מי רצח את ג'ו אלון?

פרק ראשון: פרק 1

הפשע
בתסדה, מרילנד
שבת, 30 ביוני 1973

קיץ 1973 היה קו פרשת המים הראשון בחיי. הייתי בן שש־עשרה, על סף כיתה י"א בבית הספר התיכון בתסדה־צ'בי צ'ייס, ולגמרי לא מוכן למנת המציאות הפתאומית שנחתה עלי, בעקבות אירוע אלים אחד, וזיעזעה את תפיסת עולמי התמימה והצרה.
בתסדה של שנות השבעים המוקדמות היתה חוף מבטחים, מקום שמעולם לא אירע בו כל רע. שכנינו בפרוור המנומנם של אנשי הצווארון הכחול היו מסוג האנשים שבנו את אמריקה ושמרו על גדולתה: פועלי חרושת, מנהלי עבודה בענף הבנייה, פקידים זוטרים בממשל, שוטרים וכבאים. חוסננו הגופני, אמינותנו וגישתנו הביצועית שימשו תזכורת לתכונות אופי מעידן קודם. בשלהי אותו עשור הלך הזן שלנו ונכחד.
אבי החל את דרכו ככורה פחם במערב וירג'יניה. לאחר מלחמת העולם השנייה ניסה את מזלו בתעשיית ייצור המכוניות בדטרויט. כשלא הצליח, העתיק את משפחתנו לבתסדה ופתח תחנת דלק בפינת הרחובות ארלינגטון ושדרות ברדלי. התחנה עודנה שם, אנדרטה יחידה לעידן שנגנז לפני זמן רב בעיתונים מצהיבים ובזיכרונות עמומים. בשנים שחלפו מאז, נעשתה בתסדה יאפית, עיר שינה של צעירים מהמעמד הגבוה, העובדים בוושינגטון.
התחנה של אבא היתה קרובה מאוד לביתנו. מסוף שנות השישים ובמרוצת שנות השבעים שימשה התחנה מעין מרכז קהילתי לי ולחברי. באותו קיץ נהגתי ללבוש בבקרים מכנסי ג'ינס וטי־שירט לבנה ישנה, לנעול נעלי התעמלות ולרוץ לתחנה כדי להתחיל את היום. עבדתי לצד אבא בתדלוק, בהחלפת שמן ובניקוי שמשות. בין לקוח ללקוח החברים שלי באו לפטפט. ליטר בנזין עלה חמישה סנטים. איש לא שמע על ארגון המדינות המייצאות נפט, אופ"ק.
תחנת הדלק עמדה בפינה הומה, מול סופרמרקט וחנות כלי בית. אפשר לומר שתחנת הדלק של אבי היתה מרכז העצבים של השכונה הקטנה שלנו. זה היה מקום שכולם עצרו בו בדרכם לענייניהם. בין הלקוחות של אבא היו דמויות ידועות מאזור וושינגטון, ובהם ספירו אגניו, מושל מרילנד ואחר כך סגן הנשיא.
לעתים אני תוהה אם גם ג'ו אלון עצר לתדלק אצלנו. האם אי־פעם מילאתי את מכל הדלק שלו? מן הסתם מילאתי, אבל אז לא הכרתי אותו. המכונית שלו, גלקסי 500, שנת ייצור 71, לא היתה שונה מכל מכונית משפחתית גדולה אחרת באותה תקופה.
במבט לאחור, אותו חודש יולי היה הקיץ הטוב האחרון שלנו בבתסדה. בסוף הקיץ פרצה מלחמת יום הכיפורים. התמיכה האמריקנית בישראל בזמן המלחמה הכעיסה את העולם הערבי והביאה לאמברגו הנפט של אופ"ק. בעיצומו של משבר הדלק החלה הידרדרות במצב הכלכלי שרק הלכה והחמירה, ובאותה עת עירערה פרשת ווטרגייט את נשיאותו של ניקסון.
המודעות הפוליטית שלי לא היתה שונה מזו של כל בן שש־עשרה ממוצע. מלחמת וייטנאם התנהלה אי־שם, וידעתי עליה רק מהשידורים של וולטר קרונקייט בחדשות הערב של WTOP, התחנה המקומית של רשת סי־בי־אס. תוכנית החלל אפולו הסתיימה בדצמבר 1972, ובשידורי החדשות, שהקשבתי להם בטנדר של אבא, לא היה שום דבר אחר שעורר עניין כלשהו בנער מתבגר. מנקודת הראות המוגבלת שלי, עמדנו כנראה על סף שיבה לחיים רגילים אחרי כל הסערות של שנות השישים. הייתי צעיר מכדי להבין שאין דרך חזרה ותמים מכדי לזהות את הסערה שבאופק.
באותו יום, 30 ביוני, עסקתי בתדלוק בתחנה, ואבא שיחרר אותי בחמש אחר הצהריים. הייתי צרוב מהשמש ומוכתם בדלק ורצתי הביתה להתרחץ ולהחליף בגדים. אחרי המקלחת קפצתי לטנדר שלנו, ג'י־אם־סי משנת 65', עם נגן קלטות ורדיו בעל שמונה ערוצים, ונסעתי לפגוש את החברים במזנון "טייסטי דיינר", שנחשב מוסד בבתסדה עד עצם היום הזה.
כפי שתחנת הדלק היתה מרכז העצבים של השכונה, כך "טייסטי" היה מקום המפגש של התיכוניסטים. הוא נראה כמו קרון רכבת ישן שהונח על אדנים בשדה מכוסה עשב. בתוכו היו תאים מסודרים בשתי שורות, ובקצה כל אחד מהשולחנות עמדה תיבת תקליטים קטנה. בילינו שם שעות. הסתכלנו על בנות, הקשבנו למוזיקה ודיברנו על התשוקה האמיתית היחידה שלנו — בייסבול.
כשהגעתי למזנון באותו ערב, בקע מתיבת התקליטים קולו של ג'וני קש ששר את "בלוז כלא פולסום". החברים פינו לי מקום, והמלצרית הביאה המבורגרים וקולה. החלטנו שנלך אחר כך לקולנוע. נשאר חודש בלבד עד להקרנת הבכורה של "אמריקן גרפיטי", הלהיט של הקיץ, אבל בכל שבוע ראינו את ה"בקרוב" וכבר היינו להוטים לצפות בסרט, ולו רק בזכות המכוניות המדליקות.
***

תחנת הדלק של אבא גבלה מדרום במבוך של רחובות ובהם בתי מגורים. במרכז המובלעת הזאת השתרע רחוב טרנט. זמן קצר לאחר השקיעה, בעוד אנחנו — בני הנוער — היינו עסוקים בשגרת הקיץ, חזרו ג'ו אלון ורעייתו דבורה לביתם שברחוב טרנט בתום יום של קניות.1 בתם הבכורה, דליה, תלמידת כיתה י"ב בתיכון שלנו, בתסדה־צ'בי צ'ייס, בילתה כל אותו היום בדייט ראשון עם בחור שהכירה במסעדת "הוט שופס", שבה מילצרה. שתי הבנות האחרות של הזוג אלון, יעל (המכונה יוֹלָה) בת הארבע־עשרה ורחל בת החמש, נשארו בבית כל היום. כשההורים חזרו הביתה, יעל ישבה מכורבלת בסלון וצפתה בטלוויזיה, ורחל ישנה במיטתה.
באותו שבוע הוזמנו ג'ו ודבורה למסיבה, ויום קודם אישרו את בואם. בערב המסיבה, בשעה תשע ושלושים, לבש ג'ו מכנסיים חומים, חולצה לבנה, עניבה שהוצמדה אליה במהדק מוזהב ומקטורן בורדו. אשתו לבשה שמלת ערב. ג'ו ליווה את דבורה למכונית המשפחתית, פורד גלקסי 500, שחנתה בכביש הגישה לבית. לפני צאתם הדליקו את האורות במרפסת, והחצר הקדמית נשטפה בבוהק כתום. דלתות המוסך היו פתוחות כרגיל. לא היתה אז פשיעה בבתסדה; אנשים לא טרחו לנעול את הדלתות. באותו מוצאי שבת המסיבה נערכה במרחק קילומטרים מעטים משם, ברחוב איסט קירק, וג'ו לא חשש לביטחונו, אף שהיה עליו להיזהר.
זמן קצר לאחר שג'ו ורעייתו נסעו לדרכם, חצתה צללית את החצר הקדמית. גבר חמק במהירות, חצה בגנבה את כביש הגישה והסתתר מאחורי השיחים שלצד המוסך. הדמות המתינה בסבלנות. בתוך הבית, יעל נרדמה מול הטלוויזיה.
חלפו שלוש שעות. דליה ובן זוגה, רוברט דמפסי, הגיעו לרחוב טרנט במכוניתו, חיפושית פולקסווגן תכולה. הוא ליווה אותה למרפסת, נפרד ממנה בברכת לילה טוב ונסע בלי להיכנס פנימה. דליה נכנסה ונעלה מאחוריה את הדלת הראשית. הרעש העיר את יעל. היא כיבתה את הטלוויזיה ושתיהן פרשו למיטותיהן. בתוך דקות היה הבית חשוך כולו, למעט האורות במרפסת.
הדמות שארבה בחוץ נותרה דוממת וחבויה מאחורי השיחים שלצד המוסך. שלוש הבנות שבבית היו פגיעות לחלוטין. הן שכבו מתחת לשמיכות במיטותיהן, כשדלת המוסך פתוחה לרווחה. אלא שהדמות לא התעניינה בבנות. היא נותרה על משמרתה בין השיחים, סרקה בעיניה את הרחוב והמתינה לשובה של מכונית המשפחה.
בחצות וחצי נטשו ג'ו ודבורה את המסיבה ברחוב איסט קירק. ג'ו התעקש לנהוג, אף שהרבה לשתות במהלך הערב. הוא החליק אל מאחורי ההגה, ודבורה התכרבלה בקרבתו במושב הסמוך. הוא נהג בזהירות אל ביתם החד־קומתי ברחוב טרנט. דקות מעטות לפני השעה אחת בלילה נעצרה הפורד הירוקה בכביש הגישה, לפני המוסך. האורות במרפסת כבר לא דלקו, וכאשר ג'ו כיבה את פנסי המכונית שררה בחצר אפלה. דבורה ניתרה ללא כל חשש מהמושב הימני ופנתה לעבר הדלת הקדמית של הבית בלי להמתין לבעלה. מקטורן הבורדו של ג'ו היה מונח במושב האחורי. ג'ו פתח את דלת הנהג, יצא מהמכונית והתכופף כדי להוציא את המקטורן. כשגבו כפוף ומופנה אל החצר, לא היה ג'ו יכול לראות את הדמות החומקת מתוך השיחים ומתקרבת אליו.
רגע לאחר שפתחה את הדלת הקדמית, שמעה דבורה את הירייה הראשונה. היא הסתובבה וראתה את בעלה מתנודד לצד המכונית. היא שמעה ארבע יריות נוספות ואז רצה פנימה. הבנות, שהתעוררו מהרעש, רצו לכניסה. דבורה עברה דרך המטבח, פתחה את הדלת למוסך והדליקה את האור כדי לראות את בעלה. היא לא הצליחה לראות אותו. פנסי מכונית שנדלקו בהמשך הרחוב לכדו את תשומת לבה. כלי הרכב חלף על פני בית משפחת אלון, ודבורה הספיקה לראות מכונית גדולה ולבנה, שנסעה לאורך רחוב טרנט ונעלמה לתוך הלילה. דבורה מעולם לא ראתה את המכונית בשכונה לפני כן.
לפתע קלטה דבורה שהמנורות במוסך מאירות את כביש הגישה לבית, ואם המתנקש עדיין שם, ג'ו משמש לו מטרה גלויה. גם היא עצמה היתה מטרה נוחה, כשעמדה בפתח הדלת שבירכתי המוסך. היא כיבתה במהירות את האור, סגרה את הדלת וטילפנה למשטרת מחוז מונטגומרי.
במוקד המשטרתי ביקשו ממנה פרטים כה רבים, עד שדבורה ההמומה הושיטה את השפופרת ליעל, לקחה במהירות כמה מגבות והורתה לדליה לבוא בעקבותיה. הן יצאו בריצה מפתח דלת המטבח המובילה למוסך והחלו לחפש את הבעל והאב.
הן מצאו את ג'ו שרוע על גבו, גונח ושותת דם, על הדשא שלצד כביש הגישה לבית. דבורה ודליה כרעו על ברכיהן והחלו לטפל בו במאמץ נואש לעצור את הדימום. אבל הפצעים היו רבים מדי. ג'ו ניסה לדבר, אך לא הצליח להוציא מילה מפיו. דבורה אחזה בראשו ודליה הניחה מגבות על חזהו. אמבולנס משירותי ההצלה של בתסדה־צ'בי צ'ייס היבהב במעלה רחוב טרנט. הפרמדיקים מצאו את האם ובתה מוכתמות בדם, כשג'ו עדיין בזרועותיה של דבורה.2
דבורה ההמומה והנסערת נסעה באמבולנס לצד גופת בעלה בדרך לבית החולים סַבֶּרְבֶּן. בבית שברחוב טרנט אנשי משטרת מחוז מונטגומרי הסתערו על זירת הפשע והחלו לחפש ראיות. אי־שם בלילה רוצח שוטט לו חופשי.
***

למחרת בבוקר, כאשר התעוררתי, התבשרתי על הרצח בשכונה. "וושינגטון פוסט" פירסם את הידיעה בעמוד הראשון, אך הסתפק בפרטים הבסיסיים של הפשע.3 קראתי את הדיווח בזמן ארוחת הבוקר והייתי המום מהאפשרות שמישהו מהתלמידים בתיכון שלי נפגע מאלימות כה קשה. האם היתה זו פשיעת רחוב אקראית? האם היה כאן יותר מזה? ואם אכן כך, מי היה ג'ו אלון ומדוע ירצה מישהו במותו? נדמה לי שבאותו בוקר רבים בבתסדה שאלו את עצמם סביב שולחן האוכל את השאלות הללו.
פחות מעשרים וארבע שעות לאחר הרצח המריאו דבורה ובנותיה במטוס "חיל האוויר 2", אחד ממטוסי הגיבוי ל"חיל האוויר 1" בצי האווירי הנשיאותי, וטסו לישראל.4 איש לא פגש בשתיים מהבנות עד שנת 2010, שבה התכנסנו בבית ברחוב טרנט, בנוכחות צוות טלוויזיה ישראלי, לשיחה על הרצח.