איך להיות אישה

פרק ראשון: 1
פתאום יורד לי דם!
 

טוב, חשבתי שזה אופציונלי. אני יודעת שלנשים יורד דם כל חודש, אבל לא חשבתי שזה יקרה לי. הנחתי שאוכל להחליט שזה לא בשבילי - פשוט כי לא בא לי על זה. זה באמת לא נראה כמו משהו שעוזר למישהי, וזה בטח לא כיף גדול, ואני פשוט לא רואה איך אצליח לשלב את זה בסדר היום שלי.
אז אני אעזוב את זה וזהו! אני חושבת לעצמי בעליצות כל ערב, בזמן שאני עושה עשר כפיפות בטן. קפטן מוֹראן החליטה שלא, וזהו!
אני מתייחסת מאוד ברצינות לרשימת "עד גיל 18" שלי. ההחלטה ש"ארד במישקל [כך]" תפסה תאוצה - לא רק שאני עדיין לא אוכלת עוגיות ג'ינג'ר, אני גם עושה עשר כפיפות בטן ועשר שכיבות סמיכה כל ערב. אין לנו מראות באורך מלא בבית, אז אין לי מושג איך אני מתקדמת, אבל אני מתארת לעצמי שבקצב הזה, המשטר הצבאי שהטלתי על עצמי יביא אותי לגזרה של וינונה ריידר עד חג המולד.
גיליתי את עניין הווסת רק לפני ארבעה חודשים. אמא שלי לא סיפרה לנו על זה - "חשבתי שלמדת על זה מ'בלשים בלילה'," היא אמרה במין טון עמום כששאלתי אותה כעבור שנים. ורק כשנתקלתי בעלון של חברת טמפונים שאיזו תלמידת תיכון תקעה בגדר השיחים שמחוץ לבית שלנו, רק אז הבנתי מה כל הסיפור הזה שקוראים לו המחזור החודשי.
"אני לא רוצה לדבר על זה," אומרת קאז כשאני נכנסת לחדר עם העלון ומנסה להראות לה אותו.
"אבל ראית?" אני שואלת אותה ומתיישבת על קצה המיטה שלה. היא עוברת לצד הנגדי של המיטה. קאז לא אוהבת "קִרבה". היא נהיית עצבנית מזה. בדירת שיכון עם ארבעה חדרים ושבע נפשות היא כמעט תמיד במצב של זעם.
"תראי - זה הרחם, זאת הווגינה, והטמפון מתרחב לצדדים, כדי למלא את ה... חריץ," אני אומרת.
רק רפרפתי על העלון. למען האמת, הוא הפחיד אותי. החלק על איברי הרבייה הנשיים נראה מסובך וגם לא הכי מעשי - כמו מין כלוב יקר וסוּפּר־משוכלל לאוגרים, עם מנהרות שהולכות לכל מיני כיוונים. שוב, אני לא לגמרי בטוחה שאני בכלל רוצה להיות חלק מכל הדבר הזה. נראה לי שחשבתי שאני סתם עשויה מבשר - מהאגן עד לצוואר - ושבפנים איפשהו יש כליות. כמו נקניקייה. לא יודעת. אנטומיה זה לא הצד החזק שלי. אני אוהבת רומנים רומנטיים מהמאה התשע־עשרה, עם בחורות שמתעלפות בגשם, וספרים על מלחמת העולם השנייה. בשני הסוגים אין מי־יודע־הרבה דיבורים על מחזור חודשי. כל העסק נראה קצת... מיותר.
"וזה קורה כל חודש," אני אומרת לקאז. עכשיו קאז כבר ממש שוכבת מתחת לשמיכה, עם הבגדים, כולל מגפי הגומי.
"אני רוצה שתלכי מפה," אומר הקול שלה מתחת לשמיכה. "אני מעמידה פנים שאת מתה. הדבר שאני הכי לא רוצה לעשות זה לדבר איתך על המחזור החודשי."
אני יוצאת בשקט מהחדר.
"אל ייאוש!" אני אומרת לעצמי. "יש מישהו שתמיד ישמח להקשיב לי באהדה ולהרעיף עלי חום ואהבה!"
הכלבה החדשה והטיפשה שוכבת מתחת למיטה שלי. היא נכנסה להיריון מהכלב הקטן, אוסקר, שגר בבית מולנו. אף אחד מאיתנו לא לגמרי מבין איך זה קרה, כי אוסקר הוא מסוג הכלבים הקטנים והנבחניים, גדול רק טיפה יותר מפּחית שימורים משפחתית של שעועית אפויה, והכלבה החדשה והטיפשה היא רועה גרמנית שהגיעה לגיל בגרות.
"היא בטח ממש חפרה בור באדמה כדי שהוא יוכל להגיע לגובה שלה," אומרת קאז בגועל. "היא בטח פשוט מתה לזה. הכלבה שלך זונה."
"את שומעת, בקרוב אני אהיה אישה," אני אומרת לכלבה. הכלבה מלקקת לעצמה את הווגינה. שמתי לב שהכלבה תמיד עושה את זה כשאני מדברת אליה. עדיין לא גיבשתי דעה בעניין, אבל אני חושבת שזה אמור די להעציב אותי.
"מצאתי עלון, וכתוב שם שבקרוב אני אתחיל לקבל מחזור," אני ממשיכה ואומרת. "אני אגיד לך את האמת - אני די מודאגת. נראה לי שזה יכאב."
אני מסתכלת לכלבה בעיניים. היא טיפשה כמו ערמת נעליים. בעיניים שלה נוצצות גלקסיות של כלום.
אני קמה.
"אני הולכת לדבר עם אמא," אני מסבירה. הכלבה נשארת מתחת למיטה שלי ונראית, כמו תמיד, חוששת מאוד להיות כלבה.
אני מוצאת את אמא על האסלה בשירותים. היא בחודש שמיני עכשיו ומנסה להשתין, ובו־בזמן מחזיקה על הידיים את שריל בת השנה, שישנה שנת ישרים.
אני מתיישבת על שפת האמבטיה.
"אמא?" אני אומרת.
מסיבה כלשהי נדמה לי שמותר לי לשאול רק שאלה אחת בנושא. רק הזדמנות אחת לנהל את "שיחת המחזור החודשי".
"כן?" היא עונה. אמנם היא משתינה ומחזיקה תינוקת ישֵנה, אבל היא גם ממיינת בינתיים את הבגדים הלבנים מתוך גיגית הכביסה.
"את יודעת... המחזור שלי?" אני לוחשת.
"כן?" היא אומרת.
"זה יכאב?" אני שואלת.
אמא חושבת לרגע.
"כן," היא אומרת בסופו של דבר. "אבל זה בסדר."
ואז התינוקת מתחילה לבכות, לכן היא לא מספיקה להסביר למה זה "בסדר". העניין נותר נטול הסבר.
 
שלושה שבועות אחרי כן אני מקבלת וסת. האירוע מצער אותי עד היסוד. הוא מתחיל במכונית בדרך לספרייה העירונית, ואני נאלצת להסתובב במחלקת ספרי העיון במשך חצי שעה בתקווה נואשת שלא רואים, עד שאבא לוקח את כולנו בחזרה הביתה.
"קיבלתי את המחזור בפעם הראשונה: איכס," אני כותבת ביומן.
"אני לא חושבת שלג'ודי גרלנד היה מחזור," אני אומרת לכלבה בטון אומלל באותו ערב. אני רואה את עצמי בוכה במראת יד קטנה. "או לסיד צ'ריס. או לג'ין קלי."
חבילת התחבושות שאמא שלי שומרת מאחורי הדלת באמבטיה נהיית פתאום גם העסק שלי. אני מרגישה מין קנאה מהולה בעצב כלפי כל האחיות הקטנות שלי שעדיין "לא בעסק". התחבושות עבות וזולות - וכשאני תוקעת אותן בתחתונים אני מרגישה כאילו יש לי מזרן בין הרגליים.
"אני מרגישה כאילו יש לי מזרן בין הרגליים," אני אומרת לקאז.
אנחנו משחקות בברביות. עברו ארבע שעות מאז תחילת המשחק, והברבי של קאז, בּוֹני, רוצחת בחשאי את כל הנוסעים על אוניית פאר שיצאה לשיט תענוגות. הברבי שלי, לַיילה, מנסה לפתור את התעלומה. החייל עם הרגל האחת, ברנרד, יוצא עם שתיהן בו־זמנית. אנחנו לא מפסיקות להתווכח של מי ברנרד, על אף שבעצם הוא שייך לאדי. אף אחת מאיתנו לא רוצה שהברבי שלה תהיה רווקה.
"מזרן עבה ודוחה," אני ממשיכה ואומרת. "כמו ב'הנסיכה והעדשה'."
"הן ארוכות?" שואלת קאז.
כעבור עשר דקות, שש תחבושות מונחות על הרצפה כמו באולם שינה של פנימייה, וברביות שוכבות עליהן.
"בחיי, זה ממש מזל!" אני אומרת. "כמו אז, כשגילינו שכרוב ניצנים נראה בדיוק כמו כרוב רגיל של ברביות. את רואה, קאז, זה היתרון שבמחזור החודשי!"
היות שהתחבושות זולות, הן נקרעות לי בין הירכיים כשאני הולכת, ואז מאבדות מיעילותן ומתחילות לדלוף. אני מחליטה פשוט לא ללכת עד שייגמר לי המחזור. המחזור הראשון שלי נמשך שלושה חודשים. אני חושבת שזה לגמרי נורמלי. אני מתעלפת לעתים די קרובות. אני נהיית כל כך אנמית, שהציפורניים בכפות הידיים והרגליים שלי מקבלות מין צבע תכלת בהיר מאוד. אני לא מספרת לאמא, כי כבר שאלתי את השאלה שלי על המחזור החודשי. עכשיו אני פשוט צריכה ללמוד להסתדר עם זה.
הדם על הסדינים מדכא - לא דרמטי ואדום כמו ברצח אלא חום ומַשמים כמו בתאונה. זה נראה כאילו אני חלודה מבפנים ועכשיו אני פשוט מתפרקת. כדי שלא אצטרך לכבס את הסדין ביד כל בוקר, אני מתרגלת לדחוף לעצמי בתחתונים ערמה ענקית של נייר טואלט, לצד התחבושת הבלתי מתפקדת, ולשכב ממש בלי לזוז כל הלילה. לפעמים יש גושים ענקיים של דם שנראים כמו כבד נא. אני מניחה שזה הריפוד של הרחם שלי שיוצא לי החוצה בחתיכות בעובי שניים־שלושה סנטימטרים ושככה זה מחזור חודשי. כל זה מעורר בי תחושת אֵימה כללית שמשהו כאן ממש לא בסדר, אבל לפי חוקי המשחק אסור לדבר על זה אף פעם. לעתים קרובות אני חושבת על כל הנשים לאורך ההיסטוריה שנאלצו להתמודד עם החרא הגועלי הזה בעזרת סמרטוטים ומים קרים וזהו.
אין פלא שהנשים מדוכאות בידי הגברים כל כך הרבה זמן, אני חושבת לעצמי בחדר האמבטיה, ומשפשפת את התחתונים עם מברשת לניקוי ציפורניים וסינטבון. להוציא כתמים של דם יבש מבד כותנה זה עסק לא פשוט. כולנו היינו כל כך עסוקות בשפשוף בגדים שלא היה לנו כוח להתעסק עם זכות הבחירה עד שהמציאו את מכונת הכביסה.
קאז אמנם צעירה ממני בשנתיים, אבל המחזור שלה מתחיל חצי שנה אחרי שלי - בדיוק כשאצלי מתחיל המחזור השני. היא נכנסת לחדר בוכה, כשכל שאר בני הבית ישנים, ולוחשת לי את המילים האיומות, "התחיל לי המחזור."
אני מראה לה את חבילת התחבושות שמאחורי דלת חדר האמבטיה ואומרת לה מה לעשות.
"שימי אותן בתחתונים ואל תלכי במשך שלושה חודשים," אני אומרת. "זה קל."
"זה יכאב?" היא שואלת בעיניים קרועות לרווחה.
"כן," אני אומרת בקול בוגר ואצילי. "אבל זה בסדר."
"למה זה בסדר?" היא שואלת.
"אני לא יודעת," אני אומרת.
"אז למה את אומרת את זה?" היא שואלת.
"אני לא יודעת."
"בחיי, למה את בכלל טורחת לדבר? הדברים שיוצאים לך מהפה."
לקאז יש התכווצויות איומות ונוראות - היא מבלה את ימי המחזור שלה בחדר עם הווילונות סגורים, מכוסה בבקבוקים חמים וצועקת "עופו מכאן" על כל מי שמנסה להיכנס. אמא שלי, כחלק מתפקידה כהיפּית, לא "מאמינה" במשככי כאבים ומדרבנת אותנו ללמוד על צמחי מרפא. אנחנו קוראות שמרווה אמורה לעזור, ויושבות במיטה ואוכלות חופנים של עלי מרווה ובצל ומזילות דמעות. קשה לנו להאמין שנצטרך להתמודד עם הדבר הזה בשלושים השנים הבאות.
"אני ממילא לא רוצה ילדים," אומרת קאז. "אז לא יוצא לי מזה שום דבר. אני רוצה שיוציאו לי את כל מערכת הרבייה וישימו במקומה עוד שתי ריאות, שיעזרו לי כשאתחיל לעשן. אני רוצה את האפשרות הזאת. המחזור פשוט לא עוזר לי בשום דבר."
בשלב זה, נדמה שפשוט אין שום יתרון בלהיות אישה. הורמוני המין הם יצורים גועליים שהפכו אותי מילדה שמחה וטובת לב לכובסת מדממת, יבבנית ונוטה להתעלפויות. ההורמונים האלה לא גורמים לי להרגיש נשית: כל ערב אני שוכבת במיטה ומרחמת על עצמי, והתפיחה של התחבושת שבתחתונים שלי נראית כמו זין.
אני מתפשטת לגמרי, בעצב, ומוציאה את כותונת הלילה מהמגירה. כשאני מסתובבת שוב אני רואה שהכלבה זחלה מהמחבוא שמתחת למיטה והתחילה לאכול את התחבושת הספוגה בדם. קרעים של צמר גפן אדום מפוזרים על הרצפה, והתחתונים שלי משתלשלים לה מהפה. היא נועצת בי מבט נואש.
"אוי, אלוהים - הכלבה שלך היא ערפדית לסבית," אומרת קאז מהמיטה שלה ומסתובבת כדי להירדם.
אני ניגשת לקחת מהכלבה את התחתונים שלי ומתעלפת.
 
אבל בעיצומו של השפל ההורמונלי הזה מגיע סוף סוף חיל הפרשים מעֵבר לגבעה, חייליו מטלטלים את חניתותיהם, וכותפותיהם נוצצות בשמש: כרטיס הקורא הירוק שלי. עכשיו, בגיל שלוש־עשרה, אני יכולה לשאול מהספרייה ספרים למבוגרים בלי שאצטרך לבקש מההורים שלי את כרטיסי הקורא שלהם. וזה אומר שאני יכולה לקחת ספרים סודיים. ספרים מלוכלכים. ספרים עם סקס.
"בזמן האחרון יש לי כל מיני חלומות," אני מספרת לכלבה כשאנחנו הולכות לספרייה. הספרייה נמצאת מעבר לפארק - שטח עצום ונטוש של דשא שבו יש סכנה מתמדת להיתקלות בחבורת הבנים. ולא עוזר אם אני פשוט צועדת לי באומץ באמצע הפארק - זה רק משאיר אותי חשופה. צריך לדאוג להישאר בשוליים, ליד הבתים, כדי שאם יתקפו אותי, האנשים שגרים בבתים יוכלו לראות טוב גם בלי משקפת איך בועטים לי בראש.
"חלומות על... גברים," אני ממשיכה ואומרת. אני מסתכלת על הכלבה. הכלבה מסתכלת עלי בחזרה. אני חושבת שמגיע לכלבה לדעת את כל האמת על מה שקורה כאן. אני פשוט חייבת לה את הכנות הזאת.
"אני מאוהבת בצֶ'בי צֵ'ייס," אני מספרת לכלבה בהתקף פתאומי עליז. "ראיתי אותו בקליפ של 'Call Me Al' של פול סיימון, מהאלבום 'גרייסלנד' מ־1986, בערוץ של האחים וורנר, ואני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. באיזה חלום הוא נישק אותי, והפה שלו היה נפלא. אני אשאל את אבא אם אפשר לקחת את 'שלושה אמיגוֹס' בספריית הווידיאו ביום שישי."
לבקש את "שלושה אמיגוס" בספריית הווידיאו, זה יהיה צעד נועז - כבר הוחלט שהסרט הבא שניקח יהיה "הווארד: גיבור מגזע אחר". אצטרך להשקיע מאמץ רב בשכנועים, אבל זה יצדיק את המאמץ. עוד לא סיפרתי את זה לכלבה, אבל המחשבה על הנשיקה עם צ'בי צ'ייס הסעירה אותי כל כך, שאתמול האזנתי ל־"Call Me Al" שש־עשרה פעמים ברצף ודמיינתי אותו נוגע בפנים שלי בזמן שפול סיימון מנגן סולו גיטרה בס. אני כל כך דלוקה על צ'בי. אפילו דמיינתי מה יהיו המילים הראשונות שאגיד לו - אלה שישבּוּ את לבו.
"צ'בי צ'ייס?" אני אגיד, במסיבה שתיראה דומה מאוד למסיבות שאני רואה ב"שושלת". "אתה במקרה קרוב משפחה של קאנוֹק צ'ייס?"
קאנוק צ'ייס זה שם של אזור ליד כביש A5, בדרך לסטאפורד. צ'בי צ'ייס, כוכב הקולנוע והקומיקאי יליד לוס אנג'לס, ללא ספק יבין את הבדיחה ויאהב אותה.
כמובן, כבר הייתי מאוהבת בכל מיני כוכבים. טוב, בכוכב אחד. וזה לא עלה יפה. כשהייתי בת שבע ראיתי פרק של "באק רוג'רס" והתאהבתי בקאובוי החלל האמריקאי הטיפש ההוא, שהיה חיקוי כל כך בוטה של הָאן סוֹלוֹ, שלא ברור למה לא פשוט קראו לו סָאן הוֹלוֹ ושלחו אותו לטוס ב"פילֶניום מלקון" במקום ב"מילֶניום פלקון".
הכימיקלים החדשים של האהבה געשו בגופי - בּאקנזיום ורוֹג'רטונין - ואני הבנתי מה זאת אהבה, וגיליתי שזה בעצם פשוט להיות מאוד... סקרנית. סקרנית יותר משהייתי כלפי כל דבר אחר.
עִניין אותי לדעת כל דבר שאפשר לדעת על באק. עניין אותי רק להסתכל על הפנים שלו. איך הוא עומד ליד דלת = מעניין. איך הוא מחזיק את רובה הלייזר, שללא ספק עשוי מפלסטיק ובקושי שוקל משהו, כאילו הוא שוקל מאה קילו = מעניין. נעימת הפתיחה נושאת עמה משקל עצום של כמיהה קשה מנשוא ושל מהותו הפנימית של באק רוג'רס, וגם היום - כעבור עשרים ושמונה שנים - אני עדיין נדרכת כשאני שומעת אותה.
כמובן, כל הרגשות האלה היו חתיכת רגשות להתמודד איתם, ולכן עשיתי את מה שתמיד עשיתי כשקרה משהו חשוב. תפסתי את קאז - שהיתה אז בת חמש - וגררתי אותה איתי לארון השירות, שנקרא ארון האִוורור, ובניגוד למטרה הנרמזת בשמו הדיף ריח של טחב, קקי של עכברים ופלוצים.
"קאז," אמרתי. סגרתי את הדלת חזק ככל שיכולתי והעליתי על פני הבעה רבת חשיבות. "יש לי משהו מדהים לספר לך."
שתקתי לרגע למען הרושם ונעצתי בה מבט.
"אני... מאוהבת, בבאק רוג'רס. אל תגלי לאמא."
קאז הנהנה.
משהוסר מעלי הנטל פתחתי את הדלת וסימנתי לקאז שהיא רשאית ללכת. ראיתי אותה חוצה את המסדרון ויורדת במדרגות. שמעתי אותה פותחת את דלת הסלון.
"אמא. קֶֶט מאוהבת בבאק רוג'רס," היא אמרה.
ובאותו רגע למדתי - בעודי מסמיקה עד שורשי שערותי מרוב בושה ומבוכה - שהאהבה כרוכה בייסורים, שאסור לספר לאף אחד על מי אני דלוקה, ושקאז היא חתיכת בת זונה חסרת אופי ובוגדנית.
כל העובדות האלה שירתו אותי נאמנה ברבות הימים. למדתי הרבה בארון האוורור באותו יום. כעבור פחות מעשרים דקות כבר תחבתי גרגרי אפונה קפואים לתוך ציפית הכרית של קאז בעודי לוחשת, בקול מזרה אימים, "והנה מתחילה המלחמה."
 
אבל אחרי שמחצתי עד דק ובמשך תקופה ממושכת כל שמץ של רגש אהבה, גל ההורמונים של גיל ההתבגרות פשוט לא אִפשר לי להמשיך להתעלם מזה. הילדה בת השלוש־עשרה עם הצמות, שמקפידה ללכת רק בשולי הפארק ומדברת אל הכלבה ההרה שלה, היא למעשה יצור שטוף תאווה.
"אני הולכת לקחת בספרייה את הספר שכתבו לפי 'פְלֶטש'," אני אומרת לכלבה. "פלטש" היה סרט בינוני למדי מאותה שנה, בכיכובו של צ'בי צ'ייס. "בטח תהיה תמונה של צ'בי על העטיפה, ואני אסתכל על התמונה של צ'בי ואחר כך אעתיק אותה למחברת האהבה שלי."
"מחברת האהבה" היא המצאה חדשה יחסית. על הכריכה כתוב "מחברת השראה", אבל בעצם זאת "מחברת אהבה". עד עכשיו הדבקתי שם תשע תמונות של הדוכסית מיורק ותמונה קטנה מאוד של קרמיט הצפרדע שגזרתי ממדריך הטלוויזיה. אני אוהבת את פֶרגי הדוכסית מיורק. ב־1988 היא מאוד שמנה אבל נשואה לנסיך. היא נותנת לי תקווה לעתיד.
כבר תכננתי בדיוק מה אעשה עם הספר שכתבו לפי "פלטש". כשאגיע הביתה, אני אעטוף אותו בגופייה ואחביא אותו במגירת התחתונים שלי, כדי שההורים שלי לא יראו אותו. חשוב מאוד שההורים שלי לא יחשבו שאני מתחילה להתאהב באנשים, כי הם עלולים לשים לב שאני מתבגרת, ואני די מנסה לשמור את זה בסוד. אני חושבת שזה עלול לגרום לאיזו תקלה.
בספרייה אני מוצאת בקלות את הספר על פי "פלטש". למרבה השמחה יש על הכריכה תמונה גדולה ונהדרת של צ'בי - אני הולכת לבזבז כמה עפרונות בניסיונות להעתיק את הפרצוף המתוק הזה.
כמעט ברגע האחרון אני לוקחת גם את "לרכוב אל האופק" של ג'ילי קוּפֶּר ומניחה אותו על הדלפק כדי שהספרנית תרשום אותו. יש על הכריכה תמונה של סוס. אני אוהבת סוסים. אני שומעת את הכלבה מייללת בחוץ. קשרתי אותה לעץ, אבל היא לא מפסיקה לזוז ונדמה שהיא מנסה איכשהו להתאבד בעזרת הרצועה. כנראה הגיע הזמן לשחרר אותה לפני שתפסיק לנשום.
עוברות שלוש שעות, ואני לא מאמינה למִקרא עינַי. כבר ביום הראשון לחירותי כקוראת ספרים בוגרת מצאתי מכרה זהב. מכרה זהב של גסויות. "לרכוב אל האופק" מאת ג'ילי קופר הוא יותר ממה שהייתי מעזה לחלום עליו - יש אינספור זינים, ציצים וזיונים על כל צעד ושעל. דגדגנים צונחים מהשמים. חורי תחת בעומק חצי מטר. סופות הוריקן של פטמות, מציצות וליקוקים.
חלק מהדברים מבלבלים - קופר לא מפסיקה לדבר על ה"שיח" שיש לאחת הגיבורות, ורק כשאני מגיעה לעמוד 130 אני יכולה להישבע בוודאות מלאה שהיא לא מדברת על סוג נמוך של עץ. ואין לי מושג מה זה אנאלי - אני בטוחה שאף אחד מהאנשים שאני מכירה בווּלבֶרהמפּטוֹן לא יכול ללכת לחנות ולקנות לעצמו אנאלי. אני בטוחה שאפילו בברמינגהם אי־אפשר למצוא אנאלי. זה בטח משהו שיש רק בלונדון.
אבל אם מניחים לרגע את הסוגיה הזאת בצד, אין ספק שלפנַי מונח התנ"ך של התאווה, אבן הרוזטה של החלומות המלוכלכים: הטקסט המרכזי שיתרגם את "הרגשות החדשים והלא מוכרים" שאני חווה ל"אוננות פרועה וקומפולסיבית במשך ארבע השנים הבאות".
בפעם הראשונה שאני מנסה - אי־שם באמצע פרק מספר חמש - לוקח לי עשרים דקות לגמור. אני לא באמת יודעת מה אני עושה - בספר, אנשים "חודרים" לתוך "שיחים רטובים" עד שקורה משהו מדהים. אני סתם מאלתרת - עם הלשון תקועה בין השיניים לשם הריכוז - ומנסה בנחישות כל דבר, במקום הזר והמוזר הזה שיש לי כבר שלוש־עשרה שנה.
כשאני גומרת סוף סוף, אני שוכבת על המיטה מיוזעת, תשושה, עם יד כואבת, וכולי התרגשות וסערה. אני מרגישה נפלא. אני מרגישה כמו שפוֹנזי בטח מרגיש כשהוא נכנס לחדר ואומר "הִייייי", או כמו שהדוכסית מיורק מרגישה כשאנדרו מנשק אותה. אני מרגישה נקייה משום מה, וקלה, ומאושרת. בזוהר הכוכבים הנוצץ של פריחת הדובדבן - אוזני מצלצלות, נשימתי עדיין מקוטעת - אני מרגישה שאני ממש, איכשהו, יפה.
אני לא יכולה לכתוב ביומן על מה שקרה - קאז ואני מנהלות מלחמת קריאת יומנים כבר שנים. לפעמים היא כותבת לי הערות בשוליים - "את כזאת פתטית" - כשיש קטע שמגעיל או מעצבן אותה במיוחד.
אבל ההתלהבות שבה אני כותבת על שאר אירועי היום יכולה אולי להסגיר מעט מהקיצוניות שבה אני חווה דברים.
"אמא קנתה משחת שיניים! מעולה!" אני כותבת. "טוסטים עם גבנ"צ לארוחת ערב - כל כך טעיייייייייייים. אבא אומר שאנחנו יכולים לקחת בספרייה את 'שלושה אמיגוס'. ישששששששש!"
 
במהלך השבועות הבאים אני נעשית מאוננת מקצועית וחרוצה להדהים. הזמן והמאמץ שאני משקיעה בפרויקט הם בקנה מידה פנומנלי ממש. אני מחזרת אחרי עצמי במגוון אתרים - בסלון, במטבח, בקצה הגינה. בעמידה, בישיבה על כיסא, בשכיבה על הבטן, ובידי השמאלית - אני לא רוצה לשעמם את עצמי. אני מאהבת מתחשבת ויצירתית של עצמי.
לפעמים אני נועלת את עצמי בחדר אחר הצהריים וגומרת במשך שעות על גבי שעות על גבי שעות - עד שקצות האצבעות שלי מקומטים כאילו עשיתי אמבטיה. התחביב החדש הזה מדהים. הוא לא עולה כסף, אני לא צריכה לצאת מהבית, והוא לא משמין. אני תוהה אם עוד מישהו עלה על זה. אולי תהיה מהפכה אם כולם ישמעו על זה! אני מחכה בקוצר רוח לספר לכולם, אבל ברור שלעולם לא אספר לכולם, כי זה הסוד הכי גדול בעולם. אפילו יותר סודי מהמחזור, או מהעובדה שיש לי פצעונים על התחת.
אני מספרת על זה לכלבה, כמובן, והכלבה, בדרכה האופיינית, מלקקת לעצמה את הווגינה - וזאת נראית תגובה הולמת, אבל בכל זאת לא מספיקה. אני צריכה משהו קצת יותר מרחיב דעת. אני מוכרחה לעשות את מה שאני תמיד עושה.
"אם את מנסה לספר לי כמה את נהנית לאונן," אומרת קאז, והמבט שבעיניה מזכיר מאוד את קרני הלייזר שבוקעות מהעיניים של זוֹד ב"סופרמן 2", "אז אני אצטרך להתפלל לאלוהים ממש חזק שתמותי מתישהו בארבע השניות הקרובות. אני לא רוצה לשמוע על זה שום דבר."
אני מסתובבת, חוזרת לחדר ופותחת שוב בעמוד 113 ב"לרכוב אל האופק". הדבק שבשִדרת הספר מתפורר, לכן הספר נפתח בעמוד הזה באופן כמעט טבעי. בילי לוקח את ג'ייני ליער קסום - שם הסרפדים פורחים ולחים, וימי אוגוסט משרים תחושת עצלתיים - ואני מתחילה שוב לרחף.
מתחת למיטה, הכלבה מייללת.
 
במשך השנים הבאות האוננות הופכת לתחביב שמצריך זמן אבל מעניק סיפוק. אמנם אני מגלה - כעבור כמה שבועות - שקוראים לזה "אוננות", אבל אני אף פעם לא קוראת לזה ככה. "אוננות" זאת מילה שפשוט מצלצלת זוועה. וגם "לעשות ביד" זה לא ביטוי מוצלח - זה נשמע כמו מונח משיעור מלאכה.
מה שאני עושה, לעומת זאת, הוא משהו חלומי, עדין ורך - חוץ מהפעמים שבהן לא גזרתי ציפורניים וכל כך כואב לי שאני צריכה להדוף את החיזורים של עצמי למשך כמה ימים. אני פשוט קוראת לזה "לעשות את זה" - ועד מהרה, "לעשות את זה" מצריך משהו שמעבר ל"לרכוב אל האופק", מהפכני ככל שהיה כשרק התוודעתי אליו.
אני מתחילה לעשות את מה שכל בנות דורי עושות - הדור האחרון לפני העידן שבו האינטרנט התחיל לחלק פורנוגרפיה חינם, באותה נדיבות שבה מפלגת הלייבור חילקה חלב ומשקפיים אחרי המלחמה. אני מתחילה לקרוא את מדריך הטלוויזיה ומנסה לפענח מתי מוקרנים בטלוויזיה הסרטים הכחולים.
עד מהרה אני מגלה, כמו מיליוני מתבגרים אחרים בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, שהמקור הכי טוב לפורנוגרפיה נחבא אי־שם בין "סרטים קלאסיים ודרמות טלוויזיוניות" בערוץ בי־בי־סי 2 לבין "תוכניות לילה לצעירים" בערוץ 4. צריך רק לדעת אילו מילות מפתח לחפש. אפשר, למשל, לחפש את השחקנית ג'ניפר אגוּטֶר. השם שלה מבשׂר רבות בתחום הטינופת. "בריחתו של לוגן", "זאב אמריקאי בלונדון", "לשוטט"; ברגע שאגוטר מפציעה על המסך, מובטח שיפציעו בעקבותיה שלל ציצים, נשיכות בצוואר ומישושי ירכיים, בלוויית פסקול של גניחות. אפילו בסרטים חביבים לכל המשפחה היא מצליחה איכשהו להראות את התחתונים. נדמה שהיא ממש מתעקשת על זה.
ערב אחד, מאוחר, אני צופה ב"זאב אמריקאי בלונדון" בעוצמת הקול הכי נמוכה שאפשר, ורואה את ג'ני אגוטר נושכת ברעבתנות את הכתף של דייוויד נוטון במקלחת, ואני חושבת לעצמי שגם אני הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לאכול - גם אם יתברר אחר כך שהוא אדם־זאב, ויירו בו לנגד עיני ברחוב כאילו הוא כלב תועה. אני בהחלט מוכנה לקבל גם את החסרונות שבאהבה, לא רק את היתרונות. אני יודעת שזה לא יהיה קל. למדתי את זה גם מהרבה שירים ב"גרייסלנד".
אבל לא צריך לחפש רק שחקניות כמו אגוטר. "סיפור אפל של בגידה מינית" - גם זה רמז עבה כמו פיל. יש סרטים שמלאים בכל כך הרבה רגעים מביכים, שאני צריכה לחצות מהר את הסלון ולהניח את האצבע על כפתור הכיבוי רק למקרה שאמא שלי תבוא ותראה אותי רואה דברים מלוכלכים כאלה. והם בהחלט מלוכלכים. ידיים נתחבות למרומי ביריות, והגיבורה נשלחת אל מותה. סקס נראה משהו מסובך ומורט עצבים במידה שלא תיאמן, אבל לפחות אני רואה נשיקות וקצת ציצים. כשאני רואה באחד הסרטים איך הגיבור המסוקס מפתה את תלמידת התיכון הג'ינג'ית, אני רוצה להגיד לקאז - גם היא ג'ינג'ית - שמצאתי לה סוף סוף דמות חדשה להעריץ, מעבר לווּדי ווּדפּקר ואנני במחזמר "אנני" - אבל רק לפני שבוע ניהלנו את השיחה הבאה:
 
אני: "נחשי מה קרה אתמול!"
קאז "החלטתי מה אני רוצה בתור מתנת יום הולדת: שלא תדברי אלי."
רק פעם אחת הסקס הוא לא רווי אשמה אלא פשוט נהדר. במיני־סדרה "מדשאת הקמומיל", הדמות של ג'ניפר אילי מתרוצצת לה ברחבי לונדון מוּכּת המלחמה וחוגגת בשורה ארוכה של מסיבות עליזות, תוססות מרוב שמפניה ואווירת פריצוּת משוחררת ומרובת זיונים. סצנה אחת נראית כמו פסגת השאיפות של אישה בוגרת: אילי רובצת לה באמבטיה, מדברת בטלפון ומארגנת לעצמה את חייה החברתיים באמצעות טלפון בקליט שחור.
"נהדר כאן בלונדון!" היא אומרת בעליצות, במבטא סנובי, שׂערה הרטוב אסוף על עורפה, עיניה זורחות מרוב שמפניה. "יש כל כך הרבה מסיבות!"
הציצים שלה צפים כמו ארכיפלג של פודינג, בשלמוּת שלֵווה. הפטמות ורודות כמו מסטיק בזוקה. מאוחר יותר הן יעטו בד משי ורדרד, ויוּצאו למרפסת לסיגריה בזמן שבחור יפה תואר יעמוד לידן, להוט ללטף אותן. למראה הציצים של ג'ניפר אילי ב"מדשאת הקמומיל" אפשר היה לחשוב שלהיות בעלת ציצים זה הדבר הכי כיפי בעולם. אני מסתכלת עליהם בזמן שאני יושבת לי לבד בחדר בחושך. הציצים שלי לא נראים ככה באמבטיה. אין לי מושג איך הציצים שלי נראים באמבטיה - אני תמיד מכסה אותם במטלית רחצה למקרה שמישהו יתפרץ פתאום פנימה ויראה אותם. עדיין אין לנו מנעול בחדר האמבטיה.
"אחד הילדים עוד ינעל את עצמו בפנים ויטבע למוות," אומרת אמא שלי בנימה חמורה, ואני נכנסת לי למים בתחתונים.
ואז, ב־1990, ערוץ 4 משדר את "לוּ היית כאן", המבוסס על סיפור חייה של סינתיה פיין ובית הזונות המפורסם שלה. הה, אמילי לויד ב"לו היית כאן"! קלאסיקת הפורנו שלי! מופת הזיונים שלי! הדמות הראשונה שאני רואה שהיא פחות או יותר בגילי ועם רקע כמו שלי - נערה ממעמד הפועלים - שמתייחסת לסקס לא כאל משהו אפל שמוביל לאבדון אלא כאל משהו כיפי ומשוחרר - שצריך להתייחס אליו באותה הקלות שמתייחסים לעישון סיגריות (מה שעוד לא עשיתי אבל אני מתכוונת לעשות) או לרכיבה על אופניים (שעשיתי פעם ונפלתי, אבל בכל זאת נהניתי).
אני יושבת לי לבד בסלון, עטופה בשמיכה, אוכלת את המאכל החביב עלינו באותם ימים - סוכרייה־על־מקל בטעם גבינה: גוש גבינה נעוץ על מזלג - וצופה במבט נדהם בסצנה שעליה אני מבססת לימים את כל האישיות המינית שלי. הדוד המלוכלך של סינתיה לוקח אותה לתוך מחסן, ואחרי קטע קצר של מזמוזים מתחיל לזיין אותה על הקיר. היא לובשת שמלת קיץ צמודה מכותנה, בסגנון שנות החמישים, והעיניים שלה מאופרות באייליינר מודגש, והיא עדיין בגרביים. ובזמן שהוא גונח מעליה, היא לועסת מסטיק ולוחשת, "חתיכת. זקן. מלוכלך."
כעבור עשר דקות היא עומדת על הטיילת עם הגב לים, מכניסה את השמלה לתחתונים, צועקת לעוברים ושבים, "שקוּ לי בתחת!" ומתפקעת מצחוק.
תוסיפו לזה את תוכנית המגזין הביזארית ונוטפת הסקס "יוּרוֹטְראש" - לוֹלוֹ פֶרארי, האישה עם השדיים הכי גדולים בעולם, קופצת על טרמפולינה; דראג קווין שמופיעה עם דילדו ופקק אנאלי; חובבי סאדו־מאזו עם רתמה; עקרות בית הולנדיות משועממות עם שואבי אבק - ותקבלו את סך כל הסקס שאני רואה על המסך עד גיל שמונה־עשרה. אולי עשר דקות בסך הכול - סדרה של קטעונים אמנותיים, ביזאריים, לפעמים אלימים, שאני מחברת אותם זה לזה ומשתמשת בהם כבסיס לדמיון המיני שלי.
לצד כמה חלומות חוזרים על האן סולו ועל אסלן (שאותם אני שואבת מדמיוני שלי - אני לא עצלנית), זה הדבר הראשון שנראה כמו כניסה אמיתית, גם אם מגושמת, לעולם הבגרות: סקס. תשוקה. הרצון לגמור. משהו שינחה אותי בכיוון הנכון. אני מרגישה שבסופו של דבר - איכשהו - אני לא יודעת איך - ורק אם אלמד את הלקחים הנכונים - זה מה שילמד אותי להתלבש נכון ולהגיד את הדברים הנכונים, וזה מה שייתן לי את הדחיפה לצאת מהבית של ההורים ולמצוא את הייעוד שמחכה לי אי־שם בחוץ.
בגיל ההוא, אני רק מחכה לכל הזדמנות לראות עוד סקס. אני רוצה עוד פורנו שאוכל להריץ לעצמי בראש בזמן שאני מכינה לעצמי סנדוויץ'. אבל בשנים שאחרי כן אני מגלה שזה דווקא לא היה חינוך מיני כל כך גרוע. הפורנוגרפיה הַזמינה, החינמית והבוטה של המאה העשרים ואחת שוטפת את הדמיון המיני של גברים ונשים בעוצמה של אנטיביוטיקה והורגת כל מידה של מסתורין, חוסר ודאות וספק - לטוב ולרע.
אבל בינתיים גיליתי משהו. גיליתי דבר אחד, לפחות בינתיים, שבגללו טוב להיות אישה, וזה לגמור.
 
כעבור עשרים ושתיים שנים, בלילה עצל אחד, אני משוטטת לי באינטרנט ומחפשת פורנוגרפיה. אני יודע מה אני אוהבת - שלישיות, צעקות, אריות מיתולוגיים ענקיים מ"סיפורי נרניה" - ואם לומר את האמת, אני מצליחה למצוא את כולם אם אני רק מחפשת כמו שצריך. אין כמעט שום דבר שקשור למין שאי־אפשר למצוא בעזרת חיפוש ממוקד ויסודי בגוּגל, ועשר דקות פנויות.
אבל יש דבר אחד - דבר אחד מובן מאליו ומדהים - שאי־אפשר למצוא. משהו שהיעדרו צועק לשמים בתוך כל חיפושי ה"עקרות בית" ו"גברים מבוגרים" ו"סאדו־מאזו" ו"סקס של לסביות". דבר אחד אני לא מצליחה למצוא בכלל, לא משנה בכמה אתרי אינטרנט אני בודקת, או כמה פעמים אני מכניסה את פרטי כרטיס האשראי שלי. דבר אחד שמזין את כל הזעם שלי על הפורנוגרפיה, שעליו אדבר מאוחר יותר.
מצד שני, יש דבר אחד שהוא זמין הרבה יותר מדי - משהו שגודש את כל אתרי הסקס באשר הם. דבר אחד שהאינטרנט מלא בו, מדף אחרי מדף, קטע אחרי קטע, וכולם באורך שש דקות לכל היותר - הזמן הממוצע שלוקח לגבר לגמור. הנה ליבת הפורנוגרפיה ההטרוסקסואלית של המאה העשרים ואחת:
 
היֹה היתה בחורה עם ציפורניים ארוכות ובגדים ממש מכוערים שישבה על ספה וניסתה להיראות סקסית, אבל למעשה נראתה כאילו זה עתה נזכרה בדו"ח חניה מעצבן ששכחה לשלם. אולי היא קצת פוזלת, פשוט כי החזייה לוחצת לה כל כך.
לחדר נכנס גבר - גבר שהולך די מוזר, כאילו הוא מחזיק באוויר כיסא גן בלתי נראה. זה מפני שיש לו זין גדול שלא לצורך, שנמצא בעיצומה של זקפה ונראה כאילו הוא סורק את כל החדר במטרה למצוא את הגורם שהכי פחות מעוניין במין.
אחרי שהוא פוסל את החלון ואת הוואזה, הזין מתביית לבסוף על הבחורה שעל הספה.
בזמן שהיא מלקקת באדישות את השפתיים, הגבר רוכן, ואז - מסיבה לא ברורה כלשהי - שוקל בידו את השד השמאלי שלה. וכנראה מדובר בחציית רוביקון מיני כלשהו, כי כעבור שלושים שניות הוא מזיין אותה בזווית בלתי אפשרית, ואז חודר לה לתחת כך שנראה שדי כואב לה. בדרך כלל יש בשלב הזה שורה של הצלפות על הישבן, ואולי גם משיכות בשיער - כל דבר מהסוג הזה שאפשר לצלם בצילום פשוט של שתי זוויות בסרטון של פחות מחמש דקות.
הסרט מגיע אל סיומו כשהוא גומר לה על הפרצוף ומלכלך לה את כולו - כאילו הוא משפריץ זיגוג על עוגה.
הסוף.
 
כמובן, יש וריאציות רבות על הנושא - אולי מזיינים אותה שני גברים או שאולי יש לידה חברה, לבושה כמוה בבגדים מכוערים ועם אותן ציפורניים ארוכות, והיא מעמידה פנים שהיא יורדת לה במין רפרוף אדיש לצורך סצנה לסבית מזויפת - ויש כמובן גם אינספור סרטוני נישה.
באופן בסיסי, האינטרנט מנפק פורנו של תרבות אחת - כמו הגרסה המינית של אזור איסט אנגליה. בלי גדרות ובלי תווי היכר בולטים מאופק עד אופק, עם המגוון המשעמם והחדגוני של דימויי הסקס המתוארים לעיל. מדובר כאן ברשת סופרמרקטים של זיונים; ב"מייקרוסופט" של עולם המין; דימויים שמוחצים כל סוג אחר של סקס שמישהו אולי רוצה למכור.
הזיון האחד והיחיד הזה, חסר הדמיון והמשוכפל במיליארדים, הוא מה שאנחנו מכנים בדרך כלל "תרבות הפורנו" - ללא ספק התופעה התרבותית הגורפת ביותר מאז מהפכת־הנגד התרבותית של שנות השישים, תרבות שהיא ללא ספק נרחבת יותר מתרבויות אחרות שמתחרות בה, כגון התרבות ההומואית, הרב־תרבותיות או הפמיניזם.
היא כל כך טבועה בנו, שרוב הזמן אנחנו אפילו לא מזהים אותה כשאנחנו נתקלים בה. שעווה ברזילאית. הוליווד. ציצים עגולים וזקורים מפלסטיק. ציפורניים מלאכותיות שלא מאפשרות לחלוץ נעל או להקליד. ערוצי מוזיקה מלאים במפשעות וציצים. מגזינים מלאים בשדיים של הקוראות - ששלחו, בהתנדבות ומרצונן החופשי, את תמונות הציצים שלהן כמין גרסה של טקס מעבר. סקס אנאלי, שנחשב לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כל אישה. מודעות פרסומת לאיפור, או תוכניות טלוויזיה, שמראות נשים עם עיניים מזוגגות ופיות פעורים שרק מחכים שמישהו יגמור להם בפנים. חוטיני שמשמשים כתחתונים. נעליים עם עקבים בגובה שלא באמת נועד להליכה - צריך רק לשכב איתן על מיטה ולקבל זיון. לוחות שנה עם "חתיכות", תמונות הסקס־לפני־הכלא של לינדזי לוהן. אם שנים־עשר אחוזים מהאינטרנט הם פורנוגרפיה - כלומר 4.2 מיליון אתרים, 28 אלף אנשים שצופים בסרטוני פורנו בשנייה - אז זה אומר שבשנים־עשר אחוזים מהדימויים של נשים באינטרנט רואים אותן כורעות על ארבע על רצפת לינוליאום מטונפת בעוד מישהו נוגח בהן מאחור, או יושבות על איברי מין גבריים בגדלים בלתי אפשריים, כאילו פתחי הגוף שלהן הם מין תחבושת לאיברים מוארכים.
והנה השוואה קצרצרה לצורך הדיון: העניין הזה מצער נשים ופוגע בשלוות הנפש הקולקטיבית שלנו ממש כפי שהיינו נפגעות אילו שנים־עשר אחוזים מהתמונות של גברים באינטרנט היו מראים את ראשיהם נערפים באכזריות על ידי רובי לייזר של חייזרים, או מוּרדים לתוך באר שורצת כרישים נאציים כשהם מתייפחים בייאוש. אחרי ההבטחה שהביאה איתה המהפכה המינית לתקופה קצרה, ההבטחה לשחרר את אוצר המילים המיני של הנשים, הוא שב והצטמצם לסדרה צרה, מטרידה ונצלנית של דימויים חזותיים מגוחכים. זה פשוט... לא יפה. לא מנומס. זה מבאס אותנו.
הבעיה כאן היא לא הפורנוגרפיה כשלעצמה. הפורנוגרפיה עתיקת יומין כימיו של המין האנושי. למעשה, הדבר הראשון שעשה האדם הניאנדרתלי - ביום המאושר שבו הגיח מביצת הקוף - היה לצייר על קיר המערה ציור של איש עם בולבול עצום. וכמובן, ייתכן בהחלט שזה היה המעשה הראשון שעשתה האישה הניאנדרתלית. אחרי הכול, אנחנו מתעניינות יותר ב־א) בולבולים ב) קישוט.
בגלל זה מוזיאונים הם דבר כל כך נפלא: כשמסתובבים בין המוצגים ועוקבים אחר מסלול ההתקדמות של האנושות מרפש עד לאינטרנט האלחוטי, רואים פסלי ברזל מרהיבים, חרסים מעוררי השראה, מגילות קלף נהדרות וציורים מלאכת מחשבת - ובכל התצורות האלה יש שפע של דפיקות עסיסיות. גברים מזיינים גברים, גברים מזיינים נשים, גברים יורדים לנשים, נשים מענגות את עצמן - הכול אפשר למצוא שם. כל ביטוי של המיניות האנושית שרק עולה על הדעת עוצב בחימר ובאבן ובאוכרה ובזהב.
המחשבה שהפורנוגרפיה היא מטִבעה נצלנית ושוביניסטית היא מחשבה מוזרה: הפורנוגרפיה היא בסך הכול "קצת זיונים". במעשה הסקס עצמו אין שום דבר שוביניסטי, לכן לא ייתכן שהפורנוגרפיה כשלעצמה מוּנעת משנאת נשים.
אז לא. הפורנוגרפיה היא לא הבעיה. לפמיניסטיות לוחמניות אין שום בעיה עם הפורנוגרפיה. תעשיית הפורנו היא הבעיה. כל העניין נהיה פוגעני, מקובע, מדכא, מרוקן רגשית ומנותק, כמצוּפֶּה מתעשייה שלוחת רסן להפליא שמגלגלת כ־30 מיליארד דולר בשנה לפחות. שום תעשייה לא הגיעה מעולם לסכומים כאלה בלי להיות גסה וטיפשה עד היסוד.
אבל אי־אפשר לאסור את קיומם של דברים רק כי הם גסים ומדכדכים. אם היינו עושים את זה, היינו צריכים לאסור את קיומם של רוב דוכני הנקניקיות - ואז היה פורץ מן הסתם מרד.
לא. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחולל עלייה של מאה אחוז במגוון הפורנוגרפיה שמוצעת לנו. כי צריך להודות: הרוב המוחלט של מוצרי הפורנו הקיימים הם מוצרים מכניים וזהים זה לזה בדיוק כמו שורה של מקררים שיוצאים בזה אחר זה מאותו פס ייצור.
ויש כמה סיבות שבגללן זה מזיק לכולם - גברים ונשים כאחד. קודם כול, במאה העשרים ואחת, ילדים ובני נוער מקבלים את רוב החינוך המיני שלהם מהאינטרנט. הרבה לפני שהם שומעים על כך בבתי הספר או מפי ההורים, הם כבר רואים את כל מה שיש לראות במחשב.
אבל לא מדובר רק בשאלת החינוך המיני - כלומר שורה של עובדות מועילות ושאלות בסיסיות כמו מה נכנס לתוך מה, או מה יכול להיכנס לתוך מה אם רק נחושים מספיק להכניס אותו. הבעיה היא גם במה שנצרב לילדים עמוק בתודעה. כי גם הדמיון המיני שלהם מוכתב בידי האינטרנט, לא רק הצדדים הטכניים.
ומשום כך - ולא משנה עד כמה הפורנוגרפיה שצרכתי בנעורי היתה מוגבלת, חלקית או מרוכזת מדי בכוכבי טלוויזיה סוג ז' - היה לפחות משהו שיאזן את כל הדברים שמצאתי - מִגוון. היו לי תחתוניות ומרגלים ויערות ונזירות ושלישיות על כיסאות נוח בבריכה, וערפדים ומחסנים ומסטיק ופּיות על מושבים אחוריים של מכוניות יוקרה, וגם, ברוב המקרים, אפילו בספרים שקראתי מהמאה התשע־עשרה, הבחורות זכו לכיף לא קטן משלהן. הנשים גמרו. התשוקות של הנשים זכו למימוש. יתרה מזו, הסצנות האלה עצמן היו התשוקות של הנשים.
וזה חשוב, כי הדימויים המיניים שמתקבעים בנו בגיל העשרֶה הם הדימויים הכי חזקים. הם מכתיבים את התשוקות שלנו למשך שארית חיינו. הבזק אחד של בטן שמקבלת נשיקה שווה פי מיליון מסצנות של פיסטינג שרואים בגיל שלושים.
אחד החוקרים הראשונים של המיניות, וילהלם שטֶקֶל, תיאר פנטזיות אוננות כמעין טראנס או מצב שונה של מודעוּת, "מעין שכרות או אקסטזה שבמהלכה ההווה נעלם והפנטזיה האסורה היא שמושלת לבדה בכיפה."
אז כדאי שנבין שלדבָר שאנחנו חושבות עליו במצב הזה יש גם צד... מהנה.
בשנה שעברה הרציתי בכנס שארגנה קבוצה פמיניסטית לוחמנית בשם "אוֹבּגֶ'קט". בדיון על פורנוגרפיה - שבמהלכו התברר שכולן משוכנעות ללא כל ספק שצריך לאסור אותה בחוק - עלתה בשלב מסוים השאלה עד כמה ילדות יכולות להיפגע מהצצה מקרית בפורנוגרפיה קשה.
"וגם ילדים," ציינתי בצורה עניינית. "אני חושבת שבנים בני שמונה יכולים להיות נסערים לא פחות מילדות כשהם מקליקים על קישור באינטרנט ורואים סקס אנאלי הארדקור."
"לא! לא!" צעקה אישה כועסת מאוד.
אני מצטערת לציין שהיא נראתה כמו קלישאה מהלכת של פמיניסטית מהעידן שאחרי אנדריאה דבורקין. היא חבשה מין תרבוש מקטיפה, מעוטר ברקמה ובמראות.
"בן לא יהיה נסער מזה, כי מה שהוא יראה זה גבר שנמצא במצב של שליטה."
נזכרתי בכל הבנים בני השמונה שאני מכירה - טום, והאריס, וריאן, שעדיין טיפה פוחדים כשהם רואים שלדים של פיראטים ב"שודדי הקאריביים", וחשבתי לעצמי - לא נראה לי שהם יֵצאו מגדרם מרוב אושר לראות גבר בשליטה. אני חושבת שהם יפחדו ממישהו שנראה כמו ברט ריינולדס זועם, שחובט בגופו במישהי באיזה מסדרון. אני גם חושבת שאם הייתי מראה להם דברים כאלה, אז ברגע שהם היו מספרים על כך לאמהות שלהם, הייתי מגורשת מפגישות הקפה של הבוקר למשך חצי שנה לפחות.
ואז התחלתי לחשוב שאנחנו צריכים יותר פורנוגרפיה, לא פחות. ילדים בני שמונה לא אמורים לראות פורנוגרפיה קשה, לכן כמובן בכלל לא משנה מה התגובה שלהם. באותה המידה אנחנו יכולים לנסות להתחשב בדעתם על ויסקי או על מס ערך מוסף.
אבל כשיגיעו לגיל שבו הם ירצו לחזות בדימויים מיניים, אני רוצה שיהיה סיכוי שהאריס וריאן וטום ייתקלו בפורנוגרפיה שמכסה טווח קצת יותר גדול. משהו שיציג סקס כפעולה ששני אנשים עושים יחד, ולא כמשהו שעושים לאישה כשהיא מנסה איכשהו להתפרנס. משהו שבו - אם לנסח את זה בפשטות - כולם גומרים. בז'אנר שלא מצריך אפקטים ויזואליים מיוחדים או מונולוגים שנחרתים בזיכרון, ושהוא בסך הכול כמה תמונות מאיזה זיון, זאת חייבת להיות דרישה בסיסית.
ובגלל זה אנחנו צריכות להתחיל להכין סרטים משל עצמנו. לא הסרטים האנֶמיים שנחשבים לפורנו "ידידותי לנשים" - שבכולם רואים נסיכות מצולמות במטושטש ובוסיות קשוחות שקוראות לעובדים הזוטרים שלהן לעבודה של שעות נוספות.
לא. אני מתארת לעצמי שהפורנוגרפיה הנשית, כשהיא תתפוס תאוצה, תהיה משהו אחר לגמרי: סרטים נעימים, אנושיים, מצחיקים, מסוכנים, פסיכדליים, עם פרמטרים שונים לגמרי מסרטי פורנו של גברים.
צריך רק לקרוא את "הגן הנעלם" שכתבה ננסי פרַיידֵיי - אוסף של פנטזיות מיניות של נשים מאוננות - כדי להבין, בהכללה רחבה ומשמחת, שבעוד שהפנטזיות של הגברים הן קצרות, חזקות ולעניין - נגיד כמו השיר "מַיי שרונה" של The Knack - פנטזיות של נשים הן יצירות סימפוניות ורבות פנים מאת אליס קולטריין. בפנטזיות שלהן, נשים גדלות ומתכווצות, משנות צורה, משנות גיל, צבע ומיקום. הן מתגלמות כחומר, אור וצליל, הן מאמצות להן שלל דמויות סותרות (אחות, רובוט, אמא, בתולה, ילד, זאב) ומגוון שלם של תנוחות, בעודן מדמיינות לעצמן, כצפוי, שיער גולש ושופע. עוד לא נולדה האישה שהצליחה לגמור ולדמיין את עצמה עם תסרוקת גרועה.
אבל זאת רק ההתחלה. תארו לעצמכם שפורנוגרפיה לא היתה סתם זיונים ביזאריים ומכניים שיוצרו במפעל: תרגילי אקרובטיקה חסרי אופי, שמתמקדים אך ורק בחדירה במהירות מופרזת ובפליטות זרע גרנדיוזיות. תארו לעצמכם שפורנוגרפיה היתה מתארת תשוקה.
כי הדבר היחיד שלא הצלחתי למצוא בערב ההוא כשגלשתי באינטרנט היה תשוקה. אנשים שממש רוצים להזדיין. שמוכרחים להזדיין. תארו לעצמכם איך זה לראות שני אנשים מזדיינים בשלב המוקדם של המשיכה הלוהטת, כשהאישונים מתרחבים ברגע שהם רואים זה את זה, כשהם רוצים להתיך גוף לגוף וממש מתנפלים זה על זה ברגע שהדלת נסגרת. לא ייתכן שאני היחידה שהיה לה פה ושם זיון כל כך מופלא, כל כך שלם ועז וקולנועי, שבסופו נשכבתי לי - כשאוזנַי עדיין מצלצלות - וחשבתי לעצמי, הנה סרטון שסי־אן־אן היו שמחים לשדר. הנה, זה סרטון שהיה מצריך חתיכת כתובית שתרוץ מתחתיו.
בעולם שבו אפשר להשיג כליה, ציור של פיקאסו בשוק השחור או כרטיס טיסה לחלל, למה אני לא יכולה לראות קצת סקס אמיתי? אנשים שבאמת מזדיינים ושבאמת רוצים להזדיין? איזו חתיכה בלבוש שנראה לי פחות או יותר יפה, שפשוט חוגגת לה עם מישהו. יש לי כסף. אני מוכנה לשלם בשביל זה. אני עכשיו אישה בת שלושים וחמש, ואני פשוט רוצה שתעשיית פורנו בינלאומית בשווי מיליארדי דולרים תציג לפנַי אישה גומרת.
אני פשוט רוצה לראות אנשים נהנים.