שמואל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמואל

שמואל

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 50 דק'

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

תקציר

מאות שנים של ניתוק בין העם לאלוהיו מסתיימות עם הופעתו של שמואל, אחרון השופטים וראשון לנביאים. שמואל הוא חוליית המעבר מתקופה לתקופה. בכל מהלך ספר שופטים אין נביאים המביאים את דבר ה' לעולם, אין עלייה לרגל למשכן בשילה, אין מגע בין שמים וארץ. עד שמגיע שמואל.

שמואל – בקודש חזיתיך מתאר את שתי המהפכות שחולל שמואל על רקע תקופתו הסוערת. המהפכה הראשונה היא בתחום המפגש האינטימי של אדם עם אלוהים, מפגש שיהפוך במרוצת השנים למוקד החיים הדתיים – עולם התפילה. המהפכה השנייה, הפוליטית, היא מהפכת השלטון: מעבר מפזורה שבטית למלוכה ריכוזית.

ממרחק של אלפי שנים ממשיכות שאלות אלו של ארץ ושמים להדהד ולהעסיק אותנו: כיצד מתרחש המפגש המופלא והמורכב עם האלוהים? איזהו היחס הראוי כלפי שלטון וכוח ומהו תפקידו של הנביא ביחס לְמלך ולכהן?

בספר המשלב כתיבה בגוף ראשון מאת גיבורי התקופה, מבקש הרב בנימין לאו להאיר את דמותו של נביא מהפכן ולבסס את הטענה שדמותו היתה דגם ומופת לכל הנביאים, החכמים והיוצרים שבאו אחריו. שמואל, אלקנה וחנה, שאול, יונתן ודוד הם גיבורי הספר הזה, אשר כקודמיו מאהיב את התנ"ך ומקרב אותו אל הלבבות.

הרב ד"ר בנימין לאו מכהן כרב בקהילת הרמב"ן בירושלים וכעמית במכון הישראלי לדמוקרטיה. בספריו ובשיעוריו מנגיש הרב לאו את מקורות ההיסטוריה והמחשבה היהודית לציבור הישראלי כולו. ספריו על התנ"ך ("ישעיהו – כציפורים עפות", "ירמיהו – גורלו של חוזה" ו"אסתר קריאה במגילה") ועל עולמם של חז"ל (סדרת "חכמים") – כולם בהוצאת "ידיעות ספרים" – היו לרבי-מכר.

פרק ראשון

פרק ראשון: 1

 


חנה
 
מימים ימימה
 
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.
וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.
וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'. (שמואל א א, א-ג)
 
הסיוט השנתי.
אורזים ועולים על העגלות. כמו שעון השב ונע על צירו מתרחשת התמונה הזו.
הוא לעולם לא יוותר לאיש מבני הבית, ככה זה אצלנו. לעולם לא ידלג על החובה הקדושה של העלייה למקום ארון ברית האלוהים בשילה. הוא גורר את כולנו למתחם הזה כי כך ציווה האלוהים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן".
למה אנחנו? אני שואלת, מנסה להתחמק. האלוהים רוצה רק אתכם, הבנים. אלקנה, איש טוב ונוח, מחייך ועונה - לראות את פניו זוכים רק הבנים. אך איך אפשר לשמוח שם כשאת אינך איתי? לכו תתווכחו עם איש מאיר ועקשן שכזה.
אם "הטיול השנתי" היה רק איתו, ניחא. עוד הייתי שורדת. אך הנסיעה כוללת את כל החמולה. אני עם אלקנה בעגלה הראשונה. בעגלה שאחרינו המולה של ילדים מכל הגילים. פנינה, צרתי, מנסה לשמור על שפיות וכדרכה פורקת את העייפות המצטברת עלי. במתיקות מעושה היא רומסת את כבודי וטורחת להזכיר שוב ושוב את הקללה הרובצת לפתחי.[1] העגלה שלי ריקה. אני שומעת ומתאפקת שלא לבכות.
אלקנה ואני חולקים כבר עשרים שנה את המיטה באוהל. הוא טוב ואוהב. מדי פעם הוא פוקד את פנינה כדי להרחיב את החמולה אך לבו נטוע באוהלי.
"אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף".
 
שׂמתם לב לייחוס? כמה אנשים יכולים למנות ארבעה דורות לאחור? וזה עוד כלום. אם תרחיקו מאות שנים לאחור, תגיעו לסוד שאין מדברים עליו. אלקנה הוא צאצא ישיר של בני קורח. חשבתם שקורח וכל משפחתו נבלעו באדמה? טעות! בניו לא מתו. על פי הסיפור שעובר במשפחה הם זעקו מתוך האדמה הבוערת: "משה אמת ותורתו אמת".[2] מאז ועד היום אין הם פוצים פה. לא מורדים ולא שואלים שאלות. פשוט מצייתים לכוהנים. אלקנה הוא הנציג הנאמן של המשפחה שהחליטה לא לשחק יותר באדמה בוערת.
כששואלים אותי על הייחוס שלי אני צוחקת, מדלגת בקלילות על פני מאות רבות בשנים ואומרת: "אני בתו של אברהם אבינו עליו השלום", חותרת אל הסיפור של הילד שמרד במציאות המקולקלת, שבר את פסילי אביו, עמד מול אלוהים והתווכח עמו. הסיפור שלו הולך איתי לכל מקום.
אנו מתנהלים בשיירה מביתנו ברמתיים צופים שבהרי השומרון.[3] כמה זמן כבר לוקחת הרכיבה מרמתיים לשילה, חצי יום (בגלל העגלה העמוסה של פנינה)?! אך אלקנה עובד גם בדרך. מי שגילה את האור רוצה להעבירו לכולם. אנו עוצרים לחניה בכל כפר, "מתנחלים" בכיכר המרכזית ותוך דקות נקהלים סביבנו ילדים, נשים ולבסוף גם אנשי המקום המכובדים. אלקנה מנסה בכל כוחו למשוך את האנשים להצטרף למסע.[4] מדי פעם הוא מצליח "לדוג" מישהו שעדיין לא ביקר בשילה ומעלה אותו איתנו. בדרך כלל אנשים משתמטים, מי בנימוס ומי במחאה. "שילה? דווקא התכוונתי לבוא לשם פעם אך לא באמצע העונה." "דברים לא טובים קורים שם" - אומרים אחרים והולכים.
וכך אנו מתנהלים לאִטנו עד לצומת שילה. כאן אפשר לפנות מזרחה או מערבה. ממזרח לדרך שלט - "משכן ה' בשילה"; וממערב לה - "אירוח כפרי: מיכה". כבר מאות שנים הצומת הזה מהווה נקודת בחירה. רבים מבני ישראל מוותרים על ביקור במשכן ה', שכמעט ניטש במשך הזמן, ומעדיפים ללון בבתי האירוח שממערב לשילה; נחמד שם, מסודר, מאיר פנים. פעם היה כאן גם מקדש עם פסל קטן ובו כוהן עדין ורגיש שדאג לכולם. באחת מפשיטות שבט דן, הכוהן נחטף עם הפסל ומאז הוא צמוד לשבט הנודד בעמק החוּלה. זקני המקום מספרים על עשן הקטורת שהיה מיתמר ממקדשו של מיכה, ריח בשׂמים משכר, שהיה עולה מזרחה ומסתרג לו עם עשן הקורבנות שזובחים בשילה.[5]
בשיירה שלנו אין שאלה. עבור אלקנה בית ההארחה של מיכה אסור בדריסת רגל. מקום עבודה זרה. אנחנו נגד הזרם, פנינו לשילה. לא נוטשים אותה בשום מחיר.
אנו נכנסים לשערי עיר המשכן ומוצאים עצמנו באחת בכיכר המרכזית שלפני מקום הפולחן. אנו מוצאים כאן תערובת של כוהנים פושטי יד, סוחרי בהמות, צאן ועופות, רוכלי קמעות ואפילו רועי זונות. אומרים שבפנים, בתוך בית האבן העטוף ביריעות הכבדות, שוכן האלוהים. אומרים שעל מזוזת האוהל הזה שומר הכוהן הגדול עלי - איש שׂבע ימים, קפדן וזקוף, שאינו חת מפני איש ואינו ירא אלא מאלוהיו. מעולם לא ראיתי אותו. רק את בניו ראיתי, חפני ופנחס, המנהלים את ה"עסק" כאילו אלוהים "עובד אצלם". אלקנה, האיש שלי, זך וטהור. הוא רק מביט פנימה אל הקודש ואינו רואה דבר מכל העליבות והרוע שבחוץ. אני יודעת מה המקור לאמונתו היוקדת. במשך דורות רבים מזמרת המשפחה שלו שיר כמיהה לקרבת אלוהים:
 
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים, לְאֵל חָי
מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים. (תהלים מב, א-ג)
 
אלקנה רוצה לשעוט אל הקודש פנימה. הוא משתוקק לעמוד עם קורבנו בתוך המשכן, אך עליו לעבור תחילה את שער הכניסה, שבו עומדים הכוהנים. אלה בני בליעל העובדים את עצמם, מנצלים את תמימות האנשים ומשתלטים בכוח על המשכן וסביבותיו. הכול כאן כל כך כוחני ובהמי. צריך עיניים טהורות כשל אלקנה כדי להאמין שבתוך כל הזוהמה הזאת מסתתרת שכינה. אני מסתכלת על הכסף העובר מיד האנשים המעטים והתמימים שבאים לכאן אל ידי הכוהנים. אלקנה הסביר לנו באחת ההזדמנויות שלכוהנים מגיע מס מבשר הקורבנות; זה "משפט הכוהנים", אבל בני עלי מחזיקים במשפט כוהנים משלהם.[6] הם נוטלים את חלקם במזלגות הגדולים שבידם, אינם ממתינים להקטרת החֵלב ודורשים בשר חי. הכול נעשה בגלוי ולעין כול. לא אכפת למשרתי הקודש מי האנשים ולמה באו. הדבר היחידי הקובע לגביהם הוא גודל הקורבן. התור לכניסה אל המתחם המקודש נקבע באופן פשוט. בעלי הבהמות ראשונים, בעלי הצאן אחריהם ואם נותר זמן נכנסות הנשים המביאות ציפורים לטהרתן.[7] אסור להן להיכנס למתחם המקודש והן צובאות על חצר ההיכל והופכות לטרף קל לאנשי זימה.[8] איך אפשר לומר שכאן שוכן האלוהים?[9] אני מחרישה אך עינַי רואות ונפשי יודעת.
 
מתפרצת אל הקודש פנימה
 
וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.
וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ.
וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.
וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. (שמואל א א, ד-ז)
 
שעת בין ערביים, המשפחה מתכנסת לזבח. אלקנה מנצח על חלוקת הבשר, מנה לנפש. רק בחלקי נופלת מנה כפולה.[10] הדבר חורה לפנינה והיא מתאמצת להרע לי; אני מתגברת אך ללא הועיל. מדוע היא כועסת? הרי ביתה הומה מתינוקות ואני - אוהלי ריק. אף שלא ילדתי לו, אלקנה נמשך אלַי באהבתו. עם כל רגישותו וניסיונו, הוא אינו מבין לנפשי: "אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" הוא מנסה לנחם אותי. מה מבין איש בתחושות הרֽיק של עקרה? תמיד שמעתי את הסיפור על רחל הזועקת "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". יעקב לא הקשיב לה כלל. אתה, אלקנה, דווקא מקשיב ומשתדל, אך האם אתה באמת סבור שאיש אוהב וטוב שקוּל לעשרה בנים? בן לוּ היה לי...[11]
כך שנה אחרי שנה, אכזבה ומרירות הם מנת חלקי. אך כעת אני חשה כי משהו משתנה בתוכי. רגש חדש מפעֵם בי. המרירות העצומה שהצטברה במשך כל השנים הללו עומדת לפרוץ החוצה.
בפתח ההיכל עוד ראיתי את השמש בשקיעתה. לא הבטתי ימין ושמאל. לא ראיתי את מבטו המבועת של אלקנה אהובי בהיכנסי לכאן, לא את זעמם של בני עֵלי שעל פניהם חלפתי ולא את ההלם בפניו של עלי הכוהן היושב על מזוזת היכל בית ה'. לפתע מצאתי עצמי עומדת בידיים ריקות ובלב נשבר מול הארון, שבו שוכנים לוחות העדות ומעליו הכרובים פורשים כנפיים איש אל אחיו.[12] בעומדי נוכח פני ה' נפרץ סוף-סוף סכר הדמעות שלי. מילותי נבעו מתהומות הנפש שלי. כמוסות היו עִמדי ולא העזו לצאת לאוויר העולם עד שעת החסד הזאת. התפילה פורצת מתוכי ואיני רואה דבר זולתה.
אישי אומר לי שטוב הוא לי.
אני מרת נפש, ענייה.
אלוהַי, לא ביקשתי עשרה בנים, רק זרע אנשים.
לא ביקשתי להתפאר בפרי בטני רק לדעת שלא חייתי ריקם.
נזיר יהיה הפרי הזה - שלך, אלוהים, לא שלי.
עודני שקועה בתפילה מול אלוהי, רחוקה מקנטוריה של צרתי פנינה קופץ עלי לפתע רוגזו של עֵלי, הכוהן הגדול. מה בי ובתפילתי הסעיר את רוחו?
"עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין"? הוא גוער בי. אני? שיכורה?! לא בא לפי יין ואף לא לחם מזבח המשפחה. הסערה הפנימית שלי חריפה מכל היינות שבעולם. נראה כי עיניו של עלי מעולם לא ראו איש או אישה העומדים בתפילה. הוא מצוי כל ימיו בין מזוזות היכל ה' לבין המזבח, רואה אנשים פשוטי איברים שרועים על רצפת ההיכל ומתבטלים כקורבן לפני האל. ובהיכל - אין אומר ואין דברים. רק קול דממה ישמע. ואילו אני - כל עצמותי יאמרו: ה'!
אתה חושד בי, עֵלי, ששיכורה אנוכי. חלילה לך; אישה קשת רוח אנוכי. לא יין העריתי לגופי; כולי בוערת בתפילה. באתי לשפוך שיח לפני אדוני המקורי, לא אתה אדוני.[13]
עיניו של עֵלי מבוהלות. תפילה כשלי טרם נראתה במחוזותיו. אני חשה את סערת הנפש שלו. הוא מתבונן בי ודרכי ורואה משהו הנסתר מעינַי. המבט התוקפני נעלם. במקומו בא מבט אחר. רך. בצניעות ובעדינות הוא מכבד את פרטיותי. אני מסיימת בשקט את תפילתי ועומדת רכונת ראש לפניו. הוא אינו שואל על הסערה שעטפה אותי ורק משלח אותי לביתי בברכת שלום: "א-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ".
אינה דומה יציאה לביאה. מתוסכלת ומרירה נכנסתי להיכל ומוארת יצאתי ממנו. שעת החסד נוכח פני ה' נספגה בתוכי, וברכתו של עלי הכוהן לשפע הטוב אליו התפללתי שורה עלַי. את הדרך מכאן לביתנו שברמתיים ממש אינני זוכרת. שקועה הייתי בסערה שבתוכי. לא ראיתי ולא שמעתי דבר זולתה. אלקנה חש מיד כי משהו התחולל בי; התעוררתי לחיים, והתרגשותי דבקה בו.
לא ידעתי צער היריון, אף לא צער לידה. בני נולד, ומיד ידעתי איך ייקרא. הוא יחיה למען שם ה' השרוי בשמו,[14] וכעת הוא בידַי שלי, "כי מה' שאלתיו". נדרי ניצב בפנַי כל העת ואני רוקמת תוכנית להכנתו לתפקיד חייו. הנה אני, בתו של אברהם אבינו, הולכת לנפץ את הפסילים. הילד שאקדיש לה' יבעֵר את הרשע ממקום השכינה וכשם שעמדתי בהיכל, נוכח פני ה', ללא כוהן או זבח, כך פרי בטני יהיה המוציא לפועל של עבודת ה' המחודשת.[15]
ושוב מגיע מועד הנסיעה לשילה. כמדי שנה מעמיסים את המשפחה על העגלות ומתכוננים לנסיעה. כולם כבר מוכנים ליציאה ורק אני ושמואל הקטן מכורבלים באוהל.
אלקנה עומד בפתח אוהלי ולוחש לי: "נדרנו"...
נדרנו - אני עונה לו בדבקות ובעקשנות, אך טרם הגיעה העת. אין לעלי הכוהן מה לעשות עם הנער לפני שייגמל. עוד שנה אשאר עמו בבית, ואז אשלים נדרי.[16]
אלקנה מהסס. הוא מזהה צלילים של מרד בקולי וחושש לשלום הילד. הרי יכולה את לעלות ולחזור איתו? אך אני איתנה בדעתי. מרגע שיגיע שמואל לשילה לא יחזור עד שישלים את משימת חייו. כעת אני מופקדת עליו ובביתי יישאר.
אני מיניקה את בני ארבע שנים נפלאות; רק הוא ואני. הוא שותה בצמא את חלבי ויונק את תורתי. אני מספרת לו על משה - איש האלוהים, ועל אהרן - איש השלום. גם על מרים אחותם אני מספרת. משה מלמעלה, מרים מלמטה ואהרן - בתווך, כך אני מציירת לו את שלושת האחים הפועלים כצוות. מרים האחות הגדולה, משגיחה מרחוק על אחיה. משה יורד מן ההר עם לוחות ברית ופוגש את אהרן שמנסה לפייס את העם ויוצר עבורו עגל מסכה. משה איש האמת, אהרן איש השלום. שמואל הקטן פוקח את עיניו בשעת הסיפור ושואל: ומה אני? אני מתבוננת בו ובחיבוק גדול אומרת באוזניו: אתה תהיה גם משה וגם אהרן.
אני משרטטת בפניו את מראה פני עלי הכוהן הטהור היושב ופניו אל ההיכל, ונמנעת מתיאור החצר וכל המתרחש בה. גם איני מספרת לו על קורבנות ועל זבחים, רק על עבודת ה' בטהרתה. אני לוחשת באוזניו את סוד התפילה המשוחררת נוכח פני ה'. איני יודעת עד כמה הוא יורד לסוף דעתי אך ברור לי שמילותי מחלחלות לתוכו. כאשר באישון לילה אני מציצה לעברו אני מגלה נר המאיר מעל ראשו. כגודל היופי הניבט אלַי כך גודל הכאב. עוד מעט תגיע העת לפרוע את נדרי ואיאלץ להיפרד ממנו.[17] עד עתה הוא היה שאול מעם ה' עמדי. כעת אני משאילה אותו לה'.[18]
שוב אנו עולים לשילה. עיניו של שמואל הרך פקוחות כל הדרך. הוא יודע כי זו נסיעה לבלי שוב, נסיעה לחיים. ידו בידי ופניו אינן מסגירות כאב או עצב. אני בוטחת בו כי יעמוד ימים רבים. כבר בשער הכניסה "נופלים" עלינו חפני ופנחס. הם עסוקים בשלהם, אינם מזהים אותי ואף אינם שולחים לעברי מבט. עיניהם נתקלות במתנה שהבאנו: שלושה פרים, איפת קמח ונבל יין, והם מפנים אותנו למרחב שבו מתרחשת מלאכת הקודש. שמואל מנסה לחוש את השכינה עליה סיפרתי לו ימים רבים כל כך. אנו מתקרבים למקום הזבח ובו עמדות לשחיטה. אולם רק עמדת שחיטה אחת פעילה. אנו עומדים בתור בכניסה אליה ורואים את הכוהן השוחט ועיניו אל המזלג הענק בעל שלוש השיניים. אנשים מגישים לו את הזבח והוא נועץ בבהמה את מזלגו ומניח על שולחן הכוהנים עוד ועוד נתחי בשר דשנים. הוא מתנהל לאִטו וזמנו בידו, ולפניו משתרך תור ארוך של מקריבים מותשים. האם יזכו לקיים את מצוותם היום?
פתאום אני חשה כי היד הקטנה הטמונה בידי נחלצת ממנה. שמואל נעמד על חבית יין הפוכה וקורא אל המקריבים: מדוע אתם מחכים בתור? למה אינכם שוחטים בעצמכם את הבהמות בעמדות הריקות? נאה דורש ונאה מקיים. שמואל דוחף בידו את אלקנה. אבא, רועש הילד, אתה לימדת אותי ששחיטת הקורבן אינה קשורה לכוהנים. אבא, תשחט בעצמך את הזבח שלנו!
אלקנה נרעש. משפט עתיק מזמזם בעורקיו - "משה אמת ותורתו אמת". מאז קורח איננו מורדים בתורת משה אבל הילד צודק, הוא אומר בלבו. זו התורה ואין בלתה. זכותי לשחוט את קורבני. אלקנה הולך אחרי שמואל הקטן ומארגן את הזבח באחת מעמדות השחיטה הפנויות. אנשים מביטים בו ומחרים-מחזיקים אחריו. כל משפחה ניצבת ליד מתקן ומתמקדת בקורבנה, והתור נעלם באחת. הכוהן עומד נדהם ומזלגו הריק בידו, ואז הוא נסוג בבושת פנים להיכל. עוד רגע קט, והנה עלי הכוהן הגדול מופיע. הוא לא נראה ברחבה כבר שנים, והס מושלך כאן. פניו של עלי לוהבות וקולו מרעים: היכן הילד שהבעיר את האש הזרה הזו? הכוהן התורן מצביע אל עבר בני הקט.
עוד רגע והנה עלי הכוהן עומד למולנו. אישי אלקנה נושק את שולי גלימתו נרעד. שמואל זוקף ראשו הקטן ובפיו שאלה: אדוני הכוהן - התורה התירה לישראל את השחיטה, ומי אסר זאת? הכוהן מישיר מבטו אל הילד. ידו של שמואל בידי ואני מתוחה. האם הוא מזהה אותי? האם זוכר? עֵלי מתעלם מנוכחותי ופונה לילד: מנין לקחת את הרעיון הזה? שמואל אינו מהסס וכהרף עין מצטט לו את הפסוק מספר ויקרא, אותו רק התחיל ללמוד ביום הולדתו האחרון: "ולקח הכוהן את הדם". למדתי עם אבא שהכוהן מתחיל את עבודתו רק אחרי השחיטה.[19] אני עומדת הלומת לב אך גאה. אביו הטמיע בו את חוכמת התורה. אני - את תורתי. אל תירא מאיש אלא מאלוהים בלבד.
פניו של עלי הכוהן מתוחות. הוא מהנהן בראשו ואומר - יפה אמרת בני, צודק אתה בכל דבריך. אני נושמת לרווחה אך עלי הכוהן ממשיך: חטאת בחטא נורא. לימדת הלכה במקום שיש גדולים ממך. אחת דינך למות! הוא פוסק ופונה לעבר ההיכל.
אין זמן. צריך לפעול במהירות. בפעם הקודמת שראיתי את עלי, לפני כמעט חמש שנים, עמדתי זקופה. כעת אני נלחמת על פרי בטני, משתטחת מלוא קומתי ארצה ואוחזת בקצה כפות רגליו. אנא, הסתכל בי, איני חסה על כבודי ועל מעמדי. אני האישה שהתפללה אז בתוך ההיכל. הנה ה' נתן לי את בקשתי וכעת הבאתיו אליך, לשלם את נדרי. עלי אינו מתבונן בי. פניו לבנות ועיניו נשואות למרחקים, אך אני אוחזת בו ואיני מרפה. רגע של שקט בינינו ושוב קולו היבש והמדוד: דין הילד - מוות. אתפלל עבורך לפרי בטן אחר. עלי מתנתק וצועד אל עבר ההיכל.
אני רודפת אחריו כלביאה הנאבקת על גוריה. אני מתפרצת שוב אל הקודש וזועקת: לא עלי הכוהן! "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי", לא לזרע אחר. הנער הזה נוצר מכוח ייסורַי ומכוח תפילתי ויש לו תפקיד בעולם. אל הנער הזה התפללתי, שיורה הלכה במקום שאין אנשים.[20] מהומה מתחוללת בהיכל. כוהנים באים לגרור אותי החוצה. פניו של עלי מסגירות את המערבולת שבתוכו, ואני מתחננת: אל תיתן להם לגעת בי! כוהנים ערלי לב ושוכחי אל! הושיעה עלי, הושיעה ה'. עלי קולט את תחנונַי ומשהו זע בו. כמו אז בעומדי לתפילת הלחש במשכנו הקודר, כך גם עתה הופך האיש הקדוש הזה את קללתו לברכה. בתנועת יד הוא מרחיק את הכוהנים ונשאר לעמוד לידי וליד הילד. הוא מניח ידו על ראש הנער. שמואל עומד ללא ניע. אני מתבוננת בבני העומד שקט לצד הכוהן ונשימתי אט-אט חוזרת אלַי.
אנו נשארים עוד לילה כדי להירגע. בני בחיקי ואני יודעת ששעותינו המשותפות ספורות. עלי מזמין אותנו לפת שחרית של פיוס ותפילה. הוא מבטיח להשאיר את שמואל תחת כנפיו, לחנך אותו ולגדלו בתוך האוהל. שמואל אינו כוהן - הוא לוי. הוא אינו מתיימר להתחלק עם הכוהנים בשלל, רק לשרת את הכוהן הגדול. שמואל מתבונן בי בעיניו הפקוחות. הוא אינו בוכה, אינו מוחה, רק מתבונן בי וסופג אל תוכו את קולי, את מגע ידַי ואת ריחי.
 
שירת הפרידה ושתילת השכינה בלב הנער
 
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר
עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה'
רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.
אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּא־לֹהֵינוּ.
(שמואל א ב, א-ב)
 
יש נביאים שהוקדשו לה' בהיותם עוברים ברחם אמם. אני הקדשתי את בני לה' עוד בטרם נזרע בגופי. ועתה הגיע רגע הפרידה מבני הרך. אני חרדה מהצפוי לו ואיני מסירה את עינַי ממנו. הנער עירני ומהיר תגובה. עיניו בוחנות הכול ואין דבר הנעלם מהן. האם יוכל לעמוד בשליחות שגזרתי עליו? האם יצליח לשרוד בזוהמה השוררת מחוץ להיכל ולחוש בשכינה השרויה בתוכו?
קשה עלי פרידתך בני. כל סיפור לידתך צף ועולה בבהירות אל מול עינַי. שנה אחרי שנה עליתי לשילה עם אביך, אישי אהובי, תמיד ריקנית וכואבת. בנקודת השפל של חיי, כשהגיעו יגון ומרה עד תהומות נפשי, פרצה מתוכי התפילה ששחררה אותי. מרגע שנחלצה התפילה מתוכי, רמה קרני ורחב פי. לא אירא רע - כי אתה עמדי.
אתה רואה, שמואל, את כל ה"קדושים" - מוכרי הקמעות שבמבואה למשכן וזוללי הבשר שבחצר. זכור ואל תשכח: "אֵין קָדוֹשׁ כַּה' וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ". הכוהן, גדול ככל שיהיה, אינו אלא משרת בקודש, והקדושה מקורה רק בבורא. תשמע כאן את דברי הרהב של בני עלי. לדאבוני יציקו לך, אך דע שדיבורם אינו אלא קליפה ריקה. הם מדברים גבוהה-גבוהה - יצא עתק מפיהם. אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. רע ומר יהיה סופם.
ראֵה שמואל איך גלגל סובב בעולם. אל תבט אל מראה עיניים כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. אתה רואה את גיבורי הקשת והנה הם נופלים והנכשלים קמים. הנה אני, העקרה, נפקדת ומולידה, ורבת הבנים שמולי אומללה.[21]
זוכר את סיפורו של אבא על בני קורח שה' הורידם לפי האדמה ולפתע העלה אותם? והנה אתה, מבני בניו של קורח, תעמוד שוב אל מול הכהונה ותצליף בה ללא רחם אך בצדק!
זכור שמואל, כל מאורעות האדם וחליפותיו מידי האל; מי ינוח, מי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום. אנו פועלים בתודעה של שלטון ה' בעולם ובביטחון גמור שהוא בעל המפתחות והוא מקור כל הברכות. אל תחשוש מבני אדם, שימיהם כצל עובר.
אני מתבוננת בנער הנפרד מאחיו ואביו. אור בוהק אופף אותו. אני רואה אותו במעומעם כאיש שבע ימים המושח בשמן המשחה את מלך ישראל הכפוף לאלוהי ישראל. כמו מאליהן נזרקות מפי המילים: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".[22]
אכן הגיעה עת הפרידה. אני מתעוררת מערפול החושים שלי ונשימתי כבדה עלי. אני מאמצת את בני אלי ולוחשת באוזניו: הקשב שמואל לשם ה' הטבוע בשמך. זה הסוד שלך. זכור תמיד כי אינך כפוף לאיש אלא לאלוהים לבדו.

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 230 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 50 דק'
שמואל בנימין לאו

פרק ראשון: 1

 


חנה
 
מימים ימימה
 
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.
וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.
וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.
וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'. (שמואל א א, א-ג)
 
הסיוט השנתי.
אורזים ועולים על העגלות. כמו שעון השב ונע על צירו מתרחשת התמונה הזו.
הוא לעולם לא יוותר לאיש מבני הבית, ככה זה אצלנו. לעולם לא ידלג על החובה הקדושה של העלייה למקום ארון ברית האלוהים בשילה. הוא גורר את כולנו למתחם הזה כי כך ציווה האלוהים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן".
למה אנחנו? אני שואלת, מנסה להתחמק. האלוהים רוצה רק אתכם, הבנים. אלקנה, איש טוב ונוח, מחייך ועונה - לראות את פניו זוכים רק הבנים. אך איך אפשר לשמוח שם כשאת אינך איתי? לכו תתווכחו עם איש מאיר ועקשן שכזה.
אם "הטיול השנתי" היה רק איתו, ניחא. עוד הייתי שורדת. אך הנסיעה כוללת את כל החמולה. אני עם אלקנה בעגלה הראשונה. בעגלה שאחרינו המולה של ילדים מכל הגילים. פנינה, צרתי, מנסה לשמור על שפיות וכדרכה פורקת את העייפות המצטברת עלי. במתיקות מעושה היא רומסת את כבודי וטורחת להזכיר שוב ושוב את הקללה הרובצת לפתחי.[1] העגלה שלי ריקה. אני שומעת ומתאפקת שלא לבכות.
אלקנה ואני חולקים כבר עשרים שנה את המיטה באוהל. הוא טוב ואוהב. מדי פעם הוא פוקד את פנינה כדי להרחיב את החמולה אך לבו נטוע באוהלי.
"אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף".
 
שׂמתם לב לייחוס? כמה אנשים יכולים למנות ארבעה דורות לאחור? וזה עוד כלום. אם תרחיקו מאות שנים לאחור, תגיעו לסוד שאין מדברים עליו. אלקנה הוא צאצא ישיר של בני קורח. חשבתם שקורח וכל משפחתו נבלעו באדמה? טעות! בניו לא מתו. על פי הסיפור שעובר במשפחה הם זעקו מתוך האדמה הבוערת: "משה אמת ותורתו אמת".[2] מאז ועד היום אין הם פוצים פה. לא מורדים ולא שואלים שאלות. פשוט מצייתים לכוהנים. אלקנה הוא הנציג הנאמן של המשפחה שהחליטה לא לשחק יותר באדמה בוערת.
כששואלים אותי על הייחוס שלי אני צוחקת, מדלגת בקלילות על פני מאות רבות בשנים ואומרת: "אני בתו של אברהם אבינו עליו השלום", חותרת אל הסיפור של הילד שמרד במציאות המקולקלת, שבר את פסילי אביו, עמד מול אלוהים והתווכח עמו. הסיפור שלו הולך איתי לכל מקום.
אנו מתנהלים בשיירה מביתנו ברמתיים צופים שבהרי השומרון.[3] כמה זמן כבר לוקחת הרכיבה מרמתיים לשילה, חצי יום (בגלל העגלה העמוסה של פנינה)?! אך אלקנה עובד גם בדרך. מי שגילה את האור רוצה להעבירו לכולם. אנו עוצרים לחניה בכל כפר, "מתנחלים" בכיכר המרכזית ותוך דקות נקהלים סביבנו ילדים, נשים ולבסוף גם אנשי המקום המכובדים. אלקנה מנסה בכל כוחו למשוך את האנשים להצטרף למסע.[4] מדי פעם הוא מצליח "לדוג" מישהו שעדיין לא ביקר בשילה ומעלה אותו איתנו. בדרך כלל אנשים משתמטים, מי בנימוס ומי במחאה. "שילה? דווקא התכוונתי לבוא לשם פעם אך לא באמצע העונה." "דברים לא טובים קורים שם" - אומרים אחרים והולכים.
וכך אנו מתנהלים לאִטנו עד לצומת שילה. כאן אפשר לפנות מזרחה או מערבה. ממזרח לדרך שלט - "משכן ה' בשילה"; וממערב לה - "אירוח כפרי: מיכה". כבר מאות שנים הצומת הזה מהווה נקודת בחירה. רבים מבני ישראל מוותרים על ביקור במשכן ה', שכמעט ניטש במשך הזמן, ומעדיפים ללון בבתי האירוח שממערב לשילה; נחמד שם, מסודר, מאיר פנים. פעם היה כאן גם מקדש עם פסל קטן ובו כוהן עדין ורגיש שדאג לכולם. באחת מפשיטות שבט דן, הכוהן נחטף עם הפסל ומאז הוא צמוד לשבט הנודד בעמק החוּלה. זקני המקום מספרים על עשן הקטורת שהיה מיתמר ממקדשו של מיכה, ריח בשׂמים משכר, שהיה עולה מזרחה ומסתרג לו עם עשן הקורבנות שזובחים בשילה.[5]
בשיירה שלנו אין שאלה. עבור אלקנה בית ההארחה של מיכה אסור בדריסת רגל. מקום עבודה זרה. אנחנו נגד הזרם, פנינו לשילה. לא נוטשים אותה בשום מחיר.
אנו נכנסים לשערי עיר המשכן ומוצאים עצמנו באחת בכיכר המרכזית שלפני מקום הפולחן. אנו מוצאים כאן תערובת של כוהנים פושטי יד, סוחרי בהמות, צאן ועופות, רוכלי קמעות ואפילו רועי זונות. אומרים שבפנים, בתוך בית האבן העטוף ביריעות הכבדות, שוכן האלוהים. אומרים שעל מזוזת האוהל הזה שומר הכוהן הגדול עלי - איש שׂבע ימים, קפדן וזקוף, שאינו חת מפני איש ואינו ירא אלא מאלוהיו. מעולם לא ראיתי אותו. רק את בניו ראיתי, חפני ופנחס, המנהלים את ה"עסק" כאילו אלוהים "עובד אצלם". אלקנה, האיש שלי, זך וטהור. הוא רק מביט פנימה אל הקודש ואינו רואה דבר מכל העליבות והרוע שבחוץ. אני יודעת מה המקור לאמונתו היוקדת. במשך דורות רבים מזמרת המשפחה שלו שיר כמיהה לקרבת אלוהים:
 
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים, לְאֵל חָי
מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים. (תהלים מב, א-ג)
 
אלקנה רוצה לשעוט אל הקודש פנימה. הוא משתוקק לעמוד עם קורבנו בתוך המשכן, אך עליו לעבור תחילה את שער הכניסה, שבו עומדים הכוהנים. אלה בני בליעל העובדים את עצמם, מנצלים את תמימות האנשים ומשתלטים בכוח על המשכן וסביבותיו. הכול כאן כל כך כוחני ובהמי. צריך עיניים טהורות כשל אלקנה כדי להאמין שבתוך כל הזוהמה הזאת מסתתרת שכינה. אני מסתכלת על הכסף העובר מיד האנשים המעטים והתמימים שבאים לכאן אל ידי הכוהנים. אלקנה הסביר לנו באחת ההזדמנויות שלכוהנים מגיע מס מבשר הקורבנות; זה "משפט הכוהנים", אבל בני עלי מחזיקים במשפט כוהנים משלהם.[6] הם נוטלים את חלקם במזלגות הגדולים שבידם, אינם ממתינים להקטרת החֵלב ודורשים בשר חי. הכול נעשה בגלוי ולעין כול. לא אכפת למשרתי הקודש מי האנשים ולמה באו. הדבר היחידי הקובע לגביהם הוא גודל הקורבן. התור לכניסה אל המתחם המקודש נקבע באופן פשוט. בעלי הבהמות ראשונים, בעלי הצאן אחריהם ואם נותר זמן נכנסות הנשים המביאות ציפורים לטהרתן.[7] אסור להן להיכנס למתחם המקודש והן צובאות על חצר ההיכל והופכות לטרף קל לאנשי זימה.[8] איך אפשר לומר שכאן שוכן האלוהים?[9] אני מחרישה אך עינַי רואות ונפשי יודעת.
 
מתפרצת אל הקודש פנימה
 
וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.
וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ.
וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.
וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. (שמואל א א, ד-ז)
 
שעת בין ערביים, המשפחה מתכנסת לזבח. אלקנה מנצח על חלוקת הבשר, מנה לנפש. רק בחלקי נופלת מנה כפולה.[10] הדבר חורה לפנינה והיא מתאמצת להרע לי; אני מתגברת אך ללא הועיל. מדוע היא כועסת? הרי ביתה הומה מתינוקות ואני - אוהלי ריק. אף שלא ילדתי לו, אלקנה נמשך אלַי באהבתו. עם כל רגישותו וניסיונו, הוא אינו מבין לנפשי: "אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" הוא מנסה לנחם אותי. מה מבין איש בתחושות הרֽיק של עקרה? תמיד שמעתי את הסיפור על רחל הזועקת "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". יעקב לא הקשיב לה כלל. אתה, אלקנה, דווקא מקשיב ומשתדל, אך האם אתה באמת סבור שאיש אוהב וטוב שקוּל לעשרה בנים? בן לוּ היה לי...[11]
כך שנה אחרי שנה, אכזבה ומרירות הם מנת חלקי. אך כעת אני חשה כי משהו משתנה בתוכי. רגש חדש מפעֵם בי. המרירות העצומה שהצטברה במשך כל השנים הללו עומדת לפרוץ החוצה.
בפתח ההיכל עוד ראיתי את השמש בשקיעתה. לא הבטתי ימין ושמאל. לא ראיתי את מבטו המבועת של אלקנה אהובי בהיכנסי לכאן, לא את זעמם של בני עֵלי שעל פניהם חלפתי ולא את ההלם בפניו של עלי הכוהן היושב על מזוזת היכל בית ה'. לפתע מצאתי עצמי עומדת בידיים ריקות ובלב נשבר מול הארון, שבו שוכנים לוחות העדות ומעליו הכרובים פורשים כנפיים איש אל אחיו.[12] בעומדי נוכח פני ה' נפרץ סוף-סוף סכר הדמעות שלי. מילותי נבעו מתהומות הנפש שלי. כמוסות היו עִמדי ולא העזו לצאת לאוויר העולם עד שעת החסד הזאת. התפילה פורצת מתוכי ואיני רואה דבר זולתה.
אישי אומר לי שטוב הוא לי.
אני מרת נפש, ענייה.
אלוהַי, לא ביקשתי עשרה בנים, רק זרע אנשים.
לא ביקשתי להתפאר בפרי בטני רק לדעת שלא חייתי ריקם.
נזיר יהיה הפרי הזה - שלך, אלוהים, לא שלי.
עודני שקועה בתפילה מול אלוהי, רחוקה מקנטוריה של צרתי פנינה קופץ עלי לפתע רוגזו של עֵלי, הכוהן הגדול. מה בי ובתפילתי הסעיר את רוחו?
"עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין"? הוא גוער בי. אני? שיכורה?! לא בא לפי יין ואף לא לחם מזבח המשפחה. הסערה הפנימית שלי חריפה מכל היינות שבעולם. נראה כי עיניו של עלי מעולם לא ראו איש או אישה העומדים בתפילה. הוא מצוי כל ימיו בין מזוזות היכל ה' לבין המזבח, רואה אנשים פשוטי איברים שרועים על רצפת ההיכל ומתבטלים כקורבן לפני האל. ובהיכל - אין אומר ואין דברים. רק קול דממה ישמע. ואילו אני - כל עצמותי יאמרו: ה'!
אתה חושד בי, עֵלי, ששיכורה אנוכי. חלילה לך; אישה קשת רוח אנוכי. לא יין העריתי לגופי; כולי בוערת בתפילה. באתי לשפוך שיח לפני אדוני המקורי, לא אתה אדוני.[13]
עיניו של עֵלי מבוהלות. תפילה כשלי טרם נראתה במחוזותיו. אני חשה את סערת הנפש שלו. הוא מתבונן בי ודרכי ורואה משהו הנסתר מעינַי. המבט התוקפני נעלם. במקומו בא מבט אחר. רך. בצניעות ובעדינות הוא מכבד את פרטיותי. אני מסיימת בשקט את תפילתי ועומדת רכונת ראש לפניו. הוא אינו שואל על הסערה שעטפה אותי ורק משלח אותי לביתי בברכת שלום: "א-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ".
אינה דומה יציאה לביאה. מתוסכלת ומרירה נכנסתי להיכל ומוארת יצאתי ממנו. שעת החסד נוכח פני ה' נספגה בתוכי, וברכתו של עלי הכוהן לשפע הטוב אליו התפללתי שורה עלַי. את הדרך מכאן לביתנו שברמתיים ממש אינני זוכרת. שקועה הייתי בסערה שבתוכי. לא ראיתי ולא שמעתי דבר זולתה. אלקנה חש מיד כי משהו התחולל בי; התעוררתי לחיים, והתרגשותי דבקה בו.
לא ידעתי צער היריון, אף לא צער לידה. בני נולד, ומיד ידעתי איך ייקרא. הוא יחיה למען שם ה' השרוי בשמו,[14] וכעת הוא בידַי שלי, "כי מה' שאלתיו". נדרי ניצב בפנַי כל העת ואני רוקמת תוכנית להכנתו לתפקיד חייו. הנה אני, בתו של אברהם אבינו, הולכת לנפץ את הפסילים. הילד שאקדיש לה' יבעֵר את הרשע ממקום השכינה וכשם שעמדתי בהיכל, נוכח פני ה', ללא כוהן או זבח, כך פרי בטני יהיה המוציא לפועל של עבודת ה' המחודשת.[15]
ושוב מגיע מועד הנסיעה לשילה. כמדי שנה מעמיסים את המשפחה על העגלות ומתכוננים לנסיעה. כולם כבר מוכנים ליציאה ורק אני ושמואל הקטן מכורבלים באוהל.
אלקנה עומד בפתח אוהלי ולוחש לי: "נדרנו"...
נדרנו - אני עונה לו בדבקות ובעקשנות, אך טרם הגיעה העת. אין לעלי הכוהן מה לעשות עם הנער לפני שייגמל. עוד שנה אשאר עמו בבית, ואז אשלים נדרי.[16]
אלקנה מהסס. הוא מזהה צלילים של מרד בקולי וחושש לשלום הילד. הרי יכולה את לעלות ולחזור איתו? אך אני איתנה בדעתי. מרגע שיגיע שמואל לשילה לא יחזור עד שישלים את משימת חייו. כעת אני מופקדת עליו ובביתי יישאר.
אני מיניקה את בני ארבע שנים נפלאות; רק הוא ואני. הוא שותה בצמא את חלבי ויונק את תורתי. אני מספרת לו על משה - איש האלוהים, ועל אהרן - איש השלום. גם על מרים אחותם אני מספרת. משה מלמעלה, מרים מלמטה ואהרן - בתווך, כך אני מציירת לו את שלושת האחים הפועלים כצוות. מרים האחות הגדולה, משגיחה מרחוק על אחיה. משה יורד מן ההר עם לוחות ברית ופוגש את אהרן שמנסה לפייס את העם ויוצר עבורו עגל מסכה. משה איש האמת, אהרן איש השלום. שמואל הקטן פוקח את עיניו בשעת הסיפור ושואל: ומה אני? אני מתבוננת בו ובחיבוק גדול אומרת באוזניו: אתה תהיה גם משה וגם אהרן.
אני משרטטת בפניו את מראה פני עלי הכוהן הטהור היושב ופניו אל ההיכל, ונמנעת מתיאור החצר וכל המתרחש בה. גם איני מספרת לו על קורבנות ועל זבחים, רק על עבודת ה' בטהרתה. אני לוחשת באוזניו את סוד התפילה המשוחררת נוכח פני ה'. איני יודעת עד כמה הוא יורד לסוף דעתי אך ברור לי שמילותי מחלחלות לתוכו. כאשר באישון לילה אני מציצה לעברו אני מגלה נר המאיר מעל ראשו. כגודל היופי הניבט אלַי כך גודל הכאב. עוד מעט תגיע העת לפרוע את נדרי ואיאלץ להיפרד ממנו.[17] עד עתה הוא היה שאול מעם ה' עמדי. כעת אני משאילה אותו לה'.[18]
שוב אנו עולים לשילה. עיניו של שמואל הרך פקוחות כל הדרך. הוא יודע כי זו נסיעה לבלי שוב, נסיעה לחיים. ידו בידי ופניו אינן מסגירות כאב או עצב. אני בוטחת בו כי יעמוד ימים רבים. כבר בשער הכניסה "נופלים" עלינו חפני ופנחס. הם עסוקים בשלהם, אינם מזהים אותי ואף אינם שולחים לעברי מבט. עיניהם נתקלות במתנה שהבאנו: שלושה פרים, איפת קמח ונבל יין, והם מפנים אותנו למרחב שבו מתרחשת מלאכת הקודש. שמואל מנסה לחוש את השכינה עליה סיפרתי לו ימים רבים כל כך. אנו מתקרבים למקום הזבח ובו עמדות לשחיטה. אולם רק עמדת שחיטה אחת פעילה. אנו עומדים בתור בכניסה אליה ורואים את הכוהן השוחט ועיניו אל המזלג הענק בעל שלוש השיניים. אנשים מגישים לו את הזבח והוא נועץ בבהמה את מזלגו ומניח על שולחן הכוהנים עוד ועוד נתחי בשר דשנים. הוא מתנהל לאִטו וזמנו בידו, ולפניו משתרך תור ארוך של מקריבים מותשים. האם יזכו לקיים את מצוותם היום?
פתאום אני חשה כי היד הקטנה הטמונה בידי נחלצת ממנה. שמואל נעמד על חבית יין הפוכה וקורא אל המקריבים: מדוע אתם מחכים בתור? למה אינכם שוחטים בעצמכם את הבהמות בעמדות הריקות? נאה דורש ונאה מקיים. שמואל דוחף בידו את אלקנה. אבא, רועש הילד, אתה לימדת אותי ששחיטת הקורבן אינה קשורה לכוהנים. אבא, תשחט בעצמך את הזבח שלנו!
אלקנה נרעש. משפט עתיק מזמזם בעורקיו - "משה אמת ותורתו אמת". מאז קורח איננו מורדים בתורת משה אבל הילד צודק, הוא אומר בלבו. זו התורה ואין בלתה. זכותי לשחוט את קורבני. אלקנה הולך אחרי שמואל הקטן ומארגן את הזבח באחת מעמדות השחיטה הפנויות. אנשים מביטים בו ומחרים-מחזיקים אחריו. כל משפחה ניצבת ליד מתקן ומתמקדת בקורבנה, והתור נעלם באחת. הכוהן עומד נדהם ומזלגו הריק בידו, ואז הוא נסוג בבושת פנים להיכל. עוד רגע קט, והנה עלי הכוהן הגדול מופיע. הוא לא נראה ברחבה כבר שנים, והס מושלך כאן. פניו של עלי לוהבות וקולו מרעים: היכן הילד שהבעיר את האש הזרה הזו? הכוהן התורן מצביע אל עבר בני הקט.
עוד רגע והנה עלי הכוהן עומד למולנו. אישי אלקנה נושק את שולי גלימתו נרעד. שמואל זוקף ראשו הקטן ובפיו שאלה: אדוני הכוהן - התורה התירה לישראל את השחיטה, ומי אסר זאת? הכוהן מישיר מבטו אל הילד. ידו של שמואל בידי ואני מתוחה. האם הוא מזהה אותי? האם זוכר? עֵלי מתעלם מנוכחותי ופונה לילד: מנין לקחת את הרעיון הזה? שמואל אינו מהסס וכהרף עין מצטט לו את הפסוק מספר ויקרא, אותו רק התחיל ללמוד ביום הולדתו האחרון: "ולקח הכוהן את הדם". למדתי עם אבא שהכוהן מתחיל את עבודתו רק אחרי השחיטה.[19] אני עומדת הלומת לב אך גאה. אביו הטמיע בו את חוכמת התורה. אני - את תורתי. אל תירא מאיש אלא מאלוהים בלבד.
פניו של עלי הכוהן מתוחות. הוא מהנהן בראשו ואומר - יפה אמרת בני, צודק אתה בכל דבריך. אני נושמת לרווחה אך עלי הכוהן ממשיך: חטאת בחטא נורא. לימדת הלכה במקום שיש גדולים ממך. אחת דינך למות! הוא פוסק ופונה לעבר ההיכל.
אין זמן. צריך לפעול במהירות. בפעם הקודמת שראיתי את עלי, לפני כמעט חמש שנים, עמדתי זקופה. כעת אני נלחמת על פרי בטני, משתטחת מלוא קומתי ארצה ואוחזת בקצה כפות רגליו. אנא, הסתכל בי, איני חסה על כבודי ועל מעמדי. אני האישה שהתפללה אז בתוך ההיכל. הנה ה' נתן לי את בקשתי וכעת הבאתיו אליך, לשלם את נדרי. עלי אינו מתבונן בי. פניו לבנות ועיניו נשואות למרחקים, אך אני אוחזת בו ואיני מרפה. רגע של שקט בינינו ושוב קולו היבש והמדוד: דין הילד - מוות. אתפלל עבורך לפרי בטן אחר. עלי מתנתק וצועד אל עבר ההיכל.
אני רודפת אחריו כלביאה הנאבקת על גוריה. אני מתפרצת שוב אל הקודש וזועקת: לא עלי הכוהן! "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי", לא לזרע אחר. הנער הזה נוצר מכוח ייסורַי ומכוח תפילתי ויש לו תפקיד בעולם. אל הנער הזה התפללתי, שיורה הלכה במקום שאין אנשים.[20] מהומה מתחוללת בהיכל. כוהנים באים לגרור אותי החוצה. פניו של עלי מסגירות את המערבולת שבתוכו, ואני מתחננת: אל תיתן להם לגעת בי! כוהנים ערלי לב ושוכחי אל! הושיעה עלי, הושיעה ה'. עלי קולט את תחנונַי ומשהו זע בו. כמו אז בעומדי לתפילת הלחש במשכנו הקודר, כך גם עתה הופך האיש הקדוש הזה את קללתו לברכה. בתנועת יד הוא מרחיק את הכוהנים ונשאר לעמוד לידי וליד הילד. הוא מניח ידו על ראש הנער. שמואל עומד ללא ניע. אני מתבוננת בבני העומד שקט לצד הכוהן ונשימתי אט-אט חוזרת אלַי.
אנו נשארים עוד לילה כדי להירגע. בני בחיקי ואני יודעת ששעותינו המשותפות ספורות. עלי מזמין אותנו לפת שחרית של פיוס ותפילה. הוא מבטיח להשאיר את שמואל תחת כנפיו, לחנך אותו ולגדלו בתוך האוהל. שמואל אינו כוהן - הוא לוי. הוא אינו מתיימר להתחלק עם הכוהנים בשלל, רק לשרת את הכוהן הגדול. שמואל מתבונן בי בעיניו הפקוחות. הוא אינו בוכה, אינו מוחה, רק מתבונן בי וסופג אל תוכו את קולי, את מגע ידַי ואת ריחי.
 
שירת הפרידה ושתילת השכינה בלב הנער
 
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר
עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה'
רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.
אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּא־לֹהֵינוּ.
(שמואל א ב, א-ב)
 
יש נביאים שהוקדשו לה' בהיותם עוברים ברחם אמם. אני הקדשתי את בני לה' עוד בטרם נזרע בגופי. ועתה הגיע רגע הפרידה מבני הרך. אני חרדה מהצפוי לו ואיני מסירה את עינַי ממנו. הנער עירני ומהיר תגובה. עיניו בוחנות הכול ואין דבר הנעלם מהן. האם יוכל לעמוד בשליחות שגזרתי עליו? האם יצליח לשרוד בזוהמה השוררת מחוץ להיכל ולחוש בשכינה השרויה בתוכו?
קשה עלי פרידתך בני. כל סיפור לידתך צף ועולה בבהירות אל מול עינַי. שנה אחרי שנה עליתי לשילה עם אביך, אישי אהובי, תמיד ריקנית וכואבת. בנקודת השפל של חיי, כשהגיעו יגון ומרה עד תהומות נפשי, פרצה מתוכי התפילה ששחררה אותי. מרגע שנחלצה התפילה מתוכי, רמה קרני ורחב פי. לא אירא רע - כי אתה עמדי.
אתה רואה, שמואל, את כל ה"קדושים" - מוכרי הקמעות שבמבואה למשכן וזוללי הבשר שבחצר. זכור ואל תשכח: "אֵין קָדוֹשׁ כַּה' וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ". הכוהן, גדול ככל שיהיה, אינו אלא משרת בקודש, והקדושה מקורה רק בבורא. תשמע כאן את דברי הרהב של בני עלי. לדאבוני יציקו לך, אך דע שדיבורם אינו אלא קליפה ריקה. הם מדברים גבוהה-גבוהה - יצא עתק מפיהם. אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. רע ומר יהיה סופם.
ראֵה שמואל איך גלגל סובב בעולם. אל תבט אל מראה עיניים כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. אתה רואה את גיבורי הקשת והנה הם נופלים והנכשלים קמים. הנה אני, העקרה, נפקדת ומולידה, ורבת הבנים שמולי אומללה.[21]
זוכר את סיפורו של אבא על בני קורח שה' הורידם לפי האדמה ולפתע העלה אותם? והנה אתה, מבני בניו של קורח, תעמוד שוב אל מול הכהונה ותצליף בה ללא רחם אך בצדק!
זכור שמואל, כל מאורעות האדם וחליפותיו מידי האל; מי ינוח, מי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום. אנו פועלים בתודעה של שלטון ה' בעולם ובביטחון גמור שהוא בעל המפתחות והוא מקור כל הברכות. אל תחשוש מבני אדם, שימיהם כצל עובר.
אני מתבוננת בנער הנפרד מאחיו ואביו. אור בוהק אופף אותו. אני רואה אותו במעומעם כאיש שבע ימים המושח בשמן המשחה את מלך ישראל הכפוף לאלוהי ישראל. כמו מאליהן נזרקות מפי המילים: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".[22]
אכן הגיעה עת הפרידה. אני מתעוררת מערפול החושים שלי ונשימתי כבדה עלי. אני מאמצת את בני אלי ולוחשת באוזניו: הקשב שמואל לשם ה' הטבוע בשמך. זה הסוד שלך. זכור תמיד כי אינך כפוף לאיש אלא לאלוהים לבדו.