האדס

פרק ראשון: 1

 
החלטתי שהמזל שיחק לי כשעיני נחו לראשונה על עדן ארצֶ'ר. היא ישבה ליד החלון עם הגב אלי. ראיתי רק פיסה מפניה הזוויתיות כשהיא סקרה את מעגל הגברים סביבה. זה נראה כמו מפגש כלשהו של קבוצת תמיכה, לשיחה על האיש שאת מקומו מילאתי, השותף המנוח של עדן. כמה מהגברים במעגל היו אפורי פנים וחמורי סבר, כאילו רק לפני רגע השתלטו על רגשותיהם. הפסיכולוג שניהל את מפגש התמיכה נראה כאילו מישהו גנב לו הרגע את הפרוטה האחרונה בכיסו.
עדן, לעומת זאת, הייתה שקטה ומהורהרת. היא החזיקה בידה הימנית סכין קפיצית, שרק אני ראיתי, וסגרה ופתחה אותה באגודל. סקרתי בעיני את צמתה השחורה הארוכה וליקקתי את שיני. הכרתי את הטיפוס שלה, פגשתי המון כאלה באקדמיה לשוטרים. שום חברים, שום עניין בקשר עם מישהו ממגורי הבנים בסופי־שבוע שקטים כשהשוטרים אינם בשטח. היא יכלה לרוץ על העקבים בגובה שבעה סנטימטרים האלה, זה בטוח. המניקור ששווה ארבעים דולר היה השלישי שלה בחודש הזה, אבל היא תשבור לחולדה את המפרקת אם היא תמצא אותה במזווה שלה. אהבתי את ההופעה החיצונית שלה. אהבתי את ההתנשמות האיטית והשלֵווה שלה, בזמן שהשוטרים סביבה השתדלו לא להתפרק לחתיכות.
עמדתי שם ליד השמשה החד־כיוונית והקשבתי בחצי אוזן לפקד ג'יימס מברבר על דוֹיל ואיזו אבדה היא מותו למחלק הרצח של משטרת סידני רבתי ומה זה עולל למורל. המפגש הסתיים ועדן החליקה את הסכין לתוך החגורה שלמותניה. חולצת הכותנה הלבנה הייתה צמודה אל גזרתה החטובה. עיניה הגדולות והכהות הושפלו אל השטיח כשעברה דרך פתח הדלת לעברי.
"עדן." הפקד החווה בידו עלי. "פרנק בֶּנֶט, השותף החדש שלך."
חייכתי ולחצתי את ידה. היא הייתה חמימה ונוקשה בכף ידי.
"תנחומי," אמרתי. "שמעתי שדוֹיל היה בחור נהדר." אני גם שמעתי שעדן חזרה עם נתזים של דמו על פניה, ופיסות של מוחו על חולצתה.
"אתה עומד להיכנס לנעליים גדולות מאוד," היא אמרה בניד ראש. קולה היה עגום.
היא חייכה מין חצי חיוך לאה, כאילו ההופעה הפתאומית שלי כשותף שלה היא רק עוד מטרד בבוקר ארוך ומחורבן. עיניה פגשו בעיני לקצרה שבשניות לפני שהסתלקה לדרכה.
פקד ג'יימס הראה לי את המקום שלי בבור־הבילוש. שולחן העבודה היה מעורטל מהחפצים האישיים של דוֹיל. הוא היה סדוק ועירום, חוץ מטלפון פלסטיק שחור ונקודת חיבור למחשב נייד. כמה אנשים נשאו את מבטם משולחנם כשנכנסתי. הנחתי שהם יציגו את עצמם בבוא הזמן. קבוצת גברים ונשים ליד תחנת הקפה כיבדו אותי בסקירה כללית ואחר כך נפנו זה לזה להחלפת הערכות. הם החזיקו ביד ספלים ועליהם סיסמאות כמו "היזהרו מהמכורים ל'דמדומים'" ו"הטמבל הכי גדול בעולם".
אמי הייתה לוחמת להגנה על בעלי החיים בטבע ולרווחתם, מהסוג שייעצר ויחטט בכיסים של גוויות קנגרואים למקרה שיש בהם גורי קנגרו, יגרד מהכביש עופות מחוצים למחצה ויעניק להם מיתת חסד או ירפא אותם. בוקר אחד היא הביאה קופסה של גוזלי ינשוף טעוני טיפול, שלושה במספר, שאמם נטשה אותם. הגברים והנשים במשרד הזכירו לי את הינשופים האלה, איך הם הצטופפו בפינה של קופסת הנעליים כשפתחתי אותה, ואת הזעקה שבקעה מעיניהם השחורות והריקות מאימה.
השתוקקתי לדבר עם אנשים כאן. היו פה בטיפול כמה תיקים מדליקים, והתפקיד הזה היה מבחינתי קידום. המחלקה האחרונה שעבדתי בה בצפון סידני עסקה בעיקר בכנופיות פשע אסיאתיות. הכול היה שם ישר ולעניין וחוזר על עצמו - פגיעות והוצאות להורג ממכוניות נוסעות ושוד מסעדות, השתקת אבות במכות ונערות צעירות בהפחדה. ידעתי מהפרסומים בכלי התקשורת ומהשמועות שהסתובבו במשרד הקודם שלי, שבמשטרת סידני רבתי מחפשים ילדה בת אחת־עשרה שנעדרת ועכשיו כבר ככל הנראה מתה איפשהו. ולפי שמועה אחרת שהגיעה לאוזני, מישהו כאן עובד על פרשת אייוַון מילאט רוצח התרמילאים שאירעה בשנות התשעים. רציתי לפרוק את החפצים שלי במהירות וללכת לחפש לי כמה סיפורי מלחמה.
עדן ישבה על קצה השולחן שלי כשפתחתי את ארגז הפלסטיק שהבאתי איתי והתחלתי לסדר את החפצים שלי במגירות. היא כחכחה בגרונה והביטה סביבה במבוכה כדי לא לפגוש במבטי.
"נשוי?" היא שאלה.
"פעמיים."
"ילדים?"
"הא!"
היא העיפה בי מבט, וסובבה שוב ושב את שעון הכסף שעל פרק ידה. התיישבתי בכיסא של דוֹיל. הוא היה חם משמש הבוקר שקרניה חדרו מהחלונות הגבוהים שמעלינו. אף שידעתי זאת, הרגשתי צמרמורת למחשבה שהוא אולי ישב כאן, לא מזמן, דיבר בטלפון או בדק מיילים.
"למה קיבלת את התפקיד הזה?"
יכולתי להריח אותה כשהתכופפתי והרמתי את התרמיל שלי מהרצפה. היא הדיפה ריח של דברים יקרים. מגפיים מעור משובח חיבקו את שוקיה, ובושם בוטיק עלה מצווארה. אמרתי לעצמי שהיא צריכה להיות בשלהי שנות העשרים לחייה ושנשים בגיל הזה מחפשות בחורים טיפה יותר מבוגרים - והעובדה שהקדמתי אותה בכעשר שנים לא עושה אותי בהכרח טיפוס דוחה. אמרתי לעצמי שהיא לא תבחין באפור שהתחיל לבצבץ על רקותי.
"גם אני איבדתי שותפה, ואני לבד כבר שישה חודשים."
"מצטערת לשמוע." שוב הרדידות הזאת שבקולה. "בתפקיד?"
"לא. התאבדות."
איש התקרב אלינו, הקיף את השולחן, התיישב ליד עדן והניח רגל אחת על משטח השולחן מולי. צלקת גדולה ומכוערת נמתחה לאורך רקתו הימנית וחדרה אל תוך קו השיער כמו ברק לבן. היא משכה כלפי מעלה את זווית עינו. עדן הביטה בו באותו חצי חיוך של מבוכה.
"פרנקי, נכון?" הוא שאל בחיוך וחשף טור שיניים לבנות בולטות.
"פרנק."
"אֶריק." הוא לפת את כף ידי וטלטל אותה. "אם הבחורה הזאת תתחיל להיות קצת גדולה עליך, תבוא ותגיד לי, טוב?" הוא נגח בצלעותיה של עדן בחוזקה במרפקו. יצור דוחה. היא גיחכה.
"אני בטוח שלא תהיה לי בעיה."
התחלתי לסדר את החפצים שלי מהר יותר. אריק שלח את ידו אל תוך הארגז שלידו והוציא מתוכו מעטפה גדולה.
"זה התיק האישי שלך?"
הושטתי את ידי אל המעטפה שהוא החזיק. הוא משך והרחיק אותה ממני.
"כן, תודה. עכשיו אני רוצה אותו בחזרה." הרגשתי איך הלשון נדבקת לחכי. עדן ישבה והתבוננה. אריק קם ועלעל בניירות.
"תראו, תראו. מחלק הרצח של צפון סידני. כנופיות אסיאתיות. אתה מדבר קוריאנית? מנדרינית? במדור של רישומי המשמעת חטפת נזיפה חמורה על נהיגה בשכרות בדרך לעבודה." הוא צחק. "בדרך לעבודה, פרנקי. יש לך בעיה עם הדבר הזה? אתה אוהב לשתות?"
חטפתי ממנו את התיק. כף ידו הרחבה נחתה לי בכוח על הכתף.
"אני סתם מעצבן אותך."
התעלמתי ממנו והוא התגלגל בחזרה אל חבורת הינשופים. הוא שלף את אגודלו לעברי ואמר משהו והינשופים לטשו עיניים. עדן התבוננה בפנַי. גירדתי את הצוואר כשהרגשתי איך החום מזדחל במורד חזי.
"דפוק אחד." נענעתי את ראשי.
"כן." היא חייכה בהבזק מלא של שיניים לבנות. "הוא טוב בזה."