הילד מנאפולי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד מנאפולי
מכר
מאות
עותקים
הילד מנאפולי
מכר
מאות
עותקים

הילד מנאפולי

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Il Treno Dei Bambini
  • תרגום: שירלי פינצי לב
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 41 דק'

תקציר

"בצד אחד היתה אמא שלי ובצד האחר כל מה שרציתי: משפחה, בית, חדר משלי, אוכל חם..."

אמריגו, ילד בן שבע, גר עם אמו אנטונייטה בשכונת עוני בנאפולי. השנה היא 1946, ומצב העיר ואנשיה לאחר מלחמת העולם השנייה בכי רע. אמו של אמריגו מחליטה להציל אותו מהרעב והעוני, ושולחת אותו ב"רכבת הילדים" – מבצע שבו נשלחו ילדים עניים מדרום איטליה להתארח אצל משפחות בצפון המדינה, על מנת להקל עליהם את החורף הקשה. גם אמריגו וגם אמו אינם יודעים שהמסע ישנה את חייו של אמריגו לעד. 

המסע צפונה, שסיפורו מבוסס על אירועים אמיתיים, מציב את אמריגו בין שני עולמות שביניהם הוא ימשיך לנוע כל חייו. הוא מתוודע למשפחתו המאמצת בעיר מודנה, ולמנהגיהם ולאורחות חייהם של אנשי הצפון. הוא רואה כיצד חיים האנשים שנולדו לגורל מיטיב יותר, ומגלה ארץ מצולקת ממלחמה אך מלאת תקווה. הספר עוקב אחר חייו של אמריגו כילד וכמבוגר, וחושף את השפעתו של המסע על חייו, ואת הדרך שבה השהות בצפון עיצבה את זהותו ואישיותו.

הילד מנאפולי מעמיד במרכזו ילד ששבה את לבם של המונים מסביב לעולם. כתיבה מבעד לעיני ילד היא אתגר ספרותי שלא קל לצלוח, וויולה ארדונה הצליחה לברוא דמות משכנעת שאי־אפשר שלא לאהוב. למרות נקודת המבט הילדית, הספר שואל שאלות מהותיות על בחירה וגורל, נתינה והקרבה, פערים חברתיים וכלכליים,  ומשפחה ואהבה. 

הילד מנאפולי תורגם ליותר משלושים שפות והיה לרב מכר עולמי. בימים אלה הוא מעובד לסרט. את הלשון המיוחדת של הספר, ואופן הביטוי הייחודי של אמריגו, הפליאה לתרגם מאיטלקית שירלי פינצי לב.

פרק ראשון

חלק ראשון
(1946)

1

אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אמא שלי הולכת מהר בסמטאות של הרובע הספרדי: על כל צעד שלה — שניים שלי. אני מסתכל בנעלי האנשים. נעל בריאה ושלמה: נקודה, נעל מחוררת: יורדת לי נקודה. בלי נעליים: אפס נקודות. נעליים חדשות: עיטור כוכב. לי לא היו נעליים משלי אף פעם, אני נועל נעליים של אחרים והן תמיד מכאיבות לי. אמא שלי אומרת שאני הולך עקום. זאת לא אשמתי. אלה נעליים של אחרים. הן קיבלו את הצורה של כפות הרגליים של מי שנעלו אותן לפנַי. הן קיבלו את ההרגלים שלהם, הן הלכו ברחובות אחרים, שיחקו במשחקים אחרים. מה הן יודעות כשהן מגיעות אלי על איך אני הולך ולאן אני רוצה ללכת? הן צריכות להתרגל לאט־לאט, אבל בינתיים כפות הרגליים גדלות, הנעליים נעשות קטנות, ואנחנו חוזרים להתחלה.

אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אני לא יודע לאן אנחנו הולכים, היא אומרת שזה לטובתי. אבל אולי זאת עקיצה, כמו עם הכינים. זה לטובתך, ומצאתי את עצמי עם ראש מגולח, קָלָבָסָה. מזל שגם לחבר שלי טוֹמָזינוֹ עשו קלבסה, לטובתו. החברים שלנו מהסמטה ירדו עלינו, אמרו שאנחנו נראים כמו שתי גולגולות שיצאו מהקברים מתחת לרחוב פוֹנטָנֵלֶה. טומזינו לא היה חבר שלי בהתחלה. ראיתי אותו פעם סוחב תפוח מהדוכן של קָפָּיאנקָה, הירקן שהיתה לו עגלה בשוק, בפְּיָאצָה מֶרקָטוֹ, אז חשבתי שאנחנו לא יכולים להיות חברים, כי אמא שלי אנטוֹניֵיטָה הסבירה לי שאנחנו עניים, כן, אבל לא גנבים. אחרת ניעשה קבצנים. אבל טומזינו ראה אותי וגנב תפוח גם בשבילי. בגלל שאני לא גנבתי את התפוח אלא קיבלתי אותו במתנה, אכלתי אותו, ובאמת היה לי מבט מורעב. מאותו רגע נעשינו חברים. חברים של תפוחים.

אמא שלי הולכת באמצע הרחוב ולא מסתכלת בכלל על הקרקע. אני גורר את הרגליים ומסכם את נקודות הנעליים כדי להתגבר על הפחד. אני סופר על האצבעות עד עשר ואז מתחיל מההתחלה. כשאגיע לעשר פעמים עשר, יקרה משהו נחמד, זה המשחק. עד עכשיו לא קרה לי שום דבר נחמד, אולי כי התבלבלתי בספירה של הנקודות. אני ממש אוהב מספרים. אותיות דווקא לא: אני מזהה אותן כשהן לבד, אבל כשהן מתערבבות כדי לעשות מילים הן מבלבלות אותי. אמא שלי אומרת שאסור לי לגדול כמוה, בגלל זה היא שלחה אותי לבית הספר. הלכתי לשם, אבל לא היה לי טוב שם. קודם כול, כי הילדים בכיתה צרחו וחזרתי הביתה עם כאב ראש, הכיתה היתה קטנה, והסריחה כמו רגליים מזיעות. וחוץ מזה הייתי צריך לשבת כל הזמן בשקט מאחורי השולחן ולצייר קווים. למורָה היה סנטר בולט והיא לא ידעה להגיד סָמֶךְ, ומי שעיצבן אותה חטף פליק בראש. בתוך חמישה ימים חטפתי עשרה פליקים. ספרתי אותם על האצבעות כמו את הנקודות של הנעליים, אבל לא זכיתי בכלום. ככה שיותר לא רציתי כבר ללכת לבית הספר.

אמא שלי לא היתה מרוצה, אבל אמרה שאני צריך לפחות ללמוד להזיע בעבודה, אז היא שלחה אותי לאסוף בגדים משומשים, סמרטוטים. בהתחלה הייתי מרוצה: הסתובבתי כל היום ואספתי סמרטוטים ישנים מבית לבית, ואפילו בזבל, כדי להביא אותם לקָפָּה־אֶ־פיֵירו1 בשוק. אבל אחרי כמה ימים הייתי כל כך עייף, שהתגעגעתי לפליקים של המורה עם הסנטר הבולט.

אמא שלי עוצרת מול בניין אפור ואדום עם חלונות גדולים. "זה כאן," היא אומרת. בית הספר הזה נראה לי יותר יפה מהקודם. בפנים שקט ואין שום סירחון של רגליים. אנחנו עולים לקומה השנייה ושם נותנים לנו לחכות במסדרון, על ספסל עץ, עד שקול קורא: הבא בתור. בגלל שאף אחד לא זז, אמא שלי מבינה שאנחנו הבאים בתור, וככה אנחנו נכנסים.

לאמא שלי קוראים אַנטוֹניֵיטָה סְפֵּרַנצָה. הסיניורינה שקיבלה אותנו מסמנת את השם על דף ואומרת: "נשארה בשבילכם רק זאת." אז אני חושב: הנה, אמא שלי תסתובב לצד השני ונחזור הביתה. אבל לא.

"את נותנת פליקים, המורה?" אני שואל ומכסה את הראש בידיים, ליתר ביטחון. הסיניורינה צוחקת וצובטת לי את הלחי, אבל בלי למעוך. "שבו בבקשה," היא אומרת, ואנחנו מתיישבים מולה.

הסיניורינה בכלל לא דומה למורה הקודמת, הסנטר שלה לא בולט, ודווקא יש לה חיוך נחמד מלא שיניים לבנות וישרות, שיער קצר, והיא לובשת מכנסיים, כמו גבר. אנחנו שותקים. היא אומרת שקוראים לה מָדָלֵנָה קריסקוּאוֹלוֹ ואולי אמא שלי זוכרת אותה, כי היא נלחמה כדי לשחרר אותנו מהדיכוי הנאצי. אמא שלי מזיזה את הראש למעלה ולמטה, אבל רואים טוב מאוד שאת השם של המדלנה קריסקואולו הזאת היא אף פעם לא שמעה קודם. מדלנה מספרת שבאותם הימים היא הצילה את הגשר בשכונת סָניטָה, כי הגרמנים רצו להעיף אותו לשמים בדינמיט, ובסוף נתנו לה מדליית ארד ותעודת הוקרה. אני חושב שהיה יותר טוב אם היו נותנים לה נעליים חדשות כי יש לה נעל אחת טובה ואחת מחוררת (אפס נקודות). היא אומרת שטוב עשינו שבאנו אליה, שהרבה אנשים מתביישים, ושהיא והחברות שלה למפלגה היו צריכות ללכת מבית לבית ולדפוק בדלתות כדי לשכנע את האמהות שזה דבר טוב, בשבילן ובשביל הילדים שלהן. שהרבה דלתות נטרקו להן בפרצוף והן חטפו גם כמה קללות. אני מאמין לזה, כי גם אני, כשאני הולך לבקש סמרטוטים, אני חוטף קללות. הסיניורינה אומרת שהרבה אנשים טובים סומכים עליהם, שאמא שלי אנטונייטה היא אישה אמיצה, ושהיא נותנת לבן שלה מתנה. מתנות אני לא קיבלתי אף פעם, חוץ מקופסת התפירה הישנה ששמתי בתוכה את כל האוצרות שלי.

אמא שלי אנטונייטה מחכה שהמדלנה הזאת תגמור לדבר, כי פטפוטים זה לא הצד החזק שלה. ההיא אומרת שצריך לתת לילדים הזדמנות. אני הייתי שמח יותר אם היא היתה נותנת לי לחם, סוכר וגבינת ריקוֹטָה. אכלתי ריקוטה פעם בחגיגה של האמריקאים שהתפלחתי אליה עם טומזינו (נעליים ישנות: יורדת נקודה).

אמא שלי ממשיכה לשתוק, אז מדלנה ממשיכה לדבר: הם סידרו רכבות מיוחדות שייקחו את הילדים למעלה, לצפון. אז אמא שלי עונה: "אבל את בטוחה? את רואה את זה כאן, גברת, הוא פגע־רע!" מדלנה אומרת שהם שמים הרבה מאיתנו ברכבת, לא רק אותי. אז זה לא בית ספר! אני מבין סוף כל סוף, ומחייך. אמא שלי אנטונייטה לא מחייכת. "אם היתה לי ברירה לא הייתי כאן, יש לי רק אותו, תעשי מה שצריך."

כשאנחנו הולכים משם, אמא שלי הולכת כל הזמן לפנַי, אבל יותר לאט. אנחנו עוברים ליד דוכן הפיצות, שבו אני תמיד נצמד לשמלה שלה ולא מפסיק לבכות עד שאני חוטף סטירה. היא עוצרת. "צִ'יקוֹלִי וריקוטה,"2 היא אומרת לצעיר שמאחורי הדוכן. "רק אחד." אני לא ביקשתי כלום הפעם ואני חושב שאם אמא שלי, מעצמה, רוצה לקנות לי פיצה מטוגנת באמצע הבוקר, אז יש פה איזה עקיצה.

הצעיר עוטף פיצה צהובה כמו השמש, גדולה יותר מהפרצוף שלי. אני מחזיק אותה בשתי הידיים מרוב פחד שהיא תיפול לי. הפיצה חמה ויש לה ריח טוב, אני מרחרח מלמעלה, וריח השמן נכנס לי לאף ולפה. אמא שלי מתכופפת ומסתכלת לי ישר בעיניים.

"אז גם אתה שמעת. אתה כבר גדול, עוד מעט תהיה בן שמונה. אתה יודע מה המצב שלנו."

היא מנקה לי את השומן מהפנים בגב היד.

"תן גם לי לטעום," והיא צובטת לה חתיכה קטנה. אחר כך היא קמה ואנחנו הולכים הביתה. אני לא שואל כלום ומתחיל ללכת. אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה.

2

לא מדברים יותר על העניין עם מדלנה. חשבתי שאולי אמא שלי שכחה אותה או ששינתה את דעתה. אבל כמה ימים אחר כך באה לבית שלנו נזירה, האב גֵ'נָרו שלח אותה. אמא שלי מציצה מאחורי השמשה: ומה היא רוצה עכשיו הקָפָּה־אֶ־פֵּצָה3 הזאת?

הנזירה דופקת שוב, אז אמא שלי מפסיקה לתפור והולכת לפתוח, אבל רק קצת, כדי שזאתי תצליח לדחוף בדלת רק את הפרצוף, צהוב לגמרי. הקפה־אה־פצה שואלת אם היא יכולה להיכנס, אמא שלי עושה כן בראש, אבל רואים שלא בא לה שהיא תיכנס. הנזירה אומרת שאמא שלי אישה טובה, שאלוהים רואה את כולם וכל דבר, ושהילדים לא שייכים לא לאמהות ולא לאבות, הם הבנים של אלוהים. אבל הקומוניסטים האלה רוצים שנעזוב ברכבת לרוסיה, ששם קוצצים את הידיים והרגליים ולא חוזרים משם אף פעם. אמא שלי לא עונה. היא מאוד טובה בשתיקות. וככה בסוף הקפה־א־פצה נעלבת והולכת. אז אני שואל:

"את באמת רוצה לשלוח אותי לרוסיה?"

היא חוזרת לתפור ומתחילה לדבר לעצמה: "איפה רוסיה, מה רוסיה... אני לא מכירה לא את הפשיסטים ולא את הקומוניסטים. אני לא מכירה אפילו את הכמרים והארכיבישופים." אמא שלי לא מדברת הרבה עם אחרים, היא מדברת יותר לעצמה. "עד עכשיו הכרתי רק רעב ועבודה קשה... הייתי רוצה לראות את הקפה־א־פצה הזאת בלי גבר ועם ילד... קל לדבר כשאין לך ילדים. איפה היא היתה כשלואיג'ינוֹ שלי חלה?"

לואיג'י היה אחי הגדול, ואם לא היתה נכנסת לו לראש השטות הזאת לחטוף אסתמה כשהיה קטן, הוא היה עכשיו גדול ממני בשלוש שנים. וככה, כשנולדתי, כבר הייתי בן יחיד. אמא שלי לא מזכירה אותו כמעט אף פעם, אבל יש לה תמונה על הארונית, ולפניה יש נר זיכרון. זַנדרַליוֹנָה סיפרה לי את זה, היא גרה בבָּאסוֹ4 מולנו והיא בחורה לעניין. אמא שלי סבלה נורא, עד שכולם חשבו שהיא לא תצא מזה. אבל דווקא אחר כך אני נולדתי והיא שמחה. אפילו שאני לא שימחתי אותה כמו שהוא שימח אותה. אחרת היא בטח לא היתה שולחת אותי לרוסיה.

אני יוצא מהבית והולך לבּאסוֹ של זַנדרַליוֹנָה, שיודעת תמיד הכול, ויודעת לספר גם את מה שהיא לא יודעת. היא אומרת שלא נכון שייקחו אותי לרוסיה, שהיא מכירה את מדלנה קריסקואולו ואת האחרות: הן רוצות לעזור, הן רוצות לתת תקווה. אבל מה אני אעשה עם התקווה? לי יש תקווה כבר בשם המשפחה, כי אני בעצמי ספרנצה,5 כמו אמא שלי אנטונייטה. אבל השם הפרטי שלי הוא אָמֵריגוֹ. את השם נתן לי אבא שלי. אני לא פגשתי אותו אף פעם, וכל פעם שאני שואל, אמא שלי מרימה את העיניים לשמים כאילו הולך לרדת גשם והיא לא הספיקה להכניס את הכביסה. היא אומרת שהוא איש גדול ממש. הוא נסע לאמריקה למצוא את המזל שלו ולהתעשר. "הוא יחזור?" שאלתי. "במוקדם או במאוחר," היא ענתה. הוא לא השאיר לי כלום, רק את השם. זה גם משהו, תמיד יש משהו.

מאז שהתפשטה הידיעה על עניין הרכבות, נגמרה השלווה בסמטה. כל אחד אומר משהו אחר: יש כאלה שיודעים שימכרו אותנו וישלחו אותנו להזיע בעבודת פרך באמריקה, יש כאלה שאומרים שניסע לרוסיה וישימו אותנו בתנורים שם, יש כאלה ששמעו שרק הילדים החולים ייסעו ושאת הבריאים האמהות ישמרו, יש כאלה שלא אכפת להם וממשיכים כאילו לא יקרה כלום, כי הם לא יודעים כלום. גם אני לא יודע כלום, אפילו שבסמטה קוראים לי נוֹבֶּל, כי אני יודע המון דברים, אפילו שלא רציתי ללכת יותר לבית הספר. אני לומד על הדרך: אני מסתובב, שומע סיפורים, דוחף את האף לעניינים של אחרים. אף אחד לא נולד מלומד.

אמא שלי אנטונייטה לא רוצה שאני אסתובב ואספר על העניינים שלה. אני לא אומר אף פעם לאף אחד שמתחת למיטה שלנו יש חבילות קפה של קפה־א־פיירוֹ. ואפילו לא שקפה־א־פיירו בא אחר הצהריים לבית שלנו ומסתגר עם אמא שלי. מי יודע מה הוא מספר לאשתו, אולי שהוא הולך לביליארד. הוא שולח אותי החוצה, הוא אומר שהם צריכים להזיע, הוא והיא. אז אני יוצא והולך לחפש סמרטוטים. בגדים קרועים, זבל, בגדים משומשים של חיילים אמריקאים, דברים מטונפים ומלאים בפרעושים. בהתחלה, כשהוא היה בא, לא רציתי ללכת: לא יכולתי לסבול שקפה־א־פיירו בא להיות בעל הבית בבית שלי. אחר כך אמא אמרה שאני חייב לכבד אותו כי הוא אחד מאלה שיש להם חברים חשובים וכי הוא נותן לנו אוכל. היא אמרה שהוא סוחר טוב, ושאני צריך רק ללמוד ממנו, והוא יכול להדריך אותי. אין לי כבוד אליו, אבל מאותו יום, כל פעם שהוא מגיע אני יוצא. את הסמרטוטים שאני אוסף אני מביא הביתה, ואמא צריכה לנקות אותם, לשפשף אותם, לתפור, ובסוף לתת אותם לקפה־א־פיירו, שיש לו דוכן בפיאצה מרקטו, והוא מצליח למכור אותם לאנשים פחות עניים מאיתנו. בינתיים אני מסתכל בנעליים וסופר על האצבעות את הנקודות וכשאני אגיע לעשר פעמים עשר, יקרה משהו טוב: אבא שלי יחזור עשיר מאמריקה ואני אזרוק החוצה את קפה־א־פיירו, אני אותו, לא הוא אותי.

לשם שינוי פעם אחת המשחק באמת עבד. מול תיאטרון סן קַרלוֹ ראיתי אדון עם נעליים חדשות ומבריקות לגמרי שהיו שוות ביחד מאה נקודות. ובאמת, כשחזרתי הביתה, קפה־א־פיירו היה מחוץ לדלת. אמא שלי ראתה את אשתו מטיילת ברחוב הראשי, ברֵטיפילוֹ, עם ארנק חדש מתחת לזרוע שלה. קפה־א־פיירו אמר: "את צריכה ללמוד לחכות. חכי וגם תורך יגיע." אמא שלי ענתה: "אז היום אתה תחכה," ובאותו יום היא לא נתנה לו להיכנס. קפה־א־פיירו נשאר מחוץ לבאסו, הדליק סיגריה והסתלק עם הידיים בכיסים. אני הלכתי מאחוריו, רק בשביל הכיף לראות אותו חמוץ, ואמרתי לו: "חג היום, קפה־א־פיירו? אתה לא מזיע?" הוא התכופף אלי, מצץ את הסיגריה, וכשנשף את האוויר, יצאו לו מהפה המון טבעות עשן. "פַספוּס," הוא אמר לי, "נשים ויין זה אותו הדבר. או שאתה השולט או שאתה נותן שישלטו בך. אם שולטים בך, אתה מאבד את ההכרה, נעשה עבד, ואני תמיד הייתי, ותמיד אהיה, גבר חופשי. בוא, נלך לשתות, היום אני ארשה לך לשתות יין אדום. קפה־א־פיירו יעשה ממך גבר היום!"

"חבל, קפה־א־פיירו, אני לא יכול לעשות לך נחת, אני עסוק."

"אתה, במה אתה עסוק?"

"אני צריך ללכת לאסוף סמרטוטים, כמו תמיד. הם לא שווים הרבה אבל נותנים לנו אוכל. ברשותך."

השארתי אותו לבד, עם טבעות העשן של הסיגריה שנעלמות באוויר.

את הסמרטוטים שאני מוצא אני שם בסל שאמא שלי נתנה לי. כשהסל מתמלא הוא נעשה כבד, אז התחלתי לסחוב אותו על הראש, כמו שראיתי את הנשים בשוק עושות. אבל אחר כך, עוד יום ועוד יום על הראש, נתלשו לי השערות והגולגולת שלי נשארה קירחת. לדעתי בגלל זה אמא שלי עשתה לי קלבסה, מה פתאום כינים!

בסיבוב של הסמרטוטים אני מרחרח בכל הכיוונים בעניין של הרכבת, אבל שום דבר. יש כאלה שאומרים לבן וכאלה שאומרים שחור. טומזינו חוזר ואומר שהוא לא חייב לנסוע כי לאמא שלו, דונה אַרמידָה, לא חסר כלום, והיא אף פעם לא התדרדרה ככה שהיא צריכה לבקש צדקה. פַּקיוֹקיָה, שהיא ראש הסמטה שלנו, אומרת שעד שלא יהיה מלך לא יקרו דברים מסוימים, ושאמהות לא מוכרות את הילדים שלהן. היא אומרת שאין כבר כָּ־בוֹד! וכל פעם שהיא אומרת את זה רואים את החניכיים החומות, שמחזיקות חזק את הקצת שיניים צהובות שיש שם, והיא יורקת מהרווחים של השיניים החסרות. אני חושב שפקיוקיה נולדה מכוערת, ובגלל זה לא היה לה אף פעם בעל. אבל אי־אפשר לדבר על זה כי זה נושא רגיש אצלה. וגם על זה שאין לה ילדים. פעם היתה לה חוחית, אבל היא ברחה ממנה. חוץ מאשר על החוחית, אפשר לדבר עם פקיוקיה על הכול.

גם זנדרליונה רווקה. לא התחתנה אף פעם. לא יודעים למה. יש כאלה שאומרים שהיא לא הצליחה לבחור בין אלה שהציעו לה ובסוף נשארה לבד, כי היא בעצם מאוד עשירה ולא רוצה להתחלק בכסף שלה עם אף אחד. יש כאלה שאומרים שהיה לה ארוס אבל הוא מת. יש כאלה שאומרים שהיה לה ארוס אבל הוא ברח כי הוא היה נשוי כבר. אני אומר שהכול רכילויות.

רק פעם אחת פקיוקיה וזנדרליונה הסכימו על משהו: כשהגרמנים נכנסו לסמטה לקחת דברים לאכול, ושתיהן החביאו קקי של יונים בתוך מאפה קָזַטיֵילוֹ, ואמרו שזה צִ'יקולי חזיר, מאכל מסורתי של העיר שלנו. האלה אכלו את זה ואמרו: גוּט, גוּט! בזמן שפקיוקיה וזנדרליונה הסתירו את הפנים וצחקו מאחורי הגב שלהם. יותר לא ראינו את הגרמנים, הם אפילו לא באו לנקום.

אמא שלי אנטונייטה לא מכרה אותי אף פעם, עד עכשיו. אבל אחר כך, יומיים־שלושה אחרי העניין עם הנזירה, אני חוזר הביתה עם סל הסמרטוטים ומוצא בבית את המדלנה קריסקואולו הזאת. הנה, אני חושב, באו לקנות אפילו אותי! בזמן שאמא שלי מדברת איתה, אני מסתובב בחדר כמו חצי מטומטם ואם שואלים אותי אני לא עונה או מגמגם בכוונה. אני רוצה להיראות מפגר, ככה לא יוכלו לקנות אותי יותר. כי מי האידיוט שירצה לקנות ילד מפגר או מגמגם?

מדלנה אומרת שגם היא ממשפחה ענייה ושהיא עדיין ענייה, אבל הרעב הוא לא אשמה אלא אי־צדק. שהנשים צריכות להתאחד בינן לבין עצמן כדי לשפר את המצב. פקיוקיה לעומת זאת אומרת שאם לכל הנשים יהיה שיער קצר ומכנסיים כמו של מדלנה, יתהפך העולם. אבל אני אומר: מי שמדברת, לה יש אפילו שפם! למדלנה אין שפם. יש לה פה אדום יפה ושיניים לבנות.

מדלנה מורידה את הקול ואומרת לאמא שלי שהיא מכירה את הסיפור שלה וכמה היא סבלה, בגלל האסון, ונשים צריכות לעזור זו לזו, מתוך אחווה. אמא שלי אנטונייטה מסתכלת שתי דקות בנקודה בקיר שאין בה שום דבר, ואני מבין שהיא חושבת על אחי הגדול לואיג'י.

לפני מדלנה באו לבית שלנו גברות אחרות, אבל לא היו להן שיער קצר ומכנסיים. הן היו גברות אמיתיות, עם בגדים טובים ותסרוקות בלונדיניות. כשהן נכנסו לסמטה, זנדרליונה עיקמה את הפרצוף ואמרה: הנה הגיעו גברות הצדקה. אנחנו היינו מרוצים בהתחלה, כי הן הביאו חבילות עם אוכל, אבל לאט־לאט גילינו שלא היה בחבילות לא פסטה, לא בשר ולא גבינה. היה אורז. תמיד אורז, רק אורז. כל פעם שהן באו, אמא שלי אנטונייטה היתה מרימה עיניים לשמים ואומרת: ממש בחורות כָּאֶרֶז, מטביעות אותנו באריזות אוֹרֶז! בהתחלה גברות הצדקה לא הבינו, ואחר כך כשראו שאף אחד לא רוצה את חבילות האורז, אמרו שזה המוצר הלאומי ושהן עושות "מסע פרסום לאורז". אנשים הפסיקו לפתוח כשהן דפקו בדלת. פקיוקיה אמרה שאנחנו לא יודעים להכיר תודה, שלא מגיע לנו כלום ושאין יותר כ־בוד. זנדרליונה לעומת זאת אמרה שהנשים האלה באו לעשות מאיתנו צחוק, הן והאורז, וכל פעם שמישהו רצה לתת לה במתנה משהו חסר תועלת אמרה: הנה, הגיעו גברות הצדקה!

מדלנה מבטיחה שיהיה כיף ברכבת ושהמשפחות מצפון וממרכז איטליה יתייחסו אלינו כאילו שאנחנו הילדים שלהן, ייתנו לנו לאכול, יטפלו בנו, ייתנו לנו בגדים ונעליים חדשות (שתי נקודות). אז הפסקתי להיראות מפגר ומגמגם ואמרתי: "אמא, תמכרי אותי לגברת הזאת!" מדלנה פותחת את הפה הגדול והאדום ומתחילה לצחוק, אבל אמא שלי אנטונייטה מחטיפה לי סטירה בגב היד שלה. אני נוגע לעצמי בפרצוף. הוא בוער, אני לא יודע אם בגלל הסטירה או מהבושה. מדלנה מפסיקה לצחוק ושמה יד על הזרוע של אמא שלי, והיא קופצת כאילו נגעה בסיר רותח. אמא שלי לא אוהבת שנוגעים בה, אפילו כדי ללטף. אחר כך מדלנה עושה קול רציני־רציני ואומרת שהיא לא רוצה לקנות אותי. שהמפלגה הקומוניסטית מארגנת משהו שלא ראו אף פעם קודם, משהו שייכנס להיסטוריה, שכולם יזכרו שנים על גבי שנים. "כמו הסיפור של הקָזַטיֵילוֹ והיונים?" אני שואל. אמא שלי אנטונייטה מסתכלת עלי עקום ואני חושב שהנה תגיע עוד סטירה, אבל במקום זה היא אומרת לי: "ואתה, מה אתה רוצה לעשות?" אני אומר שאם ייתנו לי נעליים חדשות לגמרי (עיטור כוכב) אני אלך אפילו ברגל לבית של הקומוניסטים, בלי רכבת. מדלנה מחייכת, אמא שלי מזיזה את הראש למעלה ולמטה, שזה אומר: בסדר.

עוד על הספר

  • שם במקור: Il Treno Dei Bambini
  • תרגום: שירלי פינצי לב
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: מאי 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 41 דק'
הילד מנאפולי ויולה ארדונה

חלק ראשון
(1946)

1

אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אמא שלי הולכת מהר בסמטאות של הרובע הספרדי: על כל צעד שלה — שניים שלי. אני מסתכל בנעלי האנשים. נעל בריאה ושלמה: נקודה, נעל מחוררת: יורדת לי נקודה. בלי נעליים: אפס נקודות. נעליים חדשות: עיטור כוכב. לי לא היו נעליים משלי אף פעם, אני נועל נעליים של אחרים והן תמיד מכאיבות לי. אמא שלי אומרת שאני הולך עקום. זאת לא אשמתי. אלה נעליים של אחרים. הן קיבלו את הצורה של כפות הרגליים של מי שנעלו אותן לפנַי. הן קיבלו את ההרגלים שלהם, הן הלכו ברחובות אחרים, שיחקו במשחקים אחרים. מה הן יודעות כשהן מגיעות אלי על איך אני הולך ולאן אני רוצה ללכת? הן צריכות להתרגל לאט־לאט, אבל בינתיים כפות הרגליים גדלות, הנעליים נעשות קטנות, ואנחנו חוזרים להתחלה.

אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אני לא יודע לאן אנחנו הולכים, היא אומרת שזה לטובתי. אבל אולי זאת עקיצה, כמו עם הכינים. זה לטובתך, ומצאתי את עצמי עם ראש מגולח, קָלָבָסָה. מזל שגם לחבר שלי טוֹמָזינוֹ עשו קלבסה, לטובתו. החברים שלנו מהסמטה ירדו עלינו, אמרו שאנחנו נראים כמו שתי גולגולות שיצאו מהקברים מתחת לרחוב פוֹנטָנֵלֶה. טומזינו לא היה חבר שלי בהתחלה. ראיתי אותו פעם סוחב תפוח מהדוכן של קָפָּיאנקָה, הירקן שהיתה לו עגלה בשוק, בפְּיָאצָה מֶרקָטוֹ, אז חשבתי שאנחנו לא יכולים להיות חברים, כי אמא שלי אנטוֹניֵיטָה הסבירה לי שאנחנו עניים, כן, אבל לא גנבים. אחרת ניעשה קבצנים. אבל טומזינו ראה אותי וגנב תפוח גם בשבילי. בגלל שאני לא גנבתי את התפוח אלא קיבלתי אותו במתנה, אכלתי אותו, ובאמת היה לי מבט מורעב. מאותו רגע נעשינו חברים. חברים של תפוחים.

אמא שלי הולכת באמצע הרחוב ולא מסתכלת בכלל על הקרקע. אני גורר את הרגליים ומסכם את נקודות הנעליים כדי להתגבר על הפחד. אני סופר על האצבעות עד עשר ואז מתחיל מההתחלה. כשאגיע לעשר פעמים עשר, יקרה משהו נחמד, זה המשחק. עד עכשיו לא קרה לי שום דבר נחמד, אולי כי התבלבלתי בספירה של הנקודות. אני ממש אוהב מספרים. אותיות דווקא לא: אני מזהה אותן כשהן לבד, אבל כשהן מתערבבות כדי לעשות מילים הן מבלבלות אותי. אמא שלי אומרת שאסור לי לגדול כמוה, בגלל זה היא שלחה אותי לבית הספר. הלכתי לשם, אבל לא היה לי טוב שם. קודם כול, כי הילדים בכיתה צרחו וחזרתי הביתה עם כאב ראש, הכיתה היתה קטנה, והסריחה כמו רגליים מזיעות. וחוץ מזה הייתי צריך לשבת כל הזמן בשקט מאחורי השולחן ולצייר קווים. למורָה היה סנטר בולט והיא לא ידעה להגיד סָמֶךְ, ומי שעיצבן אותה חטף פליק בראש. בתוך חמישה ימים חטפתי עשרה פליקים. ספרתי אותם על האצבעות כמו את הנקודות של הנעליים, אבל לא זכיתי בכלום. ככה שיותר לא רציתי כבר ללכת לבית הספר.

אמא שלי לא היתה מרוצה, אבל אמרה שאני צריך לפחות ללמוד להזיע בעבודה, אז היא שלחה אותי לאסוף בגדים משומשים, סמרטוטים. בהתחלה הייתי מרוצה: הסתובבתי כל היום ואספתי סמרטוטים ישנים מבית לבית, ואפילו בזבל, כדי להביא אותם לקָפָּה־אֶ־פיֵירו1 בשוק. אבל אחרי כמה ימים הייתי כל כך עייף, שהתגעגעתי לפליקים של המורה עם הסנטר הבולט.

אמא שלי עוצרת מול בניין אפור ואדום עם חלונות גדולים. "זה כאן," היא אומרת. בית הספר הזה נראה לי יותר יפה מהקודם. בפנים שקט ואין שום סירחון של רגליים. אנחנו עולים לקומה השנייה ושם נותנים לנו לחכות במסדרון, על ספסל עץ, עד שקול קורא: הבא בתור. בגלל שאף אחד לא זז, אמא שלי מבינה שאנחנו הבאים בתור, וככה אנחנו נכנסים.

לאמא שלי קוראים אַנטוֹניֵיטָה סְפֵּרַנצָה. הסיניורינה שקיבלה אותנו מסמנת את השם על דף ואומרת: "נשארה בשבילכם רק זאת." אז אני חושב: הנה, אמא שלי תסתובב לצד השני ונחזור הביתה. אבל לא.

"את נותנת פליקים, המורה?" אני שואל ומכסה את הראש בידיים, ליתר ביטחון. הסיניורינה צוחקת וצובטת לי את הלחי, אבל בלי למעוך. "שבו בבקשה," היא אומרת, ואנחנו מתיישבים מולה.

הסיניורינה בכלל לא דומה למורה הקודמת, הסנטר שלה לא בולט, ודווקא יש לה חיוך נחמד מלא שיניים לבנות וישרות, שיער קצר, והיא לובשת מכנסיים, כמו גבר. אנחנו שותקים. היא אומרת שקוראים לה מָדָלֵנָה קריסקוּאוֹלוֹ ואולי אמא שלי זוכרת אותה, כי היא נלחמה כדי לשחרר אותנו מהדיכוי הנאצי. אמא שלי מזיזה את הראש למעלה ולמטה, אבל רואים טוב מאוד שאת השם של המדלנה קריסקואולו הזאת היא אף פעם לא שמעה קודם. מדלנה מספרת שבאותם הימים היא הצילה את הגשר בשכונת סָניטָה, כי הגרמנים רצו להעיף אותו לשמים בדינמיט, ובסוף נתנו לה מדליית ארד ותעודת הוקרה. אני חושב שהיה יותר טוב אם היו נותנים לה נעליים חדשות כי יש לה נעל אחת טובה ואחת מחוררת (אפס נקודות). היא אומרת שטוב עשינו שבאנו אליה, שהרבה אנשים מתביישים, ושהיא והחברות שלה למפלגה היו צריכות ללכת מבית לבית ולדפוק בדלתות כדי לשכנע את האמהות שזה דבר טוב, בשבילן ובשביל הילדים שלהן. שהרבה דלתות נטרקו להן בפרצוף והן חטפו גם כמה קללות. אני מאמין לזה, כי גם אני, כשאני הולך לבקש סמרטוטים, אני חוטף קללות. הסיניורינה אומרת שהרבה אנשים טובים סומכים עליהם, שאמא שלי אנטונייטה היא אישה אמיצה, ושהיא נותנת לבן שלה מתנה. מתנות אני לא קיבלתי אף פעם, חוץ מקופסת התפירה הישנה ששמתי בתוכה את כל האוצרות שלי.

אמא שלי אנטונייטה מחכה שהמדלנה הזאת תגמור לדבר, כי פטפוטים זה לא הצד החזק שלה. ההיא אומרת שצריך לתת לילדים הזדמנות. אני הייתי שמח יותר אם היא היתה נותנת לי לחם, סוכר וגבינת ריקוֹטָה. אכלתי ריקוטה פעם בחגיגה של האמריקאים שהתפלחתי אליה עם טומזינו (נעליים ישנות: יורדת נקודה).

אמא שלי ממשיכה לשתוק, אז מדלנה ממשיכה לדבר: הם סידרו רכבות מיוחדות שייקחו את הילדים למעלה, לצפון. אז אמא שלי עונה: "אבל את בטוחה? את רואה את זה כאן, גברת, הוא פגע־רע!" מדלנה אומרת שהם שמים הרבה מאיתנו ברכבת, לא רק אותי. אז זה לא בית ספר! אני מבין סוף כל סוף, ומחייך. אמא שלי אנטונייטה לא מחייכת. "אם היתה לי ברירה לא הייתי כאן, יש לי רק אותו, תעשי מה שצריך."

כשאנחנו הולכים משם, אמא שלי הולכת כל הזמן לפנַי, אבל יותר לאט. אנחנו עוברים ליד דוכן הפיצות, שבו אני תמיד נצמד לשמלה שלה ולא מפסיק לבכות עד שאני חוטף סטירה. היא עוצרת. "צִ'יקוֹלִי וריקוטה,"2 היא אומרת לצעיר שמאחורי הדוכן. "רק אחד." אני לא ביקשתי כלום הפעם ואני חושב שאם אמא שלי, מעצמה, רוצה לקנות לי פיצה מטוגנת באמצע הבוקר, אז יש פה איזה עקיצה.

הצעיר עוטף פיצה צהובה כמו השמש, גדולה יותר מהפרצוף שלי. אני מחזיק אותה בשתי הידיים מרוב פחד שהיא תיפול לי. הפיצה חמה ויש לה ריח טוב, אני מרחרח מלמעלה, וריח השמן נכנס לי לאף ולפה. אמא שלי מתכופפת ומסתכלת לי ישר בעיניים.

"אז גם אתה שמעת. אתה כבר גדול, עוד מעט תהיה בן שמונה. אתה יודע מה המצב שלנו."

היא מנקה לי את השומן מהפנים בגב היד.

"תן גם לי לטעום," והיא צובטת לה חתיכה קטנה. אחר כך היא קמה ואנחנו הולכים הביתה. אני לא שואל כלום ומתחיל ללכת. אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה.

2

לא מדברים יותר על העניין עם מדלנה. חשבתי שאולי אמא שלי שכחה אותה או ששינתה את דעתה. אבל כמה ימים אחר כך באה לבית שלנו נזירה, האב גֵ'נָרו שלח אותה. אמא שלי מציצה מאחורי השמשה: ומה היא רוצה עכשיו הקָפָּה־אֶ־פֵּצָה3 הזאת?

הנזירה דופקת שוב, אז אמא שלי מפסיקה לתפור והולכת לפתוח, אבל רק קצת, כדי שזאתי תצליח לדחוף בדלת רק את הפרצוף, צהוב לגמרי. הקפה־אה־פצה שואלת אם היא יכולה להיכנס, אמא שלי עושה כן בראש, אבל רואים שלא בא לה שהיא תיכנס. הנזירה אומרת שאמא שלי אישה טובה, שאלוהים רואה את כולם וכל דבר, ושהילדים לא שייכים לא לאמהות ולא לאבות, הם הבנים של אלוהים. אבל הקומוניסטים האלה רוצים שנעזוב ברכבת לרוסיה, ששם קוצצים את הידיים והרגליים ולא חוזרים משם אף פעם. אמא שלי לא עונה. היא מאוד טובה בשתיקות. וככה בסוף הקפה־א־פצה נעלבת והולכת. אז אני שואל:

"את באמת רוצה לשלוח אותי לרוסיה?"

היא חוזרת לתפור ומתחילה לדבר לעצמה: "איפה רוסיה, מה רוסיה... אני לא מכירה לא את הפשיסטים ולא את הקומוניסטים. אני לא מכירה אפילו את הכמרים והארכיבישופים." אמא שלי לא מדברת הרבה עם אחרים, היא מדברת יותר לעצמה. "עד עכשיו הכרתי רק רעב ועבודה קשה... הייתי רוצה לראות את הקפה־א־פצה הזאת בלי גבר ועם ילד... קל לדבר כשאין לך ילדים. איפה היא היתה כשלואיג'ינוֹ שלי חלה?"

לואיג'י היה אחי הגדול, ואם לא היתה נכנסת לו לראש השטות הזאת לחטוף אסתמה כשהיה קטן, הוא היה עכשיו גדול ממני בשלוש שנים. וככה, כשנולדתי, כבר הייתי בן יחיד. אמא שלי לא מזכירה אותו כמעט אף פעם, אבל יש לה תמונה על הארונית, ולפניה יש נר זיכרון. זַנדרַליוֹנָה סיפרה לי את זה, היא גרה בבָּאסוֹ4 מולנו והיא בחורה לעניין. אמא שלי סבלה נורא, עד שכולם חשבו שהיא לא תצא מזה. אבל דווקא אחר כך אני נולדתי והיא שמחה. אפילו שאני לא שימחתי אותה כמו שהוא שימח אותה. אחרת היא בטח לא היתה שולחת אותי לרוסיה.

אני יוצא מהבית והולך לבּאסוֹ של זַנדרַליוֹנָה, שיודעת תמיד הכול, ויודעת לספר גם את מה שהיא לא יודעת. היא אומרת שלא נכון שייקחו אותי לרוסיה, שהיא מכירה את מדלנה קריסקואולו ואת האחרות: הן רוצות לעזור, הן רוצות לתת תקווה. אבל מה אני אעשה עם התקווה? לי יש תקווה כבר בשם המשפחה, כי אני בעצמי ספרנצה,5 כמו אמא שלי אנטונייטה. אבל השם הפרטי שלי הוא אָמֵריגוֹ. את השם נתן לי אבא שלי. אני לא פגשתי אותו אף פעם, וכל פעם שאני שואל, אמא שלי מרימה את העיניים לשמים כאילו הולך לרדת גשם והיא לא הספיקה להכניס את הכביסה. היא אומרת שהוא איש גדול ממש. הוא נסע לאמריקה למצוא את המזל שלו ולהתעשר. "הוא יחזור?" שאלתי. "במוקדם או במאוחר," היא ענתה. הוא לא השאיר לי כלום, רק את השם. זה גם משהו, תמיד יש משהו.

מאז שהתפשטה הידיעה על עניין הרכבות, נגמרה השלווה בסמטה. כל אחד אומר משהו אחר: יש כאלה שיודעים שימכרו אותנו וישלחו אותנו להזיע בעבודת פרך באמריקה, יש כאלה שאומרים שניסע לרוסיה וישימו אותנו בתנורים שם, יש כאלה ששמעו שרק הילדים החולים ייסעו ושאת הבריאים האמהות ישמרו, יש כאלה שלא אכפת להם וממשיכים כאילו לא יקרה כלום, כי הם לא יודעים כלום. גם אני לא יודע כלום, אפילו שבסמטה קוראים לי נוֹבֶּל, כי אני יודע המון דברים, אפילו שלא רציתי ללכת יותר לבית הספר. אני לומד על הדרך: אני מסתובב, שומע סיפורים, דוחף את האף לעניינים של אחרים. אף אחד לא נולד מלומד.

אמא שלי אנטונייטה לא רוצה שאני אסתובב ואספר על העניינים שלה. אני לא אומר אף פעם לאף אחד שמתחת למיטה שלנו יש חבילות קפה של קפה־א־פיירוֹ. ואפילו לא שקפה־א־פיירו בא אחר הצהריים לבית שלנו ומסתגר עם אמא שלי. מי יודע מה הוא מספר לאשתו, אולי שהוא הולך לביליארד. הוא שולח אותי החוצה, הוא אומר שהם צריכים להזיע, הוא והיא. אז אני יוצא והולך לחפש סמרטוטים. בגדים קרועים, זבל, בגדים משומשים של חיילים אמריקאים, דברים מטונפים ומלאים בפרעושים. בהתחלה, כשהוא היה בא, לא רציתי ללכת: לא יכולתי לסבול שקפה־א־פיירו בא להיות בעל הבית בבית שלי. אחר כך אמא אמרה שאני חייב לכבד אותו כי הוא אחד מאלה שיש להם חברים חשובים וכי הוא נותן לנו אוכל. היא אמרה שהוא סוחר טוב, ושאני צריך רק ללמוד ממנו, והוא יכול להדריך אותי. אין לי כבוד אליו, אבל מאותו יום, כל פעם שהוא מגיע אני יוצא. את הסמרטוטים שאני אוסף אני מביא הביתה, ואמא צריכה לנקות אותם, לשפשף אותם, לתפור, ובסוף לתת אותם לקפה־א־פיירו, שיש לו דוכן בפיאצה מרקטו, והוא מצליח למכור אותם לאנשים פחות עניים מאיתנו. בינתיים אני מסתכל בנעליים וסופר על האצבעות את הנקודות וכשאני אגיע לעשר פעמים עשר, יקרה משהו טוב: אבא שלי יחזור עשיר מאמריקה ואני אזרוק החוצה את קפה־א־פיירו, אני אותו, לא הוא אותי.

לשם שינוי פעם אחת המשחק באמת עבד. מול תיאטרון סן קַרלוֹ ראיתי אדון עם נעליים חדשות ומבריקות לגמרי שהיו שוות ביחד מאה נקודות. ובאמת, כשחזרתי הביתה, קפה־א־פיירו היה מחוץ לדלת. אמא שלי ראתה את אשתו מטיילת ברחוב הראשי, ברֵטיפילוֹ, עם ארנק חדש מתחת לזרוע שלה. קפה־א־פיירו אמר: "את צריכה ללמוד לחכות. חכי וגם תורך יגיע." אמא שלי ענתה: "אז היום אתה תחכה," ובאותו יום היא לא נתנה לו להיכנס. קפה־א־פיירו נשאר מחוץ לבאסו, הדליק סיגריה והסתלק עם הידיים בכיסים. אני הלכתי מאחוריו, רק בשביל הכיף לראות אותו חמוץ, ואמרתי לו: "חג היום, קפה־א־פיירו? אתה לא מזיע?" הוא התכופף אלי, מצץ את הסיגריה, וכשנשף את האוויר, יצאו לו מהפה המון טבעות עשן. "פַספוּס," הוא אמר לי, "נשים ויין זה אותו הדבר. או שאתה השולט או שאתה נותן שישלטו בך. אם שולטים בך, אתה מאבד את ההכרה, נעשה עבד, ואני תמיד הייתי, ותמיד אהיה, גבר חופשי. בוא, נלך לשתות, היום אני ארשה לך לשתות יין אדום. קפה־א־פיירו יעשה ממך גבר היום!"

"חבל, קפה־א־פיירו, אני לא יכול לעשות לך נחת, אני עסוק."

"אתה, במה אתה עסוק?"

"אני צריך ללכת לאסוף סמרטוטים, כמו תמיד. הם לא שווים הרבה אבל נותנים לנו אוכל. ברשותך."

השארתי אותו לבד, עם טבעות העשן של הסיגריה שנעלמות באוויר.

את הסמרטוטים שאני מוצא אני שם בסל שאמא שלי נתנה לי. כשהסל מתמלא הוא נעשה כבד, אז התחלתי לסחוב אותו על הראש, כמו שראיתי את הנשים בשוק עושות. אבל אחר כך, עוד יום ועוד יום על הראש, נתלשו לי השערות והגולגולת שלי נשארה קירחת. לדעתי בגלל זה אמא שלי עשתה לי קלבסה, מה פתאום כינים!

בסיבוב של הסמרטוטים אני מרחרח בכל הכיוונים בעניין של הרכבת, אבל שום דבר. יש כאלה שאומרים לבן וכאלה שאומרים שחור. טומזינו חוזר ואומר שהוא לא חייב לנסוע כי לאמא שלו, דונה אַרמידָה, לא חסר כלום, והיא אף פעם לא התדרדרה ככה שהיא צריכה לבקש צדקה. פַּקיוֹקיָה, שהיא ראש הסמטה שלנו, אומרת שעד שלא יהיה מלך לא יקרו דברים מסוימים, ושאמהות לא מוכרות את הילדים שלהן. היא אומרת שאין כבר כָּ־בוֹד! וכל פעם שהיא אומרת את זה רואים את החניכיים החומות, שמחזיקות חזק את הקצת שיניים צהובות שיש שם, והיא יורקת מהרווחים של השיניים החסרות. אני חושב שפקיוקיה נולדה מכוערת, ובגלל זה לא היה לה אף פעם בעל. אבל אי־אפשר לדבר על זה כי זה נושא רגיש אצלה. וגם על זה שאין לה ילדים. פעם היתה לה חוחית, אבל היא ברחה ממנה. חוץ מאשר על החוחית, אפשר לדבר עם פקיוקיה על הכול.

גם זנדרליונה רווקה. לא התחתנה אף פעם. לא יודעים למה. יש כאלה שאומרים שהיא לא הצליחה לבחור בין אלה שהציעו לה ובסוף נשארה לבד, כי היא בעצם מאוד עשירה ולא רוצה להתחלק בכסף שלה עם אף אחד. יש כאלה שאומרים שהיה לה ארוס אבל הוא מת. יש כאלה שאומרים שהיה לה ארוס אבל הוא ברח כי הוא היה נשוי כבר. אני אומר שהכול רכילויות.

רק פעם אחת פקיוקיה וזנדרליונה הסכימו על משהו: כשהגרמנים נכנסו לסמטה לקחת דברים לאכול, ושתיהן החביאו קקי של יונים בתוך מאפה קָזַטיֵילוֹ, ואמרו שזה צִ'יקולי חזיר, מאכל מסורתי של העיר שלנו. האלה אכלו את זה ואמרו: גוּט, גוּט! בזמן שפקיוקיה וזנדרליונה הסתירו את הפנים וצחקו מאחורי הגב שלהם. יותר לא ראינו את הגרמנים, הם אפילו לא באו לנקום.

אמא שלי אנטונייטה לא מכרה אותי אף פעם, עד עכשיו. אבל אחר כך, יומיים־שלושה אחרי העניין עם הנזירה, אני חוזר הביתה עם סל הסמרטוטים ומוצא בבית את המדלנה קריסקואולו הזאת. הנה, אני חושב, באו לקנות אפילו אותי! בזמן שאמא שלי מדברת איתה, אני מסתובב בחדר כמו חצי מטומטם ואם שואלים אותי אני לא עונה או מגמגם בכוונה. אני רוצה להיראות מפגר, ככה לא יוכלו לקנות אותי יותר. כי מי האידיוט שירצה לקנות ילד מפגר או מגמגם?

מדלנה אומרת שגם היא ממשפחה ענייה ושהיא עדיין ענייה, אבל הרעב הוא לא אשמה אלא אי־צדק. שהנשים צריכות להתאחד בינן לבין עצמן כדי לשפר את המצב. פקיוקיה לעומת זאת אומרת שאם לכל הנשים יהיה שיער קצר ומכנסיים כמו של מדלנה, יתהפך העולם. אבל אני אומר: מי שמדברת, לה יש אפילו שפם! למדלנה אין שפם. יש לה פה אדום יפה ושיניים לבנות.

מדלנה מורידה את הקול ואומרת לאמא שלי שהיא מכירה את הסיפור שלה וכמה היא סבלה, בגלל האסון, ונשים צריכות לעזור זו לזו, מתוך אחווה. אמא שלי אנטונייטה מסתכלת שתי דקות בנקודה בקיר שאין בה שום דבר, ואני מבין שהיא חושבת על אחי הגדול לואיג'י.

לפני מדלנה באו לבית שלנו גברות אחרות, אבל לא היו להן שיער קצר ומכנסיים. הן היו גברות אמיתיות, עם בגדים טובים ותסרוקות בלונדיניות. כשהן נכנסו לסמטה, זנדרליונה עיקמה את הפרצוף ואמרה: הנה הגיעו גברות הצדקה. אנחנו היינו מרוצים בהתחלה, כי הן הביאו חבילות עם אוכל, אבל לאט־לאט גילינו שלא היה בחבילות לא פסטה, לא בשר ולא גבינה. היה אורז. תמיד אורז, רק אורז. כל פעם שהן באו, אמא שלי אנטונייטה היתה מרימה עיניים לשמים ואומרת: ממש בחורות כָּאֶרֶז, מטביעות אותנו באריזות אוֹרֶז! בהתחלה גברות הצדקה לא הבינו, ואחר כך כשראו שאף אחד לא רוצה את חבילות האורז, אמרו שזה המוצר הלאומי ושהן עושות "מסע פרסום לאורז". אנשים הפסיקו לפתוח כשהן דפקו בדלת. פקיוקיה אמרה שאנחנו לא יודעים להכיר תודה, שלא מגיע לנו כלום ושאין יותר כ־בוד. זנדרליונה לעומת זאת אמרה שהנשים האלה באו לעשות מאיתנו צחוק, הן והאורז, וכל פעם שמישהו רצה לתת לה במתנה משהו חסר תועלת אמרה: הנה, הגיעו גברות הצדקה!

מדלנה מבטיחה שיהיה כיף ברכבת ושהמשפחות מצפון וממרכז איטליה יתייחסו אלינו כאילו שאנחנו הילדים שלהן, ייתנו לנו לאכול, יטפלו בנו, ייתנו לנו בגדים ונעליים חדשות (שתי נקודות). אז הפסקתי להיראות מפגר ומגמגם ואמרתי: "אמא, תמכרי אותי לגברת הזאת!" מדלנה פותחת את הפה הגדול והאדום ומתחילה לצחוק, אבל אמא שלי אנטונייטה מחטיפה לי סטירה בגב היד שלה. אני נוגע לעצמי בפרצוף. הוא בוער, אני לא יודע אם בגלל הסטירה או מהבושה. מדלנה מפסיקה לצחוק ושמה יד על הזרוע של אמא שלי, והיא קופצת כאילו נגעה בסיר רותח. אמא שלי לא אוהבת שנוגעים בה, אפילו כדי ללטף. אחר כך מדלנה עושה קול רציני־רציני ואומרת שהיא לא רוצה לקנות אותי. שהמפלגה הקומוניסטית מארגנת משהו שלא ראו אף פעם קודם, משהו שייכנס להיסטוריה, שכולם יזכרו שנים על גבי שנים. "כמו הסיפור של הקָזַטיֵילוֹ והיונים?" אני שואל. אמא שלי אנטונייטה מסתכלת עלי עקום ואני חושב שהנה תגיע עוד סטירה, אבל במקום זה היא אומרת לי: "ואתה, מה אתה רוצה לעשות?" אני אומר שאם ייתנו לי נעליים חדשות לגמרי (עיטור כוכב) אני אלך אפילו ברגל לבית של הקומוניסטים, בלי רכבת. מדלנה מחייכת, אמא שלי מזיזה את הראש למעלה ולמטה, שזה אומר: בסדר.