ממלכת האחיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממלכת האחיות
מכר
מאות
עותקים
ממלכת האחיות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ממלכת האחיות

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קרטיס סיטנפלד

קרטיס סיטנפלד (1975) Curtis Sittenfeld היא סופרת אמריקאית ילידת סינסנטי באוהיו. היא למדה בואסר בניו יורק ובסטנפורד. לאחר סיום לימודיה עברה לשרלוט בצפון קרולינה ועסקה בכתיבה עיתונאית.

 

"יש רמזים שאני אולי סילביה פלאת" כתבה סיטנפלד למאמר בניו יורק "אובזרבר". כמו סילביה פלאת' זכתה קרטיס בגיל 16 בתחרות כתיבה של הירחון Seventeen, ובגיל 22 - בתחרות השנתית של "מיסיסיפי ריוויו". סיפורים שלה פורסמו בניו-יורק טיים ובוושינגטון פוסט. היום, כשהיא נושקת לגיל ארבעים, היא לא מרגישה כמו סילביה לדבריה "וזה בסדר", אבל מתאים לה מאוד שישוו אותה לסלינג'ר.

 

את רומן הראשון הביכורים שלה, "במרחק נגיעה",  החלה לכתוב בגיל 24 והוא נבחר על ידי הניו יורק טיימס כאחד מעשרת הספרים הטובים לשנת 2005 והיה מועמד לפרס אוראנג' הבריטי. בשנת 2006 ראה אור ספרה "גבר חלומותי" ובשנת 2008 ראה אור ספרה "אישה אמריקאית".

נושאים

תקציר

רב מכר של הניו יורק טיימס
קייט וויולט, תאומות זהות, הבינו כבר בגיל צעיר שהן שונות מכולם: הן נולדו עם חושים המאפשרים להן לחזות את העתיד ולגלות את סודותיהם של אחרים. אבל בעוד ויולט מפגינה את כישוריה המיוחדים בכל הזדמנות, קייט עושה כמיטב יכולתה כדי להסתיר ואף לדכא אותם.
כשרעידת אדמה קטנה פוקדת את סט. לואיס בה מתגוררת האחיות, חייה של קייט עוברים טלטלה: ויולט מודיעה בשידור טלוויזיני שרעידת אדמה גדולה בהרבה עומדת להתרחש ואפילו נוקבת בתאריך, וקייט לא יודעת את נפשה מרוב מבוכה. בה בעת, היא חוששת שנבואתה של ויולט עומדת להתגשם. בעוד תאריך רעידת האדמה שתתרחש או לא הולך ומתקרב, קייט נאלצת להכיר בשבריריותם של החיים השלווים שטוותה לעצמה ולהתמודד עם הזעזועים שמזמנים לה היחסים עם בעלה, אביה ואחותה.
"ממלכת האחיות" הוא ספר משעשע, נבון ומעורר מחשבה על המחויבות שלנו כלפי אחרים, והאחריות שלנו למעשינו. קרטיס סיטנפלד, מהקולות הבולטים של הספרות האמריקאית בת זמננו ו מפליאה  בחדות אבחנה ובכישרון כתיבה יוצאי דופן.
קרטיס סינטפלד היא ילדית סינסנטי שבאוהיו. עם תום לימודיה בואסר עסקה בכתיבה עיתונאית ופירסמה מאמרים בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, בסלון ובמגזינים וכתבי עת נוספים.  סיטנפלד היא מחברת רב המכר "במרחק נגיעה" (2005) שנבחר על ידי הניו יורק טיימס כאחד מעשרת הספרים הטובים לשנת 2005, והיה מועמד לפרס אוראנג' הבריטי וכן "גבר חלומותי" ו"נשואה לאמריקה". כל ספריה ראו אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה. 

פרק ראשון

פרק ראשון: פתח דבר

 


דצמבר 1811
ניו מדריד, טריטוריית לואיזיאנה
 
רעידת האדמה הראשונה לא היתה החזקה ביותר — זו תגיע מאוחר יותר, בפברואר 1812 — אך אין ספק שההלם שחוללה היה החזק ביותר. היא התרחשה מעט אחרי שתיים לפנות בוקר, ואני מדמיינת לעצמי כיצד היא העירה את תושבי ניו מדריד: את החוואים ואת סוחרי הפרוות, את הקריאולים הצרפתים ואת האינדיאנים ואת החלוצים האמריקנים. באזור חיו יותר גברים מנשים, ומעט משפחות; אף שהיתה זו עיירת שוק הומה באגן התחתון של נהר המיסיסיפי, האוכלוסייה מנתה ככל הנראה פחות מאלף איש. האנשים שכבו במיטותיהם בלילה הקר והרגיל הזה, כשללא אזהרה הפר קול היסדקות אדיר את הדממה, רעם הולך וגובר, ולאחריו העובדה הבלתי אפשרית שהיא הרעד עצמו: התנדנדו לא רק מיטותיהם או רצפותיהם או בתיהם, אלא גם האדמה שלרגליהם. בין שנשארו בפנים או אצו החוצה, הם ודאי שמעו את בהמותיהם זועקות, שמעו עצים מתנפצים, את המיסיסיפי שואג. מרוב הערפל והעשן שמילאו את האפלה, ודאי הרגישו את האדמה מיטלטלת עוד לפני שהבינו כי הם יכולים גם לראות אותה מתנחשלת כמו האוקיינוס. במקומות מסוימים, האדמה התבקעה לשניים והקיאה מים, חול וסלעים, עצים שלמים שבלעה זמן קצר קודם לכן, ובמקומם הערתה אל תוכה סוסים ופרות. מתוך הסדקים והבורות הגיח ועלה ריח הגופרית, כמו הבל פיו הזדוני של ענק הבוקע ממעמקי האדמה.
במשך שעות הטלטלות לא פסקו, ולבסוף, כשמקצבן המתעתע השתנה, הוא לא נחלש אלא התעצם: עוד פעמיים, בשבע בבוקר ואז שוב באחת־עשרה, האדמה התפוצצה מחדש. ועלות השחר לא הביא עמו אור. עדיין נותרה מהומת אדי הקיטור, פעיותיהן וצווחותיהן של חיות הבית והבר, העצים הקורסים והאדמה היורקת והנהר השוצף ללא רחם.
רק לקראת שעת הצהריים נחה האדמה, בהדרגה. אבל מה נותר? בתי האנשים — מבנים בני קומה אחת עשויים בולי עץ או שבסיסם קורות עץ — נמחו כליל, ועמם גם החנויות והכנסיות בעיירה. הקרקע היתה שבורה, הנהר נעכר. גדות המיסיסיפי פשוט צללו אל תוך המים שמתחתן, ולקחו עמן בתים, בתי עלמין ויערות; סירות קאנו וסירות נהר נעלמו כלא היו מתחת לגלים בגובה עשרה מטרים, צצו שוב, ואז שבו ונעלמו.
אף שוודאי נראה, בשעות אחר הצהריים של שישה־עשר בדצמבר 1811, כאילו סוף העולם קרֵב, הרי שחורבן נוסף עמד בפתח. באותו אזור מרוחק אירע רעש חזק נוסף בעשרים ושלושה בינואר 1812, ושבועיים לאחר מכן, בשבעה בפברואר, האחרון והגדול ביותר. בתוך חודשים ספורים נעלמו עיירות שלמות לא רק מטריטוריית לואיזיאנה — שבקרוב תיקרא טריטוריית מיזורי — אלא גם מטריטוריית המיסיסיפי ומטנסי. אנשים טענו שנהר המיסיסיפי זורם לאחור ושאת השפעותיהן של הרעידות היה אפשר להרגיש במרחק מאות קילומטרים משם: ששעונים עמדו מלכת בנאצ'ז, ארובות התמוטטו בלואיוויל ופעמוני כנסייה דינדנו בבוסטון.
אך אולי היו אלה רק סיפורים ותו לא, תוספות לתפארת המליצה שיותר משהיו מדויקות, פשוט קשה היה לעמוד בפניהן. סולמות למדידת עוצמה יופיעו רק כעבור מאה שנה, כך שחישובי הרעידות בניו מדריד בוצעו רק כעבור זמן רב, ואף שהאומדנים הגבוהים ביותר הציבו אותן מעל 8 — חזק יותר מרעידת האדמה של 1906 בסן פרנסיסקו, החזקה בכל רעידות האדמה שהתרחשו בארצות הברית היבשתית מאז הקמתה — הרי שעל פי ניחושים אחרים עוצמתן היתה קרובה יותר ל־7. מה שהפך אותן למפחידות, ללא ספק, אבל לא חסרות תקדים.
בעלי יגיד שיש חשיבות להבחנות כאלה, שיש דרכים לערוך מחקר ולהציג השערות בהתבסס על ראיות מהימנות. אחותי תחלוק עליו. היא תגיד שאנחנו יוצרים מציאות משלנו — שהאמת, בסופו של דבר, היא הדבר שאנחנו בוחרים להאמין לו.

קרטיס סיטנפלד

קרטיס סיטנפלד (1975) Curtis Sittenfeld היא סופרת אמריקאית ילידת סינסנטי באוהיו. היא למדה בואסר בניו יורק ובסטנפורד. לאחר סיום לימודיה עברה לשרלוט בצפון קרולינה ועסקה בכתיבה עיתונאית.

 

"יש רמזים שאני אולי סילביה פלאת" כתבה סיטנפלד למאמר בניו יורק "אובזרבר". כמו סילביה פלאת' זכתה קרטיס בגיל 16 בתחרות כתיבה של הירחון Seventeen, ובגיל 22 - בתחרות השנתית של "מיסיסיפי ריוויו". סיפורים שלה פורסמו בניו-יורק טיים ובוושינגטון פוסט. היום, כשהיא נושקת לגיל ארבעים, היא לא מרגישה כמו סילביה לדבריה "וזה בסדר", אבל מתאים לה מאוד שישוו אותה לסלינג'ר.

 

את רומן הראשון הביכורים שלה, "במרחק נגיעה",  החלה לכתוב בגיל 24 והוא נבחר על ידי הניו יורק טיימס כאחד מעשרת הספרים הטובים לשנת 2005 והיה מועמד לפרס אוראנג' הבריטי. בשנת 2006 ראה אור ספרה "גבר חלומותי" ובשנת 2008 ראה אור ספרה "אישה אמריקאית".

סקירות וביקורות

הנבואה ניתנה לשוטים 'ממלכת האחיות' של קרטיס סיטנפלד יכול להסביר את המשיכה הגוברת לספרות פנטזיה ספרה הראשון של קרטיס סיטנפלד - סופרת אמריקאית ילידת ‭ - 1975‬ שתורגם לעברית בשם 'במרחק ‭ ,'נגיעה‬ הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת צעירים מכל העדות. זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר, על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימייה יוקרתית בחוף המזרחי. בעקבותיו קראתי ספר נוסף של סיטנפלד, 'גבר ‭ ,'חלומותי‬ ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, גם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. בניגוד לדעה המקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת כי נדיר שאדם מכיר את עצמו ואת סביבתו באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת (כמו שאמר ההיסטוריון היווני פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו‭.(‬

אני מקדים את כל זה - הריאליזם הצלול והאליס מונרו-אי של סיטנפלד - כדי להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש, 'ממלכת ‭ ,'האחיות‬ מכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הוא מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לשניים שחיה בסנט-לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצל שתיהן כוחות על-טבעיים שאיפשרו להן לחזות את העתיד. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים, ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כשויולט חוזה רעידת אדמה וזוכה לחשיפה כלל ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה.

במקביל ליסוד העל-טבעי, משקף הרומן את יכולותיה של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. יש כאן תמונה מלאה של חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה כדי להיות אמא; יחסיה עם בעלה הגיאוגרף; יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל ובעלה השחור. בצד המלאות הריאליסטית נהנה 'ממלכת האחיות' ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות שהצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. למשל האופן האורגני שבו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים.

אז בשביל מה נחוץ לסיטנפלד החלק העל-טבעי? אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת תיראה השאלה הזו מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה להפגין כישורים ומיומנויות גאוניים, אני מודה שיש לי מעצור פנימי - מאוד לא אופנתי אמנם - מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית‭."‬ הסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על הצורך שישקרו לנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה כנראה חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. לתפיסתי המיושנת, אם כן, לא ברור למה סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פונה לכתיבת פנטזיה.

יכולתי לטעון שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו-אייג'ית שלנו לאמונות הבל - כשם שבחרה לדון ביחסים בין-גזעיים (הנישואים המעורבים של שכניה של קייט‭,(‬ בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות‭,(‬ בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט מוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור מוותר על שלו‭.(‬ אולי לכן גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם - הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה, וכמו בן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת. אלא שתירוץ כזה - שסיטנפלד מעוניינת לבקר את הנהייה העכשווית אחר מיסטיקה - לא עומד לה. כי הרי לפי ההיגיון של הספר, לתאומות יש אכן כוחות על-טבעיים. הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

לי נראה (ואני נמנע מפירוט כדי לא לקלקל את הנאת הקריאה) שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע - ודווקא משום שהכותבת שלו אינטלי - גנטית מאוד - את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. הוא חושף שמה שבאמת מציק לקייט (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה, אלא לריגוש סיסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ‭ במרחק'(‬‭)'נגיעה‬ והבגרות המוקדמת ‭ גבר'(‬‭)'חלומותי‬ הן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש - הרי שהבגרות )אחרי הנישואים, אחרי הילדים( נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן שינערו את אבק השעמום מהחיים. כך חושף הספר הלא-רע הזה, כבדרך אגב, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.
אריק גלסנר 7 לילות 18/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

הנבואה ניתנה לשוטים 'ממלכת האחיות' של קרטיס סיטנפלד יכול להסביר את המשיכה הגוברת לספרות פנטזיה ספרה הראשון של קרטיס סיטנפלד - סופרת אמריקאית ילידת ‭ - 1975‬ שתורגם לעברית בשם 'במרחק ‭ ,'נגיעה‬ הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת צעירים מכל העדות. זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר, על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימייה יוקרתית בחוף המזרחי. בעקבותיו קראתי ספר נוסף של סיטנפלד, 'גבר ‭ ,'חלומותי‬ ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, גם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. בניגוד לדעה המקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת כי נדיר שאדם מכיר את עצמו ואת סביבתו באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת (כמו שאמר ההיסטוריון היווני פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו‭.(‬

אני מקדים את כל זה - הריאליזם הצלול והאליס מונרו-אי של סיטנפלד - כדי להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש, 'ממלכת ‭ ,'האחיות‬ מכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הוא מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לשניים שחיה בסנט-לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצל שתיהן כוחות על-טבעיים שאיפשרו להן לחזות את העתיד. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים, ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כשויולט חוזה רעידת אדמה וזוכה לחשיפה כלל ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה.

במקביל ליסוד העל-טבעי, משקף הרומן את יכולותיה של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. יש כאן תמונה מלאה של חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה כדי להיות אמא; יחסיה עם בעלה הגיאוגרף; יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל ובעלה השחור. בצד המלאות הריאליסטית נהנה 'ממלכת האחיות' ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות שהצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. למשל האופן האורגני שבו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים.

אז בשביל מה נחוץ לסיטנפלד החלק העל-טבעי? אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת תיראה השאלה הזו מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה להפגין כישורים ומיומנויות גאוניים, אני מודה שיש לי מעצור פנימי - מאוד לא אופנתי אמנם - מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית‭."‬ הסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על הצורך שישקרו לנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה כנראה חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. לתפיסתי המיושנת, אם כן, לא ברור למה סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פונה לכתיבת פנטזיה.

יכולתי לטעון שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו-אייג'ית שלנו לאמונות הבל - כשם שבחרה לדון ביחסים בין-גזעיים (הנישואים המעורבים של שכניה של קייט‭,(‬ בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות‭,(‬ בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט מוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור מוותר על שלו‭.(‬ אולי לכן גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם - הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה, וכמו בן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת. אלא שתירוץ כזה - שסיטנפלד מעוניינת לבקר את הנהייה העכשווית אחר מיסטיקה - לא עומד לה. כי הרי לפי ההיגיון של הספר, לתאומות יש אכן כוחות על-טבעיים. הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

לי נראה (ואני נמנע מפירוט כדי לא לקלקל את הנאת הקריאה) שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע - ודווקא משום שהכותבת שלו אינטלי - גנטית מאוד - את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. הוא חושף שמה שבאמת מציק לקייט (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה, אלא לריגוש סיסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ‭ במרחק'(‬‭)'נגיעה‬ והבגרות המוקדמת ‭ גבר'(‬‭)'חלומותי‬ הן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש - הרי שהבגרות )אחרי הנישואים, אחרי הילדים( נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן שינערו את אבק השעמום מהחיים. כך חושף הספר הלא-רע הזה, כבדרך אגב, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.
אריק גלסנר 7 לילות 18/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
ממלכת האחיות קרטיס סיטנפלד

פרק ראשון: פתח דבר

 


דצמבר 1811
ניו מדריד, טריטוריית לואיזיאנה
 
רעידת האדמה הראשונה לא היתה החזקה ביותר — זו תגיע מאוחר יותר, בפברואר 1812 — אך אין ספק שההלם שחוללה היה החזק ביותר. היא התרחשה מעט אחרי שתיים לפנות בוקר, ואני מדמיינת לעצמי כיצד היא העירה את תושבי ניו מדריד: את החוואים ואת סוחרי הפרוות, את הקריאולים הצרפתים ואת האינדיאנים ואת החלוצים האמריקנים. באזור חיו יותר גברים מנשים, ומעט משפחות; אף שהיתה זו עיירת שוק הומה באגן התחתון של נהר המיסיסיפי, האוכלוסייה מנתה ככל הנראה פחות מאלף איש. האנשים שכבו במיטותיהם בלילה הקר והרגיל הזה, כשללא אזהרה הפר קול היסדקות אדיר את הדממה, רעם הולך וגובר, ולאחריו העובדה הבלתי אפשרית שהיא הרעד עצמו: התנדנדו לא רק מיטותיהם או רצפותיהם או בתיהם, אלא גם האדמה שלרגליהם. בין שנשארו בפנים או אצו החוצה, הם ודאי שמעו את בהמותיהם זועקות, שמעו עצים מתנפצים, את המיסיסיפי שואג. מרוב הערפל והעשן שמילאו את האפלה, ודאי הרגישו את האדמה מיטלטלת עוד לפני שהבינו כי הם יכולים גם לראות אותה מתנחשלת כמו האוקיינוס. במקומות מסוימים, האדמה התבקעה לשניים והקיאה מים, חול וסלעים, עצים שלמים שבלעה זמן קצר קודם לכן, ובמקומם הערתה אל תוכה סוסים ופרות. מתוך הסדקים והבורות הגיח ועלה ריח הגופרית, כמו הבל פיו הזדוני של ענק הבוקע ממעמקי האדמה.
במשך שעות הטלטלות לא פסקו, ולבסוף, כשמקצבן המתעתע השתנה, הוא לא נחלש אלא התעצם: עוד פעמיים, בשבע בבוקר ואז שוב באחת־עשרה, האדמה התפוצצה מחדש. ועלות השחר לא הביא עמו אור. עדיין נותרה מהומת אדי הקיטור, פעיותיהן וצווחותיהן של חיות הבית והבר, העצים הקורסים והאדמה היורקת והנהר השוצף ללא רחם.
רק לקראת שעת הצהריים נחה האדמה, בהדרגה. אבל מה נותר? בתי האנשים — מבנים בני קומה אחת עשויים בולי עץ או שבסיסם קורות עץ — נמחו כליל, ועמם גם החנויות והכנסיות בעיירה. הקרקע היתה שבורה, הנהר נעכר. גדות המיסיסיפי פשוט צללו אל תוך המים שמתחתן, ולקחו עמן בתים, בתי עלמין ויערות; סירות קאנו וסירות נהר נעלמו כלא היו מתחת לגלים בגובה עשרה מטרים, צצו שוב, ואז שבו ונעלמו.
אף שוודאי נראה, בשעות אחר הצהריים של שישה־עשר בדצמבר 1811, כאילו סוף העולם קרֵב, הרי שחורבן נוסף עמד בפתח. באותו אזור מרוחק אירע רעש חזק נוסף בעשרים ושלושה בינואר 1812, ושבועיים לאחר מכן, בשבעה בפברואר, האחרון והגדול ביותר. בתוך חודשים ספורים נעלמו עיירות שלמות לא רק מטריטוריית לואיזיאנה — שבקרוב תיקרא טריטוריית מיזורי — אלא גם מטריטוריית המיסיסיפי ומטנסי. אנשים טענו שנהר המיסיסיפי זורם לאחור ושאת השפעותיהן של הרעידות היה אפשר להרגיש במרחק מאות קילומטרים משם: ששעונים עמדו מלכת בנאצ'ז, ארובות התמוטטו בלואיוויל ופעמוני כנסייה דינדנו בבוסטון.
אך אולי היו אלה רק סיפורים ותו לא, תוספות לתפארת המליצה שיותר משהיו מדויקות, פשוט קשה היה לעמוד בפניהן. סולמות למדידת עוצמה יופיעו רק כעבור מאה שנה, כך שחישובי הרעידות בניו מדריד בוצעו רק כעבור זמן רב, ואף שהאומדנים הגבוהים ביותר הציבו אותן מעל 8 — חזק יותר מרעידת האדמה של 1906 בסן פרנסיסקו, החזקה בכל רעידות האדמה שהתרחשו בארצות הברית היבשתית מאז הקמתה — הרי שעל פי ניחושים אחרים עוצמתן היתה קרובה יותר ל־7. מה שהפך אותן למפחידות, ללא ספק, אבל לא חסרות תקדים.
בעלי יגיד שיש חשיבות להבחנות כאלה, שיש דרכים לערוך מחקר ולהציג השערות בהתבסס על ראיות מהימנות. אחותי תחלוק עליו. היא תגיד שאנחנו יוצרים מציאות משלנו — שהאמת, בסופו של דבר, היא הדבר שאנחנו בוחרים להאמין לו.