לתינוק מוט להשחלת טבעות - צעצוע נפוץ ומוכר.[10] אבל את החור של אחת הטבעות כיסיתי בנייר דבק. כיצד יגיב התינוק לטבעת שהיא בו־בזמן דומה לכל האחרות אך גם מרדנית? כשהבאנו תינוק בן 15 חודשים למעבדה, הוא נקט מעין שיטה של ניסוי וטעייה כדי לפתור את הבעיה. הוא השחיל חלק מהטבעות, התבונן היטב בטבעת שפיה מודבק - ואז ניסה להשחיל גם אותה. ואז ניסה להשחיל שוב, חזק יותר. וניסה שוב. ואז הוא נראה מבולבל, ניסה אחת מהטבעות האחרות - ושוב ניסה את הטבעת המודבקת. באופן כללי, תינוקות קטנים המשיכו בניסיונות כאלה עד שוויתרו.
אבל ככל שהתינוקות גדלו והתוודעו לאופן הפעולה של העולם, התנהגותם השתנתה לגמרי. תינוקת בת 18 חודשים השחילה את כל הטבעות האחרות, ואז הרימה את הטבעת הסוררת במבט של "על מי בדיוק אתם עובדים?" וסירבה אפילו לנסות להשחיל אותה. תינוקת אחרת באותו גיל הרימה מיד את הטבעת המכשילה והשליכה אותה באופן הפגנתי לצדו השני של החדר, ואז השחילה ברוגע את כל האחרות. תינוקת נוספת הושיטה את הטבעת אל המוט ואז, באופן לא פחות דרמטי, צעקה "לא!" או "הו־הוֹ!" התינוקות הללו לא נדרשו לראות במו עיניהם איך תתנהג הטבעת - הם דמיינו מה יקרה אם ינסו להשחיל אותה, ופעלו בהתאם.
בניסוי אחר בדקנו אם תינוקות מסוגלים למצוא שימוש חדש לחפץ כלשהו - אם הם יכולים, בדרכם הפשוטה, להמציא כלי חדש. הנחתי צעצוע נחשק מחוץ להישג ידם של התינוקות, ולידו הנחתי מגרפת צעצוע. כמו במקרה הטבעת, תינוקות בני 15 חודשים הרימו לפעמים את המגרפה, אבל לא הבינו איך להשתמש בה ככלי. הם הזיזו את הצעצוע מצד לצד ואפילו, למרבה התסכול, הרחיקו אותו מעליהם, עד שהצליחו במקרה למשוך אותו אליהם או עד שוויתרו. אבל תינוקות מבוגרים יותר הביטו במגרפה ועצרו כדי לחשוב. כמעט היה אפשר לראות את תנועת גלגלי מוחם. ואז היה עולה על פניהם חיוך של ניצחון, ולעתים קרובות גם מבט זחוח. כמעט היה אפשר לראות נורה נדלקת מעל לראשם. ואז הם הניחו את המגרפה בדיוק במיקום הנכון מעל לצעצוע האחר, ומשכו אותו אליהם בתרועת ניצחון. ושוב, נראה כי הם מסוגלים לצפות מראש במוחם - לדמיין - את כל הדרכים האפשריות שבהן המגרפה יכולה להשפיע על הצעצוע, ואז לבחור בדיוק באפשרות הנכונה.
ניסוי וטעייה פשוטים - השיטה שבה מנסים פעולות שונות עד שאחת מהן מצליחה - הם לעתים קרובות צורה יעילה מאוד להסתדר בעולמנו. אבל חיזוי של אפשרויות עתידיות מאפשר לנו לתכנן בדרך אחרת - מושכלת הרבה יותר - להשתמש בראש, ולא בידיים. נראה שהתינוקות הגדולים יותר צפו מראש את העתיד האפשרי שבו הטבעת או המגרפה תיכשל בתפקידה, ונמנעו ממנו. מחקרים אחרים הראו כי אין זה רק הבדל בין בני 15 חודשים לבני 18 חודשים. גם תינוקות קטנים יותר יכולים לפתור בעיות באופן מושכל, אם מספקים להם את המידע המתאים.[11]
היכולת לפתור בעיות באופן מושכל היא מיומנות אנושית מובהקת. יש מעט ראיות כי שימפנזות,[12] ואף כמה ציפורים חכמות מאוד כמו עורבים,[13] יכולות מדי פעם לעשות זאת. אבל אפילו שימפנזות ועורבים, ובוודאי גם חיות אחרות, מסתמכים באופן מכריע על אינסטינקטים או על שיטת הניסוי והטעייה כדי להסתדר בעולם. ואכן, אינסטינקטים וניסוי וטעייה הם לעתים קרובות אסטרטגיות יעילות ואינטליגנטיות. מרשים ביותר לראות ציפור המפעילה מערכת מורכבת של התנהגויות אינסטינקטיביות כדי לבנות קן, או שימפנזה המשתמשת בניסוי ובטעייה כדי למצוא את האסטרטגיה הנכונה לפתוח מנעול מתוחכם של קופסה. אבל אלו אסטרטגיות שונות מאלו שנוקטים תינוקות ופעוטות. אנתרופולוגים מסכימים כי השימוש בכלים ותכנון תוכניות - שתי פעילויות הנסמכות על צפיית אפשרויות עתידיות - ממלאים תפקיד חשוב בהצלחתו האבולוציונית של ההומו ספיינס.[14] אנחנו מגלים כי היכולות הללו מפציעות אצל תינוקות שעדיין אינם יודעים לדבר.
לשחזר את העבר
בניסויים הללו נראה כי תינוקות מסוגלים לדמיין אפשרויות שונות של העתיד. האם ילדים יכולים גם לדמיין נוגדי־מציאות של העבר, דרכים אחרות שהעולם היה יכול ללכת בהן? עלינו להקיש את קיומה של חשיבה נוגדת־מציאות אצל ילדים מתוך ההתנהגות שלהם, אבל ילדים גדולים יותר אפשר לשאול באופן מפורש שאלות של לולא־אילולא־ואלמלא. עד לאחרונה טענו פסיכולוגים כי ילדים גרועים למדי בדִמיוּן אפשרויות. ואכן, ילדים מתקשים ביצירת נוגדי־מציאות בעניינים שבהם הידע שלהם מועט. אבל כשהנושא ברור להם, גם ילדים בני שנתיים ושלוש מסוגלים לייצר עולמות חלופיים.
הפסיכולוג האנגלי פול האריס בוודאי יודע יותר מכל אחד אחר על כוחות הדמיון של ילדים קטנים.[15] האריס הוא גבוה, רזה, מאופק ואנגלי מאוד, ועבד במשך שנים רבות באוניברסיטת אוקספורד. העבודה שלו, כמו עבודתו של הסופר האוקספורדי הדגול לואיס קרול, היא שילוב אנגלי ייחודי של לוגיקה קפדנית ושל הפנטזיות הפרועות ביותר.
האריס סיפר לילדים סיפור אנגלי כפרי מוכּר.[16] אחרי כן הוא הציג בפניהם נוגדי־מציאות שנגעו לעתיד ולעבר. הברווזון השובב נועל מגפיים מלוכלכים בבוץ ועומד להיכנס למטבח. "מה יקרה לרצפה אם הברווזון ייכנס למטבח? היא תהיה נקייה או מלוכלכת?" "מה היה קורה לרצפה אילו הברווזון היה מנגב קודם את המגפיים? האם היא היתה נקייה או מלוכלכת?" אפילו פעוטות בני שלוש אמרו שהרצפה היתה נשארת נקייה, אם הברווזון היה מנקה את המגפיים.
אצלי במעבדה, דייוויד סוֹבֶּל ואני הכנו סדרות של קלפי סיפור - תמונות מצוירות שמספרות סיפור, אם מניחים אותן בסדר הנכון.[17] הראינו לילדים רצף של תמונות - למשל, של ילדה הניגשת לצנצנת עוגיות, פותחת את הצנצנת, מביטה פנימה, מוצאת עוגיות ונראית שמחה. אבל היתה לנו גם סדרה של כמה תמונות אחרות - למשל, של הילדה המגלה שאין עוגיות, והיא נראית עצובה ורעבה. הראינו לילדים את התמונות בסדר הנכון וביקשנו מהם לספר את הסיפור. אחר כך אמרנו, "אבל מה אם הילדה היתה בסוף עצובה ולא שמחה?" והחלפנו את הקלף האחרון, כך שהילדה נראתה עצובה. "מה היה צריך לקרות אז?" ילדים בני שלוש החליפו באופן עקבי את התמונות הקודמות, כך שיתאימו לסוף ההיפותטי - הם החליפו את תמונת צנצנת העוגיות המלאה בתמונת הצנצנת הריקה. הילדים הקטנטנים האלו דמיינו והסיקו מסקנות בנוגע לעבר חלופי.
לדמיין את האפשרי
ראיות לחשיבה נוגדת־מציאות נמצאו גם במשחקם של ילדים. תינוקות מתחילים להעמיד פנים כבר בגיל 18 חודשים, או אף מוקדם יותר.[18] העמדת פנים כרוכה במעין חשיבה נוגדת־מציאות ביחס להווה - לדמיין שהדברים שונים ברגע זה. אפילו תינוקות שעדיין לא מדברים, ושבקושי מסוגלים ללכת, יכולים להעמיד פנים. תינוקת בת שנה וחצי עשויה להסתרק בקפדנות באמצעות עיפרון, או להניח את הראש בדרמטיות על כרית ולהעמיד פני ישנה תוך כדי צחקוקים. זמן קצר אחרי כן, תינוקות מתחילים להתייחס לחפצים כאילו הם דברים אחרים. פעוטות הופכים כל דבר, מקוביות ונעליים ועד קעריות קורנפלקס, לכלי תחבורה על ידי אמצעי פשוט: אומרים "בְּרְרְם־בְּרְרְם" ומסיעים את החפץ על הרצפה. או שהם משכיבים לישון, בשיא הזהירות והעדינות, שלוש כבשות קטנות מפלסטיק.
אנו מקבלים דברים אלה כמובנים מאליהם בעת בחירת צעצועים לילדים קטנים. מחלקת הפעוטות בחנויות הצעצועים עמוסה בפריטים שמעודדים ילדים להעמיד פנים: החווה, תחנת הדלק, גן החיות - ואפילו כספומט־צעצוע וטלפון־נייד־צעצוע. אבל לא נכון לומר שבני השנתיים מעמידים פנים משום שאנו נותנים להם בובות - להפך, אנו נותנים להם בובות משום שהם אוהבים כל כך להעמיד פנים. כשאין בסביבה צעצועים, פעוטות נוטים להפוך חפצים יומיומיים - אוכל, חלוקי אבנים, עשב, אותנו, את עצמם - למשהו אחר. ואפילו בתרבויות שאינן מעודדות משחקים של העמדת פנים - כמו בבית הספר של מר גְראדגְרַיינד בזמנים קשים של דיקנס - ילדים בכל זאת ממשיכים לעשות זאת (תוכניות למדידת הישגים כמו "No child left behind" של ממשל בוש מ־2002 משקפות כמדומה את דעותיו של מר גראדגריינד, ומחליפות את פינת התחפושות ואת משחקי הנדמה־לי בתרגוּל קריאה בגני הילדים).
מרגע שהתינוקות יכולים לדבר הם מדברים על האפשרי לצד הממשי. כשלמדתי לתואר שני באוקספורד, תיעדתי את כל המילים שתשעה תינוקות השתמשו בהן כשרק החלו לדבר. תינוקות אלה שידעו רק מילים בודדות, ממש כשהחלו לקלוט את השפה, השתמשו בהן כדי לבטא אפשרויות ולא רק ממשויות. לא רק ה"בְּרְרְם־בְּרְרְם" הבלתי נמנע, אלא גם "תפוח" כשמעמידים פנים שאוכלים כדור, או "לילה טוב" כשמשכיבים בובה לישון. לתינוק ג'ינג'י אחד, מקסים במיוחד, היה דובי אהוב, ואמו סרגה לו שני צעיפים ארוכים, כמו אלה שלובש דוקטור הוּ בסדרת הטלוויזיה הבריטית: אחד קטן בשביל הדובי ואחד גדול בשביל ג'ונתן. ג'ונתן כרך יום אחד את הצעיף של הדובי סביב צווארו שלו, והכריז בצחקוקים ובחיוך ענקי על זהותו החדשה: "ג'ונתן דובי!"
למעשה, לימוד השפה מעניק לילדים דרך חדשה ורבת־עוצמה של דמיוּן. אפילו תינוקות רכים, שעדיין לא מסוגלים לדבר, יכולים לחזות ולדמיין מעט את העתיד. אבל היכולת לדבּר היא אמצעי חזק במיוחד, שמאפשר לצרף זה לזה רעיונות ישנים בדרכים חדשות ולדבר על דברים שאינם בנמצא. התבוננו בכוחה של "לא", אחת המילים הראשונות שילדים לומדים. כשהורים חושבים על "לא", הם חושבים מיד על התינוק בן השנתיים שבשום פנים ואופן לא מוכן לעשות משהו. וילדים אכן משתמשים באופן זה במילה "לא", אלא שהם משתמשים בה גם כדי לומר לעצמם לא לעשות משהו, כמו התינוקת שאמרה "לא" כשהחזיקה את הטבעת המודבקת מעל המוט. והם משתמשים ב"לא" כדי לומר שמשהו איננו נכון. כשאמו של ג'ונתן, מקסימה לא פחות ממנו, התגרתה בו כשאמרה שבריכת השחייה מלאה מיץ תפוזים, הוא הגיב מיד: "לא מיץ!" גם למילים פחות ברורות מאליהן יש עוצמה דומה. קחו לדוגמה את "uh-oh". בעיני מבוגרים זאת בקושי נחשבת מילה, אבל זו אחת המילים הנפוצות ביותר אצל ילדים דוברי אנגלית כשהם מבטאים צער, אזהרה או דאגה. וגם היא, כמו "לא", קשורה למה שהיה יכול לקרות. תינוקות משתמשים בה כשהם מנסים לעשות משהו ונכשלים - היא מעמתת את האידיאלי עם הממשי שנכשל.
היכולת לומר "לא" או "uh-oh" מציבה את הדובר מיד בעולמם של נוגד־המציאות ושל האפשרי - הדרך שלא נבחרה, האפשרות שאינה ממשית. למעשה גילינו שתינוקות מתחילים לדבר על אפשרויות לא־ממשיות באותה עת שהם מתחילים להשתמש בכלים באופן מושכל.[19] היכולת לדבר על אפשרויות מסייעת לדמיין אותן.
בגיל שנתיים או שלוש, תינוקות כבר מבלים את רוב שעות הערוּת שלהם בעולם של יצורים דמיוניים, יקומים אפשריים וזהויות שאולות. בכל גן ילדים נמצא את עצמנו מוקפים בנסיכות קטנות ובגיבורי־על לבושים אוברול, שמגישים לנו בנימוס תה שלא קיים ומזהירים אותנו מפני מפלצות שאינן קיימות. וילדים אלה מיומנים מאוד ויודעים גם להתמודד עם השלכות המשחק נוגד־המציאות שהם מדמיינים. פול האריס מצא שאפילו ילדים בני שנתיים מסבירים שאם דובי דמיוני שותה תה דמיוני ושופך אותו, אזי הרצפה הדמיונית זקוקה לניגוב בסמרטוט דמיוני (כמו הברווזון, דומה כי האפשרויות השובות את לבם של פעוטות הן אלה הכרוכות בלכלוך איום ונורא). הילדים היו ספציפיים למדי בנוגדי־המציאות שלהם. אם הדובי ישפוך תה, נצטרך סמרטוט, אבל אם הוא ישפוך טלק, נצטרך מטאטא.[20]
בעבר נחשב המשחק רב הדמיון הזה כהוכחה למגבלות הקוגניטיביות של ילדים, ולא כהוכחה ליכולותיהם הקוגניטיביות. פסיכולוגים מוקדמים, כולל פרויד ופיאז'ה, טענו שמשחקי נדמה־לי הם סימן לכך שילדים קטנים אינם מסוגלים להבחין בין אמת לבדיה, בין העמדת פנים למציאות, בין פנטזיה לעובדות. אם אישה מבוגרת היתה מתנהגת כמו ילדי הגן - אם, נניח, מישהי בשיער פרוע ובגלימה מנצנצת על כתפיה היתה מודיעה לנו שהיא מלכת הפיות - בוודאי היינו חושבים שהיא מבלבלת בין פנטזיה למציאות, ושמוטב לה לחזור ולקחת תרופות. בכל אופן, פרויד ופיאז'ה לא חקרו את הנושא בשיטתיות.
בזמן האחרון, מדענים קוגניטיביים חקרו ביסודיות את השאלה מה ילדים יודעים על דמיון ועל העמדת פנים. התברר כי אפילו פעוטות בני שנתיים־שלוש מצטיינים בהבחנה בין דמיון או העמדת פנים לבין המציאות. אחד המאפיינים הבולטים של משחקי נדמה־לי, אפילו בגיל צעיר מאוד, הוא שהם מלוּוים בצחקוקים. הצחקוקים, המבט הכול־יודע, ההגזמה הדרמטית - כל אלו מאותתים לנו שלא לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי. יתר על כן, מסתבר כי יש סדרה עקבית של אותות - צחקוקים, מחוות מוגזמות, הבעות פנים תיאטרליות ומלודרמטיות - המצביעה על כך שפעולות מסוימות הן "רק בכאילו".[21] והרי, אפילו הקטנים שבילדים לא מנסים באמת לאכול עוגיות של משחק, או לדבר באמת עם אמא בטלפון הסלולרי המדומיין.
ילדי גן מבלים שעות בהעמדת פנים, אבל הם יודעים שהם מעמידים פנים. הפסיכולוגית ג'קי ווּלי ערכה ניסוי שבו ילדים העמידו פנים כי יש עיפרון בקופסה אחת, וראו בפועל עיפרון בקופסה אחרת. אחרי כן סגרו את הקופסאות. אסיסטנטית נכנסה לחדר בחיפוש אחר עיפרון, ושאלה את הילדים איזו קופסה עליה לפתוח. ילדים בני שלוש ענו לה באופן ברור ביותר להסתכל בקופסה שבה העיפרון היה בפועל, ולא בזו שהיה בה לכאורה.[22] באופן דומה, ילדים בני שלוש אומרים שכל אחד יכול לראות ולגעת בכלב אמיתי, אבל לא בכלב מדומיין, ושבכוח המחשבה להפוך רק כלב מדומיין - ולא אמיתי - לחתול.[23]
ילדים יכולים להיראות לנו מבולבלים מפני שהם מעמידים פנים באופן רגשי ואקספרסיבי כל כך. יכולות להיות להם תגובות רגשיות אמיתיות לתרחישים דמיוניים לחלוטין. במקום שידמיינו עיפרון בקופסה, פול האריס ביקש מהם לדמיין מפלצת בקופסה. גם הפעם הילדים אמרו באופן חד וחלק שבקופסה אין באמת מפלצת, ושאם הקופסה תיפתח הם לא יראו בה מפלצת - כי זו קיימת רק בדמיון. בכל זאת, כשעורך הניסוי יצא מן החדר, רבים מהילדים התרחקו מן הקופסה, ליתר ביטחון.[24]
ואולם מבחינה זו נראה כי ילדים אינם שונים מאוד ממבוגרים. הפסיכולוג פול רוזין ביקש ממבוגרים למלא בקבוק במים מהברז, לכתוב "ציאניד" על תווית ולהדביק אותה על הבקבוק. אף על פי שידעו היטב כי הם רק מעמידים פנים שהמים רעילים, הם לא הסכימו לשתות אותם.[25] אני עשויה להיבהל עד עמקי נשמתי מחניבעל לֶקְטֶר, אף על פי שאני משוכנעת שהוא דמות בדויה.
רגשות הילדים עזים יותר ונשלטים פחות מאשר רגשותיהם של המבוגרים, גם כשהסיבות אינן ממשיות. ההורה המודאג עשוי לחשוב, שהילד רועד מתחת לשמיכה משום שהוא מאמין שיש מפלצת בארון. אבל מחקרים מדעיים מראים כי ילדים מגיבים כך על אף שהם מבינים את ההבדל בין בדיון לעובדה. הם פשוט מגיבים לשניהם בעוצמה רבה יותר מאשר מבוגרים.
דמיון וסיבתיות
אנו יודעים שאפילו ילדים קטנים מאוד חושבים ללא הרף על עולמות חלופיים הקשורים לעתיד, לעבר ולהווה. ואנו יודעים שהיכולת הזאת מעניקה לנו יתרונות אבולוציוניים ייחודיים. כיצד מצליחים מוחותיהם של בני האדם, ואפילו מוחות צעירים ביותר, ליצור נוגדי־מציאות? איך נוצרת היכולת שלנו לחשוב על עולמות עתידיים או על עולמות־עבר חלופיים, כשהעולמות האלה אינם באמת קיימים עכשיו? וחשוב עוד יותר, היתרון האבולוציוני שלנו הוא לא רק היכולת לדמיין אפשרויות אלא גם לפעול על פיהן - אנחנו יכולים להפוך אותן לממשות. אבל מנין אנחנו יודעים אילו אפשרויות יתגשמו בנסיבות אלה או אחרות? ואיך אנחנו יודעים מה עלינו לעשות כדי לממש אותן?
חלק מהתשובה הוא שהיכולת לדמיין עולמות אפשריים קשורה באופן הדוק ליכולת לחשוב באופן סיבתי. ידע סיבתי הוא חידה פילוסופית עתיקה בפני עצמה. הפילוסוף הסקוטי הדגול דייוויד יוּם חשב שלעולם איננו יודעים בביטחון שמאורע אחד גורם למאורע אחר - כל שאנו יודעים הוא שמאורע אחד נוטה להתרחש בעקבות מאורע אחר. מה לעזאזל הופך אירועים עוקבים לאירועים בעלי קשר סיבתי? הפילוסוף המודרני דייוויד לואיס היה הראשון שהצביע על הזיקה בין ידע סיבתי לבין חשיבה נוגדת־מציאות,[26] ופילוסופים רבים פיתחו את הרעיון בעקבותיו.
כשמודעים לקשר הסיבתי בין שני דברים, אפשר לִצְפּות מה יקרה לדבר האחד כשנפעל כדי לשנות את האחר - אפשר לצפות את השינויים שיחולל השינוי. אפשר גם לדמיין מה היה קורה אילו פעלנו בדרך מסוימת, אף על פי שלא עשינו זאת. הידיעה שעישון גורם לסרטן מאפשרת לי לדמיין עולמות אפשריים שבהם מעשי ישכנעו אנשים להפסיק לעשן, ומאפשרת לי להקיש שבעולמות אלה אנשים יחלו פחות. אני יכולה לנקוט מגוון רחב של פעולות, מפרסום וחקיקה ועד המצאת מדבקות ניקוטין כדי לגרום לאנשים להפסיק לעשן, ואני יכולה לחזות בדייקנות את האופנים שבהם פעולות אלה יְשנו את העולם. אני יכולה לחולל עולם שיהיה בו פחות סרטן מאשר קודם לכן. ואני יכולה גם להביט לאחור ולחשב כמה אנשים היו ניצלים אם תעשיית הטבק לא היתה מתנגדת לשינויים אלה בעבר.
הבנה סיבתית מאפשרת לעשות במכוון דברים שישנו במשהו את העולם. יכולנו להתקיים תוך כדי מעקב בלבד אחר המתרחש בעולם. אבל בידינו היכולת להתערב במהלכו של העולם, לגרום לדברים להתרחש בפועל. ההתערבות המכוונת במהלכו של העולם אינה רק היכולת לחזות את הדבר הבא. כשאנו מתערבים, אנו חוזים עתיד אפשרי ספציפי שהיינו רוצים שיתקיים, והפעולה שלנו משנה בפועל את העולם כדי שעתיד זה יוכל להתממש.[27]
מובן שבעלי חיים אחרים, או אנשים בסיטואציות מסוימות, יכולים להשפיע בפעולותיהם על העולם גם בלי הבנה סיבתית. כמו התינוקות בני 15 החודשים והטבעת, או כמו השימפנזה, אנחנו יכולים למצוא את הפתרון המדויק של בעיה באמצעות ניסוי וטעייה. השימפנזה עשויה להבחין שאם תוחבים מקל לקן טרמיטים, הטרמיטים מגיחים החוצה. תינוקות בני 15 חודשים עשויים לראות שהטבעת המודבקת אינה ממלאת את תפקידה, ורופאים עשויים להבחין כי אספירין מרפא את המטופל מכאבי הראש שלו. ולפיכך, בפעם הבאה יחזרו על הפעולה.
אבל תיאוריה סיבתית של העולם מאפשרת לבעליה לשקול פתרונות חלופיים של הבעיה ולבחון את השלכותיהם עוד לפני מימושם, והיא מציעה לו מגוון רחב ויעיל הרבה יותר של אופני התערבות. אם יודעים שהחור הוא שמאפשר לטבעת להשתחל על המוט, או שהמגרפה גורמת לצעצוע לזוז איתה, אפשר לתכנן אסטרטגיה חדשה לטיפול בטבעת החסומה בדבק או בצעצוע הנחשק והמרוחק. אם יודעים שמפל של אותות חשמליים בעצב המשולש גורם לכלי הדם להתרחב, ושהדבר לוחץ על העצבים וגורם לכאב ראש, אפשר לתכנן תרופות שישפיעו רק על התהליכים החשמליים או רק על לחץ הדם. כשלוקחים תרופה כמו סוּמָטְרִיפְּטָן להקלת מיגרנה, מנצלים את הידע הסיבתי של נוירולוגים ביחס למיגרנות, וכן את מגוון התרופות שידע זה אִפשר להם לתכנן.
ילדים וסיבתיות
הבנת הגורמים למיגרנות ולסרטן ושינוי העולם באמצעות ידע זה הם, כמובן, מלאכתו של המדע. אבל האם מדענים הם היחידים שחושבים באופן סיבתי ומשתמשים בתובנה זו כדי לחולל עולמות חדשים? גם מבוגרים רגילים יודעים כמדומה לא מעט על המבנה הסיבתי של העולם וחושבים, בדחף שאין לעמוד בפניו, על נוגדי־מציאות - גם אם אלה מובילים לתחושות אשמה וחרטה בלבד.
ראינו שגם ילדים מצטיינים בחשיבה נוגדת־מציאות. אם חשיבה נוגדת־מציאות תלויה בהבנה סיבתית, ואם היא פן עמוק ומפותח של טבע האדם, אזי בוודאי גם ילדים קטנים מאוד מסוגלים לה. ובאמת, מסתבר שהם יודעים הרבה מאוד על המבנה הסיבתי של העולם - איך דבר אחד מחולל דבר אחר. זוהי, למעשה, אחת התגליות החשובות והמהפכניות ביותר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
כשם שפסיכולוגים חשבו בעבר שילדים אינם מבינים נוגדי־מציאות, כך גם חשבו שילדים קטנים אינם מתמצאים בסיבתיות. החשיבה של ילדים הוגבלה, לדעתם, לחוויה התפיסתית המיידית שלהם - לידע שמאורע אחד קרה אחרי מאורע אחר, אבל לא שהאחד גרם לאחר. ובמיוחד, הפסיכולוגים חשבו שילדים אינם מבינים את היחסים הסיבתיים הנסתרים שעליהם נסמך המדע - שמשהו בתוך הזרע גורם לו לנבוט, או שחיידקים גורמים למחלות, או שמגנטים גורמים לשבבי ברזל לנוע, או שרצונות נסתרים גורמים לאנשים לפעול. פיאז'ה, למשל, טען שילדים הם "קדם־סיבתיים" עד גיל בית ספר לפחות, אם לא מאוחר יותר.[28]
ואולם, בעשרים השנה האחרונות גילינו שתינוקות וילדים קטנים יודעים הרבה על דרך פעולתם של חפצים ושל אנשים, ושהם לומדים יותר ויותר ככל שהם גדלים.
פיאז'ה שאל ילדים על תופעות סיבתיות שעליהן הם לא ידעו הרבה. הוא שאל ילדי גן שאלות סיבתיות מעניינות וקשות כמו "מדוע מחשיך בלילה?" או "למה העננים זזים?" הילדים התבלבלו, או שענו תשובות לקויות או חסרות לפי קנה המידה של המבוגרים, אם כי לפעמים היה בהן היגיון משלהן ("מחשיך כדי שנוכל לישון" או "העננים זזים כי אני רוצה שהם יזוזו").
בשנים האחרונות, פסיכולוגים החליטו לשאול ילדים על דברים שהם מתמצאים בהם היטב, כמו "למה ג'וני פתח את המקרר כשהיה רעב?" או "איך פועל תלת־אופן?" ילדים בני שנתיים סיפקו הסברים סיבתיים משביעי רצון לחלוטין, ולפעמים אפילו מפורטים. "הוא חשב שיש שם אוכל והוא רצה אוכל, אז הוא פתח את המקרר כדי שיוכל לקחת את האוכל". פעוטות ניחנים בסקרנות שאינה יודעת שובע ביחס לסיבות - כפי שמדגימות שאלות ה"למה?" הבלתי פוסקות שלהם.
הפסיכולוג הנרי וֶלמן הקדיש שנת שבתון שלמה לחקירת מאגר הנתונים הממוחשב CHILDES, הכולל הקלטות של מאות שיחות יומיומיות של ילדים (ולמן, שלימד פעם בגן ילדים, אמר שזו חוויה משונה ונוגעת ללב - לשבת בשלווה המבוגרת והאקדמית של חדר המחשבים במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות של אוניברסיטת סטנפורד, ובה בעת להיות מוקף שוב בבני השלוש הבלתי נראים הללו). הוא גילה כי ילדים בני שנתיים ושלוש גם מבקשים וגם נותנים עשרות הסברים סיבתיים מדי יום. הם סיפקו הסברים לתופעות פיזיקליות: "היד של הדובי נפלה כי סובבת אותה חזק מדי"; "ג'ני ישבה בכיסא שלי כי הכיסא השני נשבר". הם תיארו סיבות ביולוגיות: "הוא צריך לאכול עוד, כי צומחות לו ידיים גדולות"; "נשרים רשעים אוכלים בשר, כי בשר טעים לנשרים אכזריים". אבל יותר מכול הם אהבו הסברים פסיכולוגיים: "אתמול לא שפכתי את זה כי הייתי ילדה טובה"; "לא עליתי לשם כי פחדתי ממנה". ההסברים אולי לא תאמו תמיד את אלה האופייניים למבוגרים, אבל היו בכל זאת מספקים והגיוניים לחלוטין.[29]
מחקרים אחרים מראים שילדים קטנים מבינים סיבות מופשטות למדי ונסתרות. הם מבינים שיש בזרע דבר מה שגורם לו לצמוח ושחיידקים סמויים מן העין גורמים למחלות.[30] הפסיכולוגים היפנים גִיוּ הָטָאנוֹ וקָיוֹקוֹ אִינָגָאקִי חקרו את ההתוודעות היומיומית של ילדים לעובדות ביולוגיות - כיצד הם מבינים את החיים ואת המוות.[31] הם גילו שילדים בסביבות גיל חמש, בכל העולם, מפתחים תיאוריה סיבתית חיונית על אודות הביולוגיה, הדומה מאוד לתיאוריות המסורתיות של הרפואה הסינית והיפנית. דומה כי הילדים האלה חושבים שישנו כוח חיים יחיד, כמו הצִ'י הסיני, אשר מחזיק אותנו בחיים. הם צופים כי אם אדם לא יאכל די, לדוגמה, הכוח הזה יִדעך והאדם יחלה. הם חושבים שהמוות הוא אובדן בלתי הפיך של הכוח הזה, וצופים כי חיות שמתו לא יחזרו לחיים (להבנה החדשה הזאת של המוות יש גם צדדים פחות טובים. ילדים צעירים יותר חושבים שהמוות הוא כמו מעבר ממקום למקום, לאו דווקא כמו סיום. סבתא פשוט עברה להתגורר באופן זמני בבית הקברות או בשמים, ואולי תחזור. הרבה ילדים מפתחים חרדה מפני המוות כשהם מתחילים להבין אותו כאובדן בלתי הפיך של כוח החיים). תיאוריה זו מאפשרת להם לטוות רשת שלמה של תחזיות, נוגדי־מציאות והסברים - כמו הילד מן המחקר של הנרי וולמן, שאמר שמישהו "צריך לאכול עוד, כי צומחות לו ידיים גדולות".
סיבתיות היא הדבר שמקנה היגיון לפנטזיה. נחשוב על הילדים במחקרים של פול האריס, שידעו לחזות במדויק מה יקרה לאחר שהדובי ישפוך את התה הדמיוני. משחק נדמה־לי שבו הכול הולך יוצר אי־סדר. ואילו העמדת הפנים פועלת באמצעות הצבת נקודות מוצא דמיוניות ("אני אהיה האמא ואתה תהיה התינוקי"), ואחר כך - עיבוד התוצאות של נקודת מוצא זו באופן קפדני למדי. ילדים יכולים להתווכח בלהט על השאלה אם הכללים הסיבתיים אכן נשמרים: "לא פגעת בי עם הרובה־לייזר שלך, כי אני הייתי מאחורי המגן!" "אתה מוכרח לשתות את החלב, כי אתה התינוק!"
סיבות ואפשרויות
ילדים מפתחים הבנה סיבתית של העולם מגיל צעיר מאוד. אם ידע סיבתי וחשיבה נוגדת־מציאות קשורים, זה יכול אולי להסביר את היכולות המקבילות של ילדים לחולל נוגדי־מציאות ולחקור עולמות אפשריים. אם ילדים מבינים את דרכי פעולתם של דברים, עליהם להיות מסוגלים לדמיין אפשרויות חלופיות לאותם דברים. דבר זה יכול להסביר גם את המקרים שבהם ילדים אינם חושבים באופן נוגד־מציאות. ניזכר בתינוקת בת 15 החודשים שמנסה לשווא להשחיל את הטבעת החסומה על המוט. אולי היא פשוט לא מבינה עדיין איך טבעות ומוטות מתחברים אלה לאלה. לפעמים ילדים אינם מצליחים לחשוב בצורה נוגדת־מציאות משום שחסר להם הסוג הנכון של ידע סיבתי, ולא משום שהם אינם מסוגלים לדמיין אפשרויות. בדומה לכך, גם אני מתקשה לומר כיצד היה אפשר למנוע את התרסקות מעבורת החלל, או מה צריך לעשות כדי למנוע זאת בעתיד.
הנרי וולמן הראה כי ילדים מציינים את קיומן של סיבות בשיחותיהם היומיומיות. אחר כך הוא עשה צעד נוסף וביקש מהילדים לומר מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, בהתבסס על הידע הסיבתי שלהם ביחס לעולם הפיזיקלי, הביולוגי והפסיכולוגי. הוא גילה שילדים משתמשים בידע שלהם בעקביות כדי להבחין בין אפשרויות.[32] הם אמרו, למשל, שג'וני יכול להחליט סתם כך להרים את ידו באוויר, אבל הוא לא יכול בשום אופן לקפוץ באוויר ולהישאר שם, או להחליט לצמוח לגובה, או להחליט לעבור דרך השולחן.
ילד קטן אחד שבּחַנו החליט להפגין את הידע נוגד־המציאות שלו בהדגמת כל אחת מהאפשרויות, אחרי שחזה את התוצאות. "אי־אפשר סתם לקפוץ באוויר ולהישאר שם, תסתכלו!" הוא אמר, וקפץ גבוה ככל יכולתו. ואז: "תסתכלו! שולחן, אני בא לעבור דרכך!" ואז הוא התנגש בדרמטיות ובתיאטרליות בשולחן ואמר: "אַי, אתם רואים, פשוט אי־אפשר."
אפילו לצעירים שבילדים יש כבר ידע סיבתי על העולם, והם משתמשים בו כדי לצפות את העתיד, להסביר את העבר ולדמיין עולמות אפשריים שמתקיימים או שאינם מתקיימים. אבל ברמה העמוקה יותר, מה מאפשר לתודעה של ילד לעשות זאת? אחד ההסברים שוולמן, הטאנו ואינגאקי ואנוכי הצענו לרעיונות הללו היה שילדים מפתחים תיאוריות על העולם מחיי היומיום, וכמוהן גם רעיונות ביחס לפסיכולוגיה, לביולוגיה ולפיזיקה. תיאוריות אלה הן כמו תיאוריות מדעיות, אלא שהן לא־מודעות בעיקרן, והן מקודדות במוחותיהם של ילדים ואינן נכתבות על נייר או מוגשות בכינוסים מדעיים. אבל איך יכולה תיאוריה מופשטת להתקודד במוחותיהם של ילדים?
מפות ותוכניות עבודה
מוחותיהם של ילדים בונים מעין מפה סיבתית לא־מודעת, תמונה מדויקת של דרך פעולתו של העולם. המפות הסיבתיות הללו דומות למפות המוכּרות יותר שאנחנו, ואף מערכות ממוחשבות כמו Mapquest, משתמשים בהן לייצוג המרחב. בעלי חיים רבים, מסנאים וחולדות ועד בני אדם, בונים "מפות קוגניטיביות"[33] של עולמם המרחבי - תמונות פנימיות של סידור הדברים במרחב - באופן דומה מאוד לתמונות המופיעות במפות מודפסות. כשמייצגים מידע מרחבי במפה אפשר להשתמש בו באופן גמיש ופרודוקטיבי הרבה יותר. יש בידינו גם ידע כלשהו על המיקום ועל האופן שבו המפות המרחביות האלה נוצרות במוחם של בעלי חיים. הן ממוקמות כנראה באזור שנקרא "היפּוֹקַמפּוּס". אם נסיר את ההיפוקמפוס של חולדה, היא לא תוכל עוד למצוא את דרכה במבוך.
אחד היתרונות של מפות הוא שהן מאפשרות לשרטט תוכניות עבודה. תוכנית עבודה נראית כמו מפה, אבל במקום להתאים את השרטוט לעולם, אנחנו משנים את העולם בהתאם לשרטוט. משעה שאנחנו יודעים ליצור מפות מרחביות, אנחנו יכולים גם לשנות את הסידור המרחבי של עצמים, כולל הגוף שלנו, ולצפות את ההשפעה של השינויים הללו.
אדם שנמצא בעיר זרה ללא מפה עלול, בצאתו מן המלון, לתעות ברחובות עד שיגיע לתחנת רכבת או למסעדה, ואחרי שמצא את המסלול הוא עשוי לחזור עליו. אבל מפה מגלה מסלולים קצרים ונוחים הרבה יותר שהיה אפשר ללכת בהם. המפה מאפשרת להשוות בין מסלולים שונים למקום כלשהו, ולמצוא את היעיל ביותר מביניהם, מבלי להתנסות בכל אחד מהם בפועל. לא צריך בשביל זה מפה מודפסת. בעלי חיים עם מפות קוגניטיביות טובות, כמו חולדות, יכולים לחקור מבוך, לבנות מפה פנימית, ואז מיד, ללא ניסוי וטעייה, למצוא את המסלול הקצר ביותר מנקודה אחת לאחרת במבוך.
נוכל אולי לחשוב ששימוש כזה במפה אינו מאפשר להתייחס אליה כאל תוכנית עבודה. הרי העולם שמייצגת המפה נותר כפי שהיה. אבל אנחנו משנים את מיקומו של חפץ אחד חשוב מאוד על המפה, והוא הנקודה האדומה והקטנה שפירושה "אנחנו נמצאים כאן". כשמדמיינים מסלולי הליכה שונים, מדמיינים, ולמעשה יוצרים, מפות קוגניטיביות שונות שבהן נקודה זו נמצאת במיקומים שונים. מפה היא מכשיר יעיל ביותר לבניית תוכניות עבודה קוגניטיביות שונות - תמונות של מה שיתרחש כשננוע במרחב.
יתרה מזאת, מפה מאפשרת לשקול גם אפשרויות מרחביות אחרות, מורכבות יותר. לדוגמה, כשמתכננים גינה חדשה, הצעד הראשון הוא ליצור מפה של החצר האחורית הקיימת (ולכלול, למשל, את גוש הבטון הסדוק, את מתקן המשחקים השבור, ואת המקום שבו צומחים עשבים שוטים). אבל הצעד השני הוא לבנות מפה דומה של הגינה האידיאלית שתחליף את החצר הישנה (שיסומנו בה גם המזרקה, השבילים המרוצפים והעצים הפורחים). אדריכל הנוף ומעצב הגנים הדגול קֶפָּבִּילִיטִי בְּרָאוּן העיר פעם, כשהתבונן בקטע פתלתל במיוחד של נהר התמזה: "מחוכם!" בראון התייחס לנוף כאל תוצאה של תוכנית עבודה, כאל המצאה אנושית ולא כאל תופעת טבע המיוצגת באופן מדויק במפה. באופן פשוט הרבה יותר, בעלי חיים כמו סנאים יכולים להשתמש במפות מרחביות כדי לתכנן היכן להחביא אגוזים ואיך למצוא אותם שנית.
כשיש מפה אידיאלית חדשה, תוכנית עבודה, אפשר להתחיל לפעול על חפצים כדי לממש אותה. אנחנו יכולים להזיז את עצמנו למיקום חדש בדרך הקצרה ביותר. אנחנו יכולים לקחת את מתקן המשחקים למזבלה ולהעתיק את המזרקה שתחליף אותו. מפות עוזרות לנו גם לשקול את כל האפשרויות המרחביות, לפני שנתחייב למשהו. אנחנו יכולים להתלבט מה יהיה מהיר יותר - כניסה לרחובות הצדדיים או הישארות בשדרה הרחבה. אנחנו יכולים להסתכל במגוון המקומות שהמזרקה עשויה לעמוד בהם - הדרכים השונות שבהן היא יכולה להתכתב עם השביל המרוצף או עם העצים הפורחים - לפני שנחליט להתקדם ולהתקין אותה במקום ספציפי.
מפות סיבתיות
בני אדם יוצרים גם סוג אחר של מפות - מפות של היחסיים הסיבתיים הסבוכים בין אירועים.[34] לנוירולוג יש מעין מפה של מיגרנות, המתווה את כל הקשרים הסיבתיים בין פעילות עצבית לבין לחץ וכאב. ניזכר גם בילדים שהשמיעו תחזיות על העולם הביולוגי. במקום בחינה נפרדת של כל מקרה של יחסים סיבתיים בין חיים, מוות, גדילה, מחלה ואוכל, נראה שהיתה לילדים תמונה אחת של העולם, חיונית ורציפה. הם חושבים שאוכל מוסיף אנרגיה, ואילו מחלה מנקזת אותה מהאדם - וכן, שגדילה מאפשרת להגביר את הסיבתיות ואילו המוות גודע אותה. הם יכולים ליצור תחזיות חדשות, לעתים קרובות כאלה שהם לא שמעו מעולם. הם עשויים לומר שכל עוד אדם ימשיך לאכול הוא יגדל ללא הפסקה, או שמבוגר גבוה בהכרח זקן יותר ממבוגר נמוך (הבן שלי עצמי טען בתוקף שאני, שגובהי 1.57 מטר, לא באמת יכולה להיות חברה של אחד מעמיתי הצעירים, שחקן כדורסל, מפני שהוא גדול ואני קטנה). הם גם מסבירים שצריך לאכול כי זה מעניק כוח. מפה סיבתית זו של הביולוגיה מאפשרת להם להסיק את כל המסקנות הללו - ורבות אחרות.[35]
אף על פי שגם בעלי חיים אחרים יוצרים כנראה מפות קוגניטיביות מרחביות, לא ברור אם הם יכולים ליצור מפות סיבתיות באותו אופן. בעלי חיים אחרים מסוגלים להבין סוגים ספציפיים של יחסים סיבתיים. למשל, הם מבינים שפעולות שהם עצמם מבצעים גורמות לאירועים העוקבים לפעולות אלה - נניח שחיטוט בקן טרמיטים גורם לטרמיטים לצאת - והם מבינים כמה קשרים סיבתיים חשובים במיוחד, כגון הקשר בין אוכל מקולקל לבחילה. בכל אופן, נראה כי בעלי חיים אחרים לא יוצרים מפות מן הסוג שאנו רואים אפילו אצל ילדים קטנים מאוד. בעלי חיים אחרים מסתמכים כנראה יותר על למידה מתוך ניסוי וטעייה - מן הסוג שמאפשר לנו להבחין שאספירין מפיג כאב ראש - ופחות על תיאוריות מן הסוג שמאפשר לנו להמציא תרופה חדשה נגד מיגרנות, כמו סומטריפן.
בשנות התשעים של המאה ה־20 החלה קבוצה של פילוסופים של המדע מאוניברסיטת קארנגי מֶלון, בראשותו של קלארק גְלַיימור, לתאר באופן מתמטי את אופן פעולתן של תיאוריות מדעיות.[36] באותה עת, חוקרים במדעי המחשב מאוניברסיטת UCLA, בראשותו של יהודה פּרל, חיברו תוכניות שנועדו להוביל לתחזיות ולהמלצות כדוגמת אלה של המומחים המדעיים.[37] שתי הקבוצות הגיעו לאותם ממצאים בנוגע למפות סיבתיות. הם מצאו שיטה לתאר את המפות באופן מתמטי ולהשתמש בהן כדי לחולל תחזיות, נוגדי־מציאות ופעולות התערבות חדשות. התיאורים המתמטיים החדשים, הנקראים "מודלים גרפיים סיבתיים", השתלטו על תחום הבינה המלאכותית, ובהשראתם נוסחו רעיונות פילוסופיים חדשים על אודות הסיבתיות.
אפשר לכתוב תוכניות מחשב המשתמשות במפות הסיבתיות הללו, ממש כפי ש־Mapquest משתמשת במפות מרחביות. Mapquest משתמשת במפה אחת, שממנה היא מפיקה באופן אוטומטי מיליוני מסלולים ממקום אחד למשנהו. באופן דומה למדי, תוכניות המחשב המשתמשות במפות סיבתיות יכולות לבצע הסקת מסקנות מתוחכמת ונוגדת־מציאות מן הסוג שמבצעים מדענים וילדים. תוכניות אלה יכולות לבצע אבחונים רפואיים ולהציע טיפולים אפשריים, או להציע דרכי מניעה של שינויי אקלים. נאס"א בדקה את אפשרות השימוש ברעיונות אלה בדור הבא של הרובוטים שישוגרו למאדים.
הרעיון המרכזי של המדעים הקוגניטיביים הוא שהמוח האנושי הוא מעין מחשב, אם כי עוצמתו רבה יותר משל כל מחשב אמיתי המוכר לנו. פסיכולוגים בודקים באילו סוגי תוכנות בדיוק משתמש המוח שלנו, ואיך הוא מפעיל אותן. מאחר שילדים מצטיינים כל כך בהבנת סיבות, חשבנו שייתכן כי מוחם מרכיב מפות סיבתיות ומשתמש בהן כמו תוכנות המחשב. שיתוף פעולה עם פילוסופים ועם חוקרים במדעי המחשב הוא שהביא אותי מלכתחילה לרעיון של מפות סיבתיות (במשך שנים רבות, ובהרבה בָּרים, התווכחתי עם גליימור אם התינוקות שלי חכמים יותר מהמחשבים שלו. התשובה, כמובן, היא שהם חכמים יותר בכמה מובנים, אבל לא באחרים - ובכל זאת, לבסוף, אחרי עשר שנים של ניסויים, הצלחתי לגרום לו להצביע בעד התינוקות).
למצוא את הקוביונים
איך נגלה אם ילדים באמת יוצרים מפות סיבתיות של סביבתם ומשתמשים בהן כדי לדמיין אפשרויות חדשות ולשנות את העולם? איך נגלה אם הם משתמשים בתוכניות דומות לאלה של המחשבים שנועדו לכך? אחד הדברים שאפשר לעשות הוא להציג בפני ילדים בני שלוש וארבע מאורעות סיבתיים חדשים ולראות אם הם ישתמשו בידע הזה כדי ליצור תחזיות, לתכנן התערבויות חדשות ולשקול אפשרויות חדשות. כך נדע בביטחון שהילדים מסיקים מסקנות בהתבסס על המידע הסיבתי שנתַנו להם בלבד - על המפה החדשה - ולא על שום דבר אחר.
בעזרתם של המוכרים בחנות ושל הסטודנטים לתואר שני במעבדה שלי, המצאתי מכונה שקראנו לה "גלאי הקוּבּיוֹנים". המכונה היא קופסה רבועה שמשמיעה מוזיקה ונדלקים בה אורות כאשר מניחים עליה קוביות מסוימות, ולא אחרות. אנחנו אומרים לילדים: "תראו, הנה מכונת הקוביונים שלי! קוביונים מפעילים אותה. תוכלו לומר לי איזה דברים הם קוביונים?" הילדים נמשכים למכונה בחבלי קסם, ומתחילים מיד לחקור ולערוך ניסויים כדי לגלות איך היא פועלת ואילו מהדברים הם קוביונים - הם מנסים קוביות שונות על המכונה, לוחצים חזק או חלש יותר, ואפילו מגרדים את הקוביות בניסיון לגלות מה נמצא בהן.
האמת, שלמרבה המזל אף אחד מהילדים אינו חושד בה, היא סיבתיות בנוסח "הקוסם מארץ עוץ". איש קטן, או עוזר מחקר מבין הסטודנטים, נמצא מאחורי מסך ולוחץ על כפתורים כדי להפעיל את המכונה. בן הזקונים שלי, אנדְרֶס, היה טייס הניסוי - שלא לומר שפן הניסיונות - של גלאי הקוביונים. כעבור כמה חודשים הסברתי לו לבסוף איך זה פעל באמת. הוא הגיב באופן דומה למדי לתגובתו של נִיאוֹ בסרט מטריקס, כשזה מתעורר ומגלה שהעולם הוא מעשה רמאות מתוחכם (בגיל 20 הוא כבר סלח לי, אולי מפני שחשב שהחוויה הזאת מכינה אותו להציל את היקום, או לפחות להיות בן הזוג של קרי מוס).
מעת שהילדים מגלים אילו קוביות מפעילות את המכונה, הם יכולים להשתמש במידע זה כדי לדמיין אפשרויות וליצור תחזיות חדשות, כולל תחזיות נוגדות־מציאות.[38] באחד המבדקים הראשונים שביצענו, לימדנו ילדים שקובייה אחת מסוימת היא קוביון שמפעיל את המכונה, ואז שילבנו בין קוביון ולא־קוביון והנחנו את שניהם על המכונה. המכונה, כמובן, נדלקה. אחד הילדים הראשונים שבדקנו, בן ארבע, חשב מיד על נוגד־מציאות שכל פילוסוף היה מתגאה בו. "אבל נגיד," הוא אמר בהתרגשות, "שלא היית שמה את הקוביון עכשיו, נגיד שהיית שמה רק את זה (והצביע על הלא־קוביון), אז זה לא היה נדלק."
כשמבקשים מילדים להפעיל את המכונה, הם בוחרים רק בקוביונים. והדבר המעניין יותר הוא שכאשר מבקשים מהם לעצור את פעולת המכונה, הם אומרים שצריך להסיר את הקוביון, אף על פי שמעולם לא ראו שמישהו עוצר כך את פעולתה. הם יכולים להשתמש במידע הסיבתי החדש כדי להסיק את המסקנות הנכונות, כולל מסקנות נוגדות־מציאות. הם יכולים לדמיין מה יקרה אם נסיר את הקוביון מהמכונה, ומה היה מתרחש אילו הסירו את הקוביון קודם לכן.
ידע סיבתי חדש יכול גם לגרום לשינויים גדולים יותר. היכולת לאתר את הקובייה המפעילה את המכונה אולי לא נראית מרשימה במיוחד. אבל סטודנטית שלי, לורה שולץ, ואני החלטנו לבצע את הניסוי באופן שונה.[39] הראינו לילדים מכונה דומה שחובר אליה מתג. הילדים לא ידעו איך פועלת המכונה החדשה הזאת. שאלנו אותם אם המכונה תפעל כשנרים את המתג, ואם היא תפעל כשפשוט נגיד לה לפעול. כל אחד מהילדים אמר שהמתג יפעיל את המכונה, ושסתם דיבור לא יוכל לעשות זאת. הילדים האלה למדו שמכונות פועלות בדרך אחרת מבני אדם.
אבל אם מראים לילדים שדיבור אל מכונה אכן גורם לה להידלק, הם משנים את דעתם. אם מבקשים מהם לגרום למכונה לעצור, הם אומרים בנימוס רב, "מכונה, בבקשה תעצרי," במקום לשלוח יד אל המתג. ואם מבקשים מהם לנבא מה יגרום למכונה חדשה לפעול, הם פתוחים לאפשרות של "לדבר אליה" יותר משהיו קודם לכן, אם כי הם עדיין סבורים שהמתג הוא הימור טוב יותר. כשמקנים לילדים ידע סיבתי חדש, משתנים אופני החשיבה שלהם על אפשרויות וסוגי הפעולה שהם מוכנים לנקוט. אז, הילדים יכולים לדמיין מכונה שמקשיבה, גם אם לפני כן זה נראה להם בלתי אפשרי לחלוטין.
באופן דומה, ידע סיבתי חדש מאפשר גם למדענים לדמיין אפשרויות שלפני כן נראו להם מעבר לכל דמיון. בסרטי מדע בדיוני, שבהם הדמיון אמור לפרוק כל עול, הדבר הבולט ביותר הוא שהדמיון של הבמאים מוגבל על ידי הידע שלהם בעת בימוי הסרט. למשל, בבלייד ראנר האריסון פורד רץ בייאושו אל טלפון ציבורי - שיש בו מסך וידיאו. התסריטאים יכלו לדמיין טלפון ציבורי עם מסך וידיאו, אבל לא שטלפונים ציבוריים ייעלמו לגמרי. אין דבר שמתיישן מהר יותר מחזונות לעתיד, משום שכדי לדמיין את אפשרויות העתיד נחוץ לנו הידע של העתיד.
אנשים מתייחסים לעתים קרובות לידע ולדמיון כאילו הם שונים זה מזה, או אפילו מנוגדים, אבל המחקרים החדשים במפות סיבתיות מלמדים בדיוק להפך. הבנה של המבנה הסיבתי של העולם ויצירת נוגדי־מציאות הולכים יד ביד. יתר על כן, הידע הוא שמעניק לדמיון את כוחו, הוא שהופך את היצירתיות לאפשרית. מאחר שאנחנו יודעים משהו על הדרך שבה אירועים מתקשרים זה לזה, אנחנו יכולים לדמיין שינוי של הקשרים הללו ויצירת קשרים חדשים. כיוון שיש לנו ידע על העולם הנוכחי, אנחנו יכולים ליצור עולמות אפשריים.
הערבוב הזה, האנושי כל כך, בין ידע לדמיון אינו רק נחלת המבוגרים. הוא נמצא בבסיסן של פנטזיות הילדוּת הפרועות ביותר. בת השלוש המעמידה פנים כי היא נסיכת הפיות איננה רק חמודה ויצירתית; היא גם מדגימה אינטליגנציה ייחודית לבני האדם. בעזרת הרעיונות המדעיים החדשים הללו אפשר לחשוב על סוגי דמיון רבים אחרים באור חדש. בפרק הבא אדבר על הסוג הייחודי של דמיון הבורא בני אדם מדומיינים, ואקשור אותו למשחק המבוגר של שחקנים וסופרים.

אליסון גופניק

אליסון גופניק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היתה בין מחברי הספר "המדען שבלול התינוקות".

עוד על הספר

נושאים

התינוק החושב אליסון גופניק

פרק ראשון: 1
עולמות אפשריים
למה ילדים מעמידים פנים?


*

בני האדם אינם חיים בעולם האמיתי. העולם האמיתי הוא מה שכבר קרה בעבר, מה שקורה עכשיו ומה שיקרה בעתיד. אבל איננו חיים רק בעולם האחד הזה - אנחנו חיים ביקום של עולמות אפשריים רבים, שמכיל את כל המצבים האפשריים של העולם בעתיד ואת כל המצבים שהיו יכולים להתקיים בעולם בעבר, ואת כל אלה שעשויים להתקיים בו כעת. העולמות האפשריים הללו הם מה שאנו מכנים חלומות ותוכניות, בדיונות והשערות. הם התוצרים של תקווה ושל דמיון. הפילוסופים, במילים יבשות יותר, מכנים אותם "נוגדי־מציאות" (counterfactuals).[7]
נוגדי־המציאות הם ה"לולא־אילולא־ואלמלא" של החיים: כל מה שיכול להתרחש בעתיד אך טרם קרה, או מה שהיה יכול להתרחש בעבר אך לא התממש. בני האדם מתייחסים ברצינות רבה מאוד לעולמות האפשריים האלה - הם חשובים להם בדיוק כמו העולם הממשי. במבט ראשון, חשיבה נוגדת־מציאות נראית כמו יכולת מתוחכמת מאוד ומבלבלת מבחינה פילוסופית. איך זה שאנו מסוגלים לחשוב על דברים שאינם? ומדוע לחשוב בצורה כזאת במקום להתמקד בעולם הממשי? נראה מובן מאליו שהבנת העולם הממשי מקנה לנו יתרון אבולוציוני, אבל איזו טובה צומחת לנו מעולמות מדומיינים?
אפשר להתחיל לענות על השאלות האלה באמצעות התבוננות בילדים קטנים. האם חשיבה נוגדת־מציאות קיימת רק אצל מבוגרים מתוחכמים? או שגם ילדים קטנים יכולים לחשוב על עולמות אפשריים? התפיסה המקובלת, המשתקפת בתיאוריות של זיגמונד פרויד ושל ז'אן פְּיָאזֶ'ה, היא שתינוקות וילדים קטנים מוגבלים לַ"כּאן ולעכשיו" - לתחושות, לתפיסות ולחוויות המיידיות שלהם. כשילדים קטנים מעמידים פנים או מדמיינים, גם אז הם אינם מבדילים בין פנטזיה למציאות: הפנטזיות שלהם, על פי השקפה זאת, הן פשוט עוד סוג של חוויה מיידית. חשיבה נוגדת־מציאות דורשת יכולת תובענית יותר - היכולת להבין את היחס בין הממשות לבין כל החלופות שלה.
מדענים קוגניטיביים גילו כי התפיסה המקובלת הזאת שגויה. נמצא שאפילו ילדים קטנים מאוד מסוגלים לשקול אפשרויות, להבחין בינן לבין המציאות, ואף להשתמש בהן כדי לשנות את העולם. הם יכולים לדמיין דרכי קיום אחרות של העולם העתידי ולהשתמש בהן לתכנון תוכניות. הם מסוגלים לדמיין עולמות אחרים שהיו יכולים להתקיים בעבר, ולבחון אפשרויות שחלפו. והדבר הדרמטי במיוחד הוא שהם יכולים ליצור עולמות דמיוניים לחלוטין, בדיונות פרועים והעמדות פנים מטלטלות. עולמות הדמיון המטורפים הללו הם חלק מוכר של הילדוּת - כל הורה לילד בן שלוש קרא פעם "איזה דמיון!" - אבל המחקרים החדשים משנים באופן יסודי את חשיבתנו על העולמות האלה.
בעשר השנים האחרונות גם גילינו שהילדים ניחנים בכוחות הדמיון הללו, וגם התחלנו להבין איך הכוחות האלו מתאפשרים. אנחנו מפתחים מדע של הדמיון. מה במבנה המוח ובתודעה של ילדים מאפשר להם לדמיין מגוון מסחרר כל כך של עולמות חלופיים?
התשובה מפתיעה. על פי ההנחות המקובלות, הידע והדמיון, המדע והפנטזיה, שונים זה מזה באופן מהותי ואולי אף סותרים לחלוטין. אבל הרעיונות החדשים, שאתווה כאן, מראים כי הכישורים שבזכותם ילדים לומדים כל כך הרבה על העולם הם גם אלה שמאפשרים להם לשנות את העולם - להביא עולמות חדשים לכלל קיום - ולדמיין עולמות חלופיים שאולי לעולם לא יתקיימו. מוחותיהם של ילדים יוצרים תיאוריות סיבתיות של העולם, מפות שמראות איך העולם פועל. התיאוריות האלה מאפשרות לילדים לדמיין אפשרויות חדשות ולהעמיד פנים שהעולם שונה.
כוחם של נוגדי־מציאות
פסיכולוגים גילו כי חשיבה נוגדת־מציאות משתתפת בכל ההיבטים של חיי היומיום, ומשפיעה באופן ניכר על השיפוט, על ההחלטות ועל הרגשות שלנו. יכולנו לחשוב שמה שמתרחש בפועל הוא הדבר החשוב באמת, ולא מה שאנחנו מדמיינים שהיה יכול לקרות בעבר או שעשוי להתקיים בעתיד. זה נכון במיוחד לגבי נוגדי־המציאות המתייחסים לעָבָר - מה שהיה יכול להתרחש ולא קרה - הלולא־אילולא־ואלמלא של החיים. ואף על פי כן, הלולא־אילולא־ואלמלא משפיעים עמוקות על החוויה.
באחד הניסויים הפסיכולוג זוכה פרס נובל, דניאל כהנמן, ועמיתיו ביקשו מן הנבדקים לדמיין את התרחיש הבא. מר טיז ומר קְרֵיין יושבים במונית לנמל התעופה, וכל אחד מהם חייב להגיע בדחיפות לטיסה שלו - שתי הטיסות אמורות להמריא בשעה 18:00. אבל הכבישים פקוקים להחריד, והשעון מתקתק. בסופו של דבר, הם מגיעים לנמל התעופה בשעה 18:30. מתברר שהטיסה של מר טיז יצאה בשעה שתוכננה, אבל הטיסה של מר קריין התעכבה עד שעה 18:25 ומר קריין רואה אותה יוצאת מן השער ממש בעת בואו. מי יתרגז יותר?[8]
כמעט כולם הסכימו כי מר קריין, שהחמיץ את הטיסה ממש כעת, יהיה הרבה יותר אומלל. אבל מדוע? שניהם החמיצו את הטיסה. דומה שמר קריין אינו מרוגז בגלל העולם הממשי אלא בשל העולמות נוגדי־המציאות - עולמות שבהם המונית היתה מקדימה טיפ־טיפה, או שבהם המטוס היה מתעכב עוד כמה דקות.
אין צורך לפנות לתרחישים מלאכותיים כגון זה כדי להיווכח בהשפעתם של נוגדי־מציאות. נתבונן בספורטאיות שזכו במדליות באולימפיאדות. מי שמחה יותר, הזוכה במדליית ארד או הזוכה במדליית כסף?[9] היה אפשר להניח כי הזוכה במדליית הכסף, שהשיגה בפועל תוצאה טובה יותר, תשמח יותר. אבל בעבור כל אחת מהשתיים תקפים נוגדי־מציאות שונים למדי. בשביל הזוכה בארד, האלטרנטיבה הרלוונטית היתה שתסיים בלי מדליות בכלל - גורל שזה עתה הצליחה לחמוק ממנו. בעיני הזוכה במדליית כסף, האלטרנטיבה הרלוונטית היתה לזכות במדליית זהב - גורל שהחמיצה זה עתה. ואכן, כשפסיכולוגים הביטו בסרטונים של טקסי הענקת המדליות וניתחו את הבעות הפנים של הספורטאים, הזוכים במדליית ארד נראו שמחים יותר מן הזוכים במדליית כסף. ההבדלים בין הדברים שהיו יכולים לקרות עלו בשקלול על ההבדלים בין הדברים שקרו באמת.
כמו מר קריין בנמל התעופה, או כמו הזוכה במדליית הכסף, בני האדם אומללים במיוחד כאשר תוצאה נחשקת נדמית בהישג יד או שהוחמצה ממש ברגע האחרון. כמו שכתב ניל יאנג, בפרפראזה על המשורר ג'ון גרינליף ויטייר (Whittier), "ללשון ולעט אין מילים יותר עגמומיות/ משלוש המילים 'היה יכול להיות'."
מדוע אנחנו, בני האדם, טרודים כל כך בנוגדי־מציאות, שהם - בהגדרתם - דברים שכלל לא התרחשו? מדוע העולמות המדומיינים האלה חשובים לנו כמו העולמות האמיתיים? האם המילים "זה היה, וזה איום" אינן עצובות יותר מן המילים "זה היה יכול להיות"?
התשובה האבולוציונית היא שנוגדי־המציאות מאפשרים לנו לשנות את העתיד. מאחר שאנחנו יכולים לבחון עולמות חלופיים, אנחנו יכולים גם לפעול במציאות על העולם, להתערב במהלכו ולהפוך אותו לאחד מאותם עולמות חלופיים. בכל מעשה שלנו אנחנו משנים, ולו במעט, את מהלך ההיסטוריה, ומקדמים את העולם בנתיב מסוים ולא באחר. הגשמתה של אפשרות אחת פירושה, כמובן, שכל האפשרויות החלופיות ששקלנו לא יתגשמו - הן נהפכות לנוגדי־מציאות. אבל היכולת לדמיין אפשרויות אלה היא הכרחית להצלחתנו האבולוציונית. חשיבה נוגדת־מציאות מאפשרת לנו לתכנן תוכניות חדשות, להמציא כלים חדשים וליצור סביבות חדשות. בני האדם מדמיינים ללא הרף מה יקרה אם יפצחו אגוזים או יטוו סלים, או יקבלו החלטות פוליטיות בדרכים חדשות, והסיכום של כל החזיונות האלה הוא עולם שונה.
נוגדי־המציאות המתייחסים לעבר, והרגשות האנושיים הטיפוסיים הנלווים אליהם, הם כמדומה המחיר שעלינו לשלם תמורת נוגדי־המציאות העתידיים. מאחר שאנו אחראים לעתיד, אנחנו יכולים לחוש אשמה ביחס לעבר. מאחר שאנחנו יכולים לתכנן תוכניות, אנחנו עלולים להתאכזב. הצד האחר של הכושר לדמיין את כל העתידים האפשריים, את כל הדברים שעשויים להיות שונים, הוא שאי־אפשר לחמוק מדִמְיוּן כל תמונות העבר האפשריות, כל הדברים שהיו יכולים להשתנות.
נוגדי־מציאות אצל ילדים: לתכנן את העתיד
האם ילדים מסוגלים לחשוב באופן נוגד־מציאות? הסוג הבסיסי ביותר, מבחינה אבולוציונית, של חשיבה נוגדת־מציאות בא לידי ביטוי כשאנו מתכננים תוכניות לעתיד - כשאנו שוקלים אפשרויות אחדות ובוחרים את הכדאית ביותר לדעתנו. איך אפשר לדעת אם תינוק צעיר מאוד יכול לעשות זאת? במעבדה שלי הראינו לתינוק מוט להשחלת טבעות - צעצוע נפוץ ומוכר.[10] אבל את החור של אחת הטבעות כיסיתי בנייר דבק. כיצד יגיב התינוק לטבעת שהיא בו־בזמן דומה לכל האחרות אך גם מרדנית? כשהבאנו תינוק בן 15 חודשים למעבדה, הוא נקט מעין שיטה של ניסוי וטעייה כדי לפתור את הבעיה. הוא השחיל חלק מהטבעות, התבונן היטב בטבעת שפיה מודבק - ואז ניסה להשחיל גם אותה. ואז ניסה להשחיל שוב, חזק יותר. וניסה שוב. ואז הוא נראה מבולבל, ניסה אחת מהטבעות האחרות - ושוב ניסה את הטבעת המודבקת. באופן כללי, תינוקות קטנים המשיכו בניסיונות כאלה עד שוויתרו.
אבל ככל שהתינוקות גדלו והתוודעו לאופן הפעולה של העולם, התנהגותם השתנתה לגמרי. תינוקת בת 18 חודשים השחילה את כל הטבעות האחרות, ואז הרימה את הטבעת הסוררת במבט של "על מי בדיוק אתם עובדים?" וסירבה אפילו לנסות להשחיל אותה. תינוקת אחרת באותו גיל הרימה מיד את הטבעת המכשילה והשליכה אותה באופן הפגנתי לצדו השני של החדר, ואז השחילה ברוגע את כל האחרות. תינוקת נוספת הושיטה את הטבעת אל המוט ואז, באופן לא פחות דרמטי, צעקה "לא!" או "הו־הוֹ!" התינוקות הללו לא נדרשו לראות במו עיניהם איך תתנהג הטבעת - הם דמיינו מה יקרה אם ינסו להשחיל אותה, ופעלו בהתאם.
בניסוי אחר בדקנו אם תינוקות מסוגלים למצוא שימוש חדש לחפץ כלשהו - אם הם יכולים, בדרכם הפשוטה, להמציא כלי חדש. הנחתי צעצוע נחשק מחוץ להישג ידם של התינוקות, ולידו הנחתי מגרפת צעצוע. כמו במקרה הטבעת, תינוקות בני 15 חודשים הרימו לפעמים את המגרפה, אבל לא הבינו איך להשתמש בה ככלי. הם הזיזו את הצעצוע מצד לצד ואפילו, למרבה התסכול, הרחיקו אותו מעליהם, עד שהצליחו במקרה למשוך אותו אליהם או עד שוויתרו. אבל תינוקות מבוגרים יותר הביטו במגרפה ועצרו כדי לחשוב. כמעט היה אפשר לראות את תנועת גלגלי מוחם. ואז היה עולה על פניהם חיוך של ניצחון, ולעתים קרובות גם מבט זחוח. כמעט היה אפשר לראות נורה נדלקת מעל לראשם. ואז הם הניחו את המגרפה בדיוק במיקום הנכון מעל לצעצוע האחר, ומשכו אותו אליהם בתרועת ניצחון. ושוב, נראה כי הם מסוגלים לצפות מראש במוחם - לדמיין - את כל הדרכים האפשריות שבהן המגרפה יכולה להשפיע על הצעצוע, ואז לבחור בדיוק באפשרות הנכונה.
ניסוי וטעייה פשוטים - השיטה שבה מנסים פעולות שונות עד שאחת מהן מצליחה - הם לעתים קרובות צורה יעילה מאוד להסתדר בעולמנו. אבל חיזוי של אפשרויות עתידיות מאפשר לנו לתכנן בדרך אחרת - מושכלת הרבה יותר - להשתמש בראש, ולא בידיים. נראה שהתינוקות הגדולים יותר צפו מראש את העתיד האפשרי שבו הטבעת או המגרפה תיכשל בתפקידה, ונמנעו ממנו. מחקרים אחרים הראו כי אין זה רק הבדל בין בני 15 חודשים לבני 18 חודשים. גם תינוקות קטנים יותר יכולים לפתור בעיות באופן מושכל, אם מספקים להם את המידע המתאים.[11]
היכולת לפתור בעיות באופן מושכל היא מיומנות אנושית מובהקת. יש מעט ראיות כי שימפנזות,[12] ואף כמה ציפורים חכמות מאוד כמו עורבים,[13] יכולות מדי פעם לעשות זאת. אבל אפילו שימפנזות ועורבים, ובוודאי גם חיות אחרות, מסתמכים באופן מכריע על אינסטינקטים או על שיטת הניסוי והטעייה כדי להסתדר בעולם. ואכן, אינסטינקטים וניסוי וטעייה הם לעתים קרובות אסטרטגיות יעילות ואינטליגנטיות. מרשים ביותר לראות ציפור המפעילה מערכת מורכבת של התנהגויות אינסטינקטיביות כדי לבנות קן, או שימפנזה המשתמשת בניסוי ובטעייה כדי למצוא את האסטרטגיה הנכונה לפתוח מנעול מתוחכם של קופסה. אבל אלו אסטרטגיות שונות מאלו שנוקטים תינוקות ופעוטות. אנתרופולוגים מסכימים כי השימוש בכלים ותכנון תוכניות - שתי פעילויות הנסמכות על צפיית אפשרויות עתידיות - ממלאים תפקיד חשוב בהצלחתו האבולוציונית של ההומו ספיינס.[14] אנחנו מגלים כי היכולות הללו מפציעות אצל תינוקות שעדיין אינם יודעים לדבר.
לשחזר את העבר
בניסויים הללו נראה כי תינוקות מסוגלים לדמיין אפשרויות שונות של העתיד. האם ילדים יכולים גם לדמיין נוגדי־מציאות של העבר, דרכים אחרות שהעולם היה יכול ללכת בהן? עלינו להקיש את קיומה של חשיבה נוגדת־מציאות אצל ילדים מתוך ההתנהגות שלהם, אבל ילדים גדולים יותר אפשר לשאול באופן מפורש שאלות של לולא־אילולא־ואלמלא. עד לאחרונה טענו פסיכולוגים כי ילדים גרועים למדי בדִמיוּן אפשרויות. ואכן, ילדים מתקשים ביצירת נוגדי־מציאות בעניינים שבהם הידע שלהם מועט. אבל כשהנושא ברור להם, גם ילדים בני שנתיים ושלוש מסוגלים לייצר עולמות חלופיים.
הפסיכולוג האנגלי פול האריס בוודאי יודע יותר מכל אחד אחר על כוחות הדמיון של ילדים קטנים.[15] האריס הוא גבוה, רזה, מאופק ואנגלי מאוד, ועבד במשך שנים רבות באוניברסיטת אוקספורד. העבודה שלו, כמו עבודתו של הסופר האוקספורדי הדגול לואיס קרול, היא שילוב אנגלי ייחודי של לוגיקה קפדנית ושל הפנטזיות הפרועות ביותר.
האריס סיפר לילדים סיפור אנגלי כפרי מוכּר.[16] אחרי כן הוא הציג בפניהם נוגדי־מציאות שנגעו לעתיד ולעבר. הברווזון השובב נועל מגפיים מלוכלכים בבוץ ועומד להיכנס למטבח. "מה יקרה לרצפה אם הברווזון ייכנס למטבח? היא תהיה נקייה או מלוכלכת?" "מה היה קורה לרצפה אילו הברווזון היה מנגב קודם את המגפיים? האם היא היתה נקייה או מלוכלכת?" אפילו פעוטות בני שלוש אמרו שהרצפה היתה נשארת נקייה, אם הברווזון היה מנקה את המגפיים.
אצלי במעבדה, דייוויד סוֹבֶּל ואני הכנו סדרות של קלפי סיפור - תמונות מצוירות שמספרות סיפור, אם מניחים אותן בסדר הנכון.[17] הראינו לילדים רצף של תמונות - למשל, של ילדה הניגשת לצנצנת עוגיות, פותחת את הצנצנת, מביטה פנימה, מוצאת עוגיות ונראית שמחה. אבל היתה לנו גם סדרה של כמה תמונות אחרות - למשל, של הילדה המגלה שאין עוגיות, והיא נראית עצובה ורעבה. הראינו לילדים את התמונות בסדר הנכון וביקשנו מהם לספר את הסיפור. אחר כך אמרנו, "אבל מה אם הילדה היתה בסוף עצובה ולא שמחה?" והחלפנו את הקלף האחרון, כך שהילדה נראתה עצובה. "מה היה צריך לקרות אז?" ילדים בני שלוש החליפו באופן עקבי את התמונות הקודמות, כך שיתאימו לסוף ההיפותטי - הם החליפו את תמונת צנצנת העוגיות המלאה בתמונת הצנצנת הריקה. הילדים הקטנטנים האלו דמיינו והסיקו מסקנות בנוגע לעבר חלופי.
לדמיין את האפשרי
ראיות לחשיבה נוגדת־מציאות נמצאו גם במשחקם של ילדים. תינוקות מתחילים להעמיד פנים כבר בגיל 18 חודשים, או אף מוקדם יותר.[18] העמדת פנים כרוכה במעין חשיבה נוגדת־מציאות ביחס להווה - לדמיין שהדברים שונים ברגע זה. אפילו תינוקות שעדיין לא מדברים, ושבקושי מסוגלים ללכת, יכולים להעמיד פנים. תינוקת בת שנה וחצי עשויה להסתרק בקפדנות באמצעות עיפרון, או להניח את הראש בדרמטיות על כרית ולהעמיד פני ישנה תוך כדי צחקוקים. זמן קצר אחרי כן, תינוקות מתחילים להתייחס לחפצים כאילו הם דברים אחרים. פעוטות הופכים כל דבר, מקוביות ונעליים ועד קעריות קורנפלקס, לכלי תחבורה על ידי אמצעי פשוט: אומרים "בְּרְרְם־בְּרְרְם" ומסיעים את החפץ על הרצפה. או שהם משכיבים לישון, בשיא הזהירות והעדינות, שלוש כבשות קטנות מפלסטיק.
אנו מקבלים דברים אלה כמובנים מאליהם בעת בחירת צעצועים לילדים קטנים. מחלקת הפעוטות בחנויות הצעצועים עמוסה בפריטים שמעודדים ילדים להעמיד פנים: החווה, תחנת הדלק, גן החיות - ואפילו כספומט־צעצוע וטלפון־נייד־צעצוע. אבל לא נכון לומר שבני השנתיים מעמידים פנים משום שאנו נותנים להם בובות - להפך, אנו נותנים להם בובות משום שהם אוהבים כל כך להעמיד פנים. כשאין בסביבה צעצועים, פעוטות נוטים להפוך חפצים יומיומיים - אוכל, חלוקי אבנים, עשב, אותנו, את עצמם - למשהו אחר. ואפילו בתרבויות שאינן מעודדות משחקים של העמדת פנים - כמו בבית הספר של מר גְראדגְרַיינד בזמנים קשים של דיקנס - ילדים בכל זאת ממשיכים לעשות זאת (תוכניות למדידת הישגים כמו "No child left behind" של ממשל בוש מ־2002 משקפות כמדומה את דעותיו של מר גראדגריינד, ומחליפות את פינת התחפושות ואת משחקי הנדמה־לי בתרגוּל קריאה בגני הילדים).
מרגע שהתינוקות יכולים לדבר הם מדברים על האפשרי לצד הממשי. כשלמדתי לתואר שני באוקספורד, תיעדתי את כל המילים שתשעה תינוקות השתמשו בהן כשרק החלו לדבר. תינוקות אלה שידעו רק מילים בודדות, ממש כשהחלו לקלוט את השפה, השתמשו בהן כדי לבטא אפשרויות ולא רק ממשויות. לא רק ה"בְּרְרְם־בְּרְרְם" הבלתי נמנע, אלא גם "תפוח" כשמעמידים פנים שאוכלים כדור, או "לילה טוב" כשמשכיבים בובה לישון. לתינוק ג'ינג'י אחד, מקסים במיוחד, היה דובי אהוב, ואמו סרגה לו שני צעיפים ארוכים, כמו אלה שלובש דוקטור הוּ בסדרת הטלוויזיה הבריטית: אחד קטן בשביל הדובי ואחד גדול בשביל ג'ונתן. ג'ונתן כרך יום אחד את הצעיף של הדובי סביב צווארו שלו, והכריז בצחקוקים ובחיוך ענקי על זהותו החדשה: "ג'ונתן דובי!"
למעשה, לימוד השפה מעניק לילדים דרך חדשה ורבת־עוצמה של דמיוּן. אפילו תינוקות רכים, שעדיין לא מסוגלים לדבר, יכולים לחזות ולדמיין מעט את העתיד. אבל היכולת לדבּר היא אמצעי חזק במיוחד, שמאפשר לצרף זה לזה רעיונות ישנים בדרכים חדשות ולדבר על דברים שאינם בנמצא. התבוננו בכוחה של "לא", אחת המילים הראשונות שילדים לומדים. כשהורים חושבים על "לא", הם חושבים מיד על התינוק בן השנתיים שבשום פנים ואופן לא מוכן לעשות משהו. וילדים אכן משתמשים באופן זה במילה "לא", אלא שהם משתמשים בה גם כדי לומר לעצמם לא לעשות משהו, כמו התינוקת שאמרה "לא" כשהחזיקה את הטבעת המודבקת מעל המוט. והם משתמשים ב"לא" כדי לומר שמשהו איננו נכון. כשאמו של ג'ונתן, מקסימה לא פחות ממנו, התגרתה בו כשאמרה שבריכת השחייה מלאה מיץ תפוזים, הוא הגיב מיד: "לא מיץ!" גם למילים פחות ברורות מאליהן יש עוצמה דומה. קחו לדוגמה את "uh-oh". בעיני מבוגרים זאת בקושי נחשבת מילה, אבל זו אחת המילים הנפוצות ביותר אצל ילדים דוברי אנגלית כשהם מבטאים צער, אזהרה או דאגה. וגם היא, כמו "לא", קשורה למה שהיה יכול לקרות. תינוקות משתמשים בה כשהם מנסים לעשות משהו ונכשלים - היא מעמתת את האידיאלי עם הממשי שנכשל.
היכולת לומר "לא" או "uh-oh" מציבה את הדובר מיד בעולמם של נוגד־המציאות ושל האפשרי - הדרך שלא נבחרה, האפשרות שאינה ממשית. למעשה גילינו שתינוקות מתחילים לדבר על אפשרויות לא־ממשיות באותה עת שהם מתחילים להשתמש בכלים באופן מושכל.[19] היכולת לדבר על אפשרויות מסייעת לדמיין אותן.
בגיל שנתיים או שלוש, תינוקות כבר מבלים את רוב שעות הערוּת שלהם בעולם של יצורים דמיוניים, יקומים אפשריים וזהויות שאולות. בכל גן ילדים נמצא את עצמנו מוקפים בנסיכות קטנות ובגיבורי־על לבושים אוברול, שמגישים לנו בנימוס תה שלא קיים ומזהירים אותנו מפני מפלצות שאינן קיימות. וילדים אלה מיומנים מאוד ויודעים גם להתמודד עם השלכות המשחק נוגד־המציאות שהם מדמיינים. פול האריס מצא שאפילו ילדים בני שנתיים מסבירים שאם דובי דמיוני שותה תה דמיוני ושופך אותו, אזי הרצפה הדמיונית זקוקה לניגוב בסמרטוט דמיוני (כמו הברווזון, דומה כי האפשרויות השובות את לבם של פעוטות הן אלה הכרוכות בלכלוך איום ונורא). הילדים היו ספציפיים למדי בנוגדי־המציאות שלהם. אם הדובי ישפוך תה, נצטרך סמרטוט, אבל אם הוא ישפוך טלק, נצטרך מטאטא.[20]
בעבר נחשב המשחק רב הדמיון הזה כהוכחה למגבלות הקוגניטיביות של ילדים, ולא כהוכחה ליכולותיהם הקוגניטיביות. פסיכולוגים מוקדמים, כולל פרויד ופיאז'ה, טענו שמשחקי נדמה־לי הם סימן לכך שילדים קטנים אינם מסוגלים להבחין בין אמת לבדיה, בין העמדת פנים למציאות, בין פנטזיה לעובדות. אם אישה מבוגרת היתה מתנהגת כמו ילדי הגן - אם, נניח, מישהי בשיער פרוע ובגלימה מנצנצת על כתפיה היתה מודיעה לנו שהיא מלכת הפיות - בוודאי היינו חושבים שהיא מבלבלת בין פנטזיה למציאות, ושמוטב לה לחזור ולקחת תרופות. בכל אופן, פרויד ופיאז'ה לא חקרו את הנושא בשיטתיות.
בזמן האחרון, מדענים קוגניטיביים חקרו ביסודיות את השאלה מה ילדים יודעים על דמיון ועל העמדת פנים. התברר כי אפילו פעוטות בני שנתיים־שלוש מצטיינים בהבחנה בין דמיון או העמדת פנים לבין המציאות. אחד המאפיינים הבולטים של משחקי נדמה־לי, אפילו בגיל צעיר מאוד, הוא שהם מלוּוים בצחקוקים. הצחקוקים, המבט הכול־יודע, ההגזמה הדרמטית - כל אלו מאותתים לנו שלא לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי. יתר על כן, מסתבר כי יש סדרה עקבית של אותות - צחקוקים, מחוות מוגזמות, הבעות פנים תיאטרליות ומלודרמטיות - המצביעה על כך שפעולות מסוימות הן "רק בכאילו".[21] והרי, אפילו הקטנים שבילדים לא מנסים באמת לאכול עוגיות של משחק, או לדבר באמת עם אמא בטלפון הסלולרי המדומיין.
ילדי גן מבלים שעות בהעמדת פנים, אבל הם יודעים שהם מעמידים פנים. הפסיכולוגית ג'קי ווּלי ערכה ניסוי שבו ילדים העמידו פנים כי יש עיפרון בקופסה אחת, וראו בפועל עיפרון בקופסה אחרת. אחרי כן סגרו את הקופסאות. אסיסטנטית נכנסה לחדר בחיפוש אחר עיפרון, ושאלה את הילדים איזו קופסה עליה לפתוח. ילדים בני שלוש ענו לה באופן ברור ביותר להסתכל בקופסה שבה העיפרון היה בפועל, ולא בזו שהיה בה לכאורה.[22] באופן דומה, ילדים בני שלוש אומרים שכל אחד יכול לראות ולגעת בכלב אמיתי, אבל לא בכלב מדומיין, ושבכוח המחשבה להפוך רק כלב מדומיין - ולא אמיתי - לחתול.[23]
ילדים יכולים להיראות לנו מבולבלים מפני שהם מעמידים פנים באופן רגשי ואקספרסיבי כל כך. יכולות להיות להם תגובות רגשיות אמיתיות לתרחישים דמיוניים לחלוטין. במקום שידמיינו עיפרון בקופסה, פול האריס ביקש מהם לדמיין מפלצת בקופסה. גם הפעם הילדים אמרו באופן חד וחלק שבקופסה אין באמת מפלצת, ושאם הקופסה תיפתח הם לא יראו בה מפלצת - כי זו קיימת רק בדמיון. בכל זאת, כשעורך הניסוי יצא מן החדר, רבים מהילדים התרחקו מן הקופסה, ליתר ביטחון.[24]
ואולם מבחינה זו נראה כי ילדים אינם שונים מאוד ממבוגרים. הפסיכולוג פול רוזין ביקש ממבוגרים למלא בקבוק במים מהברז, לכתוב "ציאניד" על תווית ולהדביק אותה על הבקבוק. אף על פי שידעו היטב כי הם רק מעמידים פנים שהמים רעילים, הם לא הסכימו לשתות אותם.[25] אני עשויה להיבהל עד עמקי נשמתי מחניבעל לֶקְטֶר, אף על פי שאני משוכנעת שהוא דמות בדויה.
רגשות הילדים עזים יותר ונשלטים פחות מאשר רגשותיהם של המבוגרים, גם כשהסיבות אינן ממשיות. ההורה המודאג עשוי לחשוב, שהילד רועד מתחת לשמיכה משום שהוא מאמין שיש מפלצת בארון. אבל מחקרים מדעיים מראים כי ילדים מגיבים כך על אף שהם מבינים את ההבדל בין בדיון לעובדה. הם פשוט מגיבים לשניהם בעוצמה רבה יותר מאשר מבוגרים.
דמיון וסיבתיות
אנו יודעים שאפילו ילדים קטנים מאוד חושבים ללא הרף על עולמות חלופיים הקשורים לעתיד, לעבר ולהווה. ואנו יודעים שהיכולת הזאת מעניקה לנו יתרונות אבולוציוניים ייחודיים. כיצד מצליחים מוחותיהם של בני האדם, ואפילו מוחות צעירים ביותר, ליצור נוגדי־מציאות? איך נוצרת היכולת שלנו לחשוב על עולמות עתידיים או על עולמות־עבר חלופיים, כשהעולמות האלה אינם באמת קיימים עכשיו? וחשוב עוד יותר, היתרון האבולוציוני שלנו הוא לא רק היכולת לדמיין אפשרויות אלא גם לפעול על פיהן - אנחנו יכולים להפוך אותן לממשות. אבל מנין אנחנו יודעים אילו אפשרויות יתגשמו בנסיבות אלה או אחרות? ואיך אנחנו יודעים מה עלינו לעשות כדי לממש אותן?
חלק מהתשובה הוא שהיכולת לדמיין עולמות אפשריים קשורה באופן הדוק ליכולת לחשוב באופן סיבתי. ידע סיבתי הוא חידה פילוסופית עתיקה בפני עצמה. הפילוסוף הסקוטי הדגול דייוויד יוּם חשב שלעולם איננו יודעים בביטחון שמאורע אחד גורם למאורע אחר - כל שאנו יודעים הוא שמאורע אחד נוטה להתרחש בעקבות מאורע אחר. מה לעזאזל הופך אירועים עוקבים לאירועים בעלי קשר סיבתי? הפילוסוף המודרני דייוויד לואיס היה הראשון שהצביע על הזיקה בין ידע סיבתי לבין חשיבה נוגדת־מציאות,[26] ופילוסופים רבים פיתחו את הרעיון בעקבותיו.
כשמודעים לקשר הסיבתי בין שני דברים, אפשר לִצְפּות מה יקרה לדבר האחד כשנפעל כדי לשנות את האחר - אפשר לצפות את השינויים שיחולל השינוי. אפשר גם לדמיין מה היה קורה אילו פעלנו בדרך מסוימת, אף על פי שלא עשינו זאת. הידיעה שעישון גורם לסרטן מאפשרת לי לדמיין עולמות אפשריים שבהם מעשי ישכנעו אנשים להפסיק לעשן, ומאפשרת לי להקיש שבעולמות אלה אנשים יחלו פחות. אני יכולה לנקוט מגוון רחב של פעולות, מפרסום וחקיקה ועד המצאת מדבקות ניקוטין כדי לגרום לאנשים להפסיק לעשן, ואני יכולה לחזות בדייקנות את האופנים שבהם פעולות אלה יְשנו את העולם. אני יכולה לחולל עולם שיהיה בו פחות סרטן מאשר קודם לכן. ואני יכולה גם להביט לאחור ולחשב כמה אנשים היו ניצלים אם תעשיית הטבק לא היתה מתנגדת לשינויים אלה בעבר.
הבנה סיבתית מאפשרת לעשות במכוון דברים שישנו במשהו את העולם. יכולנו להתקיים תוך כדי מעקב בלבד אחר המתרחש בעולם. אבל בידינו היכולת להתערב במהלכו של העולם, לגרום לדברים להתרחש בפועל. ההתערבות המכוונת במהלכו של העולם אינה רק היכולת לחזות את הדבר הבא. כשאנו מתערבים, אנו חוזים עתיד אפשרי ספציפי שהיינו רוצים שיתקיים, והפעולה שלנו משנה בפועל את העולם כדי שעתיד זה יוכל להתממש.[27]
מובן שבעלי חיים אחרים, או אנשים בסיטואציות מסוימות, יכולים להשפיע בפעולותיהם על העולם גם בלי הבנה סיבתית. כמו התינוקות בני 15 החודשים והטבעת, או כמו השימפנזה, אנחנו יכולים למצוא את הפתרון המדויק של בעיה באמצעות ניסוי וטעייה. השימפנזה עשויה להבחין שאם תוחבים מקל לקן טרמיטים, הטרמיטים מגיחים החוצה. תינוקות בני 15 חודשים עשויים לראות שהטבעת המודבקת אינה ממלאת את תפקידה, ורופאים עשויים להבחין כי אספירין מרפא את המטופל מכאבי הראש שלו. ולפיכך, בפעם הבאה יחזרו על הפעולה.
אבל תיאוריה סיבתית של העולם מאפשרת לבעליה לשקול פתרונות חלופיים של הבעיה ולבחון את השלכותיהם עוד לפני מימושם, והיא מציעה לו מגוון רחב ויעיל הרבה יותר של אופני התערבות. אם יודעים שהחור הוא שמאפשר לטבעת להשתחל על המוט, או שהמגרפה גורמת לצעצוע לזוז איתה, אפשר לתכנן אסטרטגיה חדשה לטיפול בטבעת החסומה בדבק או בצעצוע הנחשק והמרוחק. אם יודעים שמפל של אותות חשמליים בעצב המשולש גורם לכלי הדם להתרחב, ושהדבר לוחץ על העצבים וגורם לכאב ראש, אפשר לתכנן תרופות שישפיעו רק על התהליכים החשמליים או רק על לחץ הדם. כשלוקחים תרופה כמו סוּמָטְרִיפְּטָן להקלת מיגרנה, מנצלים את הידע הסיבתי של נוירולוגים ביחס למיגרנות, וכן את מגוון התרופות שידע זה אִפשר להם לתכנן.
ילדים וסיבתיות
הבנת הגורמים למיגרנות ולסרטן ושינוי העולם באמצעות ידע זה הם, כמובן, מלאכתו של המדע. אבל האם מדענים הם היחידים שחושבים באופן סיבתי ומשתמשים בתובנה זו כדי לחולל עולמות חדשים? גם מבוגרים רגילים יודעים כמדומה לא מעט על המבנה הסיבתי של העולם וחושבים, בדחף שאין לעמוד בפניו, על נוגדי־מציאות - גם אם אלה מובילים לתחושות אשמה וחרטה בלבד.
ראינו שגם ילדים מצטיינים בחשיבה נוגדת־מציאות. אם חשיבה נוגדת־מציאות תלויה בהבנה סיבתית, ואם היא פן עמוק ומפותח של טבע האדם, אזי בוודאי גם ילדים קטנים מאוד מסוגלים לה. ובאמת, מסתבר שהם יודעים הרבה מאוד על המבנה הסיבתי של העולם - איך דבר אחד מחולל דבר אחר. זוהי, למעשה, אחת התגליות החשובות והמהפכניות ביותר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
כשם שפסיכולוגים חשבו בעבר שילדים אינם מבינים נוגדי־מציאות, כך גם חשבו שילדים קטנים אינם מתמצאים בסיבתיות. החשיבה של ילדים הוגבלה, לדעתם, לחוויה התפיסתית המיידית שלהם - לידע שמאורע אחד קרה אחרי מאורע אחר, אבל לא שהאחד גרם לאחר. ובמיוחד, הפסיכולוגים חשבו שילדים אינם מבינים את היחסים הסיבתיים הנסתרים שעליהם נסמך המדע - שמשהו בתוך הזרע גורם לו לנבוט, או שחיידקים גורמים למחלות, או שמגנטים גורמים לשבבי ברזל לנוע, או שרצונות נסתרים גורמים לאנשים לפעול. פיאז'ה, למשל, טען שילדים הם "קדם־סיבתיים" עד גיל בית ספר לפחות, אם לא מאוחר יותר.[28]
ואולם, בעשרים השנה האחרונות גילינו שתינוקות וילדים קטנים יודעים הרבה על דרך פעולתם של חפצים ושל אנשים, ושהם לומדים יותר ויותר ככל שהם גדלים.
פיאז'ה שאל ילדים על תופעות סיבתיות שעליהן הם לא ידעו הרבה. הוא שאל ילדי גן שאלות סיבתיות מעניינות וקשות כמו "מדוע מחשיך בלילה?" או "למה העננים זזים?" הילדים התבלבלו, או שענו תשובות לקויות או חסרות לפי קנה המידה של המבוגרים, אם כי לפעמים היה בהן היגיון משלהן ("מחשיך כדי שנוכל לישון" או "העננים זזים כי אני רוצה שהם יזוזו").
בשנים האחרונות, פסיכולוגים החליטו לשאול ילדים על דברים שהם מתמצאים בהם היטב, כמו "למה ג'וני פתח את המקרר כשהיה רעב?" או "איך פועל תלת־אופן?" ילדים בני שנתיים סיפקו הסברים סיבתיים משביעי רצון לחלוטין, ולפעמים אפילו מפורטים. "הוא חשב שיש שם אוכל והוא רצה אוכל, אז הוא פתח את המקרר כדי שיוכל לקחת את האוכל". פעוטות ניחנים בסקרנות שאינה יודעת שובע ביחס לסיבות - כפי שמדגימות שאלות ה"למה?" הבלתי פוסקות שלהם.
הפסיכולוג הנרי וֶלמן הקדיש שנת שבתון שלמה לחקירת מאגר הנתונים הממוחשב CHILDES, הכולל הקלטות של מאות שיחות יומיומיות של ילדים (ולמן, שלימד פעם בגן ילדים, אמר שזו חוויה משונה ונוגעת ללב - לשבת בשלווה המבוגרת והאקדמית של חדר המחשבים במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות של אוניברסיטת סטנפורד, ובה בעת להיות מוקף שוב בבני השלוש הבלתי נראים הללו). הוא גילה כי ילדים בני שנתיים ושלוש גם מבקשים וגם נותנים עשרות הסברים סיבתיים מדי יום. הם סיפקו הסברים לתופעות פיזיקליות: "היד של הדובי נפלה כי סובבת אותה חזק מדי"; "ג'ני ישבה בכיסא שלי כי הכיסא השני נשבר". הם תיארו סיבות ביולוגיות: "הוא צריך לאכול עוד, כי צומחות לו ידיים גדולות"; "נשרים רשעים אוכלים בשר, כי בשר טעים לנשרים אכזריים". אבל יותר מכול הם אהבו הסברים פסיכולוגיים: "אתמול לא שפכתי את זה כי הייתי ילדה טובה"; "לא עליתי לשם כי פחדתי ממנה". ההסברים אולי לא תאמו תמיד את אלה האופייניים למבוגרים, אבל היו בכל זאת מספקים והגיוניים לחלוטין.[29]
מחקרים אחרים מראים שילדים קטנים מבינים סיבות מופשטות למדי ונסתרות. הם מבינים שיש בזרע דבר מה שגורם לו לצמוח ושחיידקים סמויים מן העין גורמים למחלות.[30] הפסיכולוגים היפנים גִיוּ הָטָאנוֹ וקָיוֹקוֹ אִינָגָאקִי חקרו את ההתוודעות היומיומית של ילדים לעובדות ביולוגיות - כיצד הם מבינים את החיים ואת המוות.[31] הם גילו שילדים בסביבות גיל חמש, בכל העולם, מפתחים תיאוריה סיבתית חיונית על אודות הביולוגיה, הדומה מאוד לתיאוריות המסורתיות של הרפואה הסינית והיפנית. דומה כי הילדים האלה חושבים שישנו כוח חיים יחיד, כמו הצִ'י הסיני, אשר מחזיק אותנו בחיים. הם צופים כי אם אדם לא יאכל די, לדוגמה, הכוח הזה יִדעך והאדם יחלה. הם חושבים שהמוות הוא אובדן בלתי הפיך של הכוח הזה, וצופים כי חיות שמתו לא יחזרו לחיים (להבנה החדשה הזאת של המוות יש גם צדדים פחות טובים. ילדים צעירים יותר חושבים שהמוות הוא כמו מעבר ממקום למקום, לאו דווקא כמו סיום. סבתא פשוט עברה להתגורר באופן זמני בבית הקברות או בשמים, ואולי תחזור. הרבה ילדים מפתחים חרדה מפני המוות כשהם מתחילים להבין אותו כאובדן בלתי הפיך של כוח החיים). תיאוריה זו מאפשרת להם לטוות רשת שלמה של תחזיות, נוגדי־מציאות והסברים - כמו הילד מן המחקר של הנרי וולמן, שאמר שמישהו "צריך לאכול עוד, כי צומחות לו ידיים גדולות".
סיבתיות היא הדבר שמקנה היגיון לפנטזיה. נחשוב על הילדים במחקרים של פול האריס, שידעו לחזות במדויק מה יקרה לאחר שהדובי ישפוך את התה הדמיוני. משחק נדמה־לי שבו הכול הולך יוצר אי־סדר. ואילו העמדת הפנים פועלת באמצעות הצבת נקודות מוצא דמיוניות ("אני אהיה האמא ואתה תהיה התינוקי"), ואחר כך - עיבוד התוצאות של נקודת מוצא זו באופן קפדני למדי. ילדים יכולים להתווכח בלהט על השאלה אם הכללים הסיבתיים אכן נשמרים: "לא פגעת בי עם הרובה־לייזר שלך, כי אני הייתי מאחורי המגן!" "אתה מוכרח לשתות את החלב, כי אתה התינוק!"
סיבות ואפשרויות
ילדים מפתחים הבנה סיבתית של העולם מגיל צעיר מאוד. אם ידע סיבתי וחשיבה נוגדת־מציאות קשורים, זה יכול אולי להסביר את היכולות המקבילות של ילדים לחולל נוגדי־מציאות ולחקור עולמות אפשריים. אם ילדים מבינים את דרכי פעולתם של דברים, עליהם להיות מסוגלים לדמיין אפשרויות חלופיות לאותם דברים. דבר זה יכול להסביר גם את המקרים שבהם ילדים אינם חושבים באופן נוגד־מציאות. ניזכר בתינוקת בת 15 החודשים שמנסה לשווא להשחיל את הטבעת החסומה על המוט. אולי היא פשוט לא מבינה עדיין איך טבעות ומוטות מתחברים אלה לאלה. לפעמים ילדים אינם מצליחים לחשוב בצורה נוגדת־מציאות משום שחסר להם הסוג הנכון של ידע סיבתי, ולא משום שהם אינם מסוגלים לדמיין אפשרויות. בדומה לכך, גם אני מתקשה לומר כיצד היה אפשר למנוע את התרסקות מעבורת החלל, או מה צריך לעשות כדי למנוע זאת בעתיד.
הנרי וולמן הראה כי ילדים מציינים את קיומן של סיבות בשיחותיהם היומיומיות. אחר כך הוא עשה צעד נוסף וביקש מהילדים לומר מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, בהתבסס על הידע הסיבתי שלהם ביחס לעולם הפיזיקלי, הביולוגי והפסיכולוגי. הוא גילה שילדים משתמשים בידע שלהם בעקביות כדי להבחין בין אפשרויות.[32] הם אמרו, למשל, שג'וני יכול להחליט סתם כך להרים את ידו באוויר, אבל הוא לא יכול בשום אופן לקפוץ באוויר ולהישאר שם, או להחליט לצמוח לגובה, או להחליט לעבור דרך השולחן.
ילד קטן אחד שבּחַנו החליט להפגין את הידע נוגד־המציאות שלו בהדגמת כל אחת מהאפשרויות, אחרי שחזה את התוצאות. "אי־אפשר סתם לקפוץ באוויר ולהישאר שם, תסתכלו!" הוא אמר, וקפץ גבוה ככל יכולתו. ואז: "תסתכלו! שולחן, אני בא לעבור דרכך!" ואז הוא התנגש בדרמטיות ובתיאטרליות בשולחן ואמר: "אַי, אתם רואים, פשוט אי־אפשר."
אפילו לצעירים שבילדים יש כבר ידע סיבתי על העולם, והם משתמשים בו כדי לצפות את העתיד, להסביר את העבר ולדמיין עולמות אפשריים שמתקיימים או שאינם מתקיימים. אבל ברמה העמוקה יותר, מה מאפשר לתודעה של ילד לעשות זאת? אחד ההסברים שוולמן, הטאנו ואינגאקי ואנוכי הצענו לרעיונות הללו היה שילדים מפתחים תיאוריות על העולם מחיי היומיום, וכמוהן גם רעיונות ביחס לפסיכולוגיה, לביולוגיה ולפיזיקה. תיאוריות אלה הן כמו תיאוריות מדעיות, אלא שהן לא־מודעות בעיקרן, והן מקודדות במוחותיהם של ילדים ואינן נכתבות על נייר או מוגשות בכינוסים מדעיים. אבל איך יכולה תיאוריה מופשטת להתקודד במוחותיהם של ילדים?
מפות ותוכניות עבודה
מוחותיהם של ילדים בונים מעין מפה סיבתית לא־מודעת, תמונה מדויקת של דרך פעולתו של העולם. המפות הסיבתיות הללו דומות למפות המוכּרות יותר שאנחנו, ואף מערכות ממוחשבות כמו Mapquest, משתמשים בהן לייצוג המרחב. בעלי חיים רבים, מסנאים וחולדות ועד בני אדם, בונים "מפות קוגניטיביות"[33] של עולמם המרחבי - תמונות פנימיות של סידור הדברים במרחב - באופן דומה מאוד לתמונות המופיעות במפות מודפסות. כשמייצגים מידע מרחבי במפה אפשר להשתמש בו באופן גמיש ופרודוקטיבי הרבה יותר. יש בידינו גם ידע כלשהו על המיקום ועל האופן שבו המפות המרחביות האלה נוצרות במוחם של בעלי חיים. הן ממוקמות כנראה באזור שנקרא "היפּוֹקַמפּוּס". אם נסיר את ההיפוקמפוס של חולדה, היא לא תוכל עוד למצוא את דרכה במבוך.
אחד היתרונות של מפות הוא שהן מאפשרות לשרטט תוכניות עבודה. תוכנית עבודה נראית כמו מפה, אבל במקום להתאים את השרטוט לעולם, אנחנו משנים את העולם בהתאם לשרטוט. משעה שאנחנו יודעים ליצור מפות מרחביות, אנחנו יכולים גם לשנות את הסידור המרחבי של עצמים, כולל הגוף שלנו, ולצפות את ההשפעה של השינויים הללו.
אדם שנמצא בעיר זרה ללא מפה עלול, בצאתו מן המלון, לתעות ברחובות עד שיגיע לתחנת רכבת או למסעדה, ואחרי שמצא את המסלול הוא עשוי לחזור עליו. אבל מפה מגלה מסלולים קצרים ונוחים הרבה יותר שהיה אפשר ללכת בהם. המפה מאפשרת להשוות בין מסלולים שונים למקום כלשהו, ולמצוא את היעיל ביותר מביניהם, מבלי להתנסות בכל אחד מהם בפועל. לא צריך בשביל זה מפה מודפסת. בעלי חיים עם מפות קוגניטיביות טובות, כמו חולדות, יכולים לחקור מבוך, לבנות מפה פנימית, ואז מיד, ללא ניסוי וטעייה, למצוא את המסלול הקצר ביותר מנקודה אחת לאחרת במבוך.
נוכל אולי לחשוב ששימוש כזה במפה אינו מאפשר להתייחס אליה כאל תוכנית עבודה. הרי העולם שמייצגת המפה נותר כפי שהיה. אבל אנחנו משנים את מיקומו של חפץ אחד חשוב מאוד על המפה, והוא הנקודה האדומה והקטנה שפירושה "אנחנו נמצאים כאן". כשמדמיינים מסלולי הליכה שונים, מדמיינים, ולמעשה יוצרים, מפות קוגניטיביות שונות שבהן נקודה זו נמצאת במיקומים שונים. מפה היא מכשיר יעיל ביותר לבניית תוכניות עבודה קוגניטיביות שונות - תמונות של מה שיתרחש כשננוע במרחב.
יתרה מזאת, מפה מאפשרת לשקול גם אפשרויות מרחביות אחרות, מורכבות יותר. לדוגמה, כשמתכננים גינה חדשה, הצעד הראשון הוא ליצור מפה של החצר האחורית הקיימת (ולכלול, למשל, את גוש הבטון הסדוק, את מתקן המשחקים השבור, ואת המקום שבו צומחים עשבים שוטים). אבל הצעד השני הוא לבנות מפה דומה של הגינה האידיאלית שתחליף את החצר הישנה (שיסומנו בה גם המזרקה, השבילים המרוצפים והעצים הפורחים). אדריכל הנוף ומעצב הגנים הדגול קֶפָּבִּילִיטִי בְּרָאוּן העיר פעם, כשהתבונן בקטע פתלתל במיוחד של נהר התמזה: "מחוכם!" בראון התייחס לנוף כאל תוצאה של תוכנית עבודה, כאל המצאה אנושית ולא כאל תופעת טבע המיוצגת באופן מדויק במפה. באופן פשוט הרבה יותר, בעלי חיים כמו סנאים יכולים להשתמש במפות מרחביות כדי לתכנן היכן להחביא אגוזים ואיך למצוא אותם שנית.
כשיש מפה אידיאלית חדשה, תוכנית עבודה, אפשר להתחיל לפעול על חפצים כדי לממש אותה. אנחנו יכולים להזיז את עצמנו למיקום חדש בדרך הקצרה ביותר. אנחנו יכולים לקחת את מתקן המשחקים למזבלה ולהעתיק את המזרקה שתחליף אותו. מפות עוזרות לנו גם לשקול את כל האפשרויות המרחביות, לפני שנתחייב למשהו. אנחנו יכולים להתלבט מה יהיה מהיר יותר - כניסה לרחובות הצדדיים או הישארות בשדרה הרחבה. אנחנו יכולים להסתכל במגוון המקומות שהמזרקה עשויה לעמוד בהם - הדרכים השונות שבהן היא יכולה להתכתב עם השביל המרוצף או עם העצים הפורחים - לפני שנחליט להתקדם ולהתקין אותה במקום ספציפי.
מפות סיבתיות
בני אדם יוצרים גם סוג אחר של מפות - מפות של היחסיים הסיבתיים הסבוכים בין אירועים.[34] לנוירולוג יש מעין מפה של מיגרנות, המתווה את כל הקשרים הסיבתיים בין פעילות עצבית לבין לחץ וכאב. ניזכר גם בילדים שהשמיעו תחזיות על העולם הביולוגי. במקום בחינה נפרדת של כל מקרה של יחסים סיבתיים בין חיים, מוות, גדילה, מחלה ואוכל, נראה שהיתה לילדים תמונה אחת של העולם, חיונית ורציפה. הם חושבים שאוכל מוסיף אנרגיה, ואילו מחלה מנקזת אותה מהאדם - וכן, שגדילה מאפשרת להגביר את הסיבתיות ואילו המוות גודע אותה. הם יכולים ליצור תחזיות חדשות, לעתים קרובות כאלה שהם לא שמעו מעולם. הם עשויים לומר שכל עוד אדם ימשיך לאכול הוא יגדל ללא הפסקה, או שמבוגר גבוה בהכרח זקן יותר ממבוגר נמוך (הבן שלי עצמי טען בתוקף שאני, שגובהי 1.57 מטר, לא באמת יכולה להיות חברה של אחד מעמיתי הצעירים, שחקן כדורסל, מפני שהוא גדול ואני קטנה). הם גם מסבירים שצריך לאכול כי זה מעניק כוח. מפה סיבתית זו של הביולוגיה מאפשרת להם להסיק את כל המסקנות הללו - ורבות אחרות.[35]
אף על פי שגם בעלי חיים אחרים יוצרים כנראה מפות קוגניטיביות מרחביות, לא ברור אם הם יכולים ליצור מפות סיבתיות באותו אופן. בעלי חיים אחרים מסוגלים להבין סוגים ספציפיים של יחסים סיבתיים. למשל, הם מבינים שפעולות שהם עצמם מבצעים גורמות לאירועים העוקבים לפעולות אלה - נניח שחיטוט בקן טרמיטים גורם לטרמיטים לצאת - והם מבינים כמה קשרים סיבתיים חשובים במיוחד, כגון הקשר בין אוכל מקולקל לבחילה. בכל אופן, נראה כי בעלי חיים אחרים לא יוצרים מפות מן הסוג שאנו רואים אפילו אצל ילדים קטנים מאוד. בעלי חיים אחרים מסתמכים כנראה יותר על למידה מתוך ניסוי וטעייה - מן הסוג שמאפשר לנו להבחין שאספירין מפיג כאב ראש - ופחות על תיאוריות מן הסוג שמאפשר לנו להמציא תרופה חדשה נגד מיגרנות, כמו סומטריפן.
בשנות התשעים של המאה ה־20 החלה קבוצה של פילוסופים של המדע מאוניברסיטת קארנגי מֶלון, בראשותו של קלארק גְלַיימור, לתאר באופן מתמטי את אופן פעולתן של תיאוריות מדעיות.[36] באותה עת, חוקרים במדעי המחשב מאוניברסיטת UCLA, בראשותו של יהודה פּרל, חיברו תוכניות שנועדו להוביל לתחזיות ולהמלצות כדוגמת אלה של המומחים המדעיים.[37] שתי הקבוצות הגיעו לאותם ממצאים בנוגע למפות סיבתיות. הם מצאו שיטה לתאר את המפות באופן מתמטי ולהשתמש בהן כדי לחולל תחזיות, נוגדי־מציאות ופעולות התערבות חדשות. התיאורים המתמטיים החדשים, הנקראים "מודלים גרפיים סיבתיים", השתלטו על תחום הבינה המלאכותית, ובהשראתם נוסחו רעיונות פילוסופיים חדשים על אודות הסיבתיות.
אפשר לכתוב תוכניות מחשב המשתמשות במפות הסיבתיות הללו, ממש כפי ש־Mapquest משתמשת במפות מרחביות. Mapquest משתמשת במפה אחת, שממנה היא מפיקה באופן אוטומטי מיליוני מסלולים ממקום אחד למשנהו. באופן דומה למדי, תוכניות המחשב המשתמשות במפות סיבתיות יכולות לבצע הסקת מסקנות מתוחכמת ונוגדת־מציאות מן הסוג שמבצעים מדענים וילדים. תוכניות אלה יכולות לבצע אבחונים רפואיים ולהציע טיפולים אפשריים, או להציע דרכי מניעה של שינויי אקלים. נאס"א בדקה את אפשרות השימוש ברעיונות אלה בדור הבא של הרובוטים שישוגרו למאדים.
הרעיון המרכזי של המדעים הקוגניטיביים הוא שהמוח האנושי הוא מעין מחשב, אם כי עוצמתו רבה יותר משל כל מחשב אמיתי המוכר לנו. פסיכולוגים בודקים באילו סוגי תוכנות בדיוק משתמש המוח שלנו, ואיך הוא מפעיל אותן. מאחר שילדים מצטיינים כל כך בהבנת סיבות, חשבנו שייתכן כי מוחם מרכיב מפות סיבתיות ומשתמש בהן כמו תוכנות המחשב. שיתוף פעולה עם פילוסופים ועם חוקרים במדעי המחשב הוא שהביא אותי מלכתחילה לרעיון של מפות סיבתיות (במשך שנים רבות, ובהרבה בָּרים, התווכחתי עם גליימור אם התינוקות שלי חכמים יותר מהמחשבים שלו. התשובה, כמובן, היא שהם חכמים יותר בכמה מובנים, אבל לא באחרים - ובכל זאת, לבסוף, אחרי עשר שנים של ניסויים, הצלחתי לגרום לו להצביע בעד התינוקות).
למצוא את הקוביונים
איך נגלה אם ילדים באמת יוצרים מפות סיבתיות של סביבתם ומשתמשים בהן כדי לדמיין אפשרויות חדשות ולשנות את העולם? איך נגלה אם הם משתמשים בתוכניות דומות לאלה של המחשבים שנועדו לכך? אחד הדברים שאפשר לעשות הוא להציג בפני ילדים בני שלוש וארבע מאורעות סיבתיים חדשים ולראות אם הם ישתמשו בידע הזה כדי ליצור תחזיות, לתכנן התערבויות חדשות ולשקול אפשרויות חדשות. כך נדע בביטחון שהילדים מסיקים מסקנות בהתבסס על המידע הסיבתי שנתַנו להם בלבד - על המפה החדשה - ולא על שום דבר אחר.
בעזרתם של המוכרים בחנות ושל הסטודנטים לתואר שני במעבדה שלי, המצאתי מכונה שקראנו לה "גלאי הקוּבּיוֹנים". המכונה היא קופסה רבועה שמשמיעה מוזיקה ונדלקים בה אורות כאשר מניחים עליה קוביות מסוימות, ולא אחרות. אנחנו אומרים לילדים: "תראו, הנה מכונת הקוביונים שלי! קוביונים מפעילים אותה. תוכלו לומר לי איזה דברים הם קוביונים?" הילדים נמשכים למכונה בחבלי קסם, ומתחילים מיד לחקור ולערוך ניסויים כדי לגלות איך היא פועלת ואילו מהדברים הם קוביונים - הם מנסים קוביות שונות על המכונה, לוחצים חזק או חלש יותר, ואפילו מגרדים את הקוביות בניסיון לגלות מה נמצא בהן.
האמת, שלמרבה המזל אף אחד מהילדים אינו חושד בה, היא סיבתיות בנוסח "הקוסם מארץ עוץ". איש קטן, או עוזר מחקר מבין הסטודנטים, נמצא מאחורי מסך ולוחץ על כפתורים כדי להפעיל את המכונה. בן הזקונים שלי, אנדְרֶס, היה טייס הניסוי - שלא לומר שפן הניסיונות - של גלאי הקוביונים. כעבור כמה חודשים הסברתי לו לבסוף איך זה פעל באמת. הוא הגיב באופן דומה למדי לתגובתו של נִיאוֹ בסרט מטריקס, כשזה מתעורר ומגלה שהעולם הוא מעשה רמאות מתוחכם (בגיל 20 הוא כבר סלח לי, אולי מפני שחשב שהחוויה הזאת מכינה אותו להציל את היקום, או לפחות להיות בן הזוג של קרי מוס).
מעת שהילדים מגלים אילו קוביות מפעילות את המכונה, הם יכולים להשתמש במידע זה כדי לדמיין אפשרויות וליצור תחזיות חדשות, כולל תחזיות נוגדות־מציאות.[38] באחד המבדקים הראשונים שביצענו, לימדנו ילדים שקובייה אחת מסוימת היא קוביון שמפעיל את המכונה, ואז שילבנו בין קוביון ולא־קוביון והנחנו את שניהם על המכונה. המכונה, כמובן, נדלקה. אחד הילדים הראשונים שבדקנו, בן ארבע, חשב מיד על נוגד־מציאות שכל פילוסוף היה מתגאה בו. "אבל נגיד," הוא אמר בהתרגשות, "שלא היית שמה את הקוביון עכשיו, נגיד שהיית שמה רק את זה (והצביע על הלא־קוביון), אז זה לא היה נדלק."
כשמבקשים מילדים להפעיל את המכונה, הם בוחרים רק בקוביונים. והדבר המעניין יותר הוא שכאשר מבקשים מהם לעצור את פעולת המכונה, הם אומרים שצריך להסיר את הקוביון, אף על פי שמעולם לא ראו שמישהו עוצר כך את פעולתה. הם יכולים להשתמש במידע הסיבתי החדש כדי להסיק את המסקנות הנכונות, כולל מסקנות נוגדות־מציאות. הם יכולים לדמיין מה יקרה אם נסיר את הקוביון מהמכונה, ומה היה מתרחש אילו הסירו את הקוביון קודם לכן.
ידע סיבתי חדש יכול גם לגרום לשינויים גדולים יותר. היכולת לאתר את הקובייה המפעילה את המכונה אולי לא נראית מרשימה במיוחד. אבל סטודנטית שלי, לורה שולץ, ואני החלטנו לבצע את הניסוי באופן שונה.[39] הראינו לילדים מכונה דומה שחובר אליה מתג. הילדים לא ידעו איך פועלת המכונה החדשה הזאת. שאלנו אותם אם המכונה תפעל כשנרים את המתג, ואם היא תפעל כשפשוט נגיד לה לפעול. כל אחד מהילדים אמר שהמתג יפעיל את המכונה, ושסתם דיבור לא יוכל לעשות זאת. הילדים האלה למדו שמכונות פועלות בדרך אחרת מבני אדם.
אבל אם מראים לילדים שדיבור אל מכונה אכן גורם לה להידלק, הם משנים את דעתם. אם מבקשים מהם לגרום למכונה לעצור, הם אומרים בנימוס רב, "מכונה, בבקשה תעצרי," במקום לשלוח יד אל המתג. ואם מבקשים מהם לנבא מה יגרום למכונה חדשה לפעול, הם פתוחים לאפשרות של "לדבר אליה" יותר משהיו קודם לכן, אם כי הם עדיין סבורים שהמתג הוא הימור טוב יותר. כשמקנים לילדים ידע סיבתי חדש, משתנים אופני החשיבה שלהם על אפשרויות וסוגי הפעולה שהם מוכנים לנקוט. אז, הילדים יכולים לדמיין מכונה שמקשיבה, גם אם לפני כן זה נראה להם בלתי אפשרי לחלוטין.
באופן דומה, ידע סיבתי חדש מאפשר גם למדענים לדמיין אפשרויות שלפני כן נראו להם מעבר לכל דמיון. בסרטי מדע בדיוני, שבהם הדמיון אמור לפרוק כל עול, הדבר הבולט ביותר הוא שהדמיון של הבמאים מוגבל על ידי הידע שלהם בעת בימוי הסרט. למשל, בבלייד ראנר האריסון פורד רץ בייאושו אל טלפון ציבורי - שיש בו מסך וידיאו. התסריטאים יכלו לדמיין טלפון ציבורי עם מסך וידיאו, אבל לא שטלפונים ציבוריים ייעלמו לגמרי. אין דבר שמתיישן מהר יותר מחזונות לעתיד, משום שכדי לדמיין את אפשרויות העתיד נחוץ לנו הידע של העתיד.
אנשים מתייחסים לעתים קרובות לידע ולדמיון כאילו הם שונים זה מזה, או אפילו מנוגדים, אבל המחקרים החדשים במפות סיבתיות מלמדים בדיוק להפך. הבנה של המבנה הסיבתי של העולם ויצירת נוגדי־מציאות הולכים יד ביד. יתר על כן, הידע הוא שמעניק לדמיון את כוחו, הוא שהופך את היצירתיות לאפשרית. מאחר שאנחנו יודעים משהו על הדרך שבה אירועים מתקשרים זה לזה, אנחנו יכולים לדמיין שינוי של הקשרים הללו ויצירת קשרים חדשים. כיוון שיש לנו ידע על העולם הנוכחי, אנחנו יכולים ליצור עולמות אפשריים.
הערבוב הזה, האנושי כל כך, בין ידע לדמיון אינו רק נחלת המבוגרים. הוא נמצא בבסיסן של פנטזיות הילדוּת הפרועות ביותר. בת השלוש המעמידה פנים כי היא נסיכת הפיות איננה רק חמודה ויצירתית; היא גם מדגימה אינטליגנציה ייחודית לבני האדם. בעזרת הרעיונות המדעיים החדשים הללו אפשר לחשוב על סוגי דמיון רבים אחרים באור חדש. בפרק הבא אדבר על הסוג הייחודי של דמיון הבורא בני אדם מדומיינים, ואקשור אותו למשחק המבוגר של שחקנים וסופרים.