16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם
מכר
מאות
עותקים
16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם
מכר
מאות
עותקים

16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם

4 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שולמית לפיד

שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית. עיקר הפופולריות שלה היא בתחום הספרות הבלשית. בשנת 1996 זכתה בפרס ניומן. בשנת 2013 זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".

הספר הידוע ביותר של לפיד הוא "גיא אוני", המספר על אנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבה ראש פינה. ספר ההמשך, "חוות העלמות", עוסק בגיבורי "גיא אוני" ובגיבורים נוספים בתקופת העלייה השנייה, שהיוו חלק מ"חוות העלמות" להכשרת נשים לחקלאות סמוך לחוות כנרת. ספר אחר שלה, "כחרס הנשבר", עוסק בסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. כמו כן כתבה מספר ספרי ילדים, ואת מילות השיר "רוזה מרציפן" שהלחין שלמה גרוניך.

עיקר הפופולריות שלה היא בתחום הספרות הבלשית. לפיד היא היוצרת של "ליזי בדיחי", גיבורה של שישה ספרי מתח. ליזי בדיחי היא כתבת במקומון באר שבעי בשם "הזמן דרום", ובכל ספר היא מתעקשת לעסוק בתעלומה בלשית שאיש לא הטיל עליה לחקור. הספר הראשון בסדרה, "מקומון", שיצא בשנת 1989, שימש אבן פינה בספרות הבלשית העברית, והצלחתו סייעה להתקדמות הסוגה הבלשית בעברית. בעקבות הספר באו חמישה ספרים נוספים, בהם פתרה ליזי בדיחי תעלומות שונות, תוך שהיא מדדה ברגליה הגדולות מדי, ועונדת עגילים גדולים מדי, כמו שאוהבת שולמית לפיד לתאר אותה.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5n84c3d8

דרור משעני

דרור משעני (יליד חולון, 1975) הוא סופר, תסריטאי ומורה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

ספר הפרוזה הראשון של משעני, "תיק נעדר" (כתר, 2011), הראשון בסדרת החוקר אברהם אברהם, היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותו בפרס היצירה ע"ש אשכול. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות וזכה בפרס מרטין בק, המוענק בשוודיה לספר המתח המתורגם הטוב ביותר, ובפרס המותחן הטוב ביותר בצרפת. הוא גם עוּבּד לסרט קולנוע צרפתי ולסדרת טלוויזיה בישראל. "אפשרות של אלימות" (כתר, 2013), הספר השני בסדרת החוקר אברהם אברהם, זכה בפרס ברנשטיין והיה מועמד לפרס ספיר, והספר השלישי, "האיש שרצה לדעת הכל", ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2015. הרומן האחרון עד כה של משעני, "שלוש", ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2018, היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרסים למותחן המתורגם הטוב ביותר בצרפת ובגרמניה.

בשנת 1998 זכה סיפורו "DRIVE" בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". בשנת 2006 יצא לאור ספרו "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד : הופעת המזרחיות בספרות העברית בשנות השמונים".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yhx5r44m
ראיון "ראש בראש"

תקציר

שולמית לפיד ודרור משעני, מסופרי המתח המוכרים והאהובים ביותר בישראל, מאחדים כוחות ביצירת אסופה של סיפורי מתח מובחרים מאת הסופרים המובילים בז׳אנר: לפיד בחרה ותירגמה, משעני הוסיף דברים בסופו של כל סיפור על ייחודם ותרומתם של כל סופר, ואף הוסיף אחרית דבר והמלצות לקריאות נוספות.

שישה־עשר הסיפורים, שנבחרו בקפידה, מסודרים בסדר כרונולוגי של כתיבתם, וכך הם מציירים לנו את ציר התפתחות ז'אנר המותחן, ומאפשרים לנו להתוודע לתתי־הז'אנר, לסגנונות הכתיבה השונים, לנקודות דמיון ושוני, להשפעת הסופרים אלה על אלה ולמוטיבים מובילים.

מתוך אחרית הדבר שכתב דרור משעני: "ספרות המסתורין לא נולדה ברומן אלא דווקא בסיפור קצר, ובמשך עשורים רבים היא נכתבה כמעט אך ורק בסיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת ובמגזינים ספרותיים."

האסופה הזאת היא, אם כן, לא רק מקור להנאה אלא גם צוהר להיכרות עם הגדולים ביותר וסוד קסמם.

הסופרים והסופרות באסופה: או הנרי, דשיאל האמט, אגתה כריסטי, ריימונד צ'נדלר, רוס מקדונלד, פטרישיה הייסמית, ג'ון לה קארה, רות רנדל, סו גרפטון, איאן רנקין, לי צ'יילד, מייקל קרייטון, אלמור לנארד, מייקל פאלמר, דניאל ג'יימס פאלמר, ג'ון גרישם וסטיבן קינג.

פרק ראשון

פתח דבר:
סיפור המתח חותר אל סופו למן המילה הראשונה

מאת שולמית לפיד

כמעט מדי שבוע צנחה בביתנו חוברת מודפסת על נייר־צנע צהבהב. בשער היה צילום או ציור, לרוב באדום ובשחור, של בוקר אמריקאי על סוסו, וחבל הלאסו מונף מעלה בזרועו השרירית. או מכונית אמריקאית ענקית, ובה אישה נחשקת ששערה האדום מתבדר ברוח ופיה פעור בבהלה. הגיבורים נקראו 'דז'ון' או 'דז'ק', והנשים היו 'דז'ניפר' או 'פאתריציה'.

ההורים שלי ושל חברי עלו ארצה בראשית המאה העשרים מהעיירות הקטנות בליטא ובגליציה ובמרוקו ובטרנסילבניה ובבוכרה ובפולניה ובתימן, וחלמו על יהדות חדשה, יהדות השרירים, שאנחנו, ילדיהם, נהיה מבשריה ומגשימיה. ברדיו שר לנו יעקב טימן (אביו של השופט שלי טימן) את שירם האלמותי של יוסף אוקסנברג ומשה וילנסקי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה" שיהיה "בעזרת האל/ גיבור בישראל". ובגן הילדים דיקלמנו את "יש לי דוד בנהלל, לעשות הכול יוכל". לאף אחד מאיתנו לא היה דוד בנהלל שחורש וזורע, אבל "הכול יוכל" הזה היה המודל לחיקוי. שרנו גם על טרומפלדור ש"היה גיבור", אבל זהו גיבור מת. וכל הגיבורים הללו היו בניה המופלאים והנשגבים של תנועת העבודה. ומה לעשות, אצלנו בעיר הדברים היו קצת שונים.

הנה ניקח כדוגמה את דיירי הבניין שבו גרתי בילדותי ברחוב מאפו בתל אביב — התגוררו בו רב ליטאי וגבאי בית כנסת יקה וסוחר אריגים פולני ועגלון גליצאי ורוקחת שוקולדים צ'כית וסדרן בחברת מוניות יקה, ורופא צ'כי ופועלת אוסטרית בבית מלאכה למוצרי רַפיָה וצייר פולני שהתגורר במרתף הבניין, וגם סבל אחד יליד טרנסילבניה, אבא שלי, שהוביל זיפזיף לנמל תל אביב על גבי חמור, ותופרת פיג'מות עבור סיטונאי כלשהו, אמא שלי, אף היא מטרנסילבניה. על דיירי המשנה בבניין שלנו לא אספר כי תקצר היריעה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו ארצה מהונגריה שני מו"לים — האחים פרָגו. אחרי המלחמה חבר אליהם גם האב, מייסד ההוצאה "הרומן הזעיר". הם הביאו איתם ארצה מאות חוברות של סיפורי מתח, וכן את הגלופות המקוריות. כמה מהחוברות תורגמו מגרמנית להונגרית ודרך ההונגרית הגיעו אל העברית, אך רוב החוברות היו תוצרת הונגרית שכביכול תורגמה מאנגלית. המחברים ההונגרים זכו לשמות אנגליים או צרפתיים, כמו אירווינג באקסטר או ז'אן פול גובן. קהילת הסופרים "ההונגרית" בארץ שינסה את מותניה וניגשה למלאכת התרגום. מה שנקרא: "השלמת הכנסה". בין המתרגמים היו אביגדור המאירי ומרדכי ברקאי וכן גם אבי, דוד גלעדי. כל המתרגמים השתמשו, כמובן, בשמות עט. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשמלאי החוברות שבידי האחים פרגו הלך ואזל, הם התחילו לתרגם טקסטים מאנגלית. בין המתרגמים היו אהרן אמיר ובנימין תמוז, שהשתמשו אף הם בשמות עט. בסך הכול ראו אור בכעשרים שנות חייה של הוצאת "הרומן הזעיר" כאלף חוברות.

ונחזור ל"הם" ו"אנחנו". הם — ההתיישבות העובדת וממול אנחנו — העירונים.

אין חולק על חשיבותה, תפקידה והישגיה של תנועת העבודה בתקופות טרום המדינה. אך אנחנו — שחיינו בעיר ומחוץ למעגל של נותני הטון — היינו זקוקים לגיבורים משלנו. והנה, כמו נס משמים, צץ בעירנו גיבור שראינו במו עינינו. גיבור בשר ודם. לא גיבור חקלאי ולא גיבור מת. בערבי הקיץ הלכנו לגן רינה, הקולנוע תחת כיפת השמים, כדי לחזות בשמעון רודי הגיבור שובר שלשלאות ברזל בשיניו או בשרירי חזהו. לימים זכה שמעון רודי לתהילת עולם ב"שיר השכונה" שכתב חיים חפר, ושרו התרנגולים וב"הספר המשוגע" של חיים גורי.

והיו לנו גם הספרים שלנו. ספרי "בוּק ג'ונס", למשל. "אל תהיה לי בוק ג'ונס!" גערו הילדים במי שהתגרה בהם, או התנשא עליהם. הספר גייר את ה-buck האמריקאי והפך אותו ל-book. מחנה המעריצים של בוק ג'ונס התפצל לשניים, כשכמה מהילדים פרשו והפכו למעריציו של ארול פלין, גיבור מערבונים אחר. את סדרות "בוק ג'ונס", הגיבור שמיגר את הרעים בעזרת אגרופיו ואקדחיו, תירגם לעברית מירון אוריאל, שתירגם גם את הסדרות "אף־בי־איי", "טרזן" ו"סטאלגים" — כל מה שנקרא בילדותי ספרות "שונד", כלומר, ספרות זבל, ספרות שכידוע לכל בר דעת קוראים רק בורים ועמי ארצות נקלים. אביו של מירון אריאל הוא אותו יוסף אוקסנברג, שחקן האוהל, שחיבר את השיר האלמותי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה". אמו היא השחקנית עזובה אפשטיין, שנקראה בפי חבריה ומכריה בשם החיבה "עזובה'לה". לא אחד ולא שניים בעירנו הטהרנית הרימו גבה כיצד ולמה יוצא חלציהם של בני התרבות האלה מתפלש ב"שונד" דווקא.

בסתר־בסתר גם אני בין המתפלשים. הו, האושר! לחלוץ נעליים, לשכב על הבטן, לקלף בוטנים, ולקרוא על ההרפתקאות מסמרות השיער של גיבורי "הרומן הזעיר"! לדעת שבסוף הטובים ינצחו את הרעים, והצדק יגבר על המזימה והרשע. ובין הפשע לבין הפענוח ישתרע לפנינו ה"בינתיים" — מהיר ושרירי וחסר גינונים.

מאמצע שנות החמישים התחוללה בארץ מהפכה טקטונית בשדה התרגום. את מקומם של הסופרים הרוסים והצרפתים והגרמנים על מדף הספרים החלו לתפוס מעתה סופרים אנגלים ואמריקאים. לצד "שירת רוסיה" בתרגומיהם של שלונסקי וגולדברג, שהיה לה מקום של כבוד בארון הספרים שלנו, התייצבה כשווה בין שווים "שירת אנגליה" בתרגומו של ראובן אבינועם. אל מרכז הבמה נכנסו המינגוויי ופוקנר, ד"ה לורנס ווירג'יניה וולף ועוד רבים וטובים. ובדלת צדדית חמקו להם פנימה קלאסיקונים מסוג אחר: ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי, ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט, ואנחנו התוודענו לסגנונות השונים של ספרי המתח, ולסוגים השונים של גיבוריהם. החוקר הפרטי ובלש המשטרה, הבלשית החובבת והשוטר הצבאי ומדענית המז"פ. בעולם מסוכן ומבלבל, הבלש שלנו הוא המבוגר האחראי.

באחדים מהסיפורים שבאסופה הזאת — בניגוד למתכונת המקובלת — הפושע לא בא על עונשו. בשני מקרים, לפחות, השוטר הרחום מחליט שהפושע סבל מספיק ומגיעה לו הזדמנות שנייה. סיפורו של לי צ'יילד, "הזהות החדשה של ג'יימס פני", הוא דוגמה נהדרת ל"מצווה הבאה בעבירה". ג'ק ריצ'ר, גיבור כל ספריו של צ'יילד, הוא עדיין שוטר צבאי בסיפור זה. הוא ניחן בשכל ישר ובחוש צדק, ואינו מהסס לבצע פשע כדי לתת הזדמנות חדשה למי שלפי אמות המידה של ספר החוקים הקר אינו ראוי לכך.

סטיבן קינג, בסיפורו "העימות של באטמן ורובין", מתאר באופן נוגע ללב יחסים בין זקן סנילי לבנו המבוגר. כל הפיתיונות מונחים במקומם בסיפור המופתי הזה. גם הרגע שבו אנו עדים לאוזלת ידו של החזק, ולכוחו של החלש, מתבסס על אחד מהפיתיונות הללו. וגם כאן זאת מצווה הבאה בעבירה, ואנו הקוראים כל כך אסירי תודה על העבירה הזאת.

"אני אחכה" של ריימונד צ'נדלר כמו הוכתב על ידי תזמורת של שחורים המנגנים ג'אז חרישי בבר אפלולי. מופיעים בו בית מלון ישן, שומר לילה זקן, בחורה יפה שעיניה גדולות וריקות, איש גבוה לצדה, ו"בפינות היו הזיכרונות כמו קורי עכביש".

שתי סופרות, רות רנדל ופטרישיה הייסמית, מתארות אמהות מן הגיהינום, שאהבתן לעצמן והשקרים שהן מספרות לעצמן ולזולתן חורצים את גורל ילדיהן.

ג'ון לה קארה מיוצג באסופה הזאת בסיפור שמתרחש בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גיבור הסיפור "אעז לבכות, אעז להתאבל?" הוא הֶר קורפ, חנווני מכובד מהעיר לובק שבגרמניה המערבית, "איש קפדן שייחס חשיבות רבה לחוק". בתחילת הסיפור מתאר לה קארה את המרצדס הגדולה של הר קורפ. כשנודע לו שאביו, החי בגרמניה המזרחית, הלך לעולמו, הוא נוסע להעביר את הגופה לעירו־שלו כדי לערוך לו הלוויה ממלכתית. בסוף הקריאה אנחנו מבינים שבדרכו הגאונית הפך לה קארה גם את תיאור אופיו של הר קורפ וגם את תיאור המרצדס שלו ל"אקדח היורה במערכה הראשונה".

ברוב הסיפורים שבאסופה העונש שמושת על הנוכלים/רוצחים/גנבים/מציתים/פורצים/זייפנים ממלא אותנו תחושת סיפוק. אנחנו שמחים שהבלש הפרטי, השַׁאמֶס (ה'שַׁמָשׁ' ביידיש שהתנחל באנגלית האמריקאית), שרק לפני רגע הצית גפרור בסוליית נעלו, גבר על הפושע הנתעב, והצלחנו להגיע לסוף הסיפור בלי תחנות ביניים של יערות ואגמים ונופים נהדרים, שבהם היה עלינו לעבור עד שנמצאה גופת הנרצחת, בלי תיאורים של הנברשות המקשטות את תקרת הכנסייה שבה הסתתר הגנב, וגם בלי הרהורים נוגים אך מחכימים על מהותו של הטבע האנושי. סיפור המתח חותר בנחרצות אל סופו למן המילה הראשונה. הוא לא מבזבז זמן.

את סיפוריהם של אגתה כריסטי וארתור קונאן דויל ושאר סופרי המתח בני דורם, איכלסו מעמד הביניים והמעמדות הגבוהים. במעמדות האלה אין "רואים" את המשרתת או את החדרנית, את החצרן או את הגנן. האמרה butler did it ehT נכנסה לז'רגון בדיוק מהסיבה הזאת, בגלל מעמדו הנחות בסולם החברתי הוא אינו נראה, ועל כן גם לא חשוד.

הדור הבא של כותבי המותחנים הוא דמוקרטי יותר. כותבי המותחנים האמריקאים נותנים מעתה את הטון. ומכיוון שבניגוד לחברה האנגלית הם חיים בחברה שהניידות החברתית היא נשמת אפה, עוברים מעתה אל מרכז הבמה בני כל המעמדות. בין קורבנות הפשעים ומחולליהם נמצאים עכשיו פועלי חרושת וקופּאים ושוערים ואנשי המקצועות החופשיים, אנשי העיר הגדולה והעיירה הנידחת. הסופר הוותיק ביותר באסופה הזאת, האמריקאי או הנרי, הוא ממבשריה של המגמה החדשה הזאת. הוא הסנונית. סיפורו הכלול כאן ראה אור ב-1903.

רוב סופרי המתח האמריקאים החלו את דרכם ב-PULP, בחוברות שהודפסו על נייר זול מצהיב, והופיעו בהמוניהן מדי שבוע בשבוע. "ספרות זולה" זו פרחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. זוהי פריחה כפולה: הן של הסיפור הקצר, והן של סיפור המתח הקצר. זאת היתה התחנה הראשונה של רוב רובם של סופרי המתח האמריקאים. על הסדן הזה, הרעב תמיד ליצירותיהם, הם שייפו את כלי העבודה שלהם והעניקו לנו לא מעט יצירות מופתיות. בסופו של דבר, סיפור טוב הכתוב היטב הוא סיפור טוב הכתוב היטב, תהא אשר תהא הסוגה.

חזרה למוטב

או הנרי

סוהר בא לחנות הנעליים של הכלא, שבה ג'ימי ולנטיין טרח בשקדנות על תפירת גפות, וליווה אותו למשרד הראשי. שם נתן מפקד הכלא לג'ימי את החנינה שלו, אשר נחתמה באותו הבוקר על ידי המושל. ג'ימי לקח אותה בעייפות כלשהי. הוא ריצה כמעט עשרה חודשים מתוך ארבע השנים שנגזרו עליו. הוא ציפה להישאר שם לכל היותר שלושה חודשים. כשנכנס לכלא אדם שיש לו כל כך הרבה חברים בחוץ כמו ג'ימי ולנטיין, אפילו אין טעם לעשות לו תספורת.

"הנה, ולנטיין," אמר מפקד הכלא, "אתה יוצא בבוקר. קח את עצמך בידיים ותהיה בן אדם. אתה לא בחור רע. תפסיק לפצח כספות ותחיה חיים הגונים."

"אני?" שאל ג'ימי במבט מופתע. "אני אף פעם לא פיצחתי אף כספת."

"אה, לא," צחק מפקד הכלא. "מובן שלא. אז בוא נראה. איך קרה ששלחו אותך לכלא בגלל העסק ההוא בספרינגפילד? האם זה בגלל שלא רצית להוכיח את האליבי שלך כי חששת לסבך מישהו נכבד במיוחד? או שמא היו אלה מושבעים זקנים ומרושעים שהתנכלו לך? אתם תמיד נתלים באחד משני אלה, אתם, הקורבנות התמימים."

"אני?" שאל ג'ימי, עדיין בארשת של צדיק. "אבל, מפקד הכלא, אני לא הייתי בספרינגפילד מימי!"

"קח אותו בחזרה, קרונין," חייך מפקד הכלא, "ותארגן לו בגדים ליציאה. שחרר אותו בשבע בבוקר ותביא אותו למשרד. כדאי לך לשקול את העצה שלי, ולנטיין."

בשבע ורבע למחרת בבוקר עמד ג'ימי מחוץ למשרד החיצוני של מפקד הכלא. הוא לבש חליפה בגִזרה מזעזעת, בגדים קנויים וזוג נעליים נוּקשות וחורקות שהמדינה מספקת לאורחים הכפויים שלה.

הפקיד נתן לו כרטיס רכבת ושטר של חמישה דולר, שבאמצעותם המדינה ציפתה שהוא ישקם את עצמו ויזכה לאזרחות טובה ולשגשוג. מפקד הכלא נתן לו סיגר ולחץ את ידו. ולנטיין, 9762, נרשם בפנקסים כמי ש"קיבל חנינה מהמושל", ומר ג'יימס ולנטיין יצא החוצה לאור השמש.

כשהוא מתעלם משירת הציפורים, מהעצים הירוקים המתנועעים ברוח ומבושם הפרחים, הלך ג'ימי היישר למסעדה. שם הוא טעם את טעמו הראשון והמתוק של החופש בצורה של עוף צלוי ובקבוק יין לבן, ואחריהם — סיגר שהיה משובח יותר מזה שנתן לו מפקד הכלא.

משם הוא הלך לו בנחת לתחנת הרכבת. הוא השליך מטבע לתוך כובעו של איש עיוור שישב ליד השער, ועלה על הרכבת שלו. אחרי שלוש שעות הוא הגיע לעיירה קטנה ליד גבול המדינה. הוא הלך לבית הקפה של מישהו בשם מייק דולן, ולחץ את ידו של מייק, שעמד לבדו מאחורי הבר.

"מצטער שלא יכולנו לעשות את זה קודם, ג'ימי בחורי," אמר מייק. "אבל היינו צריכים להתמודד עם ההתנגדות הזאת בספרינגפילד, והמושל כמעט חזר בו. מרגיש בסדר?"

"בסדר," ג'ימי אמר. "יש לך את המפתח שלי?"

הוא לקח את המפתח ועלה במדרגות ופתח את הדלת של אחד החדרים האחוריים. הכול נשאר בדיוק כשהיה בזמן שעזב את המקום. על הרצפה עדיין היה זרוק הכפתור שנקרע מצווארון החולצה של הבלש הבכיר בן פרייס, כאשר הכניעו את ג'ימי על מנת לאסור אותו.

ג'ימי שלף מתוך הקיר מיטה מתקפלת, ואחר כך החליק לאחור לוח אחד בקיר, ומשך החוצה מזוודה מאובקת. הוא פתח אותה והתבונן בחיבה במערכת מכשירי הפריצה המשובחת ביותר בכל המזרח. זאת היתה מערכת שלמה, עשויה מפלדה שחושלה במיוחד, הדגמים החדישים ביותר של מקדחות, מלחציים, מקדחים מסוגים שונים, מוטות פריצה, ושניים־שלושה חידושים שג'ימי המציא בעצמו ושעליהם היתה גאוותו.

יותר מתשע מאות דולר הוא שילם כדי שייצרו אותם במיוחד עבורו.

כעבור חצי שעה ג'ימי ירד למטה ועבר דרך בית הקפה. עכשיו הוא היה לבוש בבגדים נאים שהלמו את מידותיו, ונשא בידו את המזוודה שנוקתה מאבק.

"מתכנן משהו?" שאל מייק דולן בחביבות.

"אני?" שאל ג'ימי בקול מופתע. "אני לא מבין. אני הנציג של החברה הניו יורקית המאוחדת לביסקוויטים וקרקרים כתושים וקמח ישן."

ההצהרה הזאת שיעשעה את מייק עד כדי כך, שבו במקום היה על ג'ימי לשתות מילקשייק. הוא אף פעם לא נגע במשקאות "כבדים".

שבוע אחרי השחרור של ולנטיין, 9762, התבצע שוד כספת עשוי כהלכה בריצ'מונד, אינדיאנה, מבלי שיהיה רמז כלשהו למבַצֵע השוד. השלל הסתכם בשמונה מאות דולר עלובים. שבועיים לאחר מכן נפתחה כמו חמאה כספת משופרת ומשוכללת, חסינת פריצה, בלוֹגַנספורט, ובתוכה אלף וחמש מאות דולר במזומן; ניירות הערך וכלי הכסף הושארו בכספת. זה כבר התחיל לעניין את רודפי הנוכלים. ואז כספת בנק מיושנת בג'פרסון סיטי נעשתה פעילה, והקיאה מתוך הלוע שלה מבול של שטרות בשווי חמשת אלפים דולר.

ההפסדים היו עתה גבוהים דיים לגיוסו של בן פרייס, שזה היה תחום ההתמחות שלו. השוואה בין המקרים העלתה דמיון רב בשיטות השוד. בן פרייס חקר את זירות השוד ונשמע כשהוא מציין: "זוהי חתימת ידו של ג'ים ולנטיין היפיוף. הוא חזר לעסקים. תסתכלו על חוגת הצופן הזאת — הוא שלף אותה החוצה כמו שעוקרים צנונית ביום גשום. רק לו יש את המלחציים שמסוגלים לעשות את זה. ותראו באיזו קלות קדחו החוצה את הקפיצים! ג'ימי אף פעם לא קודח יותר מחור אחד. כן, אני מניח שאני רוצה את מר ולנטיין. בפעם הבאה הוא ימלא את חובתו בלי שום קיצורי זמן וחנינות מטופשות."

בן פרייס הכיר את ההרגלים של ג'ימי. הוא למד אותם כשחקר את המקרה בספרינגפילד. יעדים רחוקים, התחמקות מהירה, בלי שותפים, ונטייה ברורה להסתובב בחברה טובה — ההרגלים הללו סייעו לפרסומו של מר ולנטיין כמי שמצליח לחמוק מעונש. אחרי שנודע ברבים שבן פרייס עלה על עקבותיו של המפצח החמקמק, אנשים אחרים עם כספות חסינות פריצה הצליחו להירגע.

אחר צהריים אחד ג'ימי והמזוודה שלו ירדו מכרכרת הדואר באֶלמור, עיירה קטנה במרחק של שמונה קילומטרים מפסי הרכבת, באזורים הפחות מיושבים של מדינת ארקנסו. ג'ימי, שנראה כמו סטודנט אתלטי צעיר שזה עתה חזר הביתה מהקולג', צעד על המדרכה הרחבה לעבר בית המלון.

גברת צעירה חצתה את הכביש, חלפה על פניו בפינה, ונכנסה לבניין דרך דלת שמעליה התנוסס השלט "בנק אלמור". ג'ימי ולנטיין הביט בעיניה, שכח מה הוא, והיה לאדם אחר. היא השפילה את עיניה והסמיקה קלות. גברים צעירים עם מראה וסגנון כשל ג'ימי היו נדירים באלמור.

כאילו היה אחד מבעלי המניות, ג'ימי עצר נער שהתבטל על מדרגות הבנק, ובעודו מזין אותו מדי פעם במטבעות, החל לשאול אותו שאלות לגבי העיירה. כעבור זמן קצר יצאה הגברת הצעירה החוצה, כשהיא מתעלמת במלכותיות מהגבר הצעיר עם המזוודה, והלכה לדרכה.

"הגברת הצעירה הזאת היא לא העלמה פולי סימפסון?" שאל ג'ימי בתמימות.

"לא," אמר הנער. "זאתי אנאבל אדמס. אבא שלה הוא בעל הבנק. בשביל מה באת לאלמור? תגיד, שרשרת השעון הזאתי היא מזהב? אני הולך להשיג לי בולדוג. יש לך עוד כמה מטבעות?"

ג'ימי הלך למלון פּלַנטֶרס, נרשם בתור ראלף ד' ספנסר, ושכר חדר. הוא נשען על הדלפק והצהיר באוזני הפקיד על תוכניותיו. הוא אמר שהגיע לאלמור כדי למצוא מקום לעסק שהוא מתכוון לפתוח. איך עסקי הנעליים בעיר? הוא חשב על עסק בתחום ההנעלה. יש לזה סיכוי כאן?

הפקיד התרשם מהבגדים ומהנימוסים של ג'ימי. הוא עצמו היה מעין מופת של אופנה עבור הצעירים היותר אמידים של אלמור, אבל עכשיו גילה את חסרונותיו בתחום. בעודו משתדל להבין איך ג'ימי קושר את העניבה שלו, הוא ענה באדיבות לשאלות.

כן, יכול להיות סיכוי טוב בתחום ההנעלה. לא היתה כאן חנות שעסקה רק בנעליים. הן נמכרו בחנויות כולבו ובחנויות ההלבשה. העסקים בכל התחומים היו טובים למדי. הוא קיווה שמר ספנסר יחליט להשתקע באלמור. הוא יגלה שזאת עיר שנעים לחיות בה ושתושביה חברותיים מאוד.

מר ספנסר חשב לשהות בעיר כמה ימים ולבדוק את המצב. לא, אין צורך שהפקיד יקרא לנער. הוא יסחוב בעצמו את המזוודה שלו. היא די כבדה.

מר ראלף ספנסר, עוף החול שצמח מתוך אפרו של ג'ימי ולנטיין — אפר שנותר אחרי הלהבה שניצתה בעקבות התקף פתאומי וגורלי של אהבה — נשאר לגור באלמור, ועשה חיל. הוא פתח חנות נעליים והצליח במסחרו.

הוא הצליח גם מבחינה חברתית, ורכש לו הרבה ידידים. והוא הגשים את משאת נפשו. הוא פגש את העלמה אנאבל אדמס, ואף הלך ונכבש בקסמיה.

אחרי שנה אחת זה היה מצבו של מר ראלף ספנסר: הוא זכה ליחס של כבוד מהקהילה, חנות הנעליים שלו שיגשגה, והוא ואנאבל התארסו ועמדו להתחתן בעוד שבועיים. מר אדמס, בנקאי קרתני טיפוסי, איש עבודה, נתן את אישורו. אנאבל היתה גאה בספנסר, וגאווה זו כמעט השתוותה לחיבתה כלפיו. הוא הרגיש בבית הן בקרב משפחת אדמס והן אצל אחותה הנשואה של אנאבל, כאילו כבר היה בן משפחה.

המשך העלילה בספר המלא

שולמית לפיד

שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית. עיקר הפופולריות שלה היא בתחום הספרות הבלשית. בשנת 1996 זכתה בפרס ניומן. בשנת 2013 זכתה בפרס סטימצקי על ספרה "רכוש נטוש".

הספר הידוע ביותר של לפיד הוא "גיא אוני", המספר על אנשי העלייה הראשונה, מייסדי המושבה ראש פינה. ספר ההמשך, "חוות העלמות", עוסק בגיבורי "גיא אוני" ובגיבורים נוספים בתקופת העלייה השנייה, שהיוו חלק מ"חוות העלמות" להכשרת נשים לחקלאות סמוך לחוות כנרת. ספר אחר שלה, "כחרס הנשבר", עוסק בסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. כמו כן כתבה מספר ספרי ילדים, ואת מילות השיר "רוזה מרציפן" שהלחין שלמה גרוניך.

עיקר הפופולריות שלה היא בתחום הספרות הבלשית. לפיד היא היוצרת של "ליזי בדיחי", גיבורה של שישה ספרי מתח. ליזי בדיחי היא כתבת במקומון באר שבעי בשם "הזמן דרום", ובכל ספר היא מתעקשת לעסוק בתעלומה בלשית שאיש לא הטיל עליה לחקור. הספר הראשון בסדרה, "מקומון", שיצא בשנת 1989, שימש אבן פינה בספרות הבלשית העברית, והצלחתו סייעה להתקדמות הסוגה הבלשית בעברית. בעקבות הספר באו חמישה ספרים נוספים, בהם פתרה ליזי בדיחי תעלומות שונות, תוך שהיא מדדה ברגליה הגדולות מדי, ועונדת עגילים גדולים מדי, כמו שאוהבת שולמית לפיד לתאר אותה.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5n84c3d8

דרור משעני

דרור משעני (יליד חולון, 1975) הוא סופר, תסריטאי ומורה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

ספר הפרוזה הראשון של משעני, "תיק נעדר" (כתר, 2011), הראשון בסדרת החוקר אברהם אברהם, היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותו בפרס היצירה ע"ש אשכול. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות וזכה בפרס מרטין בק, המוענק בשוודיה לספר המתח המתורגם הטוב ביותר, ובפרס המותחן הטוב ביותר בצרפת. הוא גם עוּבּד לסרט קולנוע צרפתי ולסדרת טלוויזיה בישראל. "אפשרות של אלימות" (כתר, 2013), הספר השני בסדרת החוקר אברהם אברהם, זכה בפרס ברנשטיין והיה מועמד לפרס ספיר, והספר השלישי, "האיש שרצה לדעת הכל", ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2015. הרומן האחרון עד כה של משעני, "שלוש", ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2018, היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרסים למותחן המתורגם הטוב ביותר בצרפת ובגרמניה.

בשנת 1998 זכה סיפורו "DRIVE" בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". בשנת 2006 יצא לאור ספרו "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד : הופעת המזרחיות בספרות העברית בשנות השמונים".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yhx5r44m
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם שולמית לפיד, דרור משעני

פתח דבר:
סיפור המתח חותר אל סופו למן המילה הראשונה

מאת שולמית לפיד

כמעט מדי שבוע צנחה בביתנו חוברת מודפסת על נייר־צנע צהבהב. בשער היה צילום או ציור, לרוב באדום ובשחור, של בוקר אמריקאי על סוסו, וחבל הלאסו מונף מעלה בזרועו השרירית. או מכונית אמריקאית ענקית, ובה אישה נחשקת ששערה האדום מתבדר ברוח ופיה פעור בבהלה. הגיבורים נקראו 'דז'ון' או 'דז'ק', והנשים היו 'דז'ניפר' או 'פאתריציה'.

ההורים שלי ושל חברי עלו ארצה בראשית המאה העשרים מהעיירות הקטנות בליטא ובגליציה ובמרוקו ובטרנסילבניה ובבוכרה ובפולניה ובתימן, וחלמו על יהדות חדשה, יהדות השרירים, שאנחנו, ילדיהם, נהיה מבשריה ומגשימיה. ברדיו שר לנו יעקב טימן (אביו של השופט שלי טימן) את שירם האלמותי של יוסף אוקסנברג ומשה וילנסקי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה" שיהיה "בעזרת האל/ גיבור בישראל". ובגן הילדים דיקלמנו את "יש לי דוד בנהלל, לעשות הכול יוכל". לאף אחד מאיתנו לא היה דוד בנהלל שחורש וזורע, אבל "הכול יוכל" הזה היה המודל לחיקוי. שרנו גם על טרומפלדור ש"היה גיבור", אבל זהו גיבור מת. וכל הגיבורים הללו היו בניה המופלאים והנשגבים של תנועת העבודה. ומה לעשות, אצלנו בעיר הדברים היו קצת שונים.

הנה ניקח כדוגמה את דיירי הבניין שבו גרתי בילדותי ברחוב מאפו בתל אביב — התגוררו בו רב ליטאי וגבאי בית כנסת יקה וסוחר אריגים פולני ועגלון גליצאי ורוקחת שוקולדים צ'כית וסדרן בחברת מוניות יקה, ורופא צ'כי ופועלת אוסטרית בבית מלאכה למוצרי רַפיָה וצייר פולני שהתגורר במרתף הבניין, וגם סבל אחד יליד טרנסילבניה, אבא שלי, שהוביל זיפזיף לנמל תל אביב על גבי חמור, ותופרת פיג'מות עבור סיטונאי כלשהו, אמא שלי, אף היא מטרנסילבניה. על דיירי המשנה בבניין שלנו לא אספר כי תקצר היריעה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו ארצה מהונגריה שני מו"לים — האחים פרָגו. אחרי המלחמה חבר אליהם גם האב, מייסד ההוצאה "הרומן הזעיר". הם הביאו איתם ארצה מאות חוברות של סיפורי מתח, וכן את הגלופות המקוריות. כמה מהחוברות תורגמו מגרמנית להונגרית ודרך ההונגרית הגיעו אל העברית, אך רוב החוברות היו תוצרת הונגרית שכביכול תורגמה מאנגלית. המחברים ההונגרים זכו לשמות אנגליים או צרפתיים, כמו אירווינג באקסטר או ז'אן פול גובן. קהילת הסופרים "ההונגרית" בארץ שינסה את מותניה וניגשה למלאכת התרגום. מה שנקרא: "השלמת הכנסה". בין המתרגמים היו אביגדור המאירי ומרדכי ברקאי וכן גם אבי, דוד גלעדי. כל המתרגמים השתמשו, כמובן, בשמות עט. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשמלאי החוברות שבידי האחים פרגו הלך ואזל, הם התחילו לתרגם טקסטים מאנגלית. בין המתרגמים היו אהרן אמיר ובנימין תמוז, שהשתמשו אף הם בשמות עט. בסך הכול ראו אור בכעשרים שנות חייה של הוצאת "הרומן הזעיר" כאלף חוברות.

ונחזור ל"הם" ו"אנחנו". הם — ההתיישבות העובדת וממול אנחנו — העירונים.

אין חולק על חשיבותה, תפקידה והישגיה של תנועת העבודה בתקופות טרום המדינה. אך אנחנו — שחיינו בעיר ומחוץ למעגל של נותני הטון — היינו זקוקים לגיבורים משלנו. והנה, כמו נס משמים, צץ בעירנו גיבור שראינו במו עינינו. גיבור בשר ודם. לא גיבור חקלאי ולא גיבור מת. בערבי הקיץ הלכנו לגן רינה, הקולנוע תחת כיפת השמים, כדי לחזות בשמעון רודי הגיבור שובר שלשלאות ברזל בשיניו או בשרירי חזהו. לימים זכה שמעון רודי לתהילת עולם ב"שיר השכונה" שכתב חיים חפר, ושרו התרנגולים וב"הספר המשוגע" של חיים גורי.

והיו לנו גם הספרים שלנו. ספרי "בוּק ג'ונס", למשל. "אל תהיה לי בוק ג'ונס!" גערו הילדים במי שהתגרה בהם, או התנשא עליהם. הספר גייר את ה-buck האמריקאי והפך אותו ל-book. מחנה המעריצים של בוק ג'ונס התפצל לשניים, כשכמה מהילדים פרשו והפכו למעריציו של ארול פלין, גיבור מערבונים אחר. את סדרות "בוק ג'ונס", הגיבור שמיגר את הרעים בעזרת אגרופיו ואקדחיו, תירגם לעברית מירון אוריאל, שתירגם גם את הסדרות "אף־בי־איי", "טרזן" ו"סטאלגים" — כל מה שנקרא בילדותי ספרות "שונד", כלומר, ספרות זבל, ספרות שכידוע לכל בר דעת קוראים רק בורים ועמי ארצות נקלים. אביו של מירון אריאל הוא אותו יוסף אוקסנברג, שחקן האוהל, שחיבר את השיר האלמותי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה". אמו היא השחקנית עזובה אפשטיין, שנקראה בפי חבריה ומכריה בשם החיבה "עזובה'לה". לא אחד ולא שניים בעירנו הטהרנית הרימו גבה כיצד ולמה יוצא חלציהם של בני התרבות האלה מתפלש ב"שונד" דווקא.

בסתר־בסתר גם אני בין המתפלשים. הו, האושר! לחלוץ נעליים, לשכב על הבטן, לקלף בוטנים, ולקרוא על ההרפתקאות מסמרות השיער של גיבורי "הרומן הזעיר"! לדעת שבסוף הטובים ינצחו את הרעים, והצדק יגבר על המזימה והרשע. ובין הפשע לבין הפענוח ישתרע לפנינו ה"בינתיים" — מהיר ושרירי וחסר גינונים.

מאמצע שנות החמישים התחוללה בארץ מהפכה טקטונית בשדה התרגום. את מקומם של הסופרים הרוסים והצרפתים והגרמנים על מדף הספרים החלו לתפוס מעתה סופרים אנגלים ואמריקאים. לצד "שירת רוסיה" בתרגומיהם של שלונסקי וגולדברג, שהיה לה מקום של כבוד בארון הספרים שלנו, התייצבה כשווה בין שווים "שירת אנגליה" בתרגומו של ראובן אבינועם. אל מרכז הבמה נכנסו המינגוויי ופוקנר, ד"ה לורנס ווירג'יניה וולף ועוד רבים וטובים. ובדלת צדדית חמקו להם פנימה קלאסיקונים מסוג אחר: ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי, ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט, ואנחנו התוודענו לסגנונות השונים של ספרי המתח, ולסוגים השונים של גיבוריהם. החוקר הפרטי ובלש המשטרה, הבלשית החובבת והשוטר הצבאי ומדענית המז"פ. בעולם מסוכן ומבלבל, הבלש שלנו הוא המבוגר האחראי.

באחדים מהסיפורים שבאסופה הזאת — בניגוד למתכונת המקובלת — הפושע לא בא על עונשו. בשני מקרים, לפחות, השוטר הרחום מחליט שהפושע סבל מספיק ומגיעה לו הזדמנות שנייה. סיפורו של לי צ'יילד, "הזהות החדשה של ג'יימס פני", הוא דוגמה נהדרת ל"מצווה הבאה בעבירה". ג'ק ריצ'ר, גיבור כל ספריו של צ'יילד, הוא עדיין שוטר צבאי בסיפור זה. הוא ניחן בשכל ישר ובחוש צדק, ואינו מהסס לבצע פשע כדי לתת הזדמנות חדשה למי שלפי אמות המידה של ספר החוקים הקר אינו ראוי לכך.

סטיבן קינג, בסיפורו "העימות של באטמן ורובין", מתאר באופן נוגע ללב יחסים בין זקן סנילי לבנו המבוגר. כל הפיתיונות מונחים במקומם בסיפור המופתי הזה. גם הרגע שבו אנו עדים לאוזלת ידו של החזק, ולכוחו של החלש, מתבסס על אחד מהפיתיונות הללו. וגם כאן זאת מצווה הבאה בעבירה, ואנו הקוראים כל כך אסירי תודה על העבירה הזאת.

"אני אחכה" של ריימונד צ'נדלר כמו הוכתב על ידי תזמורת של שחורים המנגנים ג'אז חרישי בבר אפלולי. מופיעים בו בית מלון ישן, שומר לילה זקן, בחורה יפה שעיניה גדולות וריקות, איש גבוה לצדה, ו"בפינות היו הזיכרונות כמו קורי עכביש".

שתי סופרות, רות רנדל ופטרישיה הייסמית, מתארות אמהות מן הגיהינום, שאהבתן לעצמן והשקרים שהן מספרות לעצמן ולזולתן חורצים את גורל ילדיהן.

ג'ון לה קארה מיוצג באסופה הזאת בסיפור שמתרחש בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גיבור הסיפור "אעז לבכות, אעז להתאבל?" הוא הֶר קורפ, חנווני מכובד מהעיר לובק שבגרמניה המערבית, "איש קפדן שייחס חשיבות רבה לחוק". בתחילת הסיפור מתאר לה קארה את המרצדס הגדולה של הר קורפ. כשנודע לו שאביו, החי בגרמניה המזרחית, הלך לעולמו, הוא נוסע להעביר את הגופה לעירו־שלו כדי לערוך לו הלוויה ממלכתית. בסוף הקריאה אנחנו מבינים שבדרכו הגאונית הפך לה קארה גם את תיאור אופיו של הר קורפ וגם את תיאור המרצדס שלו ל"אקדח היורה במערכה הראשונה".

ברוב הסיפורים שבאסופה העונש שמושת על הנוכלים/רוצחים/גנבים/מציתים/פורצים/זייפנים ממלא אותנו תחושת סיפוק. אנחנו שמחים שהבלש הפרטי, השַׁאמֶס (ה'שַׁמָשׁ' ביידיש שהתנחל באנגלית האמריקאית), שרק לפני רגע הצית גפרור בסוליית נעלו, גבר על הפושע הנתעב, והצלחנו להגיע לסוף הסיפור בלי תחנות ביניים של יערות ואגמים ונופים נהדרים, שבהם היה עלינו לעבור עד שנמצאה גופת הנרצחת, בלי תיאורים של הנברשות המקשטות את תקרת הכנסייה שבה הסתתר הגנב, וגם בלי הרהורים נוגים אך מחכימים על מהותו של הטבע האנושי. סיפור המתח חותר בנחרצות אל סופו למן המילה הראשונה. הוא לא מבזבז זמן.

את סיפוריהם של אגתה כריסטי וארתור קונאן דויל ושאר סופרי המתח בני דורם, איכלסו מעמד הביניים והמעמדות הגבוהים. במעמדות האלה אין "רואים" את המשרתת או את החדרנית, את החצרן או את הגנן. האמרה butler did it ehT נכנסה לז'רגון בדיוק מהסיבה הזאת, בגלל מעמדו הנחות בסולם החברתי הוא אינו נראה, ועל כן גם לא חשוד.

הדור הבא של כותבי המותחנים הוא דמוקרטי יותר. כותבי המותחנים האמריקאים נותנים מעתה את הטון. ומכיוון שבניגוד לחברה האנגלית הם חיים בחברה שהניידות החברתית היא נשמת אפה, עוברים מעתה אל מרכז הבמה בני כל המעמדות. בין קורבנות הפשעים ומחולליהם נמצאים עכשיו פועלי חרושת וקופּאים ושוערים ואנשי המקצועות החופשיים, אנשי העיר הגדולה והעיירה הנידחת. הסופר הוותיק ביותר באסופה הזאת, האמריקאי או הנרי, הוא ממבשריה של המגמה החדשה הזאת. הוא הסנונית. סיפורו הכלול כאן ראה אור ב-1903.

רוב סופרי המתח האמריקאים החלו את דרכם ב-PULP, בחוברות שהודפסו על נייר זול מצהיב, והופיעו בהמוניהן מדי שבוע בשבוע. "ספרות זולה" זו פרחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. זוהי פריחה כפולה: הן של הסיפור הקצר, והן של סיפור המתח הקצר. זאת היתה התחנה הראשונה של רוב רובם של סופרי המתח האמריקאים. על הסדן הזה, הרעב תמיד ליצירותיהם, הם שייפו את כלי העבודה שלהם והעניקו לנו לא מעט יצירות מופתיות. בסופו של דבר, סיפור טוב הכתוב היטב הוא סיפור טוב הכתוב היטב, תהא אשר תהא הסוגה.

חזרה למוטב

או הנרי

סוהר בא לחנות הנעליים של הכלא, שבה ג'ימי ולנטיין טרח בשקדנות על תפירת גפות, וליווה אותו למשרד הראשי. שם נתן מפקד הכלא לג'ימי את החנינה שלו, אשר נחתמה באותו הבוקר על ידי המושל. ג'ימי לקח אותה בעייפות כלשהי. הוא ריצה כמעט עשרה חודשים מתוך ארבע השנים שנגזרו עליו. הוא ציפה להישאר שם לכל היותר שלושה חודשים. כשנכנס לכלא אדם שיש לו כל כך הרבה חברים בחוץ כמו ג'ימי ולנטיין, אפילו אין טעם לעשות לו תספורת.

"הנה, ולנטיין," אמר מפקד הכלא, "אתה יוצא בבוקר. קח את עצמך בידיים ותהיה בן אדם. אתה לא בחור רע. תפסיק לפצח כספות ותחיה חיים הגונים."

"אני?" שאל ג'ימי במבט מופתע. "אני אף פעם לא פיצחתי אף כספת."

"אה, לא," צחק מפקד הכלא. "מובן שלא. אז בוא נראה. איך קרה ששלחו אותך לכלא בגלל העסק ההוא בספרינגפילד? האם זה בגלל שלא רצית להוכיח את האליבי שלך כי חששת לסבך מישהו נכבד במיוחד? או שמא היו אלה מושבעים זקנים ומרושעים שהתנכלו לך? אתם תמיד נתלים באחד משני אלה, אתם, הקורבנות התמימים."

"אני?" שאל ג'ימי, עדיין בארשת של צדיק. "אבל, מפקד הכלא, אני לא הייתי בספרינגפילד מימי!"

"קח אותו בחזרה, קרונין," חייך מפקד הכלא, "ותארגן לו בגדים ליציאה. שחרר אותו בשבע בבוקר ותביא אותו למשרד. כדאי לך לשקול את העצה שלי, ולנטיין."

בשבע ורבע למחרת בבוקר עמד ג'ימי מחוץ למשרד החיצוני של מפקד הכלא. הוא לבש חליפה בגִזרה מזעזעת, בגדים קנויים וזוג נעליים נוּקשות וחורקות שהמדינה מספקת לאורחים הכפויים שלה.

הפקיד נתן לו כרטיס רכבת ושטר של חמישה דולר, שבאמצעותם המדינה ציפתה שהוא ישקם את עצמו ויזכה לאזרחות טובה ולשגשוג. מפקד הכלא נתן לו סיגר ולחץ את ידו. ולנטיין, 9762, נרשם בפנקסים כמי ש"קיבל חנינה מהמושל", ומר ג'יימס ולנטיין יצא החוצה לאור השמש.

כשהוא מתעלם משירת הציפורים, מהעצים הירוקים המתנועעים ברוח ומבושם הפרחים, הלך ג'ימי היישר למסעדה. שם הוא טעם את טעמו הראשון והמתוק של החופש בצורה של עוף צלוי ובקבוק יין לבן, ואחריהם — סיגר שהיה משובח יותר מזה שנתן לו מפקד הכלא.

משם הוא הלך לו בנחת לתחנת הרכבת. הוא השליך מטבע לתוך כובעו של איש עיוור שישב ליד השער, ועלה על הרכבת שלו. אחרי שלוש שעות הוא הגיע לעיירה קטנה ליד גבול המדינה. הוא הלך לבית הקפה של מישהו בשם מייק דולן, ולחץ את ידו של מייק, שעמד לבדו מאחורי הבר.

"מצטער שלא יכולנו לעשות את זה קודם, ג'ימי בחורי," אמר מייק. "אבל היינו צריכים להתמודד עם ההתנגדות הזאת בספרינגפילד, והמושל כמעט חזר בו. מרגיש בסדר?"

"בסדר," ג'ימי אמר. "יש לך את המפתח שלי?"

הוא לקח את המפתח ועלה במדרגות ופתח את הדלת של אחד החדרים האחוריים. הכול נשאר בדיוק כשהיה בזמן שעזב את המקום. על הרצפה עדיין היה זרוק הכפתור שנקרע מצווארון החולצה של הבלש הבכיר בן פרייס, כאשר הכניעו את ג'ימי על מנת לאסור אותו.

ג'ימי שלף מתוך הקיר מיטה מתקפלת, ואחר כך החליק לאחור לוח אחד בקיר, ומשך החוצה מזוודה מאובקת. הוא פתח אותה והתבונן בחיבה במערכת מכשירי הפריצה המשובחת ביותר בכל המזרח. זאת היתה מערכת שלמה, עשויה מפלדה שחושלה במיוחד, הדגמים החדישים ביותר של מקדחות, מלחציים, מקדחים מסוגים שונים, מוטות פריצה, ושניים־שלושה חידושים שג'ימי המציא בעצמו ושעליהם היתה גאוותו.

יותר מתשע מאות דולר הוא שילם כדי שייצרו אותם במיוחד עבורו.

כעבור חצי שעה ג'ימי ירד למטה ועבר דרך בית הקפה. עכשיו הוא היה לבוש בבגדים נאים שהלמו את מידותיו, ונשא בידו את המזוודה שנוקתה מאבק.

"מתכנן משהו?" שאל מייק דולן בחביבות.

"אני?" שאל ג'ימי בקול מופתע. "אני לא מבין. אני הנציג של החברה הניו יורקית המאוחדת לביסקוויטים וקרקרים כתושים וקמח ישן."

ההצהרה הזאת שיעשעה את מייק עד כדי כך, שבו במקום היה על ג'ימי לשתות מילקשייק. הוא אף פעם לא נגע במשקאות "כבדים".

שבוע אחרי השחרור של ולנטיין, 9762, התבצע שוד כספת עשוי כהלכה בריצ'מונד, אינדיאנה, מבלי שיהיה רמז כלשהו למבַצֵע השוד. השלל הסתכם בשמונה מאות דולר עלובים. שבועיים לאחר מכן נפתחה כמו חמאה כספת משופרת ומשוכללת, חסינת פריצה, בלוֹגַנספורט, ובתוכה אלף וחמש מאות דולר במזומן; ניירות הערך וכלי הכסף הושארו בכספת. זה כבר התחיל לעניין את רודפי הנוכלים. ואז כספת בנק מיושנת בג'פרסון סיטי נעשתה פעילה, והקיאה מתוך הלוע שלה מבול של שטרות בשווי חמשת אלפים דולר.

ההפסדים היו עתה גבוהים דיים לגיוסו של בן פרייס, שזה היה תחום ההתמחות שלו. השוואה בין המקרים העלתה דמיון רב בשיטות השוד. בן פרייס חקר את זירות השוד ונשמע כשהוא מציין: "זוהי חתימת ידו של ג'ים ולנטיין היפיוף. הוא חזר לעסקים. תסתכלו על חוגת הצופן הזאת — הוא שלף אותה החוצה כמו שעוקרים צנונית ביום גשום. רק לו יש את המלחציים שמסוגלים לעשות את זה. ותראו באיזו קלות קדחו החוצה את הקפיצים! ג'ימי אף פעם לא קודח יותר מחור אחד. כן, אני מניח שאני רוצה את מר ולנטיין. בפעם הבאה הוא ימלא את חובתו בלי שום קיצורי זמן וחנינות מטופשות."

בן פרייס הכיר את ההרגלים של ג'ימי. הוא למד אותם כשחקר את המקרה בספרינגפילד. יעדים רחוקים, התחמקות מהירה, בלי שותפים, ונטייה ברורה להסתובב בחברה טובה — ההרגלים הללו סייעו לפרסומו של מר ולנטיין כמי שמצליח לחמוק מעונש. אחרי שנודע ברבים שבן פרייס עלה על עקבותיו של המפצח החמקמק, אנשים אחרים עם כספות חסינות פריצה הצליחו להירגע.

אחר צהריים אחד ג'ימי והמזוודה שלו ירדו מכרכרת הדואר באֶלמור, עיירה קטנה במרחק של שמונה קילומטרים מפסי הרכבת, באזורים הפחות מיושבים של מדינת ארקנסו. ג'ימי, שנראה כמו סטודנט אתלטי צעיר שזה עתה חזר הביתה מהקולג', צעד על המדרכה הרחבה לעבר בית המלון.

גברת צעירה חצתה את הכביש, חלפה על פניו בפינה, ונכנסה לבניין דרך דלת שמעליה התנוסס השלט "בנק אלמור". ג'ימי ולנטיין הביט בעיניה, שכח מה הוא, והיה לאדם אחר. היא השפילה את עיניה והסמיקה קלות. גברים צעירים עם מראה וסגנון כשל ג'ימי היו נדירים באלמור.

כאילו היה אחד מבעלי המניות, ג'ימי עצר נער שהתבטל על מדרגות הבנק, ובעודו מזין אותו מדי פעם במטבעות, החל לשאול אותו שאלות לגבי העיירה. כעבור זמן קצר יצאה הגברת הצעירה החוצה, כשהיא מתעלמת במלכותיות מהגבר הצעיר עם המזוודה, והלכה לדרכה.

"הגברת הצעירה הזאת היא לא העלמה פולי סימפסון?" שאל ג'ימי בתמימות.

"לא," אמר הנער. "זאתי אנאבל אדמס. אבא שלה הוא בעל הבנק. בשביל מה באת לאלמור? תגיד, שרשרת השעון הזאתי היא מזהב? אני הולך להשיג לי בולדוג. יש לך עוד כמה מטבעות?"

ג'ימי הלך למלון פּלַנטֶרס, נרשם בתור ראלף ד' ספנסר, ושכר חדר. הוא נשען על הדלפק והצהיר באוזני הפקיד על תוכניותיו. הוא אמר שהגיע לאלמור כדי למצוא מקום לעסק שהוא מתכוון לפתוח. איך עסקי הנעליים בעיר? הוא חשב על עסק בתחום ההנעלה. יש לזה סיכוי כאן?

הפקיד התרשם מהבגדים ומהנימוסים של ג'ימי. הוא עצמו היה מעין מופת של אופנה עבור הצעירים היותר אמידים של אלמור, אבל עכשיו גילה את חסרונותיו בתחום. בעודו משתדל להבין איך ג'ימי קושר את העניבה שלו, הוא ענה באדיבות לשאלות.

כן, יכול להיות סיכוי טוב בתחום ההנעלה. לא היתה כאן חנות שעסקה רק בנעליים. הן נמכרו בחנויות כולבו ובחנויות ההלבשה. העסקים בכל התחומים היו טובים למדי. הוא קיווה שמר ספנסר יחליט להשתקע באלמור. הוא יגלה שזאת עיר שנעים לחיות בה ושתושביה חברותיים מאוד.

מר ספנסר חשב לשהות בעיר כמה ימים ולבדוק את המצב. לא, אין צורך שהפקיד יקרא לנער. הוא יסחוב בעצמו את המזוודה שלו. היא די כבדה.

מר ראלף ספנסר, עוף החול שצמח מתוך אפרו של ג'ימי ולנטיין — אפר שנותר אחרי הלהבה שניצתה בעקבות התקף פתאומי וגורלי של אהבה — נשאר לגור באלמור, ועשה חיל. הוא פתח חנות נעליים והצליח במסחרו.

הוא הצליח גם מבחינה חברתית, ורכש לו הרבה ידידים. והוא הגשים את משאת נפשו. הוא פגש את העלמה אנאבל אדמס, ואף הלך ונכבש בקסמיה.

אחרי שנה אחת זה היה מצבו של מר ראלף ספנסר: הוא זכה ליחס של כבוד מהקהילה, חנות הנעליים שלו שיגשגה, והוא ואנאבל התארסו ועמדו להתחתן בעוד שבועיים. מר אדמס, בנקאי קרתני טיפוסי, איש עבודה, נתן את אישורו. אנאבל היתה גאה בספנסר, וגאווה זו כמעט השתוותה לחיבתה כלפיו. הוא הרגיש בבית הן בקרב משפחת אדמס והן אצל אחותה הנשואה של אנאבל, כאילו כבר היה בן משפחה.

המשך העלילה בספר המלא