סוד בוער

השותף

הקטר הצטעק בקול צרוד: הגענו לזֵמֵרינג. לרגע אחד נחו הקרונות השחורים באור הגבהים הכסוף, פלטו כמה אנשים צבעוניים, בלעו אחרים לקרבם, קולות כעוסים הדהדו, ואז שוב הצטווחה המכונה הצרודה מלפנים ומשכה אחריה את שרשרת הקרונות השחורה והמקרקשת במורד המנהרה. הנוף הפתוח, שהרוח הרטובה טאטאה את רקעיו, התפרש עתה שוב, מבהיק בניקיונו.

אחד הבאים ברכבת, אדם צעיר שבגדיו הטובים וגמישות צעדיו הטבעית שיוו לו לוויית חן, מיהר להקדים את האחרים ושכר כרכרה למלון. הסוסים פסעו ללא חיפזון במעלה הדרך המטפסת. אביב שרר באוויר. ברקיע רפרפו אותם עננים לבנים וחסרי נחת שכמותם יש רק במאי וביוני, כעין בחורים צעירים ופוחזים אשר רצים, משחקים על פני המסלול הכחול, מתחבאים לפתע מאחורי הרים גבוהים, מתחבקים ואז נמלטים, מתקמטים רגע אחד כממחטות, נפרמים לרצועות, ואז במעשה קונדס עונדים לבסוף להרים מצנפות לבנות. גם הרוח במעלה ההר לא ידעה נחת, וטלטלה את העצים הרטובים עדיין מגשם בעוצמה כזאת שמפרקיהם חרקו בשקט, והם התיזו סביבם אלפי טיפות כניצוצות. לעיתים נדמה גם שניחוח שלג ירד קריר מההרים, ואז אפשר היה לחוש בנשימה דבר מה שהיה מתוק וחריף כאחד. הכול באוויר ובאדמה היה רווי תזזית וקוצר רוח מבעבע. בהתנשפות שקטה מיהרו הסוסים בדרך שירדה עתה מטה, וצלצול פעמוניהם נישא למרחק לפניהם.

במלון ניגש הגבר הצעיר קודם כול לרשימת האורחים הנמצאים, ורפרף עליה באכזבה שלא איחרה לבוא. ״לשם מה אני כאן,״ החל לשאול עצמו בחוסר נחת. ״להיות כאן לבד על ההר, ללא כל חברה, זה הרי גרוע יותר מהמשרד. ברור שהקדמתי או איחרתי לבוא. אף פעם אין לי מזל בחופשות. אינני מכיר אף לא שם אחד מבין כל האנשים האלה. אילו רק היו ביניהם לפחות כמה נשים, איזה פלרטוט קטן, במידת הצורך אפילו פלרטוט בלתי מזיק, כדי שלא אצטרך להעביר את השבוע הזה באומללות כזאת.״ הגבר הצעיר, ברון מאצולת פקידות אוסטרית לא ממש בעלת שם, שהועסק במשרד ממשלתי, יצא לחופשה הקטנה הזאת ללא כל צורך, למעשה רק משום שכל עמיתיו הספיקו לצאת לחופשת האביב, והוא לא רצה להעניק את ימי החופשה שלו במתנה לשירות. הוא היה בעל אופי חברותי לחלוטין, אף שלא חסרו לו יכולות פנימיות, וגם היה אהוב בתור כזה, מקובל בכל החוגים ומודע לגמרי לחוסר יכולתו להיות בודד. לא הייתה לו שום נטייה להתמודד עם עצמו לבדו, והוא נמנע ככל האפשר ממפגשים כאלה, כי לא ביקש לעצמו שום היכרות קרובה יותר עם עצמו. הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לחמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה.

במצב רוח עכור פסע הלוך ושוב באולם ההסבה הריק, מדי פעם עלעל פזור דעת בעיתונים, לעיתים ניגן איזה ואלס בפסנתר שבחדר המוזיקה, אבל הקצב לא קפץ לו לאצבעות כנדרש. לבסוף התיישב לו מדוכדך, הביט החוצה בחשכה היורדת לאיטה ובערפל שפרץ אפור כמו קיטור מבין עצי האשוח. כך פורר לו לפירורים שעה שלמה, חסר תועלת ועצבני. אחר כך נמלט אל חדר האוכל.

שם היו תפוסים רק כמה שולחנות, והוא סרק את כולם במבט מהיר. לשווא! שום מכר לא נראה, רק מאמן אחד שם בפינה — הוא השיב ברכה סתמית — ושם פרצוף מוכר מהרינגשטראסה, חוץ מזה כלום. שום אישה, שום דבר שהבטיח ולו הרפתקה חולפת. הדכדוך שלו הפך קצר רוח יותר. הוא היה אחד מאותם אנשים צעירים שהתמזל מזלם להתברך בפנים נאות, והכול בהן היה מוכן תמיד לפגישה חדשה, לחוויה חדשה, צעירים שנכונו תמיד לזנק אל הלא נודע שבהרפתקה, שדבר אינו מפתיע אותם מפני שחישבו הכול עוד במארב, ששום דבר ארוטי אינו חומק מהם, כי מבטם הראשון כבר לוכד ובוחן כל אישה בחושניותה, ואין זה משנה אם היא אשת חברם או משרתת שפותחת להם את הדלת. כשמכנים אנשים כאלה בבוז קליל "ציידי נשים", הדבר נאמר בלי לדעת כמה אמת של התבוננות חבויה בתוך המילה הזאת, כי אכן יש בהם כל האינסטינקטים הרגשיים של הציִד, וההתחקות אחר עקבות, ההתרגשות והאכזריות הנפשית נוצצות כולן בערנותם המתמדת של אנשים כאלה. הם מצויים תמיד בתצפית, מוכנים ונחושים ללכת בעקבות ההרפתקה עד עמוק לתוך התהום. הם טעונים תמיד במשא של רגש, אבל אין זה הרגש של האוהבים, אלא זה של שחקנים ומהמרים, רגש קר, מחושב ומסוכן. יש ביניהם מתמידים, שהרבה אחרי שנות נעוריהם הופכת הציפייה הזאת את כל חייהם להרפתקה, שכל יום בודד מורכב אצלם ממאה חוויות קטנות וחושניות כאלה — מבט חולף, חיוך מתעופף, מגע לוטף בברך של היושבת מולם — והשנה מורכבת ממאה ימים כאלה, אנשים שעבורם החוויה החושנית היא מקור חיים מפכה, מזין ומעורר.

כאן לא היו שותפים למשחק, בזאת יכול המחפש להבחין מייד. ואין עוררות חושים גרועה יותר מזאת של שחקן שיושב אל השולחן הירוק, הקלפים בידו, מודע לעליונותו, ומחכה לשווא לשותף. הברון ביקש שיביאו לו עיתון. הוא הריץ את מבטו על השורות, מדוכדך, אבל מחשבותיו היו לאות איברים ומעדו כמו שיכור, כשניסו לעקוב אחרי המילים.

אז שמע מאחוריו אוושה של שמלה וקול שאמר ברוגז קל ובצרפתית במבטא מעושה: ״אבל עתה הֱיה בשקט, אדגר!״

שמלת משי רשרשה כשחלפה על פני שולחנו, דמות גבוהה ומהודרת הטילה עליו צל, ומאחוריה הלך בחליפת קטיפה שחורה נער קטן וחיוור, ששלח אליו מבט סקרן. שניהם התיישבו מולו בשולחן המוזמן, וניכר שהילד מתאמץ להתנהג כיאות, מה שסתר את חוסר הנחת השחור שבעיניו. הגברת — ורק אליה הקדיש הברון את תשומת ליבו — הייתה מהודרת מאוד ולבושה באלגנטיות בולטת, ונוסף על כך הייתה טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר, וניכר היה שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה מאחורי תוגה מכובדת. תחילה לא הצליח להביט לתוך עיניה והתפעל רק מהקו המקושת היפה של גבותיה. אלה התעקלו בעיקול נקי מעל אף עדין, שהסגיר אומנם את גזעה, אך צורתו האצילית הפכה את דיוקנה לחריף ולמעניין. שערה בלט בשפעתו, כמו כל דבר נשי בגופה המלא, ונראה שיופיה הפך שבע ורברבן מרוב מודעות עצמית בטוחה שהקנו לו מעריציה הרבים. היא הזמינה בקול שקט מאוד, הוכיחה את הנער שהרעיש במזלגו בשעת משחק — וכל זה במה שנראה כשוויון נפש כלפי מבטו המזדחל בזהירות של הברון, שנראה שהיא אינה מבחינה בו, אף שלמעשה הייתה זאת רק ערנותו החיונית שכפתה עליה את הזהירות המאופקת הזאת.

האפלולית בפניו של הברון התבהרה באחת, עצביו התעוררו מתחת לפני הקרקע, יישרו את הקמטים, הפעילו את השרירים, עד שדמותו הזדקפה והאורות נצצו בעיניו. הוא לא היה שונה בהרבה מהנשים אשר זקוקות תחילה לנוכחותו של גבר כדי לגייס את כל כוחן. רק גירוי חושני טען את האנרגיה שלו במלוא הכוח. הצייד שבו חש שיש כאן טרף בסביבה. עיניו המתגרות ניסו להיתקל במבטה, אשר הצטלב מפעם לפעם בשלו, כמו מביט מטושטש מעט מעבר לו, אך אף פעם לא משיב לו תשובה ברורה. גם סביב פיה סבר שהוא מבחין מפעם לפעם בתנועה רכה של תחילת חיוך, אבל כל זה היה מוטל בספק, ודווקא הספק הזה הוא שגירה אותו. הדבר היחיד שנדמה לו מבטיח היה המבט הזה שדילג עליו, כי הוא סימל התנגדות ומבוכה כאחת, וגם הדרך הקפדנית והמשונה שבה שוחחה עם הילד, שנועדה ללא ספק למי שצופה בה. דווקא התצוגה הבוטה הזאת של שקט הִסתירה, כך סבר, את תחילתו של אי־שקט. גם הוא התגרה: המשחק התחיל. הוא עיכב את ארוחת הערב שלו, אחז במבטו כמעט ללא הרף באישה הזאת במשך חצי שעה, עד שצייר במבטו כל קו בפניה והעביר אותו באין רואים על כל מקום בגופה השופע. בחוץ ירדה חשכה מעיקה, היערות נאנחו בפחד ילדותי כששלחו אליהם עתה ענני הגשם ידיים אפורות, הצללים חדרו לחדר קדורניים יותר, ונדמה היה שהאנשים הולכים ונדחסים כאן בשתיקתם. הוא שם לב ששיחתה של האם עם ילדהּ הפכה על רקע הדממה המאיימת הזאת למעושה יותר, מלאכותית יותר, ותכף, הוא חש, היא תבוא אל קיצה. הוא החליט אפוא לערוך מבחן. הוא קם על רגליו ראשון, שלח מבעד לה מבט ארוך אל הנוף, והלך לאט אל עבר הדלת. אז סובב את ראשו בתנועה פתאומית, כאילו שכח משהו. ותפס אותה מביטה אחריו במבט חיוני.

זה גירה אותו. הוא חיכה באולם ההסבה. היא באה אחריו מעט אחר כך, אוחזת ביד הנער, דפדפה מעט בכתבי העת, הראתה לילד כמה תמונות. אבל כשקרב הברון אל השולחן, כאילו במקרה, כדי לחפש לעצמו לכאורה כתב עת אף הוא, אך למעשה כדי לחדור עמוק יותר אל הנצנוץ הלח של עיניה ולפצוח אולי בשיחה, היא הסבה פניה ממנו, טפחה קלות על הכתף של בנה, אמרה בצרפתית ״בוא, אדגר! למיטה!״ וחלפה על פניו ברשרוש קריר.

מאוכזב מעט, עקב אחריה הברון במבטו. הוא הרי סמך על היכרות ראשונה כבר באותו הערב, והסתלקותה הבוטה אכזבה אותו. אבל אחרי ככלות הכול, גם בהתנגדות הזאת היה גירוי, ודווקא הספק הצית את תשוקתו. יהא אשר יהא: הנה נמצאה לו שותפה, והמשחק יכול להתחיל.

חברות מהירה

כשנכנס הברון בבוקר המחרת לאולם ההסבה, ראה שם את בנה של הזרה היפה נתון בשיחה סוערת עם שני נערי המעלית. הילד הציג להם תמונות בספר של קרל מאי. אימו לא נראתה בסביבה, מן הסתם עדיין הייתה עסוקה בטיפוח הבוקר. רק עכשיו סקר הברון במבטו את הילד. הוא היה נער ביישן, לא מפותח ועצבני, כבן שתים־עשרה, בעל תנועות קופצניות ועיניים כהות מתרוצצות. הוא עורר רושם מבוהל, כמו שנפוץ אצל ילדים בגילים האלה, כאילו העירו אותו בדיוק משנתו ושמו אותו לפתע בסביבה זרה. הפנים שלו היו לא בלתי יפות, אך עדיין לא לגמרי מגובשות, ונראה שהקרב בין הגברי ובין הילדי בדיוק עומד לפרוץ, הכול בפניו נראה כאילו נלוש אך טרם נוצק בצורתו הסופית, דבר לא התבטא בקווים ברורים, אלא נראה רק כמעין תערובת חיוורת וחסרת מנוחה. מעבר לכך היה גם באותו גיל ביש מזל שבו ילדים אף פעם אינם מתאימים לבגדיהם, השרוולים והמכנסיים שמוטים על מפרקיהם הדקיקים ועדיין אין בהם הגאווה הפנימית להקפיד על מראם החיצוני.

הנער, שסבב כאן ללא מטרה ברורה, עשה רושם די אומלל. למעשה עמד בדרכם של הכול. רגע אחד הזיז אותו השוער הצידה, אחרי שנראה שהכביד עליו בכל מיני שאלות, ורגע אחר הפריע בכניסה; ניכר שחסרה לו היכולת לקשור קשרים חברתיים. בגלל הצורך הילדי שלו לפטפט, ניסה לקרוב לעובדי המלון, ואלה השיבו לו אם בדיוק היו עיתותיהם בידיהם, אבל קטעו מייד את השיחה מרגע שנגלה לעיניהם אורח מבוגר או שנדרשו לעשות משהו מועיל. הברון הביט בחיוך ובעניין בנער האומלל, שהביט בכול בסקרנות ושכולם חמקו ממנו בצורה לא חברותית. פעם אחת תפס הברון במבטו את אחד ממבטיו הסקרניים של הילד, אבל העיניים השחורות התחמקו והתכנסו בפחד מרגע שתפס אותן תרות סביב, והשתופפו מתחת לעפעפיים מושפלים. זה שיעשע את הברון. הנער התחיל לעניין אותו, והוא שאל את עצמו, שמא יכול הילד הזה, שנראה שהוא ביישן כל כך רק מרוב פחד, לשמש כמתווך המהיר ביותר להתקרבות. בכל אופן, הוא רצה לנסות זאת. בלי להתבלט עקב אחרי הנער, שבדיוק התנודד על רגליו החוצה אל הדלת וליטף את נחיריו הוורודים של סוס לבן, מתוך הצורך הילדי שלו בחיבה, עד שגם כאן — באמת שלא היה לו מזל — גירש אותו העגלון בבוטות רבה למדי. פגוע ומשועמם סבב לו שוב במבטו הריק והמעט עצוב. אז דיבר אליו הברון.

״נו, איש צעיר, איך מוצא חן בעיניך פה?״ פתח, מתאמץ לשוות לפנייה את מרב העליצות.

הילד האדים כאש ובהה בו מבוהל. הוא משך את ידו בחרדה ופנה אנה ואנה מרוב מבוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה עבורו, שאדון זר פוצח איתו בשיחה.

״תודה, טוב,״ הצליח איכשהו לגמגם. המילה האחרונה נפלטה ממחנק יותר משנאמרה.

״זה מפליא אותי,״ הצטחק הברון, "זה הרי מקום די משמים, במיוחד לגבר צעיר כמוך. מה אתה עושה פה כל היום?״

הילד היה עדיין מבולבל מכדי שיוכל להשיב מהר. האם זה באמת אפשרי שהאדון הזר והאלגנטי הזה מבקש לפתוח איתו בשיחה, איתו, שאין איש נותן עליו אף פעם את דעתו? המחשבה הביאה אותו לידי מבוכה וגאווה גם יחד. הוא התאמץ להתעשת.

״אני קורא, ואז אנחנו הולכים הרבה לטייל. לפעמים אנחנו גם נוסעים בכרכרה, אימא ואני. אני אמור להבריא כאן, הייתי חולה. לכן אני גם צריך לשבת הרבה בשמש, ככה אמר הרופא.״

את המילים האחרונות אמר כבר די בביטחון. ילדים גאים תמיד במחלות, כי הם יודעים שהסכנה הופכת אותם לחשובים כפליים לקרוביהם.

״כן, השמש באמת טובה לאדונים צעירים כמותך, היא כבר תשחים אותך היטב. אבל אתה לא אמור סתם לשבת שם כל היום. בחור כמוך צריך להתרוצץ, להשתולל וגם לעשות קצת שטויות. לי נדמה שאתה ילד טוב מדי, אתה גם נראה כמו תולעת ספרים, עם הספר הגדול והעבה מתחת לזרועך. כשאני חושב איזה שובב הייתי בגילך, כל ערב הייתי חוזר הביתה במכנסיים קרועים. רק לא להיות ילד טוב מדי!״

המשך העלילה בספר המלא