האודיסאה של ד״ר זליגמן

ראשית דבר
הערות למהדורה העברית

שבעים ושמונה שנים חלפו מאז שדרכה־לבטח רגלם של סבתא וסבא שלנו — פרידל ואלפרד הלר — על אדמת ארץ־ישראל. היה זה בסוף אוגוסט 1945. באביב 1939 הם נעלו את דלת ביתם במינכן, בכוונה להגיע לארץ־ישראל ולהצטרף אל בתם ומשפחתה, אך מסע הנדודים נמשך חמש שנים וחצי. למעלה משנה הם היטלטלו כפליטים בדרך מאירופה לחופי הארץ. עם הגיעם, נעצרו והוחזקו זמן קצר במחנה עתלית, ושוב הועלו על אונייה הולנדית וגורשו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. הם הוחזקו שם במחנה מעצר, בתנאים ירודים, עם כ-1680 פליטים אחרים. כולם יהודים שביקשו למצוא מפלט בארץ־ישראל במנוסתם מאירופה הבוערת, אך נדחו על־ידי שלטונות המנדט הבריטי.

במהלך תקופת הגלות הזאת במאוריציוס, מצא סבא תעצומות־נפש לשחזר בכתב את המסע המפרך שעברו הוא וסבתא, מאז שהחליטו לברוח ולעזוב את ביתם מזה דורות בגרמניה, עד שהועלו על ספינת הגירוש בחיפה. זה היה תהליך מייגע ומטלטל הן מבחינה מעשית וגשמית, אך לא פחות מכך מבחינה רוחנית, נפשית ורגשית. לשם הכתיבה הוא נעזר ברישומים תמציתיים שרשם בלוח השנה שלו במהלך הדרך. את הגיגיו וחוויותיו באותם ימים ארוכים הוא הצליח לפרוש כשהיה נתון בתנאי המעצר הקשים — הרחק על אי זר בלב האוקיינוס — ורשם אותם על גבי דפי מחברות דלות, בשורות צפופות.

סבתא נפטרה ימים ספורים לאחר שהגיעו ארצה, אבל סבא חי בביתנו עוד כעשר שנים. הוא זכור היטב לשלושתנו, ונוכחותו הרוחנית ליוותה אותנו גם במרוצת השנים שלאחר מותו. מספר שנים לאחר מותו של סבא אלפרד, אספה אמא רוזה את כתביו, דאגה להדפסתם ולהעברתם למו״ל בגרמניה. הספר ראה אור בגרמנית בשנת 1990, בתוספת הקדמה נרחבת ואפילוג נוגע־ללב ומרשים, של ד״ר וולפגנג בנץ.

המהדורה הגרמנית של הספר הופצה במקומות שונים בעולם וזכתה להדים נרגשים בקרב קוראיה. הם נפעמו לא רק מסיפור התלאות המסעיר, אלא גם מיכולת התיאור רבת הפנים של ד״ר הלר, משפתו העשירה, מדרכי הביטוי המקוריות, מתיאורי הטבע רבי הגוונים, לצד מחשבות ולבטים פילוסופיים, מהרהוריו על יהדות ויהודים, ומתובנותיו בדבר טבע האדם.

גם אנחנו הנכדות קראנו את הגרסה הגרמנית בעניין רב, ואולם לא בקלות. אבל לדור ילדינו ונכדינו החיבור בגרמנית אינו נגיש ונמנעת מהם ההיכרות עם המורשת המשפחתית המרשימה. מורשת דומה איפיינה בוודאי משפחות יהודיות נוספות והיא מייצגת תקופה חשובה בתולדות עמנו. על כן, ולמרות השנים הרבות שחלפו, החלטנו לתרגם את הספר ולהוציאו לאור בעברית. כך נאפשר לדורות הבאים לא רק הזדמנות לחוות את הדברים לעומקם, אלא גם להעמיד מצבת־זיכרון לאבותינו ולכבד את זיכרם.

הספר הוא תרגום מלא של הגרסה הגרמנית, שיצאה לאור בהוצאת בק במינכן. המו״ל ציין בהקדמתו שראה לנכון לשמור על הנוסח המקורי, ולהימנע מלהוסיף פרטים לצורכי הבהרה. הספר הזה אינו מסמך מדעי, אלא סיפור האודיסאה של הכותב. במהדורה העברית שמרנו על הטקסט המקורי וערכנו אך מעט התאמות, שיסייעו לקהל קוראי העברית.

אנחנו מקווים שהקוראים ייהנו ללוות את ד״ר זליגמן במסע־החיים המרתק הזה ויעבירו אותו לקוראים נוספים.

ועוד דבר — זאת ההזדמנות להודות מקרב־לב למרים קראוס שתרגמה את הספר מגרמנית; ללאה קראוס שקראה והשתתפה בעריכה במסירות רבה; לד״ר סטפן ליט, לד״ר מרגוט ליפמן ז״ל ולעידו גלעד על הערותיהם המלומדות. תודה גם ליטה גרונוולד, לצ'רלי גרינבאום ולמיכאל פופר על עזרתם בפענוח קטעים מורכבים בגרמנית. תודה לרונית גיטלר שהשקיעה בעיצוב הספר והבאתו לדפוס במקצועיות, בטוב טעם ובמסירות אין־קץ. ותודה לכל מי שקרא והתפעל מן האיש המיוחד הזה ועודד אותנו להוציא את הספר בעברית.

מעין לובנטל, שלומית הרבורגר, יורם הראל

דצמבר 2023

הקדמה

כאשר היטלר עלה לשלטון, מנתה אוכלוסיית הרייך הגרמני 66 מיליון נפש, מהם למעלה מחצי מיליון איש שהגדירו את עצמם כמשתייכים למיעוט היהודי. כעבור שתים־עשרה שנה, לאחר שהרייך השלישי התמוטט, לא נותר בגרמניה מיעוט יהודי, משום שאלה ששרדו את מחנות־הריכוז וההשמדה כבר לא ראו עצמם כאזרחי המדינה. זאת לאחר שבמשך תקופה ארוכה נחשבו טמאים, עבדים שנתונים לסכנת־מוות. מאז 1933 הם חוו שלילת זכויות והשפלות, שהסתיימו ברצח מיליונים מבני־עמם, בכל רחבי אירופה.

התפרצות המאורעות החלה לאחר תפיסת השלטון על־ידי הנאצים. באפריל 1933 החלו האיומים בהחרמת העסקים היהודיים, אחריהם נחקק 'הסעיף הארי', שבתחילה הדיר את היהודים מהשרות הציבורי, ואחר־כך מהחיים הציבוריים בכלל. חוקי נירנברג משנת 1935 הפכו את היהודים באופן רשמי לאזרחים סוג ב', בעלי זכויות מופחתות, חשופים מבחינה חוקית להטרדות מרובות. בין היתר נאסר עליהם להניף את הדגל הגרמני, להעסיק משרתים לא־יהודים מתחת לגיל 45, ובשם האשמה אבסורדית של 'ביזיון הגזע' נחשפו לסכנה של הלשנות ועונשים דרקוניים שרירותיים. עוד בטרם התממש האיום על קיומם הפיסי של היהודים — לפני פרעות נירנברג שפרצו בנובמבר 1938 בעקבות יוזמה צינית של הממשלה, וכשאיש עוד לא האמין שהאירועים אכן יתרחשו כפי שהתרחשו — חוסל קיומם הכלכלי של רוב היהודים־הגרמנים במדינה. חוקים והוראות הוטלו באמצעות כפייה ואלימות, ודחקו את היהודים אל מחוץ למקצועות שבהם עסקו — רופאים, עורכי־דין, מבקרי מוסיקה ושחקנים בערים הגדולות, כמו גם סוחרי־סוסים, רוכלים ושאר עיסוקים שעסקו בהם יהודים באזורים הכפריים.

בתחילת 1938 רשמו את הונם של היהודים, וביוני אותה שנה נרשמו גם בתי־המלאכה שלהם. החל מאוגוסט אולצו היהודים להוסיף לשמם, כשם שני, את השמות 'שרה' ו'ישראל'. באוקטובר הוטבעה האות 'J' בדרכוניהם. בנובמבר אותה שנה ויתרו הנאצים על השריד האחרון של הקיום הלגאלי של היהודים: ההתנקשות של הרשל גרינשפן, בחור יהודי בן שבע־עשרה, בדיפלומט בשגרירות הגרמנית בפאריס, סיפקה את התירוץ להתיר את ההשתוללות האנטישמית האלימה ברחובות הערים. הפוגרום שיזם השר גבלס (Goebbels), ואורגן על־ידי המפלגה הנאצית (ה-NSDAP), חיסל באחת את כל הישגי האמנסיפציה והציביליזציה בגרמניה. בתי־הכנסת עלו באש, הנזקים לרכוש היהודי היו עצומים, אך השלכות האלימות היו חמורות אף יותר, הגם שלא ניתנו לשיעור: הרוגים, מעונים ומושפלים.

העובדה שהפוגרום לא היה מקרי, אלא תוכנן מראש כצעד ראשון בדרך לחיסול הסופי, התבררה בעקבות הפקודה הלעגנית בעניין 'הכופר' בסכום של למעלה ממיליארד מרקים, שהיהודים נצטוו לשלם לקופת המדינה. בו בזמן ניתנה פקודה מטעם שר־העל של היטלר, גרינג (Goering), שבשל היותו גבר שמן, עצלן וגנדרן, נחשב לפחות מסוכן ליהודים מן הבריונים של האס.אס, פקודה שלפיה יש להדיר את היהודים כליל מכלכלת הרייך. מילת־הקסם היתה 'אריזציה'. חברות יהודיות, בתי־מלאכה, חנויות, מפעלים ובתי־מסחר הועברו בחיפזון, תמורת סכום אפסי בהשוואה לערכם האמיתי, לידיים אריות. זכות קדימה ניתנה למתחרים, לשותפים לעסקים, ולבעלי תפקידים מטעם המדינה והמפלגה — והם התעשרו מן הרכוש היהודי הזה.

האפליה החברתית של היהודים הנגזלים נמשכה בקצב מהיר. החל מאמצע נובמבר 1938 נאסר על תלמידים יהודים לבקר בבתי־ספר 'גרמניים', באביב 1939 החלה דחיסת היהודים ל'דירות ליהודים' (צעד נוסף לקראת הגירוש), ובעקבותיה באה שורה אינסופית של הוראות ומגבלות קטנוניות ומרושעות. רשיונות־נהיגה הוחרמו (דצמבר 1938), היציאה מהבית הוגבלה, וחנויות מיוחדות, בעיקר חנויות מזון, הוקצו ליהודים (ספטמבר 1939). אחר־כך בא האיסור על החזקת מקלטי־רדיו, חיות־מחמד ומכשירי־טלפון, ולבסוף, בספטמבר 1941, הונהג הטלאי הצהוב: כל יהודי מעל גיל שש חויב לענוד אותו על בגדו, באופן שייראה בברור. באותה עת 'הפתרון הסופי של שאלת היהודים' כבר היה בעיצומו. מנגנון ההשמדה כבר החל להתממש בפולין הכבושה; קבוצות ה-Einsatzgruppen של האס.אס רצחו יהודים כבר מתחילת הקרבות בפולין. הגירושים - תחילה לגטאות ומשם למחנות ההשמדה - החלו זמן רב לפני ועידת ואנזה, שנערכה בינואר 1942.

פחות ממחצית מיהודי גרמניה - 220,000 עד 230,000 איש — נחלצו ממעשי הרצח המאורגנים על־ידי הממשלה, והצילו את עצמם בהגירתם לחו"ל, כל עוד היתה מותרת. לעובדה שרבים יותר לא ניצלו היו סיבות רבות — חיצוניות ופנימיות. בין הסיבות הפנימיות יש לציין את הקשר ההדוק של יהודי גרמניה למולדתם. בניגוד גמור לתמונה המעוותת שהתעמולה הנאצית ציירה, היהודים היו אזרחים פטריוטיים בעלי זיקה חזקה לתרבות הגרמנית, שעצם המחשבה על הגירה לפלשתינה שאינה מסבירה פנים, לאמריקה חסרת התרבות כביכול, או לאוסטרליה הרחוקה, למטרות פרנסה — עוררה בהם חלחלה. יתרה מזאת, רוב יהודי גרמניה לא היו מצוידים באופן מתאים להגירה. בפלשתינה, אבל גם בדרום־אמריקה ובארצות אחרות, נדרשו מיומנויות שחסרו ליהודי הגרמני הממוצע - בראש ובראשונה, הכשרה חקלאית או כישורים מיוחדים במלאכות. מי שלא היו בידיו כישורים כאלה, לא התקבל בברכה מעבר לים.

ארצות־הברית עדיין סבלה מתוצאות המשבר הכלכלי והגבילה את מספר המהגרים. מרבית ארצות־העולם התנו את מתן ההיתרים להגירה בתנאים שהמועמדים לא יכלו לעמוד בהם, או בהתחייבויות מראש שלא יכלו למלא: ערובות, הון (מקדמות), קשרים, או לפחות תקופת המתנה ממושכת.

ארצות ההגירה העיקריות הגבילו את ההגירה באמצעות מכסות. המצב בארצות־הברית לא היה שונה מהמצב בפלשתינה, שנשלטה על־ידי המנדט הבריטי. רק לחלק מזערי מבין המבקשים להגר היה סיכוי לעמוד בתקופת ההמתנה שנדרשה, כדי להגיע לתורם במכסת ההגירה.

עד לפוגרום בנובמבר 1938, 'ליל הבדולח', לא האמינו מרבית יהודי גרמניה שהפוליטיקה האנטישמית של הנאצים תוביל לכיוון הזה. אם עד כה היססו בעניין ההגירה, הרי החל מסתיו 1938 רבים חיפשו מפלט, אך לשווא. הנכונות של ארצות מחוץ לגרמניה לקלוט את היהודים המרוששים, לא היתה גדולה. צ'כוסלובקיה, שצל הכיבוש איים עליה, גילתה רוחב־לב גדול יותר משווייץ, בריטניה ריחמה על מקצת ילדי היהודים, וארצות־הברית אמנם הגדילה את המכסה, אבל הסחבת או האנטישמיות של עובדי הקונסוליה, צמצמו את השפעת הצעד הזה.

הרבה לפני אוקטובר 1941, אז נסגרה סופית מלכודת ההגירה, כבר היתה הגירה חוקית כמעט בלתי־אפשרית. עד אז פעלו בגרמניה ארגונים (אפילו בתמיכת הגסטאפו), שעודדו את ההגירה הבלתי־חוקית לארץ־ישראל. חלקם, כמו הרביזיוניסטים־הציונים, עשו זאת מטעמים אידיאולוגיים. מובן שהיו גם מתווכים להפלגות באוניות לפלשתינה, שניצלו את מצוקתם של המועמדים להגירה, כדי לגרוף רווחים נאים. הגסטאפו צידד בכך, כי היה מעוניין להפריע למדיניות הבריטית, ולגרום למתח בין ערבים, בריטים ויהודים.

מאז 1934 פעל ארגון בעל אופי הרפתקני־משהו שארגן עלייה בלתי־חוקית לפלשתינה, בשם 'עלייה ב'. מתחילת 1939 ועד אוגוסט 1940 הגיעו שבע אוניות לחופי ארץ־ישראל. שלטונות המנדט הבריטי תפסו חלק מהאוניות, והדפו את הזרם הבלתי רצוי של העולים תוך שימוש בכוח. החל מאוקטובר 1939 ועד אפריל 1940 היו שערי הארץ נעולים לגמרי בפני מהגרים. אבל ללא כל קשר לכך, היה על הנוסעים באוניות הלא־חוקיות להביא בחשבון סכנה של דחיות וגירוש.

יהודי גרמניה נאבקו להשיג כרטיסי־מסע באוניות לעלייה בלתי־חוקית מהר ככל האפשר, ולא יכלו להיות בררנים. כל סיכון נראה קטן יותר מן ההישארות בגרמניה. אחרי הפוגרום בחודש נובמבר ('ליל הבדולח') נאסרו כ-30,000 גברים יהודים - אמידים ברובם — בטענה של 'מעצר לצורכי הגנה'. דבר זה האיץ את הלחץ להגירה. הם נכלאו בשלושה מחנות־ריכוז שהיו קיימים כבר אז — דכאו, סקסנהאוזן ובוכנוואלד Dachau, Sachsenhausen) Buchenwald) — ועונו עד שבני משפחותיהם המבוהלים הצליחו למצוא עבורם אפשרויות להגירה. ד"ר זליגמן היה ביניהם.

אמנם היו לד"ר זליגמן קרובים בשווייץ ובארצות־הברית, שהיו מוכנים לעזור, אבל זמן רב הוא לא רצה לנצל את העזרה הזאת. בתחילה הוא האמין שהשד של המשטר ההיטלראי ייעלם תוך זמן קצר, שהרי המסורת התרבותית וההומניסטית הגרמנית מנוגדת בתכלית לברבריות שהיטלר ייצג. בתו הנשואה התגוררה בפלשתינה מאז אביב 1935, והוא גם ביקר אותה שם ב-1937. לפיכך יכול היה לדמיין מה מצפה לו, אם יצליח לממש את העלייה הבלתי־חוקית. ובכיוון זה השקיע את מאמציו מתחילת 1939.

'ד"ר זליגמן' הוא ד"ר אלפרד הלר. הוא בחר בשם הנעורים של אשתו כשם העט שלו, לצורך תיאור האודיסאה שלו ממינכן לחיפה. התואר האקדמי שהיה מקור לגאווה עבורו, שליטתו בדקויות השפה הגרמנית, ההיכרות העמוקה עם מקורות התרבות הקלאסית, היכולת לחוות את הטבע, ולא פחות מזה - התשוקה לחשוב מתוך ריחוק - הגדירו אותו כאדם המשתייך לבורגנות הגרמנית המשכילה. ייתכן שבעצת עורך־דין כלשהו, או גם משום שעד שנאלץ להיפרד מן העסק שלו, בתחילת התקופה שהוא מתאר, נחשב לאיש־עסקים משכיל — לא גילה 'ד"ר זליגמן' דבר על מוצאו, מקצועו ופעילותו, וזאת עד סוף שנת 1938 - אז נאסר בפקודת הגסטאפו במחנה־הריכוז דכאו. מיד לאחר שחרורו הוא גמר אומר לצאת מגרמניה, והחל בהכנות לקראת ההגירה.

אלפרד הלר נולד בשנת 1885 במינכן. הוא למד בגימנסיה עד לשלב בגרות־הביניים (mittleren Reife), והחל לעבוד בבית־הדפוס של אביו. עד שנת 1879 היה זה מפעל מסורתי. אז רכש בנו הלר (Benno Heller), אבי המחבר, את בית־הדפוס של י. שאומברג (J. Schaumberg) ושידרג אותו במאמץ גדול. החל בשנת 1883 עד לשנות העשרים של המאה העשרים, שכן בית העסק ברחוב הרצוג־מקס (Herzog-Max), בקרבת בית־הכנסת החדש, (שנחנך ב-1887 ונהרס ב-1938 כ'מכשול תחבורתי'), וסמוך לבית־האמנים, שנבנה בסוף המאה התשע־עשרה, בכיכר לנבך (Lenbach Platz).

בשנים 1904-1903 השתלם אלפרד הלר בבית־הספר הטכני ללימודי דפוס בלייפציג ובמקביל למד מדע־המדינה במינכן ובטובינגן. ב-1911 הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, לאחר שכתב עבודת־גמר בנושא: 'המשמעות הכלכלית של ההתפתחות הטכנית במקצוע הדפוס'. הלימודים באוניברסיטה לא היו בעדיפות הראשונה שלו - את עיקר זמנו הקדיש ללימודי הדפוס. החל בשנת 1909 התקבל כשותף בבית־הדפוס, ומאז 1920 פעל בו כממשיכו של אביו.

המשך הפרק בספר המלא