בשתי הדרכים

פתח דבר מאת המתרגם

הֲיֵשׁ יוֹצֵא מִפֹּה לְאשֶׁר־נֶצַח / בִּזְכוּת עַצְמוֹ, אוֹ לוּ בִזְכוּת רֵעֵהוּ?

דנטה^*

אין זה דבר שבשגרה שרומן ביכורים זוכה לאחרית דבר פרי עטו של חוקר ספרות, שמכריז — כבר עם המהדורה הראשונה — על ייחודו של הספר ועל חשיבותו לספרות הלאומית. כך קרה לרומן שלפנינו, אלא שממילא אין בו דבר שגרתי. כשראה אור לראשונה בשנת 1991, בהוצאה קטנה, כבר מלאו למחברת ארבעים וחמש שנים, והרומן עצמו כבר היה למעשה כבן ארבע־עשרה. דניאלה הודרובה כתבה אותו במשך פחות משנה, מדצמבר 1977 עד אוקטובר 1978. הוא עבר אז מיד ליד בחוגי הספרות בצ'כוסלובקיה, אך הודרובה ככל הנראה כלל לא ניסתה להביאו לדפוס. במדינה הקומוניסטית, עשור אחרי הפלישה הסובייטית, לא היה אפשר להעלות על הדעת פרסום רומן פיוטי כזה, העוסק בין היתר בהיסטוריה הצ'כית, בדת, בגבול שבין חיים ומוות, באירועי חייו הרגילים של האדם הנקלע למערבולת ההיסטוריה, בריבוי הפנים של הכול. 'בשתי הדרכים' ראה אור אפוא רק אחרי נפילת הקומוניזם, ובהפרש של פחות משנה זה מזה ראו אור שני רומנים נוספים, 'גלמים' (1991) ו'תֶטָא' (1992). יחד הם מרכיבים טרילוגיה חופשית בשם Trýznivé město — 'עיר הייסורים', שם המתייחס אל השאול של דנטה, או 'קרת היגון' בתרגומו הנאה של עמנואל אולסבנגר. אין בכך פלא: העיר — כמעט תמיד פראג — היא מרכז ההתרחשות במכלול כתיבתה הספרותית של דניאלה הודרובה, והיא קשורה גם בכתיבתה האקדמית: הודרובה היא חוקרת ספרות, ואחד ממושאי מחקרה הוא המרחב שבו מתרחשים סיפורים. פראג אולי אינה ממש דמות ברומן שלפנינו, אך היא נוכחת כל העת ונוכחותה מודגשת ומוארת ללא הרף. העיר היא יותר מזירת התרחשות פשוטה; היא בימה ששחקנים עולים אליה ולא יורדים ממנה לעולם, והיא מניעה אותם ומוּנעת בהם, הולכת ומתמלאת בהם ואיננה מתרוקנת. הודרובה ממחישה עד כמה פראג היא אותה Mütterchen של קפקא — אימא קטנה, אבל אולי גם אימא'לה מאיימת, שטפרים חדים לה.

דניאלה הודרובה נולדה ב־1946. קריירת הכתיבה המוערכת שלה (בִּדיון ומחקר כאחד) נמשכת עד היום, ובעשור האחרון היא זוכה להכרה רחבה, הבאה לידי ביטוי גם בזכייתה בפרסים החשובים ביותר בצ'כיה בתחום הספרות — פרס המדינה (2011), פרס פרנץ קפקא (2012), ומעל הכול פרס מַגנֶזיה ליטֵרה לספר השנה (2016), המקבילה הצ'כית לפרס בּוּקר או לפרס ספיר. כמעט בכל יצירתה חוזרת הודרובה בדרך זו או אחרת אל רומן הביכורים שלפנינו, שהוא גם אחת מפסגות יצירתה. זהו טקסט מורכב ויפהפה, שדורש מן הקוראים התמסרות מהסוג המענג ביותר: כזו המבקשת את אמונם כי היא רוצה להציג להם עולם חדש, שיש לו חוקים משלו וחוקיות משלו, והוא מסתתר מאחורי העולם המוכר, היומיומי, הבנאלי. אכן, זהו רומן שניתן לקרוא אותו בשתי דרכים: כסיפורם הפרטי של אנשים שההיסטוריה כופה את עצמה על חייהם; וכמיתוס, אשר לא במקרה הוא מבוסס על ההיסטוריה הקרובה. זהו טקסט עשיר בסמלים, בארמזים ספרותיים ותרבותיים, ועם זאת הוא רחוק מלהיות תרגיל אינטלקטואלי. זהו סיפור נוגע ללב, עדין מאוד, על חיים קטנים בעידן שמסרב להיות קטן. הרומן הזה עוסק בחיים הפרטיים, וחיונית לו מאוד התובנה כי רק תם יאמין "בקיומו של הבדל עקרוני בין האדם והדברים, בין החיים והמתים, בין האדם והעולם. זה גולש אל זה באין מפריע, ואין לתפוס את רגע השינוי ומקומו" (עמ' 68). תפישה זו כה מהותית היא לטקסט, עד שהרומן מעניק קול גם לחפצים דוממים ולאירועים. כך מדברים כאן בגוף ראשון המזווה, הכרם, העור, מלאך אבן במבנה הקבר, ידונית (מחמם ידיים), וכן המהפכה — היא ההתקוממות העממית בפראג בשלהי מלחמת העולם השנייה — ואפילו תינוק שעוד לא נולד, ואולי מעולם לא היה אפילו עוּבר. וממילא נקודת המוצא של הרומן היא כי באמת ובתמים אין הבדל בין המתים והחיים. אלה אף אלה נוכחים בעיר כל העת זה לצד זה — המוות הוא המשך החיים באמצעים אחרים.

הביקורת הצ'כית מרבה לדבר על הודרובה בהקשר של כתיבה גברית דווקא. בעיניי, אין דבר רחוק יותר מן האמת. הודרובה כותבת כתיבה נשית מובהקת, בדגם שהתוותה אלן סיקסו. זו כתיבה שחורגת מן הצורה המקובלת; כתיבה שאינה רק מתארת נושאים שגברים אינם כותבים עליהם, אלא גם מדגימה את האחרוּת הנשית. הפוסטמודרניזם של הודרובה, הבא לידי ביטוי בביטול עיקש של גבולות הזמן הלינארי, בסירוב לבידול חד־משמעי, גברי ("או זה, או זה") ובבחירה באפשרות של גם־וגם — כל אלה נובעים מאותה כתיבה נשית שסיקסו הגדירה כ"צחוקה של המדוזה". אין זה מקרה שהרומן נפתח (הלכה למעשה, ממש במילותיו הראשונות) בדמות נשית פעילה. ברומן שקשה להצביע בו על גיבור מרכזי, בכל זאת שמור מקום מיוחד לאליצה דווידוביצ'ובה. הרומן מתאר כמה מן ההתרחשויות הגדולות של המאה העשרים, אך דווקא האירוע הפרטי של אליצה מכונן אותו. הטקסט הזה, שמתאר את התפרקות הסְדרים ואף מבצע התפרקות כזו, אינו יכול שלא להיות רומן נשי. רק כך מתאפשר עולם שכולו ראי, עולם שבו כל דמות משתקפת בדמות אחרת, עולם שבו הזאב הוא שׂה, וגם להפך. בלי לגלות יותר מדי אפשר לומר (כפי שמעיר חוקר הספרות החשוב לובומיר דולז'אל), כי לאליצה יש מקום מיוחד בקרב הקבוצה שעימה היא נמנית, כשם שלדיוויש פסקל, בן דמותה, יש מקום מיוחד בקבוצתו שלו. ואליצה בהחלט אינה האישה היחידה המניעה עלילות ברומן וחורצת בו גורלות.

באחרית הדבר למהדורה הראשונה של 'בשתי הדרכים' כותב ולדימיר מָצוֹרה, כי הרומן לדידה של הודרובה הוא ז'אנר אנטי־נורמטיבי, כזה שפותח דרכים חדשות; הוא ז'אנר מחפש, ז'אנר של אפשרויות קיצון. בשנת 1989 פרסמה הודרובה את קובץ המחקרים הראשון שלה, ששמו 'חיפוש הרומן' (Hledání románu), ובו היא דנה ברומן כז'אנר של מציאות ושל דמיון. מָצוֹרה מרחיק לכת וטוען כי החיפוש הוא מרכיב מרכזי באישיותה של הודרובה — המילה הצ'כית לחיפוש, hledání, היא אנגראמה (לא מושלמת) של השם Daniela H. גם אם איננו מאמינים במעין nomen est omen שכזה, בכוחו המבשר של השם, הרי שעם הטענה עצמה קשה שלא להסכים. מעשה החיפוש חוזר ברומן שוב ושוב בצורות שונות ומצד דמויות שונות (כשם שחוזרים בו אירועים רבים אחרים), ובעצם הרומן כולו — כפי שמעידה הודרובה עצמה בהקדמה הקצרה שחיברה עבור המהדורה העברית — ראשיתו בחיפוש שטרם הושלם גם היום.

הודרובה שוברת אפוא את הכללים המקובלים של הרומן, ויוצרת מעין תצרף של סיפורים, שבהם הזמן אומנם נע קדימה, אך בכל זאת אין הוא ליניארי, כשם שמעשה הסיפר איננו לינארי אף הוא. הזמן ההיסטורי, זמן האירועים המכוננים, מתערב כאן בהווה הסיפורי; הזמן גולש קדימה ואחורה, ובעצם גם הדימוי הזה אינו אפשרי בעולם של הודרובה, שהרי זמן הרומן הזה הוא פשוט "זמן אחר — זמן היקום, כאן אין מבדילים בין יום וליִל" (עמ' 53).

תפישה שגויה נוספת הרווחת בדיבור על הודרובה קושרת אותה לריאליזם מאגי ומבקשת למצוא נקודות השקה בינה ובין גרסיה מרקס, לדוגמה. אלא שפראג של הודרובה רחוקה מאוד ממקונדו של מרקס. כאן אין מאגיה; כאן זה מרכז אירופה. לדברים יש הסבר, ומה שאין לו הסבר, הרי הוא מוצג כחריג גם בעולמו של הרומן (פרטים כאלה יש ברומן מעטים בלבד). הרומן של הודרובה אינו מבולבל או מפורק; להפך, הוא בנוי לתלפיות. אלא שהוא דורש מן הקוראים המבקרים בו להבין כי טיול ברומן כמוהו כטיול בעיר. רק מרחוק אפשר לראות את המגדל כולו; כשאנו ניצבים למרגלותיו, נוכל לראות רק את קומותיו הראשונות. כך הרומן: אין בו כמעט פרט שנותר בלתי־מוסבר — אלא שההסבר עשוי להגיע במרחק פרק או שניים. לעיתים עלינו להמשיך מעט בדרך, להתרחק מן הלא־מובן כדי להבינו. שתי הדרכים ברומן הזה דורשות ירידה אל השאול; אך כשם שווירגיליוס מלווה את דנטה ומשמש לו מדריך בביקורו בתופת, כך גם המספר של הודרובה מלווה את הקוראים. שלא כמו דנטה, הודרובה אינה דורשת מקוראיה לזנוח כל תקווה בבואם בשערי הרומן; להפך, 'בשתי הדרכים' מציע נחמה מפתיעה לאלה שיהיו מוכנים לפסוע בין הקברים והמלכודות שפראג, אנשיה וההיסטוריה שלה טומנים להם.

'בשתי הדרכים' מציע אפוא שתי דרכי קריאה. בראש ובראשונה זהו סיפורן של דמויות מעניינות־באמת — סיפור אהבתם של אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבה ופּאבֶל סאנטנֶר, סיפור חייהם של מר קלֶצ'קָה ומר טוּרֶק — וסיפורן של מלחמות שכנים שתמיד מתערבות בהן מלחמות גדולות יותר. הודרובה טוֹוה ברומן הזה רשת קשרים יוצאי דופן, ואף על פי שמדובר בטקסט פיוטי מאוד, עברן של הדמויות מצליח בכל זאת להפתיע את הקוראים, לפרקים אפילו כסיפור בלשי. פרשת רצח מן העבר — רצח פוליטי ואישי כאחד — בגידות ורומנים אסורים, כל אלה מסופרים כאן בלשון ייחודית, המבקשת גם היא תשומת לב לעצמה.

אך זהו, כאמור, גם רומן שמבקש לכונן מיתוס ולהציג אלגוריה. באמצעות הדמויות החד־פעמיות שלו, המאכלסות בניין אחד מול בית הקברות הגדול של פראג, הוא מדבר גם על ההיסטוריה הצ'כית. מסיבה זו (ומשום שהוא מתרחש, כפי שמרמז שמו, בסביבה נוצרית שהדת ממלאת בה תפקיד מרכזי) חלק מן הארמזים ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים עלולים מטבע הדברים להיוותר סתומים לקוראים העבריים. כדי לא לעצור את שטף הקריאה ולהניח לקוראים למצות את הרומן ככל יכולתם בעצמם, צירפנו לטקסט הערות, אך בחרנו לרכזן בסוף הטקסט, ויחליטו הקוראים אם ברצונם לעיין בהן, ומתי. אני מאמין כי בחירתנו זו הולמת את רוח הטקסט.

לסיום נדרשות כאן שלוש הערות. הראשונה נוגעת לצורת השמות הנשיים בטקסט. בצ'כית נוספת לשם המשפחה הסיומת ová לציון נקבה. אשתו של סבא דווידוביץ' היא אפוא סבתא דווידוביצ'ובה, ובתו של מר קוצְק היא קוצְקובה. ברומן שפרטים חוזרים בו שוב ושוב (ובפרק אחד ממש עד כדי פרודיה עצמית); שלמשפטים רבים בו יש מקצב מובהק; ושבעצמו דן בחשיבות צורתו של השם (ראו הפרק 'המהפכה'), חשובה לטעמי ההבחנה הזו בשמות. בחרתי אפוא לשמור עליה — וממילא זהו שמה של האישה ואיני מוצא לנכון לשנותו.

הערה שנייה נוגעת לצורתו של הטקסט. על הקפיצות בזמן ועל הפרגמנטריות שלו כבר הערתי לעיל. אבל הודרובה מקפידה גם על שפה ייחודית שמרחיבה לעיתים את משמעותה המיידית של המילה. על הבחירות הלקסיקליות שלה נוסף גם תחביר לא שגרתי ושימוש ייחודי בסימני פיסוק, במיוחד בקווים מפרידים. כבר בפתיחת הפרק הראשון יעמדו הקוראים על דרכה של הודרובה לסמן (ובעצם, לא לסמן) דיאלוגים. היא מקפידה על כך בעקביות לכל אורך כתיבתה הספרותית, ומובן שמאפיינים ייחודיים אלה נשמרו ככל האפשר גם בתרגום העברי.

הערה שלישית, ואולי החשובה מכולן, נוגעת לעצם השם 'בשתי הדרכים'. המילה שבה משתמשת הודרובה בשם הרומן ובמקומות שונים בספר היא podobojí — זוהי מילה שהקשרה דתי במובהק ויש לה חשיבות רבה באמונה הפרוטסטנטית הצ'כית. בעוד שבמיסה הקתולית מקבלים המאמינים בסעודת הקודש (קומוניון) את גופו של ישוע (זהו לחם הקודש), דרשו הרפורמטורים הצ'כים שכל המאמינים יקבלו גם את דמו — זהו היין. השינוי הזה מהותי כל כך לאמונה הפרוטסטנטית, ובפרט בצ'כיה, ערש הרפורמציה ההוסיטית, עד שגביע היין היה לסמלן של הכנסיות ההוסיטיות, והוא מתנוסס בפתחן, על צריחיהן ועל מגדליהן. בעקבות הלטינית (sub utraque specie) התקבל בעברית המונח "בשני המינים". משלושה טעמים בחרתי לחרוג מתרגום מקובל זה. בראש ובראשונה, דומני שהצירוף ממילא אינו חלק מעולמו התרבותי של הקורא העברי הממוצע, אם הוא מוכר לו בכלל. שנית, משמעותו המיידית בעברית של הצירוף "שני המינים" היא זכר ונקבה — וכך הייתה נוספת למונח הנוצרי עוד משמעות (דקדוקית או סקסואלית) שאינה קיימת בו. הסיבה השלישית היא החשובה מכולן: הרומן עוסק במוצהר בכפילויות, בהכפלות, בחזרה־תוך־השתנות. הוא מצביע שוב ושוב על שתי דרכים להתקיים בהן, לחיות או למות בהן, על שתי בחירות שיש לאדם בכל מעשה, על עצם האפשרות לראות את העולם כמרחב של גם־וגם. אני מאמין אפוא כי הקוראים הבקיאים באוצר המילים העברי של הטרמינולוגיה הנוצרית ימחלו לי על בחירתי זו, שנועדה לשרת את הטקסט.

צאתו לאור בעברית של הרומן הזה הוא סיומה של דרך ארוכה, ולא אכחיש — גם התגשמות חלום. כמעט עשר שנים ניסיתי למצוא לו בית עברי, ואני מבקש להודות ליואב רייס וליורי מירון, בעלי הוצאת 'אפרסמון', על האמון שנתנו בספר. אומנם נדרשו לרומן ארבע־עשרה שנים בטרם ראה אור בצ'כית, ולתרגום האנגלי נדרשה אודיסיאה בת עשרים שנה עד שנמצא לו בית; אך גם עשור הוא פרק זמן מכובד. במהלך השנים עמדו עוד אנשים על יופיו של הטקסט וסייעו להביא משהו ממנו לקוראי העברית — תודתי אפוא גם ליורם מלצר, שפרסם כמה מן הפרקים הראשונים בכתב העת המקוון 'אלכסון'; וכן למיה סלע וליובל אביבי, שהקדישו לרומן מקום בתוכניתם ברדיו. תודה מיוחדת לד"ר אורית רמון על עזרתה הנדיבה בתרגום המונחים הנוצריים. לאלה, ולכל מי שחלק לו בצאתו לאור של התרגום, שלוחה תודתי הכנה.

פאר פרידמן

פראג, ספטמבר 2022