שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר חקירה מס' 1

פרק ראשון: פרק 1

שלושה מקרי מוות מחרידים
 
"גבירותי ורבותי, עלמים ועלמות, אני לוקח אתכם עכשיו אל גבהיו המסוכנים של החבל המתוח, המופע הנועז ביותר מאז ומעולם! הרחק מעלינו..."
אָוָואלוֹן בַּרְבּוֹסָה, מנהל הזירה של קִרקס בַּרְבּוֹסָה הגדול, ניצב בגאווה במרכז האוהל הגדול. הוא ולהקתו נדדו ברחבי אנגליה בשבעת החודשים האחרונים ועכשיו הופיעו בלונדון, בסֶנְט ג'וֹנְס ווּד. השנה היתה 1889, החודש ספטמבר, וגשם קל תופף על יריעות האוהל וגרם למנורות הנפט לעמעם את אורן ולהבהב בערב הסתיו הצונן.
בַּרְבּוֹסָה, שעטה גלימת קטיפה שחורה מעוטרת בגדילי זהב ארוכים, בצווארון לבן ובחפתי פשתן לבנים, לבש מכנסי רכיבה בצבע קרם ונעל מגפי רכיבה שחורים, הורה בשרביט הארד שלו על החבל, שנמתח קרוב מאוד לקצהו העליון של האוהל. בכובע הקטיפה השחור שלו היו תקועות שלוש נוצות יען ומתחתיו נראו שערו ושפמו הבלונדיניים שסולסלו בדיוק מופתי במלקחי סלסול. הוא דיבר אל קהלו במבטא מזרח אירופי קל.
"...שיאו של אוהלנו, גבוה כתורן של אונייה, גבהים שאליהם שום בן אנוש אינו אמור להמריא. העלו בדמיונכם את עצמכם בגובה מסחרר שכזה, מתבקשים ללכת על לא יותר מחבל!"
בַּרְבּוֹסָה סימן בידיו ושני גברים טיפסו בזריזות של עכבישים על העמוד התומך המרכזי, שניצב בין שני מעגלים על רצפת האוהל. בשולי אחד המעגלים טיפס אדם שלישי בזריזות דומה על עמוד נוסף. לאחר שהגיעו לראש העמודים ניצבו שלושתם בשיווי משקל על משטחי עמידה צרים. הם לבשו בגדי גוף לבנים, מעוטרים בדיסקיות נוצצות, שנצמדו היטב על גופיהם השריריים. מהמושבים למטה הם נראו כקופי שלג.
"בני אדם לא נועדו לרחף בגבהים שכאלה, אבל האנשים שלפניכם הם זן נדיר, עשויים יותר מאוויר ופחות מעפר," המשיך בַּרְבּוֹסָה. "אנשים כאלה אינם פוחדים מכוח הכְּבִידָה. למעשה, אין בהם כל חשש. אתם עומדים לחזות בתעוזה שאין דומה לה. גבירותי ורבותי, עלמים ועלמות, הריני להציג בפניכם את הזָלִינְדָאִים המופלאים!"
מחיאות כפיים נשמעו ברחבי האוהל כשווֹלְפְגַנְג זָלִינְדָה עלה על החבל, ובידיו מוט ארוך. בצעדים קלילים ויציבים הוא הלך עד אמצע החבל, שם מתח את בהונו כרקדן, החליק את רגלו הימנית קדימה ונגע בחבל בברכו השמאלית לפני שהזדקף חזרה. האנשים בקהל מחאו כפיים בפיות פעורים.
מאחורי המושבים צפתה במתרחש דמות של גבר בעניין רב. הוא הילך אנה ואנה באפלה, ליטף את ראשו הקירח וחרק שיניים בכעס. המילים של בַּרְבּוֹסָה היו כפגיון בלבו. "השחצנות היא הקללה של עצמה," לחש לעצמו וירק יריקה עסיסית.
 

 
בינתיים עלו וִילְהֶלְם וּוֶרְנֶר זָלִינְדָה על החבל באותו זמן מהכיוונים המנוגדים. ורנר נשא כיסא שהוריד ממדף מעל ללוח העמידה שלו.
"לא לוּליין אחד, גבירותי ורבותי, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה... אה... זאת אומרת... אלא שלושה!" צרח בַּרְבּוֹסָה.
וִילְהֶלְם וּוֶרְנֶר הגיעו אל אמצע החבל באותו זמן. וילהלם טיפס על ווֹלְפְגַנְג ומשך את עצמו לתנוחת כריעה על כתפיו. ואז הסתובב ונעמד. האחים פנו עכשיו לאותו כיוון ויצרו מגדל אנושי. הקהל המה ומחא כפיים בעוז.
מאחוריהם הגיש וֶרְנֶר זָלִינְדָה את הכיסא לווילהלם, שמיקם את הרגליים האחוריות של הכיסא על כתפיו ולפת את הרגליים הקדמיות באגרופיו. ורנר טיפס על גביהם של וולפגנג וּוילהלם עד שעמד על כתפיו של וילהלם כשרגליו בין רגלי הכיסא. הוא הרים את זרועותיו, הניח את כפות ידיו על גב הכיסא, קפץ מעליו ונחת על הכיסא בתנוחת ישיבה. הוא פרש את זרועותיו לרווחה ככנפיים והרים בחן את רגליו הצמודות.
הקהל השתולל. השעה היתה רק שמונה וחצי והזָלִינְדָאִים כבר היו מסמר הערב.
מאחורי מסך צפתה דמות גברית נוספת במתרחש וקיללה באפלה את האחים. האיש שלף בקבוק קטן מכיס מעילו, הִטה את ראשו, לגם ובלע. הוא החניק צחוק חסר שמחה, צפה בחבל המתוח ומִלמל לעצמו, "שתמותו, כולכם."
הרוח גברה בחוץ, המנורות הבהבו. באותו רגע, כאילו התגשמו לפתע דבריו של האיש, נראה ששיווי משקלם של הלוליינים מתערער. התנועה היתה קלה אבל החבל נראה שוקע.
ורנר זָלִינְדָה קפץ מהכיסא בחזרה אל כתפיו של וילהלם, והכיסא התהפך לאחור, נפל כצעצוע מסתחרר עד שהתנפץ לחתיכות על רצפת האוהל לעיני הקהל.
רחש עצבני עבר בין הצופים ואז נשמע באוהל קול חזק של קריעה.
שלושת הלוליינים לא הספיקו לפרק את המגדל שלהם לפני שהחבל המתוח נקרע תחת רגליהם. גופיהם נטו קדימה כמקשה אחת ונפרדו כשהאחים נפלו מהר ללא קול. כה מאומנות ומתואמות היו תנועותיהם וכה טבעיות, עד שגפיהם טפחו ונרעדו בהרמוניה כאילו היו שלושה ברווזים במעופם. גופיהם פגעו בקרקע בהתאמה מושלמת. דם נספג בנסורת ויצר צורה ברורה של האות M, מעוקמת מעט.
מאחד המושבים ביציע הצופים קם בנחת זר לבוש בהידור, הניף את מקל ההליכה שלו ויצא מהאוהל.