הבת מפריז

פרק 1

ספטמבר 1939

הקיץ הלך והתארך, אבל בבוקר ההוא היה האוויר מעט קריר, והסתיו כבר התדפק בפתח כשאֵליס לֶקלֵייר מיהרה לעֵבר פאתיה המערביות של פריז. בדרך כלל היא אהבה את הקיץ, רצתה שיימשך לָנצח, אבל השנה הזאת היתה יוצאת דופן, כי בעוד ארבעה חודשים בלבד יהיה לה תינוק ואז הרי הכול ישתנה - זה ברור, לא? היא חפנה בידיה את בטנה וחמקה אל בין הצללים ביער בּוּלוֹן.

עצי ערמון, אלון וארז יצרו חופה מעל ראשה והסתירו בהדרגה את אור השמש. היא פנתה אל שביל מתפתל אחד ואחריו אל עוד שביל, העמיקה אל תוך הפארק. אותם שמים פרושׂים מעל פריז כולה, אבל פה היתה רק היא עצמה, לא אישה שמוגדרת על ידי השכונה שלה, מַעמדה או בעלה.

כשנישאה לאוליבייה ארבע שנים קודם לכן, לא הבינה שככל שתוסיף לעמוד לצדו, כך תיהפך בלתי נראית. הם נפגשו בניו יורק בתחילת 1935 והיא התפעלה מכישרונו הטבעי - הוא יצר במכחוליו דברים שרוב האמנים רק חולמים עליהם. הוא היה בן עשרים ותשע והיא היתה בת עשרים ושלוש, ובשנה ההיא כוכבו דרך והוא זכה לראשונה לכתבות בכל כתבי העת העוסקים באמנות. ב"ארט דייג'סט" כינו אותו "האמן הגדול הבא שמגיע אלינו מאירופה". ב"קוֹלִייר'ס מגזין" הוא תואר כמי שניחן ב"מכחול של פיקאסו ובמראה של קלארק גייבל". אפילו ב"ניו יורק טיימס" הכריזו עליו כעל "מוֹנֵה העכשווי" - אמירה בהחלט לא מדויקת, כי הסגנון שלו לא דמה כלל לזה של הצייר הצרפתי הנודע, אבל הכַּוונה היתה ברורה. עולם האמנות העריץ אותו, וכשהפנה את מבטו אל אליס, היא לא יכלה להתיק ממנו את עיניה.

גם היא היתה אמנית, או לפחות רצתה להיות. היא אהבה לרשום, אהבה לצייר, אבל המדיום האמיתי שלה היה פיסול. הוריה מתו כשהיתה בת תשע־עשרה והיא נותרה אבודה ומנותקת. אוליבייה הציע לה גשר לחיים אחרים. הוא היה בעצם הראשון שערך לה היכרות עם עץ כאלטרנטיבה לחימר. הוא אמר לה שבעזרת פטיש עץ ומִפסלת תוכל לעבד את האֵבל שלה - והוא צדק. כעבור חודשיים, כשהציע לה נישואים, היא הגיבה בתערובת של הכרת תודה ופקפוק - אוליבייה לקלייר רוצה להתחתן איתה?

בשנים שחלפו מאז היא הבינה שנישואים אמורים להיות שותפות ולא תרגיל בהערצה. כשהתוודעה לאוליבייה שהעולם לא הכיר - זה שנוחר בשנתו, ששותה יותר מדי ויסקי, שמשסף קנבסים בחמת זעם כשהתמונה שבראשו אינה תואמת את מה שצייר - הוא החל להיראות בעיניה כאחד האדם. אבל עם הזמן היא למדה לאהוב את צדו האפל לא פחות מאשר את האור שלעתים בקע ממנו והאפיל כל דבר אחר בסביבתו.

הבעיה היתה שאוליבייה לא נראָה מעוניין בשותפה. קודם חשבה שהוא רואה בה כישרון בוסרי, עין אמנותית. אבל עכשיו, בדיעבד, הבינה בבירור שהוא רצה רק שוליה מיומנת. וכך החיים בדירתם הלכו ונעשו מתוחים יותר, הביקורות שלו על עבודות העץ שלה הלכו ותכפו ואי־שביעות רצונו מעבודתה נעשתה גלויה לעין. אפילו עכשיו, כשהתינוק שלו גדֵל בבטנה, משנה אותה מבפנים, היא הרגישה שהנישואים שלהם הם כמו מחוך לגופה ושהיא נחנקת מחוסר חמצן בדירתם הגדולה שבקומה השישית, ברובע השישה־עשר האופנתי של פריז.

לכן היתה חייבת להגיע תכופות אל הפארק הנרחב המשתרע עד לפרווריה המערביים של פריז. כאן, היכן שאיש לא הכיר אותה בתור אשתו של אוליבייה לקלייר, הרגישה ששרוכי המחוך משתחררים לאט־לאט. היא הרגישה בקצות אצבעותיה את הגירוי לגלף שוב. אלא שברגע שחזרה ונכנסה מבעד לדלת דירתם היה העקצוץ הזה נעלם ורוח היצירה שלה התפוגגה.

אבל התינוק. התינוק ישנה הכול. ההיריון לא היה מתוכנן, אבל אוליבייה שמח בבשורה בהתלהבות שאליס לא ציפתה לה. "הו, אליס, הוא יהיה מושלם," אמר כשסיפרה לו ועיניו הבריקו מדמעות. "המיטב שלך ושלי. הוא ימשיך את המורשת שלנו."

היא התיישבה בכבדות על ספסל לצד אחד משבילי ההליכה. מִפרקיה כאבו היום יותר מהרגיל. התינוק זז והתמקם נמוך, לחץ לה על עצם האגן. היא רכנה כדי לשלוף מהתיק בלוק ציור ועפרונות פחם וכשהזדקפה שוב, חשה דקירה חדה של כאב בצד גופה, מתחת לבית החזה בצד ימין. היא נשמה עמוק והחלה לרשום את אדום החזה שהיה טרוד בבניית קן על ענף מעליה בלי לשים לב אליה.

הרישומים שלה נראו תמיד משוגעים משהו, אפילו בעיניה, כי היא לא ניסתה להעביר את מה שראתה במדויק אל הנייר. בִּמקום זה הביעו רישומיה את מורכבות הזוויות, את עיקולי הזרימה, כדי שאחר כך תוכל למצוא את הצורות האלה בעץ. היא שרטטה בזריזות את הכנף הימנית של אדום החזה בקווים כלליים וכבר דמיינה לעצמה את רצועות העץ הדקות נקלפות תחת אצבעותיה. הציפור הסתובבה, הניחה כמה זרדים בזווית שונה, וידה של אליס עקבה מיד אחר צווארה שהתקצר והתארך בתנועות חדות, קופצניות.

היום הלך והתבהר והיא איבדה את תחושת הזמן. היא ציירה את המקור של הציפור ואת עיניה החקרניות. וכשזו התעופפה לה כצפוי בסופו של דבר, מצאה אדום חזה נוסף והפכה דף, ושוב התמודדה עם מנח הכנפיים העדינות המקופלות לצד גופו הרזה. אחר כך המריא לו פתאום גם הוא - לא לפני שהעיף בה מבט, והיא בהתה בבלוק שלה בתקווה שיש לה כבר מספיק עם מה לעבוד.

אבל בִּמקום רישומים נקיים של ציפור שציפתה לראות, היה הדף מלא בסבך זועם של קווים ועיקולים. היא בהתה בו לרגע בהשתאות, ואז תלשה את הדף ומעכה אותו בקריאה קטנה של תסכול. היא רכנה לפנים והצמידה את מצחה אל כפות ידיה המאוגרפות. איך זה שכל מה שהיא עושה משתבש בימים אלה?

היא קמה ממקומה בבת אחת, לבה הלם במהירות. אסור לה להמשיך עם זה: לצאת להליכות ארוכות שמובילות אותה לשום מקום ולחזור הביתה עם אותו סבך של מחשבות ובידיים ריקות. היא החלה להתרחק מהספסל, אבל הכאב בגופה חזר פתאום, חריף יותר הפעם, חד כל כך שהיא התנשפה ומעדה והצטנפה כולה. היא שלחה יד אל הספסל כדי לייצב את עצמה, אבל החטיאה. ידה חתכה ללא הועיל את האוויר והיא נפלה על ברכיה.

"מדאם?" ממקום כלשהו לידה בקע קול נשי, אבל אליס בקושי שמעה אותו בגלל הרעש המצלצל באוזניה.

"התינוק," אליס הצליחה לומר, ואז עמדה לצדה אישה, אחזה בה במרפקה, עזרה לה להתרומם והעולם הצף סביבה חזר והתמקד.

"מדאם?" האישה שאלה בדאגה. "את בסדר?"

אליס מצמצה שוב ושוב וניסתה לחייך בנימוס. היא נתקפה מבוכה. "כן, אני בסדר, בסדר גמור," השיבה. "זאת סתם סחרחורת קלה."

האישה עדיין אחזה בזרועה, ואליס התמקדה בה עכשיו לראשונה. הן היו בערך בנות אותו גיל ופניה של האישה היו יפות למרות קמטי הדאגה - תווים חדים וצרים, כאלה שאוליבייה אוהב לצייר, שפתיים קטנות ומקושתות, עיניים בגוון אפור־צפחה כשל נהר הסֵן לפני סערה.

"אמא?" בקע קול מאחורי האישה, ואליס הציצה סביבה וראתה ילד קטן, בן ארבע בערך, עם תלתלים ערמוניים, עומד שם במכנסיים כחולים קצרים וחולצת כותנה בהירה, אוחז בידית של עגלת ילדים ובה ילד קטן יותר בבגדים דומים ועטור תלתלים זהים.

"אוי ואבוי," אליס אמרה בצחוק ונחלצה מאחיזתה של האישה, אף שעדיין לא הרגישה יציבה. "הפחדתי את הילדים שלך. אני ממש מצטערת."

"אין צורך להתנצל, מדאם," האישה אמרה בחיוך ופנתה אל בניה. "הכול בסדר, חמודים שלי."

"אבל מי הגברת?" הבן הבוגר יותר שאל והביט באליס בדאגה.

"שמי מדאם לקלייר," אליס השיבה בחיוך בתקווה להרגיע את הילד. אחר כך בהתה באישה והוסיפה, "אליס לקלייר. ואני באמת בסדר גמור."

"ג'וּלייט פוּלוֹ," האישה ענתה, אבל לא נראתה משוכנעת. "מה דעתך שנלך, מדאם לקלייר?"

"נלך?"

"לרופא כמובן, מדאם לקלייר."

"אה." אוליבייה ידאג אם היא לא תחזור לדירה בקרוב. היא כבר נשארה בחוץ יותר זמן ממה שהתכוונה. "יפה מצדך, אבל לא, תודה. אני צריכה לחזור הביתה, את מבינה?"

מדאם פולו התרחקה מעט לאחור ורק אז הבחינה אליס בבטנה התפוחה של האישה, שהיתה גדולה מעט משלה. גם היא בהיריון. "נוכל לשלוח אותך הביתה במכונית אחרי הביקור אצל הרופא," היא אמרה בשלווה. "אבל..." משהו הבליח בעיני האישה. "לא, אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אניח למשהו לקרות לך. מתי את אמורה ללדת?"

אליס היססה. "בינואר, הרופא אמר. ואת?"

עיניה של מדאם פולו אורוּ. "גם כן בינואר! אני חושבת שזאת תהיה בת הפעם. אני מרגישה את זה. מי יודע, אולי הם עוד יהיו חברים, הילדים שלנו. עכשיו בואי, החנות שלי קרובה מאוד לפארק. את יכולה להישען על העגלה אם תצטרכי תמיכה." והיא כבר הוליכה מהספסל את אליס, שלהפתעתה חשה הקלה להיות מובלת.

"אם את בטוחה שזה בסדר," אליס אמרה. "אני לא רוצה להטריח."

"שום טרחה. אני אפילו עומדת על זה. טוב, בואו, ילדים," אמרה מדאם פולו. הבן הגדול השתרך אחרי אמו והקטן יותר שרבב את צווארו כדי להתבונן באליס מהעגלה שלו במבט קורא תיגר.

"אנחנו לוקחים איתנו את מדאם לקלייר הביתה."

פרק 2

ג'ולייט הבינה שמשהו לא בסדר עוד לפני שראתה את האישה מתמוטטת. רצף צפוף של הריונות הקנה לה מומחיות בנושא. ראשון היה קלוד בן הארבע, מהר מאוד אחריו נולדה אנטואנט, שמתה כעבור שלושה־עשר ימים בלבד וכעת שכבה מתחת לאדמתו הקרה של בית העלמין שמדרום לפארק. אחר כך היה אלפונס בן השנתיים, שהגיע בהפתעה מתוך האבל, ועכשיו היתה שוב בהיריון וידעה שזאת בת ופחדה כל כך לאבד אותה כמו שאיבדה את אנטואנט. היא לא תעמוד פעם נוספת בכאב הזה. מדי לילה התפללה שהחור הזה שבלבה יתאחה יום אחד.

האישה האחרת - אליס לקלייר - הזכירה לה סייח מתוח. תנועות קופצניות, שרירים דרוכים לריצה. אבל ג'ולייט היתה בעלת ניסיון רב בשידול של קלוד ואלפונס לעשות כדבריה, ולכן לא התקשתה לדחוק את האישה לעבר השביל המוליך לקצה הדרומי של הפארק, בלוויית פטפוט עולץ בלתי פוסק.

מדאם לקלייר ודאי חשבה שזאת רק צורת ביטוי כשג'ולייט אמרה שלא תוכל לחיות עם עצמה אם תניח למשהו רע לקרות. אבל זה היה אמיתי. עוד לפני שהיו לה ילדים משלה, נמשכה תמיד לילדים אבודים, לציפורים פגועות, לחתולים נטושים, לכל מי שעשוי להזדקק לעזרתה. זה היה אחד הדברים שבעלה פול אהב בה, לדבריו. הם נפגשו בפארק הזה, יער בולון, חמש שנים קודם לכן, כשג'ולייט בילתה את הקיץ אצל מארי, דודה קשישה של אִמה שגרה ברובע השישה־עשר, מעט ממזרח לפארק. ביום ההוא טיילה בשביל מיוער ונתקלה בדרור זעיר פצוע. היא הרימה אותו בעיניים דומעות ומיהרה לחפש סביבה עזרה. מבטה נפל על גבר גבוה ורחב כתפיים שפסע לעברה. שערו הבהיר האפיר מעט.

"סלח לי," אמרה בצרפתית מוקפדת. אמא שלה, שהלכה לעולמה כמה שנים קודם לכן, עמדה על כך שתלמד את שפת אבותיה, אף שכבר שני דורות שהמשפחה חיה בארצות הברית. "אתה מכיר אולי מישהו שיכול לעזור לי להציל את הציפור הזאת?"

האיש עצר והביט בה ואז חייך בחביבות. "אמריקאית?"

הצרפתית שלה כנראה לא היתה מושלמת כפי שקיוותה. "כן, אדוני. אני רק בביקור כאן, אבל הציפור המסכנה הזאת..."

"בואי איתי," האיש השיב באנגלית אִטית ומדויקת. "אני אקח אותך ואת הציפור שלך לד"ר בַּבָּן."

ד"ר בבן, כך התברר, לא היה וטרינר אלא רופא כללי, וגם לקוח קבוע של חנות הספרים הקטנה שהגבר הנאה - אשר הציג את עצמו כפּול פולו - לקח לידיו רק בשנה שעברה, בעקבות מות הוריו. ג'ולייט סיפרה לו שגם הוריה מתו, והוא שלח אליה חיוך רך לפני שאמר באנגלית, "מצטער," הצביע בידו על שניהם ואמר בצרפתית, "שני יתומים." בצרפתית זה נשמע פחות עצוב.

מארי, הדודה של אִמה, מתה כעבור חודשיים מדלקת ריאות. עוד קודם לכן פול, המבוגר מג'ולייט בחמש־עשרה שנים, ביקש את ידה ולקראת סוף 1934 הם נישאו. ג'ולייט ארגנה מחדש את חנות הספרים והוסיפה לספרי הצרפתית קלאסיקות באנגלית, בשביל קהל היעד של תושבי בולון־בִּיאנקוּר וקהילת הזרים המשגשגת של מערב פריז.

בהמשך יילד ד"ר בבן את שני בניה - את קלוד ב-1935 ואת אלפונס ב-1937, אבל בין שתי הלידות האלה אירעה הטרגדיה של אנטואנט, שפשוט הפסיקה לנשום בשנתה. ג'ולייט מעולם לא סלחה לעצמה, אף שד"ר בבן הבטיח לה שזאת אינה אשמתה. "דברים כאלה פשוט קורים לפעמים, מדאם פולו," הוא אמר, אבל היא ידעה שזה שקר. שכאמה של אנטואנט, היא נכשלה בשמירה על החיים של ילדתה.

לכן לא יכלה לשאת את המחשבה שתשאיר אישה הרה לבדה כשהתינוק שלה בסכנה. ואם משהו ישתבש? אולי זה מבחן מאלוהים. והיא לא תיכשל בו, לא הפעם.

"בואי," אמרה והאטה מעט את צעדיה כדי להתאים את עצמה לקצב של מדאם לקלייר המתנשפת, שעצרה לרגע ואחזה שוב בבטנה. "כמעט הגענו, ואני אשלח את בעלי להביא מיד את ד"ר בבן. תזדרז, קלוד!"

קלוד הרים אליה את מבטו. עיניו הגדולות, האפורות, שדמו במדויק לעיניה, נפערו בדאגה. "האם הגברת תהיה בסדר?" הוא שאל בלחישה רמה.

"היא תהיה בסדר גמור, חמוד," אמו הרגיעה אותו בעליצות והביטה מעל ראשו באליס. "כמעט הגענו לחנות!"

"איזו חנות זאת?" מדאם לקלייר שאלה והניחה יד על העגלה כדי לייצב את עצמה ולהמשיך לפסוע.

"חנות ספרים!" ג'ולייט שמרה בכוונה על קול מתרונן, כי תמיד סברה שלפטפוט שמח יש יכולת להסיח את הדעת. זה שימש אותה בכל פעם שאחד הבנים הגיע אליה עם ברך משופשפת או עם מכה. היא פשוט העמידה פנים עד שהכול הסתדר. "החנות היתה שייכת להורים של בעלי ואנחנו עבדנו קשה מאוד כדי לקדם אותה. אפילו הכנסנו מדור של ספרי ילדים, כי ילדים הרי צריכים להתאהב במילים. אם את נותנת למישהו ספר, את נותנת לו את העולם. ולילדים מגיע לקבל את העולם, נכון?"

מדאם לקלייר בהתה בה, וג'ולייט כבר תהתה שמא הפטפוט השמח המאולץ שלה גרם לה להישמע דווקא כמו משוגעת.

"אני חייבת להתנצל," אמרה. "יש לי לפעמים נטייה להתפייט."

"לא, אין בעיה. פשוט - אולי אני טועה? - המבטא שלך נשמע אמריקאי."

ג'ולייט נאנחה. "עד כדי כך זה בולט?"

"לא." מדאם לקלייר חייכה ועברה לאנגלית. "פשוט גם אני אמריקאית."

"בחיי, איזה צירוף מקרים נדיר!" במחשבה שנייה זה לא באמת היה נדיר. ג'ולייט כבר קראה בעיתון שבפריז חיים כיום כמעט שלושים אלף אמריקאים. לכן נראה לה חשוב כל כך לכלול בחנות ספרים באנגלית. לאמריקאים ולבריטים במערב פריז היה נוח יותר להגיע לחנות שלה מאשר להשתרך עד לחנות המפורסמת יותר, שייקספיר אֶנד קוֹמפָּני, ברוּ דֶה ל'אוֹדֵאוֹן שליד גני לוקסמבורג, מרחק יותר משעה הליכה.

הם יצאו מתוך הפארק ליד אצטדיון רוֹלאן גארוֹס ומיהרו לאורך שדרות ז'אן בטיסט־קְלֵמוֹן.

"כמעט הגענו!" ג'ולייט הכריזה בקול מלבב וזירזה את קלוד. "לָה ליבְּרֶרִי דֶה רֶב, אנחנו באים!"

"לָה ליבְּרֶרי דֶה רֶב?" מדאם לקלייר חזרה אחריה והתנשמה.

"כן, כן. חנות הספרים מהחלומות. זה היה רעיון שלי. נתַנו לחנות שם חדש שנה אחרי שהתחתַנו, כשהחיים שלנו נהיו מה שתמיד דמיַינו לעצמנו. אני תמיד האמנתי שספרים הם פשוט חלומות על נייר. הם לוקחים אותנו למקומות שאליהם אנחנו שואפים להגיע."

הם פנו שמאלה ברחוב גוֹבּלֵה הקטן וחנות הספרים נגלתה לעיניהם משמאל. ג'ולייט פלטה אנחת רווחה. "זהו זה!" היא דחפה את העגלה מבעד לדלת והחזיקה אותה פתוחה בשביל קלוד ואחר כך בשביל מדאם לקלייר, שנכנסה פנימה בהיסוס. מדאם לקלייר הביטה סביבה, התבוננה, וג'ולייט תהתה מה היא רואה. היא ידעה שהחנות נראית כמו מבוך של מדפים, אבל היא עצמה אהבה את המקום עד מאוד. היו שם ספרים חדשים לצד ספרים משומשים - לגיל הספר לא היתה כל חשיבות. סיפורים הרי יכולים להשתייך לכל אחד מאיתנו בדרכים אינדיבידואליות, וזה מה שחשוב. אבל ברור שבעיני אחדים החנות מבולגנת וכאוטית. היא קיוותה שמדאם לקלייר אינה נמנית עם האנשים האלה.

"אני אוהבת את המקום הזה," האישה האחרת אמרה בלחישה בעודה מתבונת סביבה. ג'ולייט חשה הקלה וכתפיה רפו.

"תודה. שבי עכשיו, בבקשה. אני אשלח את בעלי להביא את ד"ר בבן ובינתיים קלוד יביא לך כוס מים." בנה הבכור רץ מיד לכיוון הדלת האחורית שהוליכה אל דירת המשפחה שמאחורי החנות. כעבור שבריר שנייה הגיח פול מבעד לאותה דלת, הסתכל תחילה על מדאם לקלייר ואחר כך על ג'ולייט.

"מה קרה, אהובה שלי?" שאל, התקרב ונשק לה - לאורך רגע אחד יותר ממה שנחשב יציאה ידי חובה. היא אהבה את זה - בכל פעם שיצאה מהבית, ולוּ גם לשעה או שעתיים - כשחזרה הוא קיבל תמיד את פניה באותן שמחה והקלה. האהבה שלה אליו גדלה מיום ליום וגם אהבתו אליה. היא הרגישה את זה במבטו החם, במגע ידו, בנשיקה שלו.

"זאת החברה החדשה שלי, מדאם לקלייר," אמרה בקול צלול והורתה בראשה על האישה האחרת - שנראתה מצדה נבוכה. "קיוויתי שתוכל להביא הנה את ד"ר בבן, יקירי. אני חושבת שמדאם לקלייר בסדר, אבל היא הרגישה קודם קצת רע ועדיף להיות זהירים."

"כן, בוודאי. נעים מאוד, מדאם לקלייר. אחזור בהקדם האפשרי." הוא שלח מבט מודאג לכיוון ג'ולייט, שעודדה אותו בהנהון. הוא מיהר לצאת מדלת החנות ובה בעת הופיע קלוד מבעד לדלת המוליכה לדירתם ובידו כוס מים מלאה עד גדותיה. הוא הגיש אותה בזהירות לאליס והתיז כמה טיפות על שמלתה, אבל זה לא הפריע לה.

"מֶרסי בּוֹקוּ," היא אמרה וחייכה אליו בחביבות, אך כעבור שניות ניכר שגל נוסף של כאב מפלח את גופה. היא הניחה מידה את הכוס, חשקה שיניים והסיטה את מבטה.

דאגתה של ג'ולייט גברה. היא הרימה את אלפונס מהעגלה שלו, פרעה את תלתליו בידה וביקשה מקלוד שייקח אותו לשחק במדור ספרי הילדים. קלוד החל ללכת, אוחז בידו של אלפונס וגורר אחריו את הפעוט המתנודד. "זה יהיה הראשון שלך?" ג'ולייט שאלה.

האישה האחרת העלתה חיוך קלוש. "כן. ואני בטוחה שהוא יהיה בסדר גמור. אני חושבת שפשוט נגמר לי האוויר."

ג'ולייט הגיבה בהנהון, אף ששתיהן ידעו שלאף אחד לא נגמר האוויר מישיבה על ספסל בפארק. "את חושבת שיש לך בן?"

"בעלי בטוח בזה."

"ומה את חושבת?"

"אני חושבת - אני עוד לא יודעת." היא היססה. "אני פוחדת שבת תאכזב אותו."

"שטויות," ג'ולייט התקרבה ואחזה בידה של מדאם לקלייר. היד היתה קרה ורועדת. "אבות מתאהבים מיד בבנות הקטנות שלהן." היא נאלצה לכבוש לרגע את דמעותיה כשחשבה על פניו של פול ברגע שראה לראשונה את אנטואנט, זעירה ושקטה. קלוד, הבכור שלהם, הגיח לעולם בצרחות. אנטואנט נראתה כמו פרפר מבוהל שעדיין אינו מוכן לצאת מהגולם.

מדאם לקלייר העיפה מבט בחנות סביבה ואז הכה בה כנראה גל נוסף של כאב. פניה הלבינו והיא התכופפה וחפנה שוב את בטנה.

"זה מחמיר, מה?" ג'ולייט שאלה בקול רגוע ככל שיכלה ונשאה את עיניה אל חלון החנות, בתפילה שפול יחזור במהרה עם הרופא.

"אני אהיה בסדר," מדאם לקלייר פלטה בקול צרוד והזדקפה שוב.

"ברור שתהיי בסדר, אבל את עומדת להיות אמא, אז די מהר תביני שאמהות זקוקות לכל עזרה אפשרית." ג'ולייט נטלה שוב את ידה של מדאם לקלייר. "הכול משתלם בשביל להיות אמא, כמובן, אבל זה קשה לפעמים," הוסיפה והציצה לכיוון מדור ספרי הילדים, שם קלוד שיחק בשקט עם אלפונס וראשיהם רכונים יחד, כאילו הם מסתודדים. היא נתקפה אשמה על הדברים שאמרה, כי הילדים שלה היו ברכה עצומה בחייה והיא ידעה שמצאה את מקומה בעולם הזה. אבל היא גם איבדה הרבה מעצמה בשל היותה אמא.

"זה קשה יותר מאשר להיות רעיה?" מדאם לקלייר חייכה אליה חיוך קודר, וגוש של אי־נוחות חסם את גרונה של ג'ולייט. המחשבה שקשה להיות אישה נשואה כלל לא עלתה בדמיונה, אבל היא הבינה שלא לכולן יש את מה שיש לה ולפול. אהבה כזאת מתרחשת רק לעתים נדירות.

"נדמה לי שאהבה היא תמיד קשה, כי היא דורשת מאיתנו להפסיד קצת מעצמנו כדי להרוויח הרבה יותר," אמרה לבסוף. "אבל אני מאמינה שכל הוויתורים שלנו משתלמים בסוף, אם אנחנו עושות אותם לטובת מי שמחזיר לנו אהבה לא פחות עזה." היא התכוונה לעודד בדבריה, אבל מדאם לקלייר נראתה מוטרדת מהם ומיהרה להסיט את מבטה.