שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר חקירה מס' 2

פרק ראשון: פרק 1

מותה המסקרן של גְרֶטָה בֶּרלינגֶר
 
קרניים של אור ירוק הסתחררו סביב קוֹנסְטַנטִין, נער עדין בן חמש־עשרה, כשהעביר את ידיו על כדור הבדולח שלו.
"התאספנו הערב כדי להעלות את רוחו של גוּנטֶר בֶּרלינגֶר. הו, רוחות, אנא דברו עמי!" פניו הצעירות של קוֹנסְטַנטִין קרנו בזוהר על־טבעי. גון עורו היה בהיר, סנטרו בולט, אפו סולד ושערו בלונדיני ומתולתל. במבט ראשון הוא נראה כמו מלאך. אבל קולו, שנישא בביטחון של אדם מבוגר ומנוסה, ועיניו, שצבען שחור עז המעוטר בכחול כהה, פוגגו את המראה השמימי.
הטרקלין היה שרוי באפלולית. רק הזוהר שנבע מכדור הבדולח שבמרכזו של שולחן עגול מעץ מהגוני האיר ברוך את פניהם של חמשת הנוכחים.
לימינו של קוֹנסְטַנטִין ישבה האפוטרופסית שלו, טארָה, אישה גרמית בעלת רעמת שיער שחור וגס הממסגרת את פניה הכחושות, ולשמאלו ישב האפוטרופוס שלו, כּריסְטוֹפֶר, אדם מוצק שפניו סמוקות ופיו קפוץ בנוקשות, כמו סירה הפוכה. ביניהם ישבו האורחות של קוֹנסְטַנטִין, גברת גְרֶטָה בֶּרלינגֶר ואחייניתה, אֶלזָה הוֹף, ורכנו קדימה במושביהן בלהיטות רבה.
השנה היתה 1889, החודש נובמבר. רוח קרירה נשבה מנהר התמזה, חדרה פנימה והרעידה את זגוגיות החלונות בבית האחוזה הגותי בשכונת צ'לסי שבלונדון, שם נפגשו.
"הו, רוחות מהעולם הבא, הביאו את האיש המדובר למען אהובתו הממתינה." קולו של קוֹנסְטַנטִין עלה וגבר.
גיטרה שניצבה לנגד מראה ארוכה התרוממה מהקרקע והחלה לנגן מעצמה. למנגינה היה צליל צועני מובהק ועמוק.
גְרֶטָה היתה מנוסה בעניינים הנוגעים לחוכמת הנסתר וראתה תופעות שכאלה בעבר. היא התבוננה בריכוז בכדור הבדולח, ולחייה הרכות והמפודרות רטטו מציפייה. אֶלזָה חיפשה אחר חוטים המפעילים את כלי הנגינה ולאחר מכן נעצה את עיניה הירוקות בהירות בנער.
קוֹנסְטַנטִין המהם וזימר בתיאום עם המנגינה שבקעה מהגיטרה. מילים זרות יצאו מפיו. הוא נהם ויילל בקולות השונים מקולו שלו. הקולות הדהדו בכל רחבי הטרקלין, כאילו אנשים בלתי נראים מפיקים צלילים סביבם.
אט־אט התפוגג הזוהר הירוק של כדור הבדולח והפך לצהוב ולאחר מכן ללבן. כיסאו של קוֹנסְטַנטִין התרומם כמטר מהרצפה והתנודד מצד לצד, בעוד הנער מניף את זרועותיו.
אֶלזָה צמצמה את עיניה והביטה במראֶה בחוסר אמון. גְרֶטָה התבוננה בנער ביראת כבוד. היא השתתפה בסיאנסים רבים, אך מעולם לא היתה עדה לדבר מעין זה, גם לא בשני ביקוריה הקודמים אצל קוֹנסְטַנטִין. היא מעכה את ממחטת המשי שלה בכף ידה וקיוותה נואשות שאחרי כל השנים האלה תוכל סוף־סוף לראות שוב את בעלה.
בן רגע חדל סיבובן המהיר של הקרניים שבקעו מכדור הבדולח. הן התלכדו לקרן אחת של אור לבן שנורתה אל התקרה. הגיטרה השתתקה וגלשה מטה. כיסאו של קוֹנסְטַנטִין ירד אל הרצפה.
המְתַקְשֵר הצעיר הצמיד את כפות ידיו אל פניו. "מצאתי את הרוח שאתן מחפשות! אך הוא בא אלינו באי־רצון, כיוון שהמתים אינם אוהבים שמטרידים אותם."
גְרֶטָה החניקה יבבה ומחתה את זוויות עיניה.
רגע לאחר מכן ניקב ברק את האוויר. בתוך ענן עשן שעלה מאחורי גבו של קוֹנסְטַנטִין הופיע רוח רפאים: גבר גבוה ובנוי לתלפיות, ולגופו חליפת ספארי. שערו היה לבן; שפמו, הדומה למטאטא, היה גזום למשעי ועיניו בצבע חום כהה. צורתו היתה אנושית לגמרי, אלא שהוא זהר בכל צבעי הקשת.
גְרֶטָה נאנקה בקול, עיניה פעורות לרווחה. אֶלזָה, שזיהתה מיד את דודהּ, נשמה נשימה קצרה ואחזה בידה של דודתה.
רוח הרפאים החווה תנועה מלאת אהבה כלפי גְרֶטָה. "בִּישׁוֹ הקטנה שלי," הוא לחש.
גְרֶטָה לפתה את חזהּ וצרחה. כשנפלה מכיסאה, נפלטה מפיה גרגור חנוק וחסר פשר.