באזז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באזז
מכר
מאות
עותקים
באזז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 408 עמ' מודפסים

תקציר

תברח!

תברח כי המשחק עדיין בעקבותיך.
 
 14 חודשים אחרי שהשתתף במשחק קטלני שכמעט עלה לו בחייו, הנריק פטרסון חי תחת זהות בדויה וסובל מנדודי שינה ומפרנויה. מפגש עם אישה מסתורית בדובאי מוביל אותו למסע מסויט במדבר, שבסופו הוא מואשם ברצח. מי מנסה להפליל אותו? האם זה מנהל המשחק, שעדיין רודף אחריו?
 
במקביל, מגיב אנונימי בפורום אינטרנטי מפיץ שמועות מטרידות על רבקה, אחותו של הנריק. המגיב המסתורי יודע פרטים מביכים על עברה של רבקה ולא מהסס לעשות בהם שימוש.
 
באזז, הספר השני בטרילוגיית משחק המצליחה, מאת הסופר השוודי אנדֶרס דה לה מוֹטֶה, הוא מותחן מהיר וסוחף העוסק בדרכים הרבות שבהן הטכנולוגיה משפיעה על חיינו, ממהלך חייו של האדם הבודד ועד לקביעת גורלן של אומות; מהדרך שבה העולם רואה אותנו ועד הדרך שבה אנחנו חווים את המציאות.

פרק ראשון

פרק ראשון:1
ארצות לעולם לא


 
הוא הסתער עליה בשני צעדים מהירים.
הוא שלף אותה מכיסאה עוד לפני שהספיקה להגיב. גבה היה צמוד לקיר, אחת מידיו היציבות אחזה בה באחיזת חנק - מהודקת כל כך עד שקצות אצבעותיה החלו להתרומם מהשטיח הרך - ואילו האחרת גיששה אחר החפץ שעל השולחן.
שאר הסועדים השמיעו אנקות אימה, כלי חרסינה קשקשו - אבל לא היה אכפת לו. הטרקלין היה בקומה השישית ויחלפו לפחות שלוש דקות עד שהמאבטחים יגיעו הנה. שלוש דקות הן די והותר לעשות את מה שהוא צריך לעשות.
היא גרגרה, ניסתה נואשות לרפות את אחיזתו, אבל הוא הידק עוד את ידו על צווארה, והיא הרגישה שכוחה להתנגד מתנקז מתוכה. פניה המאופרים למשעי החליפו בתוך שניות ספורות את צבעם מאדום לוהט ללבן גירי, ולפתע תאמו את חליפתה הבהירה.
אשת עסקים בלונדינית - בתחת שלי!
הוא שחרר את אחיזתו רק במידה שאפשרה לכמות דם קטנה להגיע אל מוחה. בעיטה מגושמת פתאומית במפשעתו טלטלה אותו, אבל נעלה נשמטה וללא עזרתו של ה"ג'ימי צ'וּ" שלה, הבעיטה לא הייתה חזקה מספיק כדי שירפה ממנה. הוא שב והידק את אחיזתו וקירב את פניו אל פניה. האימה בעיניה סיפקה אותו, משום־מה.
"איך מצאתְ אותי, לכל הרוחות?" הוא לחש והגביה את הטלפון הנייד אל עיניה. חפץ כסוף ומבריק עם מסך מגע מזכוכית.
הטלפון התעורר לחיים פתאום. הוא הרחיק אותו מגופו בתנועה לא רצונית ולהפתעתו ראה את פניו משתקפים בצג. עיניים בולטות ובוהות ופנים אדומים ומיוזעים. בצדו האחר של הטלפון  הנייד הייתה כנראה מצלמה כי כשהזיז את ידו, נכנסו פניה  החיוורים והמבועתים לתוך התמונה. היפה והחיה המזדיינת, בפּוֹדקַסט!
מטורף לגמרי!
מה הוא עושה, לעזאזל?
הוא היה אמור להיות גיבור־על, מציל עולמות - אבל זה? לתקוף אישה? הוא באמת ירד לשפל המדרגה?
הוא פגש שוב את מבטה, אבל הפעם הפחד בעיניה לא עורר בו דבר והוא הרגיש מרוקן.
הוא לא הוא עצמו.
הוא לא...
"מר אנדרסון?"
"הממ?!" ה"פ חזר לעשתונותיו בבהלה.
איש קטן במדים עמד ליד שולחנו ודיבר בקול רך שלמרות זאת הצליח להטביע את רחש הרקע המרדים ששרר בטרקלין.
"סליחה על ההפרעה, אדוני. החדר החדש שלך מוכן."
האיש הושיט לו מעטפה קטנה שבתוכה היה כרטיס־מפתח מגנטי.
"חדר 931, מר אנדרסון: שדרגנו אותך לסוויטה הקטנה. המטען שלך בדרך למעלה. אני מקווה שתיהנה מהמשך השהות שלך אצלנו, ואני יכול רק להתנצל על הבלבול בקשר להחלפת החדר."
האיש הרכין קלות את ראשו והניח בעדינות את המעטפה על השולחן.
"אני יכול למלא לך את הכוס, אדוני?"
"לא, תודה," מלמל ה"פ והעיף מבט אדום־עיניים בשולחן שליד החלון. כן, האישה עדיין נמצאת שם, וליד הספל שלה הוא עדיין ראה את המלבן הכסוף הקטן שהטריף את דמיונו.
הוא עצם שוב את עיניו, צבט את גשר אפו ונשם כמה נשימות עמוקות.
חוץ מהעובדה שהטלפון נראה מוכר, איזו הוכחה יש לו שהם מצאו אותו?
הוא נסע בדרכון המזויף המי יודע כמה שלו, ולאף אחד מהדרכונים שהשתמש בהם לא היה אפילו קשר קל שבקלים לקודמים. הוא גם עטה על עצמו כמה קילוגרמים נוספים, שיזוף עמוק וזקן היפי ארוך שעלה בקנה אחד עם שערו הארוך עוד יותר. הוא לא דיבר שוודית לפחות שנה, מאז שעזב את תאילנד. במילים אחרות, הסיכוי שמישהו יוכל לזהות אותו היה די קטן, שלא לומר מיקרוסקופי. חוץ ממנו, לא הייתה בעולם נפש חיה שידעה איפה הוא.
אז מה המסקנה שלך, שרלוק?
הטלפון הוא סתם צירוף מקרים. כמעט כל הסמארטפונים בשוק דומים זה לזה, ורובם בטח יוצרו באותם מפעלי יזע סיניים. חוץ מזה, זו ממש לא הפעם הראשונה שהוא מדמיין שעלו על עקבותיו...
הוא כבר איבד את מניין הפעמים שבהן נבהל וברח מיציאות אחוריות ובמורד מדרגות חירום כדי לנוס מפני רודפים דמיוניים.
אמנם עברו כבר חודשיים מאז הטריפ האחרון שלו, אבל מוחו הקטן והנסער מדי עדיין תעתע בו כדבר שבשגרה, וגם באור יום מלא העלה באוב רוחות רפאים, בחסות האנשים האפורים הקטנים באגף הגמילה.
העדר השינה לא הקל על מצב העניינים.
זה עתה הצליח להתנייד איכשהו לחדר נוח יותר, רחוק יותר מהמעליות.
אבל הוא כבר ידע שזה לא יעזור...
בעלת הטלפון לא גילתה כל סימן שהיא מתכוונת להרים אותו.
להיפך, היא לגמה בנחת מהקפה שלה והביטה בים, כאילו לא הבחינה בו אפילו. היא הייתה אישה נאה בת ארבעים ומשהו ששערה היה גזור לתסרוקת קארה קצרה וצמודה לראשה. ז'קט, מכנסיים ונעלי עקב נמוכות. עכשיו כשהסתכל ביתר תשומת לב ראה שהיא שילבה את קרסוליה, הוציאה את עקב כף הרגל מאחת מנעליה שנראו יקרות מאוד, העמידה את כף רגלה על האצבעות ונענעה אותה בהיסח הדעת.
המעשה האקראי הזה הניח את דעתו משום־מה.
הוא שאף עמוקות מאפו ונשף באיטיות מפיו.
חייו התנהלו כמו בחלום, שינו בצורה לא מורגשת כמעט את אופיים ונהפכו למשהו שונה לגמרי.
ארבעה עשר חודשים ארוכים בגלות. ארבעה חודשים יותר מהתקופה שבה היה כלוא על הריגת החבר האלים של אחותו, וכמובן, במובנים רבים, הרבה יותר נעימים. ובכל זאת אי השקט היה כמעט זהה.
בלילות זה היה הכי נורא. בקתות עשב, אכסניות נוער, בתי מלון בנמלי תעופה או ארמונות פלטינום כמו זה - לא היה הבדל אמיתי ביניהם. נראה שאת נדודי השינה שלו לא עניינה צפיפות האריגה של הסדינים.
בתחילת הנסיעה הוא עשה הכול כדי לא להישאר ללא חֶברה. הוא משך אליו אינספור תרמילאיות נטולות דאגה שפגש סביב מדורות חברתיות ושהיו מוכנות לחגוג כל הלילה.
מאוחר יותר, כשנמאס לו מפטפוטי המיטה חסרי המשמעות ומהגרסאות שהשמיעו זמרי החוף לשירו של קט סטיבנס "Oooh baby it's a wild world", הוא הגביל את עצמו לנשים שמצא בברים של בתי מלון.
אבל עבר כבר זמן רב מאז שהרגיש אינטימיות אנושית אמיתית.
כל מה שנותר לו עכשיו הוא אוננות מסטולית מול אחד מסרטי הפורנו המטופשים שהדחף המיני ההולך וקהה שלו דרש. אחר כך קצת אוכל פושר של שירות החדרים בזמן שהוא גולש בין החיקויים התאילנדיים לשוברי קופות עד שהוא שוקע למצב שלפחות הזכיר שינה. סְטַגְנַצְיָה אפרורית שבה השתולל דמיונו והתרוצץ במקומות שהוא העדיף לשכוח.
הוא פשוט צריך לקבל שחיי־החלום שלו הולכים לאט־לאט ל...
*
לעזאזל!
רֶבֶּקָה ראתה אמנם את כלי הנשק האוטומטיים לפני שהפמליה נעצרה, אבל הריח שהלם בה כשירדה מהמכונית היה חזק כל כך עד שבמשך כמה שניות היא כמעט שכחה אותם.
הריח היה מתוק, גל לחץ מחליא של ריח שנדף מגופים צפופים, אשפה, ביוב וריקבון. היא הייתה אמורה להרגיש את הצחנה יום קודם לכן, כשהם בדקו את המסלול, אבל היום היה הרבה יותר עמוס וחם, ונראה שהחום החריף את הריח לאין שיעור.
הקהל הקיף עד מהרה את תחנת ההורדה, ומאות אנשים נסערים נלחצו אל הסרט המשטרתי שנכרך שם כדי להרחיק אותם.
החיילים החליפו מבטים עצבניים. ידיהם חיבקו את קני רוביהם ורגליהם בטשו בדאגה את החול האדום.
היו שם שישה רובי סער ומספר זהה של חיילים בנעליים מרופטות ובמדי הסוואה מוכתמים בכתמי זיעה שלא התאימו למידותיהם. מפקדם, קצין שהיה לבוש הרבה יותר טוב והרכיב משקפי שמש עם עדשות מראה, נופף אליה כדי לעודד אותה להעביר אליו את בת חסותה. אקדחו עדיין היה נעוץ בנרתיק הרגל לאורך ירכו הימנית והגדיל את מספר כלי הנשק לשבעה בסך הכול, אם לא סופרים את שלהם.
תנועותיו של הקצין נעשו קצרות רוח יותר ויותר ככל שהתארכו היסוסיה, אבל רֶבֶּקָה התעלמה ממנו. היא נשארה לעמוד ליד דלת המכונית הפתוחה בזמן שקָרוֹלינָה מוּדין, הנהגת שלה, המתינה מאחורי ההגה במנוע פועל.
היא שמעה את דלתות המכונית שמאחוריה נפתחות והעיפה מבט מהיר מעבר לכתפה. יוֹרַנסוֹן ומַאלמֶן התקרבו אליה מאחור. הגברים לא אמרו מילה, אבל ההבעה שעטו על פניהם מאחורי משקפי השמש סיפרה לה שהם חשבו על המצב.
הקהל נעשה קולני יותר. עמודי הפלסטיק החלשים שהחזיקו את הסרט המשטרתי החלו להתעקם מלחצו. רֶבֶּקָה הצליחה לקלוט כמה מילים אקראיות באנגלית.
תעזרו לנו. אין אוכל, אין רופא.
החייל הקרוב אליה ביותר ליקק את שפתיו בעצבנות ונגע באצבעו בנצרת הרובה.
קליק, קליק.
בטוח, לא בטוח.
אגל זיעה זלג לאטו במורד עמוד השדרה שלה.
ואז עוד אחד.
"למה אנחנו מחכים, נוֹרמֶן?"
גְלַאד, היועץ המיובש של השגרירות, יצא מצדה האחר של המכונית שמאחוריהן והתקרב אליה.
"העיתונות מחכה, הגיע הזמן לזוז. אנחנו כבר מאחרים."
הוא הושיט יד אל ידית הדלת האחורית של המכונית כדי לאפשר לשרת הפיתוח הבינלאומי לצאת, אבל רֶבֶּקָה הקדימה אותו.
"אל תיגע בדלת!" היא נהמה וטפחה על חלון הדלת בכף ידה הימנית.
יועץ השגרירות לא הרפה מהידית, ובמשך כמה שניות הם עמדו שם והחליפו ביניהם מבטים עוינים. ואז גְלַאד הרפה מהידית, הזדקף ויישר את קשר עניבתו, נעלב.
"כמה זמן תיתני לנו לעמוד כאן בחום, נוֹרמֶן?" הוא התלונן, בקול רם מדי, כדי שהשרה תוכל לשמוע אותו מבעד לזכוכית הכהה.
"את לא רואה שהאנשים האלה נעשים יותר ויותר נסערים ככל שאנחנו מהססים? הם מחכים לנו - לשרה, את לא מבינה את זה?"
כן, היא מבינה היטב, אבל היה משהו בכל המצב הזה שעורר בה תחושה לא נוחה.
כשסיירו באתר אתמול הם הצליחו לנסוע עד למשרד מחנה הפליטים שבו נועדה להתקיים הפגישה. אבל היום הכביש נחסם כמאתיים מטרים מהבניין, אם כי היא ראתה שכבר חונים לידו כלי רכב רבים.
להוליך את השרה מרחק של מאתיים מטרים בין ההמונים, כשרק שישה חיילי ממשלה עצבניים מלווים אותם, לא נראה לה כרעיון טוב במיוחד.
ובכל מקרה, למה מעטים כל כך?
יום קודם לכן המקום שרץ חיילים, כלי רכב משוריינים ואפילו מסוק שחג מעל. רוב הפליטים נשארו בתוך האוהלים הדקים והקטנים שלהם ובקושי העזו לצאת מתוכם.
אבל היום המצב היה הפוך לגמרי.
"קדימה, בואו נלך! הכול בסדר, הכול בסדר..." קרא הקצין, משקפיו מבהיקים, ונופף אליהם בלהיטות, כדי לסמן להם שייגשו אליו, בזמן ששניים מחייליו ניסו ללא מאמץ מיותר להדוף לאחור את הנלהבים יותר בקרב הקהל שנדחקו אל הסרט. אבל רֶבֶּקָה עדיין היססה. שאון האספסוף נעשה חזק יותר, אך היא עדיין דמיינה שהיא שומעת את הצליל המתכתי של נצרות החיילים.
כמעט כמו התקתוק של מחוג השניות.
קליק...
קליק...
קליק...
כבהיסח הדעת היא העבירה את ידה הימנית אל האקדח שהיה נעוץ בנרתיק שבחגורתה.
"אנחנו צריכים לזוז עכשיו," התלונן גְלַאד, והיא שמה לב לפחד הפתאומי שבקולו.
יוֹרַנסוֹן ומַאלמֶן החליפו מבטים מעל לגג המכונית.
"איך את רוצה לעשות את זה, נוֹרמֶן?"
סגנה צודק. היא חייבת להחליט.
מסוכן?
לא מסוכן?
תחליטי, נוֹרמֶן!
היא צריכה לפתוח את הדלת ולתת לשרה לצאת. אבל היא עדיין לא הייתה מסוגלת להתנער מהתחושה שמשהו לא בסדר - משהו שהוא יותר מאשר סתם קהל נסער, כביש חסום ויועץ שגרירות שצריך ללכת לשירותים.
ידית הגומי של אקדחה הייתה קרה ולחה כנגד כף ידה.
קליק...
קליק...
ואז פתאום היא ראתה אותו. האיש בקהל לימינה. הוא היה לבוש כמו כל שאר האנשים השחורים הצורחים סביבו. חולצה לבנה ארוכה, מכנסיים מזרח־תיכוניים כהים ובד שכיסה את ראשו. אבל הוא בכל זאת התבלט, משהו בו...
קודם כול, הוא היה רגוע. הוא לא צעק, הוא לא נופף באגרופיו ולא ניסה למשוך את תשומת לבה.
הוא רק נע לפנים בהתמדה, החליק בנחת בין אחיו לסבל, והתקרב עוד ועוד.
האיש החזיק בידו משהו ונדרשו לה כמה שניות כדי לקלוט מה זה.
שקית פלסטיק, ואם לשפוט על פי הצהוב הזוהר האחיד, עדיין חדשה מכדי שתהיה דהויה משמש ומקומטת, כמו כל דבר אחר במחנה.
מה חפץ חדש ונקי כזה עושה באמצע כל העליבות האיומה הזאת?
היא הצלה על עיניה בידה השמאלית וניסתה למקד את מבטה. השקית המשיכה לנוע, נכנסה לשדה הראייה שלה ויצאה ממנה, הסתתרה מאחורי הקהל ומיד אחר כך שבה והופיעה ברווח קטן. צהוב זוהר, חלק, וללא ספק חריג בנוף.
לרגע חשבה שהיא יכולה להבחין בקווי המתאר של חפץ כהה בתחתית השקית.
ופתאום החליטה.
"תחזרו פנימה!" היא שאגה והעיפה מבט מהיר אל שני עמיתיה כדי לוודא שהם הבינו את פקודתה.
"תיכנסו מיד, אנחנו עוזבים!" היא צעקה אל מַאלמֶן שכנראה לא שמע אותה על רקע צעקות ההמונים.
הסגן שלה לא הגיב בתחילה, אחר כך הנהן קצרות וסימן בידו לנהג המכונית השלישית לנסוע לאחור ולפנות להם את הדרך.
"נוֹרמֶן, מה את עושה, לעזאזל?!" צווח יועץ השגרירות ולפת את זרועה הימנית.
היא ניערה מעליה את ידו בקלות.
"לתוך המכונית, גְלַאד, אלא אם כן אתה רוצה להישאר כאן לבדך!" היא רטנה ובתוך כך סימנה לנהגת להתכונן לעזיבה.
גְלַאד המשיך לצעוק באוזנה אבל היא לא הקשיבה.
האיש עם שקית הפלסטיק נעלם אבל היא הייתה בטוחה שהוא נמצא אי שם בין ההמונים - ושהוא עדיין מתקדם לעברם.
הטויוטה לֶנדקרוּזר שמאחוריהם נסעה לאחור כמה מטרים ובלא להסיר את עיניה מההמון היא הלמה על גג המכונית כדי לסמן למוּדין לעשות כמו הנהג שמאחוריה.
אט־אט החלה מכוניתם להתגלגל לאחור על פני המהמורות בכביש.
דלת הנוסע עדיין הייתה פתוחה לרווחה וחיכתה שהיא תקפוץ פנימה.
ברגע שבו החלה הפמליה את נסיגתה גבר שאון ההמון לשאגה זועמת, וחגורת הביטחון שעצרה בעדו קרסה.
החייל הקרוב אליהם ביותר לא הספיק אפילו להרים את רובהו לפני שההמון בלע אותו.
בתוך שתי שניות בלבד מכוניתם הייתה מוקפת. ידיים הלמו על חיפת המנוע ועל השמשה הקדמית - משכו בבגדיה וניסו לגרור אותה מהדלת הפתוחה.
היא מעדה ולרגע אחד של בהלה גמורה חשבה שהיא עומדת ליפול.
הדופק שלה דהר כשניסתה להשתחרר, אבל היא הותקפה מכל הצדדים.
ידיים שוטטו על חגורתה ונעו לעבר האקדח שהיה לפות בחוזקה בידה הימנית. היא חבטה בידה השמאלית בפרצופו של מישהו, הלמה בברכה במפשעתו של גבר אחר והדפה את ראשה אל עבר הקול שצעק באוזנה, אבל תוקפיה היו רבים מדי, וגדולים היו הסיכויים שהיא תיפול בכל רגע והכול ייגמר.
פתאום היטלטלה המכונית והדלת הכבדה נהדפה לאחור והרחיקה רבים מהתוקפים, ורֶבֶּקָה הצליחה לשחרר את זרועה הימנית ולשלוף את אקדחה.
קנה באוויר, לסחוט את ההדק!
כלי הנשק ניתר בידה - פעם אחת, ואחר כך כמה פעמים נוספות, ופתאום התחלפה שאגת הזעם בשאגת פחד ובהלה. ופתאום היא הייתה חופשייה. האנשים הקרובים אליה ביותר ניסו לברוח והתנגשו באלה שעדיין נדחקו לפנים. צרחות התערבבו בקולות של גופים נחבטים אלה באלה. היא שמעה יריות היישר לפניה. מטחים קצרים של רובה אוטומטי שכנראה כוונו היישר אל תוך הקהל. כדור שרק ליד ראשה כמו דבורה נרגזת, אבל היא בקושי הבחינה בו. מוּדין התניעה את המכונית והגלגלים המסתובבים העלו ענני אבק שעד מהרה מילאו את כל שדה הראייה שלה בערפל אדום.
המכונית החלה להאיץ. היא מעדה אבל בסופו של דבר הצליחה לאחוז בדלת המתנודדת. אצבעותיה עדיין לפתו את ההדק, והקנה עדיין היה מופנה לשמים.
האיש יצא מתוך ענן האבק. היישר לפני חיפת המנוע, במרחק של כשישה עד שמונה מטרים. הוא זינק בקלילות מעל האנשים שהשתטחו ארצה, זגזג דרך ההמונים הנמלטים, והתקדם אל עבר המכונית. יד אחת כבר יצאה כמעט משקית הפלסטיק. החפץ נראה בבירור עכשיו.
רֶבֶּקָה הנמיכה את זרועה האוחזת באקדח כדי לנסות לירות ברגליו, אבל היא לא הצליחה לייצב את הנשק. המכונית האיצה והעלתה עוד אבק אדום, ואז פגעה במכונית שנסעה לאחור לפניהם. העצירה הפתאומית הנידה לאחור את דלת המכונית, והיא פגעה בסנטרה של רֶבֶּקָה שכמעט נפלה שוב. במשך כמה שניות היא ראתה רק כוכבים וערפל אדום. כשראייתה התבהרה האקדח היה מכוון היישר אליה.
*
היא רכבה עליו כמו על סוס פרא.
שדי הסיליקון המושלמים שלה קיפצו יחד כשהיא הצמידה את ערוותה נטולת השיער אל עצמות אגן הירכיים שלו. ידה האחת החזיקה במסגרת המיטה וידה השנייה אחזה בשערו הארוך בכוח רב כל כך עד שנדמה לו שהוא שומע את השורשים נאנקים כשמשכה אותו אליה. עקבי נעליה יצרו חריצים כואבים בחלק החיצוני של ירכיו.
אבל הוא לא שם זין, כי אשת העסקים סיפקה לו את הרכיבה של חייו.
הוא לא היה טייס חסר ניסיון בחדר השינה - ההיפך הוא הנכון! למעשה תמיד החשיב את עצמו לתותח בתחום הזה.
אבל באלוהים, איך שהיא ידעה להזדיין!
סרט ה"גוֹנזוֹ" בטקס פרסי הסרטים למבוגרים, מועמדות כפולה לפרס "המבצעת הטובה ביותר". החוויה הייתה אינטנסיבית כל כך עד שהיה צריך להזכיר לעצמו לנשום.
מפשעתו החלה להתעוות - המתח עבר לשאר חלקי גופו כשניסה, לשווא, לחשוב על משהו שירגיע אותו. זה היה בלתי אפשרי.
"אני גומר," הוא הזהיר בקול גרוני, אבל היא לא עשתה כל מאמץ לרדת ממנו. במקום זאת היא הרפתה ממראשות המיטה, הורידה את ידה מאחורי גופה אל עבר מפשעתו, ובדיוק ברגע שהתחיל לגמור, נעצה את ציפורניה לתוך כיס האשכים שלו. הוא חשב שהוא עומד למות! האורגזמה שלו הייתה כל כך חזקה עד שהוא קימר את גבו ככל שיכול ואם לשפוט על פי הצרחות שלה, היא ניצלה את תנועותיו לטובתה.
נדרשו לו כמה דקות לחזור לעשתונותיו, ובזמן הזה היא התגלגלה מעליו והציתה סיגריה.
"זה לא חדר שאסור לעשן בו?" היה הדבר הראשון שהוא הצליח להגיד כשחזר אליו כוח הדיבור.
"מה אתה - משטרת העישון?" היא חייכה ונשפה תימורת עשן ארוכה אל התקרה.
נכון. את מי זה מעניין בכלל? איזה אידיוט הוא יכול להיות לפעמים!
הוא לא ידע מה להגיד. "איך... איך קוראים לך?" הוא גמגם.
"אָנָה - אנה אַרגוֹס."
היא כיבתה את הסיגריה באחת הכוסות שעל שידת הלילה ואז החליקה אל קצה המיטה.
"אה... נעים מאוד, אנה."
אבל היא לא ענתה. היא כבר הייתה עסוקה מלוא פיה בניסיון להעיר את המת.
*
האקדח היה מכוון היישר אל רֶבֶּקָה, אבל היא עדיין לא יכלה לזוז.
זרועותיה נתלו מעבר לדלת המכונית ואילו כפות רגליה נגררו על הקרקע שחלפה במהירות תחתן. בידה הימנית עדיין לפתה את האקדח, אבל מפני שכל משקל גופה היה מונח על אמות ידיה, היא לא יכלה להזיז אותו יותר מסנטימטר. היא ניסתה להיאחז בקרקע, כדי שתוכל לחלק את משקל גופה ולשחרר את היד האוחזת באקדח.
אבל האיש הרץ כבר הרים את אקדחו שלו והיא הבינה שאין לה זמן. האבק התרומם מגלגלי המכונית, הסתחרר סביבה והצר את שדה הראייה שלה לכדי מנהרה אדומה, שבקצהָ ראתה רק את קנה האקדח המבריק. היא חיכתה לירייה.
אבל זו לא באה.
המכונית פנתה פתאום ימינה, והסטייה המהירה והעזה הטילה אותה לתוך המכונית. היא נאחזה במושב, הצליחה לכרוך רגל אחת סביב עמוד הדלת ומשכה את עצמה פנימה. המכונית המשיכה להסתחרר, הדלת נטרקה מאחוריה ופתאום הן הסתובבו ב־180 מעלות ושוב נסעו קדימה, בחזרה על הכביש שבאו בו.
האבק שהעלו גלגלי הלנדקרוזר הלך וגאה סביבם ומוּדין הייתה צריכה להפעיל את המגבים כדי לראות משהו.
רֶבֶּקָה סובבה את ראשה כדי לנסות לראות את האיש עם האקדח מבעד לשמשה האחורית. היא הניחה זרוע אחת על גב המושב והייתה מוכנה לירות. עינה הייתה דבוקה למה שהיה אפשר לראות לאורך קנה האקדח, ואצבעה להדק.
אבל היא ראתה רק ענן מסתחרר של חול אדום שנדמה כאילו הוא מכסה את העולם כולו.
מחנה הפליטים, האספסוף, האיש עם האקדח - הכול פשוט נעלם. כעבור שניות ספורות בלבד הם היו כלא היו...
מוּדין צעקה משהו, והיא שמעה מרחוק צליל התפצחות של מכשיר קשר, אבל הדופק שלה הלם על עור התוף שלה והיא לא הצליחה לזהות את המילים.
היא הרגישה כאילו הכול קורה סביבה בהילוך איטי. היא הבחינה בפרטים הקטנים ביותר: ריח מושבי העור, הדמויות המצטופפות במושב האחורי, התנועות הקופצניות של מוּדין בזמן שנאבקה להשאיר את המכונית על הכביש.
ידיה לפתו את האקדח בכוח רב, והשרירים באצבעותיה החלו להתכווץ.
האבק עדיין הסתחרר כלפי מעלה בשל זרם האוויר שנוצר מאחורי המכונית ויצר ספירלות ארוכות ומהפנטות שמשכו את תשומת לבה והקשו עליה להתיק מהן את מבטה.
ואז מוּדין נתקלה כנראה בבור בכביש, כי במשך כמה רגעים היא הרגישה כאילו הן עפות, מרחפות, כמעט כמו בחלום.
כמה שברירי שנייה של חוסר משקל - ואז המכונית נחתה שוב על הקרקע. גבה של רֶבֶּקָה התנגש באחד המושבים, תחושת החלום נעלמה והיא הוחזרה באכזריות אל המציאות.
"תעני בקשר!" צעקה מוּדין, ובאותו רגע קלטה רֶבֶּקָה שהאוזנייה שלה נשמטה והיא משתלשלת על כתפה הימנית. היא דחפה אותה במהירות לתוך אוזנה, הורידה את האקדח ושבה ושקעה לתוך מושב הנוסע.
"הכול בסדר, נוֹרמֶן, עבור?"
קולו של מַאלמֶן נשמע מודאג.
היא הסתובבה כדי להביט בנוסעים האחרים במכונית.
השרה וגְלַאד ישבו קרובים זה לזה במושב האחורי.
"הכול בסדר מאחור?"
לא התקבלה תשובה חוץ מצמד פנים לבנים כגיר שהורמו אליה לאטם.
"הכול בסדר, אן־כריסטין?"
רֶבֶּקָה נשענה לאחור בזווית ודחפה באצבעותיה את אחת מברכיה של השרה. עכשיו לפחות זכתה להנהון מזוגג.
"השרה בסדר, אנחנו חוזרים לווילה," היא אמרה לתוך המיקרופון בטון רגוע ככל שהצליחה לגייס, אבל איכשהו המכשיר הגביר את הרעד בקולה.
"מובן," השיב מַאלמֶן בקצרה.
רֶבֶּקָה קלטה פתאום שהיא עדיין לופתת את אקדחה בידה הימנית.
היא הרפתה את אחיזתה, החזירה את האקדח לנרתיק ואחר כך משכה את חגורת הבטיחות ונחגרה.
הדופק שלה החל להאט, שטף האדרנלין החל להתפוגג ובמקומו הרגישה בחילה קלה עולה בתוכה...
"זה היה ממש קרוב..."
בלי להסיר את עיניה מהכביש הנהנה מוּדין בתגובה.
"לרגע חשבתי שהלך עלי שם, אני לא יודעת למה הוא לא ירה."
מוּדין העיפה בה מבט אלכסוני מהיר.
"כנראה לא היה לו זמן להוציא את הרובה לפני שהם התנפלו עליו."
חלפו כמה שניות עד שרֶבֶּקָה הבינה.
"לא, לא, לא החייל - אני מתכוונת לאיש עם האקדח."
"למי?" אמרה מודין וירתה לעברה מבט שואל.
לפני שהיא הספיקה לענות, רכן גְלַאד לפנים ודיבר באוזנה השמאלית.
"לעזאזל, מה הקטע שלך, נוֹרמֶן?" הוא רשף.

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 408 עמ' מודפסים
באזז אנדרס דה לה מוטה

פרק ראשון:1
ארצות לעולם לא


 
הוא הסתער עליה בשני צעדים מהירים.
הוא שלף אותה מכיסאה עוד לפני שהספיקה להגיב. גבה היה צמוד לקיר, אחת מידיו היציבות אחזה בה באחיזת חנק - מהודקת כל כך עד שקצות אצבעותיה החלו להתרומם מהשטיח הרך - ואילו האחרת גיששה אחר החפץ שעל השולחן.
שאר הסועדים השמיעו אנקות אימה, כלי חרסינה קשקשו - אבל לא היה אכפת לו. הטרקלין היה בקומה השישית ויחלפו לפחות שלוש דקות עד שהמאבטחים יגיעו הנה. שלוש דקות הן די והותר לעשות את מה שהוא צריך לעשות.
היא גרגרה, ניסתה נואשות לרפות את אחיזתו, אבל הוא הידק עוד את ידו על צווארה, והיא הרגישה שכוחה להתנגד מתנקז מתוכה. פניה המאופרים למשעי החליפו בתוך שניות ספורות את צבעם מאדום לוהט ללבן גירי, ולפתע תאמו את חליפתה הבהירה.
אשת עסקים בלונדינית - בתחת שלי!
הוא שחרר את אחיזתו רק במידה שאפשרה לכמות דם קטנה להגיע אל מוחה. בעיטה מגושמת פתאומית במפשעתו טלטלה אותו, אבל נעלה נשמטה וללא עזרתו של ה"ג'ימי צ'וּ" שלה, הבעיטה לא הייתה חזקה מספיק כדי שירפה ממנה. הוא שב והידק את אחיזתו וקירב את פניו אל פניה. האימה בעיניה סיפקה אותו, משום־מה.
"איך מצאתְ אותי, לכל הרוחות?" הוא לחש והגביה את הטלפון הנייד אל עיניה. חפץ כסוף ומבריק עם מסך מגע מזכוכית.
הטלפון התעורר לחיים פתאום. הוא הרחיק אותו מגופו בתנועה לא רצונית ולהפתעתו ראה את פניו משתקפים בצג. עיניים בולטות ובוהות ופנים אדומים ומיוזעים. בצדו האחר של הטלפון  הנייד הייתה כנראה מצלמה כי כשהזיז את ידו, נכנסו פניה  החיוורים והמבועתים לתוך התמונה. היפה והחיה המזדיינת, בפּוֹדקַסט!
מטורף לגמרי!
מה הוא עושה, לעזאזל?
הוא היה אמור להיות גיבור־על, מציל עולמות - אבל זה? לתקוף אישה? הוא באמת ירד לשפל המדרגה?
הוא פגש שוב את מבטה, אבל הפעם הפחד בעיניה לא עורר בו דבר והוא הרגיש מרוקן.
הוא לא הוא עצמו.
הוא לא...
"מר אנדרסון?"
"הממ?!" ה"פ חזר לעשתונותיו בבהלה.
איש קטן במדים עמד ליד שולחנו ודיבר בקול רך שלמרות זאת הצליח להטביע את רחש הרקע המרדים ששרר בטרקלין.
"סליחה על ההפרעה, אדוני. החדר החדש שלך מוכן."
האיש הושיט לו מעטפה קטנה שבתוכה היה כרטיס־מפתח מגנטי.
"חדר 931, מר אנדרסון: שדרגנו אותך לסוויטה הקטנה. המטען שלך בדרך למעלה. אני מקווה שתיהנה מהמשך השהות שלך אצלנו, ואני יכול רק להתנצל על הבלבול בקשר להחלפת החדר."
האיש הרכין קלות את ראשו והניח בעדינות את המעטפה על השולחן.
"אני יכול למלא לך את הכוס, אדוני?"
"לא, תודה," מלמל ה"פ והעיף מבט אדום־עיניים בשולחן שליד החלון. כן, האישה עדיין נמצאת שם, וליד הספל שלה הוא עדיין ראה את המלבן הכסוף הקטן שהטריף את דמיונו.
הוא עצם שוב את עיניו, צבט את גשר אפו ונשם כמה נשימות עמוקות.
חוץ מהעובדה שהטלפון נראה מוכר, איזו הוכחה יש לו שהם מצאו אותו?
הוא נסע בדרכון המזויף המי יודע כמה שלו, ולאף אחד מהדרכונים שהשתמש בהם לא היה אפילו קשר קל שבקלים לקודמים. הוא גם עטה על עצמו כמה קילוגרמים נוספים, שיזוף עמוק וזקן היפי ארוך שעלה בקנה אחד עם שערו הארוך עוד יותר. הוא לא דיבר שוודית לפחות שנה, מאז שעזב את תאילנד. במילים אחרות, הסיכוי שמישהו יוכל לזהות אותו היה די קטן, שלא לומר מיקרוסקופי. חוץ ממנו, לא הייתה בעולם נפש חיה שידעה איפה הוא.
אז מה המסקנה שלך, שרלוק?
הטלפון הוא סתם צירוף מקרים. כמעט כל הסמארטפונים בשוק דומים זה לזה, ורובם בטח יוצרו באותם מפעלי יזע סיניים. חוץ מזה, זו ממש לא הפעם הראשונה שהוא מדמיין שעלו על עקבותיו...
הוא כבר איבד את מניין הפעמים שבהן נבהל וברח מיציאות אחוריות ובמורד מדרגות חירום כדי לנוס מפני רודפים דמיוניים.
אמנם עברו כבר חודשיים מאז הטריפ האחרון שלו, אבל מוחו הקטן והנסער מדי עדיין תעתע בו כדבר שבשגרה, וגם באור יום מלא העלה באוב רוחות רפאים, בחסות האנשים האפורים הקטנים באגף הגמילה.
העדר השינה לא הקל על מצב העניינים.
זה עתה הצליח להתנייד איכשהו לחדר נוח יותר, רחוק יותר מהמעליות.
אבל הוא כבר ידע שזה לא יעזור...
בעלת הטלפון לא גילתה כל סימן שהיא מתכוונת להרים אותו.
להיפך, היא לגמה בנחת מהקפה שלה והביטה בים, כאילו לא הבחינה בו אפילו. היא הייתה אישה נאה בת ארבעים ומשהו ששערה היה גזור לתסרוקת קארה קצרה וצמודה לראשה. ז'קט, מכנסיים ונעלי עקב נמוכות. עכשיו כשהסתכל ביתר תשומת לב ראה שהיא שילבה את קרסוליה, הוציאה את עקב כף הרגל מאחת מנעליה שנראו יקרות מאוד, העמידה את כף רגלה על האצבעות ונענעה אותה בהיסח הדעת.
המעשה האקראי הזה הניח את דעתו משום־מה.
הוא שאף עמוקות מאפו ונשף באיטיות מפיו.
חייו התנהלו כמו בחלום, שינו בצורה לא מורגשת כמעט את אופיים ונהפכו למשהו שונה לגמרי.
ארבעה עשר חודשים ארוכים בגלות. ארבעה חודשים יותר מהתקופה שבה היה כלוא על הריגת החבר האלים של אחותו, וכמובן, במובנים רבים, הרבה יותר נעימים. ובכל זאת אי השקט היה כמעט זהה.
בלילות זה היה הכי נורא. בקתות עשב, אכסניות נוער, בתי מלון בנמלי תעופה או ארמונות פלטינום כמו זה - לא היה הבדל אמיתי ביניהם. נראה שאת נדודי השינה שלו לא עניינה צפיפות האריגה של הסדינים.
בתחילת הנסיעה הוא עשה הכול כדי לא להישאר ללא חֶברה. הוא משך אליו אינספור תרמילאיות נטולות דאגה שפגש סביב מדורות חברתיות ושהיו מוכנות לחגוג כל הלילה.
מאוחר יותר, כשנמאס לו מפטפוטי המיטה חסרי המשמעות ומהגרסאות שהשמיעו זמרי החוף לשירו של קט סטיבנס "Oooh baby it's a wild world", הוא הגביל את עצמו לנשים שמצא בברים של בתי מלון.
אבל עבר כבר זמן רב מאז שהרגיש אינטימיות אנושית אמיתית.
כל מה שנותר לו עכשיו הוא אוננות מסטולית מול אחד מסרטי הפורנו המטופשים שהדחף המיני ההולך וקהה שלו דרש. אחר כך קצת אוכל פושר של שירות החדרים בזמן שהוא גולש בין החיקויים התאילנדיים לשוברי קופות עד שהוא שוקע למצב שלפחות הזכיר שינה. סְטַגְנַצְיָה אפרורית שבה השתולל דמיונו והתרוצץ במקומות שהוא העדיף לשכוח.
הוא פשוט צריך לקבל שחיי־החלום שלו הולכים לאט־לאט ל...
*
לעזאזל!
רֶבֶּקָה ראתה אמנם את כלי הנשק האוטומטיים לפני שהפמליה נעצרה, אבל הריח שהלם בה כשירדה מהמכונית היה חזק כל כך עד שבמשך כמה שניות היא כמעט שכחה אותם.
הריח היה מתוק, גל לחץ מחליא של ריח שנדף מגופים צפופים, אשפה, ביוב וריקבון. היא הייתה אמורה להרגיש את הצחנה יום קודם לכן, כשהם בדקו את המסלול, אבל היום היה הרבה יותר עמוס וחם, ונראה שהחום החריף את הריח לאין שיעור.
הקהל הקיף עד מהרה את תחנת ההורדה, ומאות אנשים נסערים נלחצו אל הסרט המשטרתי שנכרך שם כדי להרחיק אותם.
החיילים החליפו מבטים עצבניים. ידיהם חיבקו את קני רוביהם ורגליהם בטשו בדאגה את החול האדום.
היו שם שישה רובי סער ומספר זהה של חיילים בנעליים מרופטות ובמדי הסוואה מוכתמים בכתמי זיעה שלא התאימו למידותיהם. מפקדם, קצין שהיה לבוש הרבה יותר טוב והרכיב משקפי שמש עם עדשות מראה, נופף אליה כדי לעודד אותה להעביר אליו את בת חסותה. אקדחו עדיין היה נעוץ בנרתיק הרגל לאורך ירכו הימנית והגדיל את מספר כלי הנשק לשבעה בסך הכול, אם לא סופרים את שלהם.
תנועותיו של הקצין נעשו קצרות רוח יותר ויותר ככל שהתארכו היסוסיה, אבל רֶבֶּקָה התעלמה ממנו. היא נשארה לעמוד ליד דלת המכונית הפתוחה בזמן שקָרוֹלינָה מוּדין, הנהגת שלה, המתינה מאחורי ההגה במנוע פועל.
היא שמעה את דלתות המכונית שמאחוריה נפתחות והעיפה מבט מהיר מעבר לכתפה. יוֹרַנסוֹן ומַאלמֶן התקרבו אליה מאחור. הגברים לא אמרו מילה, אבל ההבעה שעטו על פניהם מאחורי משקפי השמש סיפרה לה שהם חשבו על המצב.
הקהל נעשה קולני יותר. עמודי הפלסטיק החלשים שהחזיקו את הסרט המשטרתי החלו להתעקם מלחצו. רֶבֶּקָה הצליחה לקלוט כמה מילים אקראיות באנגלית.
תעזרו לנו. אין אוכל, אין רופא.
החייל הקרוב אליה ביותר ליקק את שפתיו בעצבנות ונגע באצבעו בנצרת הרובה.
קליק, קליק.
בטוח, לא בטוח.
אגל זיעה זלג לאטו במורד עמוד השדרה שלה.
ואז עוד אחד.
"למה אנחנו מחכים, נוֹרמֶן?"
גְלַאד, היועץ המיובש של השגרירות, יצא מצדה האחר של המכונית שמאחוריהן והתקרב אליה.
"העיתונות מחכה, הגיע הזמן לזוז. אנחנו כבר מאחרים."
הוא הושיט יד אל ידית הדלת האחורית של המכונית כדי לאפשר לשרת הפיתוח הבינלאומי לצאת, אבל רֶבֶּקָה הקדימה אותו.
"אל תיגע בדלת!" היא נהמה וטפחה על חלון הדלת בכף ידה הימנית.
יועץ השגרירות לא הרפה מהידית, ובמשך כמה שניות הם עמדו שם והחליפו ביניהם מבטים עוינים. ואז גְלַאד הרפה מהידית, הזדקף ויישר את קשר עניבתו, נעלב.
"כמה זמן תיתני לנו לעמוד כאן בחום, נוֹרמֶן?" הוא התלונן, בקול רם מדי, כדי שהשרה תוכל לשמוע אותו מבעד לזכוכית הכהה.
"את לא רואה שהאנשים האלה נעשים יותר ויותר נסערים ככל שאנחנו מהססים? הם מחכים לנו - לשרה, את לא מבינה את זה?"
כן, היא מבינה היטב, אבל היה משהו בכל המצב הזה שעורר בה תחושה לא נוחה.
כשסיירו באתר אתמול הם הצליחו לנסוע עד למשרד מחנה הפליטים שבו נועדה להתקיים הפגישה. אבל היום הכביש נחסם כמאתיים מטרים מהבניין, אם כי היא ראתה שכבר חונים לידו כלי רכב רבים.
להוליך את השרה מרחק של מאתיים מטרים בין ההמונים, כשרק שישה חיילי ממשלה עצבניים מלווים אותם, לא נראה לה כרעיון טוב במיוחד.
ובכל מקרה, למה מעטים כל כך?
יום קודם לכן המקום שרץ חיילים, כלי רכב משוריינים ואפילו מסוק שחג מעל. רוב הפליטים נשארו בתוך האוהלים הדקים והקטנים שלהם ובקושי העזו לצאת מתוכם.
אבל היום המצב היה הפוך לגמרי.
"קדימה, בואו נלך! הכול בסדר, הכול בסדר..." קרא הקצין, משקפיו מבהיקים, ונופף אליהם בלהיטות, כדי לסמן להם שייגשו אליו, בזמן ששניים מחייליו ניסו ללא מאמץ מיותר להדוף לאחור את הנלהבים יותר בקרב הקהל שנדחקו אל הסרט. אבל רֶבֶּקָה עדיין היססה. שאון האספסוף נעשה חזק יותר, אך היא עדיין דמיינה שהיא שומעת את הצליל המתכתי של נצרות החיילים.
כמעט כמו התקתוק של מחוג השניות.
קליק...
קליק...
קליק...
כבהיסח הדעת היא העבירה את ידה הימנית אל האקדח שהיה נעוץ בנרתיק שבחגורתה.
"אנחנו צריכים לזוז עכשיו," התלונן גְלַאד, והיא שמה לב לפחד הפתאומי שבקולו.
יוֹרַנסוֹן ומַאלמֶן החליפו מבטים מעל לגג המכונית.
"איך את רוצה לעשות את זה, נוֹרמֶן?"
סגנה צודק. היא חייבת להחליט.
מסוכן?
לא מסוכן?
תחליטי, נוֹרמֶן!
היא צריכה לפתוח את הדלת ולתת לשרה לצאת. אבל היא עדיין לא הייתה מסוגלת להתנער מהתחושה שמשהו לא בסדר - משהו שהוא יותר מאשר סתם קהל נסער, כביש חסום ויועץ שגרירות שצריך ללכת לשירותים.
ידית הגומי של אקדחה הייתה קרה ולחה כנגד כף ידה.
קליק...
קליק...
ואז פתאום היא ראתה אותו. האיש בקהל לימינה. הוא היה לבוש כמו כל שאר האנשים השחורים הצורחים סביבו. חולצה לבנה ארוכה, מכנסיים מזרח־תיכוניים כהים ובד שכיסה את ראשו. אבל הוא בכל זאת התבלט, משהו בו...
קודם כול, הוא היה רגוע. הוא לא צעק, הוא לא נופף באגרופיו ולא ניסה למשוך את תשומת לבה.
הוא רק נע לפנים בהתמדה, החליק בנחת בין אחיו לסבל, והתקרב עוד ועוד.
האיש החזיק בידו משהו ונדרשו לה כמה שניות כדי לקלוט מה זה.
שקית פלסטיק, ואם לשפוט על פי הצהוב הזוהר האחיד, עדיין חדשה מכדי שתהיה דהויה משמש ומקומטת, כמו כל דבר אחר במחנה.
מה חפץ חדש ונקי כזה עושה באמצע כל העליבות האיומה הזאת?
היא הצלה על עיניה בידה השמאלית וניסתה למקד את מבטה. השקית המשיכה לנוע, נכנסה לשדה הראייה שלה ויצאה ממנה, הסתתרה מאחורי הקהל ומיד אחר כך שבה והופיעה ברווח קטן. צהוב זוהר, חלק, וללא ספק חריג בנוף.
לרגע חשבה שהיא יכולה להבחין בקווי המתאר של חפץ כהה בתחתית השקית.
ופתאום החליטה.
"תחזרו פנימה!" היא שאגה והעיפה מבט מהיר אל שני עמיתיה כדי לוודא שהם הבינו את פקודתה.
"תיכנסו מיד, אנחנו עוזבים!" היא צעקה אל מַאלמֶן שכנראה לא שמע אותה על רקע צעקות ההמונים.
הסגן שלה לא הגיב בתחילה, אחר כך הנהן קצרות וסימן בידו לנהג המכונית השלישית לנסוע לאחור ולפנות להם את הדרך.
"נוֹרמֶן, מה את עושה, לעזאזל?!" צווח יועץ השגרירות ולפת את זרועה הימנית.
היא ניערה מעליה את ידו בקלות.
"לתוך המכונית, גְלַאד, אלא אם כן אתה רוצה להישאר כאן לבדך!" היא רטנה ובתוך כך סימנה לנהגת להתכונן לעזיבה.
גְלַאד המשיך לצעוק באוזנה אבל היא לא הקשיבה.
האיש עם שקית הפלסטיק נעלם אבל היא הייתה בטוחה שהוא נמצא אי שם בין ההמונים - ושהוא עדיין מתקדם לעברם.
הטויוטה לֶנדקרוּזר שמאחוריהם נסעה לאחור כמה מטרים ובלא להסיר את עיניה מההמון היא הלמה על גג המכונית כדי לסמן למוּדין לעשות כמו הנהג שמאחוריה.
אט־אט החלה מכוניתם להתגלגל לאחור על פני המהמורות בכביש.
דלת הנוסע עדיין הייתה פתוחה לרווחה וחיכתה שהיא תקפוץ פנימה.
ברגע שבו החלה הפמליה את נסיגתה גבר שאון ההמון לשאגה זועמת, וחגורת הביטחון שעצרה בעדו קרסה.
החייל הקרוב אליהם ביותר לא הספיק אפילו להרים את רובהו לפני שההמון בלע אותו.
בתוך שתי שניות בלבד מכוניתם הייתה מוקפת. ידיים הלמו על חיפת המנוע ועל השמשה הקדמית - משכו בבגדיה וניסו לגרור אותה מהדלת הפתוחה.
היא מעדה ולרגע אחד של בהלה גמורה חשבה שהיא עומדת ליפול.
הדופק שלה דהר כשניסתה להשתחרר, אבל היא הותקפה מכל הצדדים.
ידיים שוטטו על חגורתה ונעו לעבר האקדח שהיה לפות בחוזקה בידה הימנית. היא חבטה בידה השמאלית בפרצופו של מישהו, הלמה בברכה במפשעתו של גבר אחר והדפה את ראשה אל עבר הקול שצעק באוזנה, אבל תוקפיה היו רבים מדי, וגדולים היו הסיכויים שהיא תיפול בכל רגע והכול ייגמר.
פתאום היטלטלה המכונית והדלת הכבדה נהדפה לאחור והרחיקה רבים מהתוקפים, ורֶבֶּקָה הצליחה לשחרר את זרועה הימנית ולשלוף את אקדחה.
קנה באוויר, לסחוט את ההדק!
כלי הנשק ניתר בידה - פעם אחת, ואחר כך כמה פעמים נוספות, ופתאום התחלפה שאגת הזעם בשאגת פחד ובהלה. ופתאום היא הייתה חופשייה. האנשים הקרובים אליה ביותר ניסו לברוח והתנגשו באלה שעדיין נדחקו לפנים. צרחות התערבבו בקולות של גופים נחבטים אלה באלה. היא שמעה יריות היישר לפניה. מטחים קצרים של רובה אוטומטי שכנראה כוונו היישר אל תוך הקהל. כדור שרק ליד ראשה כמו דבורה נרגזת, אבל היא בקושי הבחינה בו. מוּדין התניעה את המכונית והגלגלים המסתובבים העלו ענני אבק שעד מהרה מילאו את כל שדה הראייה שלה בערפל אדום.
המכונית החלה להאיץ. היא מעדה אבל בסופו של דבר הצליחה לאחוז בדלת המתנודדת. אצבעותיה עדיין לפתו את ההדק, והקנה עדיין היה מופנה לשמים.
האיש יצא מתוך ענן האבק. היישר לפני חיפת המנוע, במרחק של כשישה עד שמונה מטרים. הוא זינק בקלילות מעל האנשים שהשתטחו ארצה, זגזג דרך ההמונים הנמלטים, והתקדם אל עבר המכונית. יד אחת כבר יצאה כמעט משקית הפלסטיק. החפץ נראה בבירור עכשיו.
רֶבֶּקָה הנמיכה את זרועה האוחזת באקדח כדי לנסות לירות ברגליו, אבל היא לא הצליחה לייצב את הנשק. המכונית האיצה והעלתה עוד אבק אדום, ואז פגעה במכונית שנסעה לאחור לפניהם. העצירה הפתאומית הנידה לאחור את דלת המכונית, והיא פגעה בסנטרה של רֶבֶּקָה שכמעט נפלה שוב. במשך כמה שניות היא ראתה רק כוכבים וערפל אדום. כשראייתה התבהרה האקדח היה מכוון היישר אליה.
*
היא רכבה עליו כמו על סוס פרא.
שדי הסיליקון המושלמים שלה קיפצו יחד כשהיא הצמידה את ערוותה נטולת השיער אל עצמות אגן הירכיים שלו. ידה האחת החזיקה במסגרת המיטה וידה השנייה אחזה בשערו הארוך בכוח רב כל כך עד שנדמה לו שהוא שומע את השורשים נאנקים כשמשכה אותו אליה. עקבי נעליה יצרו חריצים כואבים בחלק החיצוני של ירכיו.
אבל הוא לא שם זין, כי אשת העסקים סיפקה לו את הרכיבה של חייו.
הוא לא היה טייס חסר ניסיון בחדר השינה - ההיפך הוא הנכון! למעשה תמיד החשיב את עצמו לתותח בתחום הזה.
אבל באלוהים, איך שהיא ידעה להזדיין!
סרט ה"גוֹנזוֹ" בטקס פרסי הסרטים למבוגרים, מועמדות כפולה לפרס "המבצעת הטובה ביותר". החוויה הייתה אינטנסיבית כל כך עד שהיה צריך להזכיר לעצמו לנשום.
מפשעתו החלה להתעוות - המתח עבר לשאר חלקי גופו כשניסה, לשווא, לחשוב על משהו שירגיע אותו. זה היה בלתי אפשרי.
"אני גומר," הוא הזהיר בקול גרוני, אבל היא לא עשתה כל מאמץ לרדת ממנו. במקום זאת היא הרפתה ממראשות המיטה, הורידה את ידה מאחורי גופה אל עבר מפשעתו, ובדיוק ברגע שהתחיל לגמור, נעצה את ציפורניה לתוך כיס האשכים שלו. הוא חשב שהוא עומד למות! האורגזמה שלו הייתה כל כך חזקה עד שהוא קימר את גבו ככל שיכול ואם לשפוט על פי הצרחות שלה, היא ניצלה את תנועותיו לטובתה.
נדרשו לו כמה דקות לחזור לעשתונותיו, ובזמן הזה היא התגלגלה מעליו והציתה סיגריה.
"זה לא חדר שאסור לעשן בו?" היה הדבר הראשון שהוא הצליח להגיד כשחזר אליו כוח הדיבור.
"מה אתה - משטרת העישון?" היא חייכה ונשפה תימורת עשן ארוכה אל התקרה.
נכון. את מי זה מעניין בכלל? איזה אידיוט הוא יכול להיות לפעמים!
הוא לא ידע מה להגיד. "איך... איך קוראים לך?" הוא גמגם.
"אָנָה - אנה אַרגוֹס."
היא כיבתה את הסיגריה באחת הכוסות שעל שידת הלילה ואז החליקה אל קצה המיטה.
"אה... נעים מאוד, אנה."
אבל היא לא ענתה. היא כבר הייתה עסוקה מלוא פיה בניסיון להעיר את המת.
*
האקדח היה מכוון היישר אל רֶבֶּקָה, אבל היא עדיין לא יכלה לזוז.
זרועותיה נתלו מעבר לדלת המכונית ואילו כפות רגליה נגררו על הקרקע שחלפה במהירות תחתן. בידה הימנית עדיין לפתה את האקדח, אבל מפני שכל משקל גופה היה מונח על אמות ידיה, היא לא יכלה להזיז אותו יותר מסנטימטר. היא ניסתה להיאחז בקרקע, כדי שתוכל לחלק את משקל גופה ולשחרר את היד האוחזת באקדח.
אבל האיש הרץ כבר הרים את אקדחו שלו והיא הבינה שאין לה זמן. האבק התרומם מגלגלי המכונית, הסתחרר סביבה והצר את שדה הראייה שלה לכדי מנהרה אדומה, שבקצהָ ראתה רק את קנה האקדח המבריק. היא חיכתה לירייה.
אבל זו לא באה.
המכונית פנתה פתאום ימינה, והסטייה המהירה והעזה הטילה אותה לתוך המכונית. היא נאחזה במושב, הצליחה לכרוך רגל אחת סביב עמוד הדלת ומשכה את עצמה פנימה. המכונית המשיכה להסתחרר, הדלת נטרקה מאחוריה ופתאום הן הסתובבו ב־180 מעלות ושוב נסעו קדימה, בחזרה על הכביש שבאו בו.
האבק שהעלו גלגלי הלנדקרוזר הלך וגאה סביבם ומוּדין הייתה צריכה להפעיל את המגבים כדי לראות משהו.
רֶבֶּקָה סובבה את ראשה כדי לנסות לראות את האיש עם האקדח מבעד לשמשה האחורית. היא הניחה זרוע אחת על גב המושב והייתה מוכנה לירות. עינה הייתה דבוקה למה שהיה אפשר לראות לאורך קנה האקדח, ואצבעה להדק.
אבל היא ראתה רק ענן מסתחרר של חול אדום שנדמה כאילו הוא מכסה את העולם כולו.
מחנה הפליטים, האספסוף, האיש עם האקדח - הכול פשוט נעלם. כעבור שניות ספורות בלבד הם היו כלא היו...
מוּדין צעקה משהו, והיא שמעה מרחוק צליל התפצחות של מכשיר קשר, אבל הדופק שלה הלם על עור התוף שלה והיא לא הצליחה לזהות את המילים.
היא הרגישה כאילו הכול קורה סביבה בהילוך איטי. היא הבחינה בפרטים הקטנים ביותר: ריח מושבי העור, הדמויות המצטופפות במושב האחורי, התנועות הקופצניות של מוּדין בזמן שנאבקה להשאיר את המכונית על הכביש.
ידיה לפתו את האקדח בכוח רב, והשרירים באצבעותיה החלו להתכווץ.
האבק עדיין הסתחרר כלפי מעלה בשל זרם האוויר שנוצר מאחורי המכונית ויצר ספירלות ארוכות ומהפנטות שמשכו את תשומת לבה והקשו עליה להתיק מהן את מבטה.
ואז מוּדין נתקלה כנראה בבור בכביש, כי במשך כמה רגעים היא הרגישה כאילו הן עפות, מרחפות, כמעט כמו בחלום.
כמה שברירי שנייה של חוסר משקל - ואז המכונית נחתה שוב על הקרקע. גבה של רֶבֶּקָה התנגש באחד המושבים, תחושת החלום נעלמה והיא הוחזרה באכזריות אל המציאות.
"תעני בקשר!" צעקה מוּדין, ובאותו רגע קלטה רֶבֶּקָה שהאוזנייה שלה נשמטה והיא משתלשלת על כתפה הימנית. היא דחפה אותה במהירות לתוך אוזנה, הורידה את האקדח ושבה ושקעה לתוך מושב הנוסע.
"הכול בסדר, נוֹרמֶן, עבור?"
קולו של מַאלמֶן נשמע מודאג.
היא הסתובבה כדי להביט בנוסעים האחרים במכונית.
השרה וגְלַאד ישבו קרובים זה לזה במושב האחורי.
"הכול בסדר מאחור?"
לא התקבלה תשובה חוץ מצמד פנים לבנים כגיר שהורמו אליה לאטם.
"הכול בסדר, אן־כריסטין?"
רֶבֶּקָה נשענה לאחור בזווית ודחפה באצבעותיה את אחת מברכיה של השרה. עכשיו לפחות זכתה להנהון מזוגג.
"השרה בסדר, אנחנו חוזרים לווילה," היא אמרה לתוך המיקרופון בטון רגוע ככל שהצליחה לגייס, אבל איכשהו המכשיר הגביר את הרעד בקולה.
"מובן," השיב מַאלמֶן בקצרה.
רֶבֶּקָה קלטה פתאום שהיא עדיין לופתת את אקדחה בידה הימנית.
היא הרפתה את אחיזתה, החזירה את האקדח לנרתיק ואחר כך משכה את חגורת הבטיחות ונחגרה.
הדופק שלה החל להאט, שטף האדרנלין החל להתפוגג ובמקומו הרגישה בחילה קלה עולה בתוכה...
"זה היה ממש קרוב..."
בלי להסיר את עיניה מהכביש הנהנה מוּדין בתגובה.
"לרגע חשבתי שהלך עלי שם, אני לא יודעת למה הוא לא ירה."
מוּדין העיפה בה מבט אלכסוני מהיר.
"כנראה לא היה לו זמן להוציא את הרובה לפני שהם התנפלו עליו."
חלפו כמה שניות עד שרֶבֶּקָה הבינה.
"לא, לא, לא החייל - אני מתכוונת לאיש עם האקדח."
"למי?" אמרה מודין וירתה לעברה מבט שואל.
לפני שהיא הספיקה לענות, רכן גְלַאד לפנים ודיבר באוזנה השמאלית.
"לעזאזל, מה הקטע שלך, נוֹרמֶן?" הוא רשף.