החלום האחרון

הקדמה

יותר מפעם אחת הציעו לי לכתוב אוטוביוגרפיה, ותמיד סירבתי. הציעו לי גם שמישהו אחר יכתוב אותה, אבל הרעיון של ספר שכולו עוסק בי כאדם עדיין מעורר בי מעין אלרגיה. מעולם לא כתבתי יומן, וכשניסיתי לא כתבתי יותר משני עמודים. ובכל זאת, הספר הזה הוא הסתירה הראשונה שלי. הוא דומה יותר מכול לאוטוביוגרפיה מקוטעת, חלקית וחידתית מעט. עם זאת, אני מאמין שהוא יעניק לקוראים מידע רב ככל האפשר עלי כקולנוען, כמספר (כסופר), ועל הדרך שבה חיי גורמים לדברים שונים להתערבב זה בזה. אבל יש עוד סתירות במה שכתבתי עכשיו: מעולם לא הצלחתי לכתוב יומן, ובכל זאת מופיעים כאן ארבעה טקסטים שמוכיחים את ההפך: הטקסט שעוסק במות אמי, הטקסט על הביקור שלי אצל צ'אבֶלָה בטֶפּוֹסטלאן, כרוניקה של יום ריק ו"רומן רע". ארבעת הטקסטים האלה לוכדים את חיי האישיים בעת התרחשותם, ללא שום מרחק. אוסף הסיפורים האלה (אני מכנה את הכול סיפור, אני לא מבחין בין סוגות) מראה את הקשר ההדוק בין מה שאני כותב לבין מה שאני מצלם ומה שאני חי.

מי שקיטלגה במשרדי את הסיפורים האלה, ועוד רבים אחרים, היתה לוֹלָה גַרסִיָה. לולה היא העוזרת שלי בעניין זה ובאינספור עניינים נוספים. היא ליקטה אותם מתוך כמה קלסרים כחולים ישנים שהצילה מהכאוס במעברי הדירה הרבים שלי. היא וחָאוּמֶה בּוֹנפיל החליטו לגאול אותם מהשכחה. לא קראתי אותם מאז שכתבתי אותם; לולה מיינה אותם, ואני שכחתי מקיומם. לא היה עולה על דעתי לחזור ולקרוא אותם עשרות שנים אחר כך אם היא לא היתה מציעה לי להעיף בהם מבט. היא בחרה בתבונה כמה סיפורים, כדי לבחון כיצד אגיב. הקריאה בהם העבירה לי את הזמן ברגעים שבין הפרה־פרודוקציה לבין הפוסט־פרודוקציה של "דרך מוזרה לחיות". לא נגעתי בהם, כי מה שעניין אותי היה להיזכר בעצמי ולהיזכר בסיפורים כפי שנכתבו באותו רגע ולהיווכח עד כמה החיים שלי וכל מה שסביבי השתנו מאז שסיימתי את התיכון.

ידעתי שאני סופר כבר בילדותי, תמיד כתבתי. אם היה משהו שהייתי בטוח בו, זה היה ייעודי כסופר, ואם יש משהו שאני לא בטוח בו היום, זה הצלחתי. יש שני סיפורים שאני עוסק בהם באהבתי לספרות ולכתיבה ("חייו ומותו של מיגֶל" — שנכתב בכמה ערבים בין 1967 ל-1970 — ו"רומן רע", שנכתב באותה שנה).

התפייסתי עם אחד מהם ואני זוכר איך ואיפה כתבתי אותם. אני רואה את עצמי בחצר בית משפחתי במַדריגָלֵחוֹס, כותב במכונת כתיבה אוֹליבטי את "חייו ומותו של מיגל" בצל הגפן, ארנב פשוט עור תלוי על חבל לידי כמו לוכד זבובים מגעיל במיוחד. או במשרד של חברת טֶלֶפוֹניקָה, בתחילת שנות השבעים, כותב בחשאי אחרי סיום העבודה. או כמובן בבתים השונים שגרתי בהם, כותב מול החלון.

הסיפורים האלה הם השלמה לעבודתי הקולנועית: לפעמים הם סיפקו לי שיקוף מיידי של חיי באותו הרגע, ופעמים אחרות הפכו לסרטים רק כעבור שנים רבות ("חינוך רע", כמה סיקוונסים מ"כאב ותהילה"), או שיום אחד יהפכו לכאלה.

כולם הם טקסטים של חניכה (עדיין לא השלמתי את השלב הזה), ורבים מהם נולדו כדי לברוח מהשעמום.

ב-1979 אני יוצר דמות מוגזמת בכל המובנים, פּאטי דיפוּסָה ("וידוייה של סמל סקס"), ומתחיל את המאה החדשה בכרוניקה של יום היתמות הראשון שלי ("החלום האחרון"), והייתי אומר שבכל הטקסטים המאוחרים יותר — כולל "חג מולד מר", שבו אני מרשה לעצמי לכלול קטע על צ'אבֵֶלָה, שקולה מופיע בכמה מסרטַי באופן בלתי נשכח — אני מחזיר את מבטי אל עצמי והופך לדמות שעליה אני כותב ב"שלום, הר געש", "זיכרון של יום ריק" ו"רומן רע". הדמות החדשה הזאת, אני עצמי, היא ההפך מפאטי, למרות שאנחנו חלקים מאותו אדם. במאה החדשה הזאת אני הופך למישהו מפוכח יותר, קודר יותר ומלנכולי יותר, שיש לו פחות אמונות נחרצות, פחות ביטחון ויותר פחד: ושם אני מוצא את ההשראה שלי. ההוכחה לכך היא הסרטים שעשיתי, בייחוד בשש השנים האחרונות.

הכול נמצא בספר הזה. אני מגלה גם שבתחילת שנות השבעים, כשרק הגעתי למדריד, כבר הייתי האדם שאהפוך להיות: "הביקור" הפך ב-2004 ל"חינוך רע", ואילו היה לי כסף, הייתי מתחיל כבר אז את הקריירה שלי כבמאי עם "חוּאָנָה, המשוגעת היפה" או "טקס המראָה" וממשיך לסרטים שעשיתי אחר כך. אבל יש גם סיפורים שנכתבו לפני בואי למדריד, בין 1967 ל-1970: "גאולה" ו"חייו ומותו של מיגל", שכבר הוזכר. בשניהם אני מזהה מצד אחד את העובדה שסיימתי את התיכון זמן קצר לפני כן, ומצד שני, את חוסר המנוחה של הנעורים, את הפחד להישאר כלוא בכפר והצורך לברוח בהקדם האפשרי ולהגיע למדריד (בשלוש השנים האלה התגוררתי עם משפחתי במַדריגָלֵחוֹס שבקָסֶרֶס).

ניסיתי להשאיר את הסיפורים כפי שכתבתי אותם, אבל אני מודה שב"חייו ומותו של מיגל" לא התאפקתי מליטוש קל. הסגנון נראה לי מנייריסטי מדי, וערכתי אותו מעט תוך שמירה על טעמו המקורי. זה אחד הסיפורים שהקריאה בו, לאחר יותר מחמישים שנה, הפתיעה אותי. זכרתי היטב את הרעיון שבבסיס העלילה, לספר את החיים מהסוף להתחלה. זאת היתה המהות, ואם יורשה לי, המקוריות. עשרות שנים אחר כך חשבתי ש"בנג'מין בּאטן" העתיק ממני את הרעיון. הסיפור כשלעצמו קונבנציונלי ומקביל למסלול חיי, שהיה אז דל מאוד. החלק החשוב היה הרעיון. כשאני קורא אותו היום, אני מגלה שהסיפור עוסק בעיקר בזיכרון ובחוסר האונים לנוכח חלוף הזמן. אני בטוח שזאת היתה כוונתי כשכתבתי אותו, אבל שכחתי וזה מפליא אותי. החינוך הדתי עדיין נוכח בכל הסיפורים משנות השבעים.

השינוי הרדיקלי מתרחש ב-1979, עם יצירתה של פאטי דיפוסָה; לא הייתי יכול לכתוב על הדמות הזאת לפני המערבולת של סוף שנות השבעים או אחריה. אני רואה את עצמי מול מכונת הכתיבה, עושה הכול, חי וכותב במהירות מסחררת. אני מסיים את המאה ב"החלום האחרון", יום היתמות הראשון שלי. רציתי לכלול את הכרוניקה הקצרה הזאת כי אני מוצא שחמשת עמודיה הם מהמיטב שכתבתי עד כה. זה לא אומר שאני סופר גדול, הייתי כזה אילו הייתי מצליח לכתוב לפחות מאתיים עמודים באותו סדר גודל. כדי שאוכל לכתוב את "החלום האחרון", אמא שלי היתה צריכה למות.

מלבד "חינוך רע" והקשר שלו ל"הביקור", בטקסטים האלה כבר נמצאים רבים מהנושאים שמופיעים בסרטַי ומעצבים אותם. אחד מהם הוא האובססיה ל"הקול האנושי" של קוֹקטוֹ, שהופיעה כבר ב"חוק התשוקה", הולידה את "נשים על סף התמוטטות עצבים", הופיעה שוב ב"חיבוקים שבורים" ולבסוף הפכה לפני שנתיים ל"הקול האנושי" בכיכובה של טילדָה סווינטוֹן. גם ב"יותר מדי שינויי סוגה" אני מתייחס לאחד המאפיינים החשובים של "הכול אודות אמא": האקלקטיות, הערבוב לא רק בין סוגות, אלא גם בין יצירות שהשפיעו עלי. מלבד המונולוג של קוקטו, אלה היו "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי ויליאמס (לחברת ההפקות שלי קוראים "התשוקה", El Deseo) ו"ליל הבכורה", סרטו של ג'ון קָסָאוֵוטֶס. את כל מה שנפל לידַי או עבר מול עינַי ניכסתי ועירבבתי כאילו היה שלי, בלי להגיע לקיצוניות של ליאון ב"יותר מדי שינויי סוגה".

אני נולד כקולנוען בשיא ההתפוצצות של הפוסטמודרני: הרעיונות באים מכל עבר, כל הסגנונות והתקופות מתקיימים יחד, אין דעות קדומות על סוגות או שוליים, גם אין שוּק; רק חשק לחיות ולעשות דברים. זה היה מצע הגידול המושלם למישהו כמוני, שרצה לטרוף את העולם.

יכולתי למצוא השראה בחצרות של לה מאנצָ'ה, שבה חלפה ילדותי הראשונה, או באולם האפלולי של מועדון רוֹקוֹלָה, ואם יש צורך, לעצור באזורים האפלים ביותר של ילדותי השנייה בבית הספר־כלא של הסלזיאנים. שנים סוערות וזוהרות, כי הפסקול לזוועות הסלזיאניות היה המיסות בלטינית שאני עצמי שרתי כסולן מקהלה ("כאב ותהילה").

עכשיו אני יכול לומר שאלה היו שלושת המקומות שעיצבו אותי: החצרות של לה מאנצ'ה, שבהן הנשים רקמו תחרה, שרו ומתחו ביקורת על כל הכפר; הפיצוץ והשחרור של לילות מדריד מ-1977 עד 1990; והחינוך הדתי הקודר שקיבלתי מהסלזיאנים בשנות השישים המוקדמות. כל זה מרוכז בספר הזה, לצד עוד כמה דברים: התשוקה, לא רק כשמה של חברת ההפקות לסרטים שלי, אלא גם כשיגעון, כהתגלות וכחוק שיש לציית לו, כאילו היינו דמויות בשיר בולרו.