שליחות מן הקוסמוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שליחות מן הקוסמוס
הוספה למועדפים

שליחות מן הקוסמוס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אירית שטייף שושני

אירית שטייף שושני היא סופרת ומשוררת. פרסמה ספרים לבני נוער ומבוגרים. ספריה זכו במענקי אקו"ם ונכללים במצעדי הספרים של משרד החינוך.

לראיון ראש בראש

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כשדניאל, ילד כבד ראיה בכיתה ז`, פוגש בבית המחסה לכלבים את אדמונית, הוא ממשש אותה ויודע מיד שהיא שלו. אדמונית היא כלבה רגילה לגמרי. את החיוך שלה אפשר לנחש, אבל לא לראות. הלקלוק שלה מלא אהבה, אך אינו מרפא, והעיניים שלה תמימות ומבטן רך. בהשראתם של חבריו בורא דניאל מתוך דמיונו את דמויותיהם של ליאור ושל דונגי. ליאור גם הוא, כמו דניאל, ילד כבד ראייה, אבל לכלבתו דונגי כוחות קסם ותכונות פלא, המאפשרים לו להתמודד עם אתגריו ולהגשים את משאלותיו הקסומות. יחדיו פותרים ליאור ודונגי תעלומות, מתבגרים על בריונים ומרחפים אל מעל לעננים. דרך מבטו של ליאור מצליח גם דניאל להביט כמו כולם- ולראות. ובזכות דונגי הוא אף לומד לקח שלא ישכח לעולם. סיפור מופלא על ילד מופלא עם כוחות נפש בלתי רגילים ודמיון פורץ גבולות.

פרק ראשון

פרק ראשון


המולת נביחות מילאה את מִתְחַם הכלובים. דניאל צעד על שביל הכורכר, מעביר את כריות אצבעותיו על רשתות הכלובים, מטה אוזן לנביחות. היו בהן רועמות, היו בהן מהוסות, היו מתריסות, והיו מתחנפות, והיו גם מיוסרות...
משמאלו פסעה אמו, וקצת לפניהם הובילה שולמית, עובדת העמותה למען הכלבים.
"זהו כלוב הגורים..." הפכה את פניה אליהם, ונעצרה במקומה.
"עדיין לא," פסק דניאל, כאילו ידע כבר באיזה כלב יבחר.
"חשבתי שתבחר בגור," הרימה קלות את כתפיה, וחיוך עיגל את פניה המלאות.
אמו נגעה בכתפו: "גם אני חשבתי שתרצה גור קטן ומתוק," אמרה בקול מונמך.
"נמשיך לסייר," עמד דניאל על דעתו.
שולמית פתחה שער חורקני והזמינה אותם פנימה.
"פה יש לנו שני כלבים נטושים, מועמדים נפלאים לאימוץ, הִשאירו אותם בכניסה למתחם העמותה, אומללים, כואבים וחסרי ישע," סיפרה בקול עצוב, הצליפה בזנב הסוס שלה שהשתלשל על חזה, ורכנה אל הכלבים השפופים. היא ליטפה את הכלב השחור שבעיניו הנוגות ניצת זיק של תקווה, וטפחה על גבו של הבהיר המקורזל. "לטף אותם," הרימה את עיניה אל דניאל, "ליטוף מקרב וקושר..."
הוא נעתר לה, גישש בידיו וליטף אותם בחמלה, מתנשם בכבדות. "איזה רוע, לזרוק כלבים לרחוב. אבל אני יכול לקחת רק אחד," היטה את ראשו אל שולמית, "נמשיך עוד קצת..."
היא סגרה את השער בטריקה קלה, וחיוך קטן המיר את הבעת הציפייה שעל פניה. המיית יללה קטועה הידהדה מכלוב אלמוני. שולמית פסחה על כלובים אחדים וחשה אל כלוב שעמד בעיקול השביל.
"אני פה, אני פה, אדמונית," דיברה אל הכלבה שהתכרבלה בפינה, "מיד אשוב," העיפה מבט של התנצלות בדניאל ואמו, והסתגרה עם הכלבה בכלוב. "תשתי מים, את רועדת..." חיבקה אותה בזרועות שמנמנות וחמימות.
"למה היא רועדת?" השחיל דניאל את אצבעותיו בריבועי הרשת, מדביק אליה את לחיו.
"היא עברה התעללות. פצעי גופה נרפאו אבל נותרו בה זכרונות כואבים," השתתקה שולמית מתנשמת. "עכשיו אנחנו דואגים לה," עיסתה את צווארה של הכלבה ואת חזה ביד נמרצת, כמו ביקשה להפיח בה מרץ וכוח ושמחת חיים.
"אדמונית..." קרא דניאל לכלבה, מאריך ומטעים את ההברה השנייה של השם, מבטא אותה במלעיל, "אדמונית..." שב וקרא לה באותה נגינה, "מותר להיכנס פנימה כדי לראות אותה?" שאל את שולמית.
"אתה רואה משם מצוין, לא חובה להיכנס לכל כלוב," ביטלה, כאילו לא ראתה בה מועמדת לאימוץ בשבילו.
"אני לא רואה מִפֹּה..." התעקש.
"אפשר לראות בקלות מבעד לרשת," השיבה בקוצר רוח.
"לא אני..." התעקש, "את יכולה, לא אני..."
שולמית פערה את פיה ולטשה בו את עיניה.
אמו התערבה: "הראייה של דניאל קלושה, הוא צריך להתקרב כדי לראות ולמשש," הסבירה, ושולמית התעשתה ופתחה את השער והחוותה קשת רחבה בידיה, "היכנסו, היכנסו," הביטה בדניאל במבט מלא תובנה חדשה, "לא תזיק לאדמונית תשומת לב, היא זקוקה להמון אהבה..."
"היא פה בפינה," לפתה אמו את זרועו לרגע, ודניאל התקרב אליה לאט, מאמץ עיניים סקרניות וכחולות במבט לא ממוקד.
הוא רכן אל הכלבה. "אדמונית..." לחש, "איזה שם מסורבל," העביר את כפות ידיו על גופה, ליטף את ראשה והחליק באצבעותיו על אוזניה השמוטות. הכלבה ליקלקה אותו על פניו בלשון לחה וּוְרוּדה.
"אוהו, אוהו," נבהלה שולמית, "מסתבר שהיא ידידותית מאוד ואולי טיפה יותר מדי..." הרימה גבה נבוכה.
"לא, לא," הצטחק דניאל וחטף ליקלוק על אפו, "היא לא יותר מדי, אפילו לא טיפה יותר מדי," פסק, "קומי, קומי, עצלנית," דירבן אותה, ושולמית נסוגה לאחור כדי לפנות דרך. "היא כבר לא רועדת, אדמונית," ביטאה את שמה במלעיל, כמו דניאל.
אמו שיקעה את ידה בפרווה הג'ינג'ית־אדמונית וליטפה את הכלבה במחווה של היכרות ראשונית. "אני רקפת," הנמיכה את עיניה אל אדמונית, ושולמית התערבה והשיבה, "נעים מאוד," והצביעה על הכרטיס הנושא את שמה המוצמד אל דש חולצתה. "עושה רושם ש..." קטעה את דבריה, "לא חשבתי ש..." קימרה את כתפיה, "לא התכוונתי להמליץ דווקא על..." השתתקה.
הכלבה קמה על רגליה והתנערה בחוזקה. דניאל דימה בליבו שהיא מנערת מעליה את הסבל הרב שנאלצה לשאת עד אשר שוּכנה כאן במעון, ונטל את ראשה בין כפות ידיו: "מחכה לך עתיד יפה וחדש," הבטיח לה. לרגע הצטיירה במוחו יד רשעה מרחפת מעל גופה הצנום של אדמונית ומאיימת עליה באצבעות גרומות מפחידות, ועורו סמר. עיניה של אדמונית היו נשואות אל דניאל כאילו אמרו: גורלי עכשיו בידיך, אציית לך תמיד, אלך איתך ואלך אחריך לאן שתאמר ולאן שתוביל.

הברית הכמוסה הזו שנכרתה ביניהם, ללא מילים וללא נביחות, ריגשה מאוד את דניאל, אך לא שיכנעה במיוחד את אחותו נועה. כשהשקתה עציצים במרפסת אחר הצהריים היא התפרצה, כאילו היתה בסוד הדברים: "אבל איך תוביל אותה, דני? איך?" מחתה, "אתה לא יכול להפקיד את גורלך בידי נהגי המכוניות בכבישים, יש כל כך הרבה נהגים רשלנים וכל כך הרבה תאונות מחרידות, רק היום דיברנו על זה בכיתה עם שוטרת תנועה," הזדקפה, ושבתה ממלאכתה.
דניאל ישב שותק על השרפרף ודיגדג את צווארה של כלבתו. אדמונית צייצה בהכרת טובה, ונועה התעשתה, ושבה ורכנה על העציצים והשקתה אותם בזרזיף מים מבקבוק פלסטיק שקוף. עדיין היתה נסערת ומלאת דאגה. אמם הציצה בהם בשפה נשוכה מבעד לחרכי תריס החלון הפונה אל המרפסת.
"ואיך אמא הסכימה?" התנשמה בכבדות, "אולי היא חושבת שאני זו שארד עם האדמונית שלך לעשות פיפי וקקי מדי בוקר, צהריים וערב? כי הרי אמא היא רופאה עסוקה, ולאבא יש כבר בית אחר, אז מי נשְׁאַר?" הניחה את הבקבוק הריק על השולחן, והרוח הפילה אותו, והוא התגלגל מן השולחן לרצפה מנתר ומהדהד בקול עמום.
דניאל גישש בידו, נטל את הבקבוק והגיש לה.
"ולמה אדמונית? איזה מין שם מוזר, כבר יותר טוב אדמונה," השתתקה נועה, הסיעה את מבטה מן הכלבה אל אחיה ושוב מאחיה אל הכלבה, "ושלא תחשוב שאני שונאת כלבים או משהו כזה, אתה יודע שלא, ושלא תחשוב שאני לא מבינה שאתה אומלל עכשיו כשאבא לא גר פה ויש לו תאומים חדשים," נסחפה בדבריה, "ושלא תחשוב שאני לא מבינה שאתה זקוק ליצור חמים לאהוב אותו ושיאהב אותך," התנשמה, "ובטח שאני מבינה שהגיע הזמן לאמץ כלב עכשיו, כשאתה בן שתים־עשרה ורבע כמעט, כי אם לא עכשיו אז מתי, הילדות שלך תחלוף ולא תחווה חוויה של אימוץ כלב ..." תקעה את פי הבקבוק בעציץ ביד נמרצת, "אוי, דני שלי," התנפלה עליו בחיבוק, "אחי הקטן," נשקה על מצחו, "אני מקווה שלא נעלבת..." אמרה בקול מלא חרטה ודמעה חמקה מעינה, והידרדרה על לחיה.
"הרטבת אותי," ניגב דניאל את פניו.
נועה כיסתה על שפתיה בידה כאילו ביקשה לנעול את המילים בפיה, שמא תחטא שוב בלשונה ותתחרט על פטפוטיה, אבל דניאל לא נראה מודאג, הוא חייך ואמר בקול שלֵו: "אני אף פעם לא אטריד אותך, את יכולה להיות רגועה. אני הרי חוצה ברמזור מזמזם, והולך במסלול קבוע, מכיר את הגן, ואפילו את ארגז החול של הכלבים כמו את כף ידי, אז למה שתהיה בעיה? אני הולך לשם לפעמים עם נורית, היא נותנת לי את הרצועה של הכלב שלה, מעניין איך היא תגיב כשתראה אותי עם אדמונית שלי," הגה 'אדמונית' במלעיל.
"או..." פלטה נועה, מושכת את ההברה כשוקלת בכובד ראש את דברי אחיה, "כל זה נכון," ליחששה בהתחשבות, "אבל אתה יודע שכלבים מושכים לכיוונים שונים, מספיק שהיא תריח משהו ותסיט אותך מהמסלול, וזה יכול לקרות באמצע הכביש, זה מה שעולה לי בראש," הספיגה את ריסיה הלחים בכריות אצבעותיה, נכנסת פנימה לסלון.
"נחשון צריך לבוא אלי..." פלטה, וחשה אל האמבטיה לשטוף את פניה.

דניאל קשר לאדמונית את הרצועה והודיע קצרות שהוא יורד איתה, ואמו הניחה יד על כתפו: "אני יכולה להצטרף..."
"כבר ירדת איתי, אמא," סירב, "עכשיו תעקבי אחרי מהמרפסת, ומחר כבר תסמכי עלי לגמרי," אמר בנימה נחושה כל כך שלא הותירה מקום למחאה.
בחוץ חש בגבו שני זוגות עיניים מביטות בו מהמרפסת, וניחש שנועה מכסה על פיה בידה ומליטה את לחייה. "אמא," היא בוודאי שואלת, "את באמת כזו שלווה, או שאת מעמידה פנים?" ואמו, שיודעת להסוות את רגשותיה גם כשליבה מנתר בקרבה, בוודאי עונה שדניאל הוא ילד כמו כולם, פרט לכך שהוא כְּבַד ראייה, ופרט לכך שהוא פיקח במיוחד, והוא כבר שנים מבקש כלב, והגיע הזמן, כמו שאמרת בעצמך. כך אמו, שלא כמו אביו שנורא נלחץ מהראייה הקלושה של דניאל ואינו מסוגל להסתיר את פחדיו, ולבטח היה מכנה את עצמאותו עכשיו "גחמה", מילה שהוא אוהב להשתמש בה, במיוחד אם היה שומע את הטיעונים של נועה. מבחינה זו קל לו יותר שאביו אינו גר איתם, אבל רק מהבחינה הזו.
אדמונית צייתה לו והתאימה את פעמיה לצעדיו. תחילה פנו שמאלה ובמהרה הגיעו לרמזור, המתינו לזמזום המודיע שמותר לעבור, וחצו את הכביש. שורות המכוניות שהמתינו לפני מעבר החצייה נראו בעיני דניאל כמו גוש ארוך ללא קווי מתאר, וכלבתו — כפקעת מדדה, בקצב שלו. הגן קידם את פניהם בשאון קולות וצחוקים, סמיך ומעורפל כענן אפור בעיני דניאל, והדוּר עצי נוי וערוגות פרחים בעיני אדמונית. ניחוחות הפרחים מילאו את הגן, והכלבה פלטה נביחת אושר.
"הבטחתי לך חיים נפלאים..." טפח על גבה.
בדרכם חלפו על פני ספסלים אחדים, ודניאל העביר את ידו על המשענות המוכרות לו, וחש את העץ המחוספס. כשהגיעו אל ארגז החול שבפאתי הגן האריך את הרצועה של אדמונית, והיא זינקה פנימה ופתחה בריצה, והוא אץ בעקבותיה, מקיף את המלבן החולי התָחום בשפת אבן גבוהה.
שתי צלליות התקרבו אליו. הוא זיהה קול מוכר: "דניאל! יש לך כלב!" זה היה קולה של שרית בת כיתתו שבאה ונעמדה מולו קרוב קרוב עד שהצליח לראות את הפוני החום שעל מצחה. היא הקיפה את פרק כף ידו באצבעותיה. תמיד נגעה בו כשדיברה איתו — החליקה יד על כתפו, או אחזה בידו, או העבירה לטיפה על גבו. ופעם נטלה את שתי כפות ידיו, והצמידה אותן אל פניה, "דניאל," אמרה, "אני לא יודעת כמה אתה רואה בדיוק, ואני רוצה שתכיר אותי טוב, משש לי את המצח, את הלחי, את הפה, תרגיש חופשי..." הוא היה מופתע אבל לא נבוך. החמימות והישירוּת שלה ריגשו אותו. שניהם איחרו אז לבית הספר, ועמדו במסדרון הריק מתלמידים לפני דלת כיתתם הסגורה. הוא הסיע את אצבעותיו על לחייה העגולות, על אפה הקצר, על שפתיה המלאות. מאז אותו יום היא דאגה לו כמו אחותו נועה, ולעיתים אף סבר שהיא מגזימה כמוה. הוא חיבב אותה. זו היתה חיבה שנסכה נועם, שונה מן החיבה שחש כלפי חברתה הקרובה טליה שחיכתה לה עכשיו מרוחקת מעט. הוא לא הכיר את פניה, היא מעולם לא התקרבה אליו כמו שרית. הוא הכיר את הצללית התמירה שלה, את הקוקו הקופצני, ודימה אותה לסנאית מלאת מרץ. במיוחד הכיר את הקול הדבשי שלה, ובכל פעם שדיברה בכיתה ניצתה בקרבו שלהבת חמה שהרטיטה אל ליבו.
עכשיו היא התקרבה מעט ואמרה, "הכלב שלך מלא מרץ, אתה בטח צריך לרוץ איתו כל הזמן מסביב לארגז," ודניאל תיקן: "זו כלבה, קוראים לה אדמונית, ואני שמח לרוץ אחריה, היא משדרגת לי את החיים," התוודה והמילה "משדרגת" מפי דניאל נשמעה ייחודית. נעימת קולו הוסיפה לה נופך משלה.
"באיזה מובן היא משדרגת לך..?" הקשתה שרית, מרפה את אחיזתה בידו, ונסוגה פסיעונת, תרה בעיניה אחר הכלבה.
"במובן הזה שאני רץ אחריה... עד עכשיו רצתי תמיד עם אבא שלי, או עם נועה, או בהשגחה של דרור בשיעורי הספורט, אני מרגיש פתאום חופשי..."
"הַיי!" נשמעה מרחוק מקהלת קולות של בנות, ושרית אמרה בנימה מתנצלת שהן נפגשות עם חברות, ושהן יושבות על הדשא, "ואם אתה צריך משהו, תרים יד, אתה בטווח הראייה שלנו," והן נפרדו ממנו ב"בַּיי".
הוא הביט בצלליות המתרחקות שלהן שעד מהרה התמזגו והיטשטשו והפכו לענן אפרפר. אדמונית התקרבה אליו בנביחה צייצנית כמזמינה אותו אל ארגז החול.
"לא, אדמונית," נאלץ לסרב לה. במשימה כזו לא יכול היה לעמוד.
אבל אז הוא חש דגדוג קל על עורפו, וקולה הנפעם של נורית, שכנתם הנשואה־טרייה המתגוררת קומה מעליהם, הצלטלצל באוזניו: "דניאל!"
להתפעמות כזו הוא ציפה. להיגוי מתמשך של השם שלו, כזה הטומן בחובו פליאה והפתעה מן המראה החדש שלו עם אדמונית. כי נורית ידעה עד כמה השתוקק לכלב משלו.
"אז סוף סוף..." שמחה בשבילו, נאבקת בְּכלבהּ המושך את הרצועה בכוח כממוגנט אל ניחוחות סמויים. "נוכל לחזור יחד..." נפרדה ממנו, נעקרת ממקומה כמו נוצה ברוח בעקבות הדלמתי הנמרץ שלה.
שלווה נעימה עטפה אותו, והוא התיישב על שפת הארגז, רצועתה של אדמונית אחוזה בידו, עקב נעלו בוטש באדמה הדשנה. המשפטים הקצרים של נורית התגלגלו במוחו שוב ושוב והותירו בו תחושה של סיפוק. בתוך בליל הנביחות הרוחש בארגז היתמרה ובקעה פקעת יבבות בלתי מזוהה, ובשאון המחריש אוזניים הוא חש את אבזם הרצועה נשמט מידו, מחליק, אובד, נעלם.
"אדמונית..." קרא בחשש, "אדמונית, את כאן?" קיווה.
הנביחות התרחקו, הפליגו משם. היה שקט מעורפל. הוא רכן אל הארגז, הטביע את ידיו בחול וגישש באצבעותיו. אך את אבזם הרצועה לא מצא. סחרחורת קלה אחזה בו ופחד גדול. "אדמונית," לחש בפה יבש ובקול סדוק. ליבו הלם בקרבו כמו אלפי פטישים, ברכיו רעדו. הוא שב והתיישב על שפת האבן של הארגז, והרים את ידו. חלפו רגעים והוא התעייף, שמט את ידו והרים אותה שוב.
רחש סוליות גומי נשמע בשביל. דמויות נעו לקראתו. לא שתיים. הרבה יותר.
"הכלבה!" שמע את הבהלה בקולה של שרית.
דניאל התרומם על רגליו. "את רואה אותה?" כמעט צעק.
"לא, לא..." תרה בעיניה סביב.
"היא נעלמה לי," מילמל בייאוש.
"דבר ראשון אל תדאג," נחפזה שרית להרגיע אותו, "אנחנו פה שמונה בנות, גדוד... נמצא אותה, נתפלג, נתחלק, שב בשקט, רק תזכיר לי את שמה..."
"אדמונית," אמר, ודקירה פילחה את ליבו כשהגה את שמה.
היא טפחה על שכמו שלוש טפיחות הרגעה, ושְׁמה של כלבתו הידהד בחלל בשלל גוני קולות שהתפזרו לכל עבר, ונדמה היה לו שהמון אדם קורא "אדמונית", ובתוך המולת הקריאות קלטה אוזנו אמירה: "הוא עיוור ולכן הוא לא יכול לחפש בעצמו." "לא נכון, הוא כבד ראייה," מחה מישהו. "ומה ההבדל?" "הוא רואה קצת, כמו שאתה רואה את האופק..."
כמו שרואים את האופק... שיחזר לעצמו דניאל את הדברים. ואיך רואים את האופק? תהה. ילדים אטומים. כאילו הוא גם חירש. כבד ראייה אינו חירש. להפך, שמיעתו חדה וחשדנית. הוא התרומם על רגליו כואב וכעוס.
קולה של נורית הפיח בו תחושת רווחה קצרצרה: "דניאל, אני יודעת..." נגעה בכתפו, "גם אנחנו במחפשים," הכלילה גם את כלבה שהפך אותם לצוות, "ולא נשקוט עד שנמצא אותה," הבטיחה והסתלקה.
אולי החששות של נועה מוצדקים, העיקה עליו מחשבה חדשה. אולי אין לו זכות לאמץ כלב כי הוא לא מסוגל, התענה. אדמונית לא צריכה לסבול בגלל המוגבלות שלו. היא סבלה מספיק. אולי הוא לא מסוגל, לא מסוגל... הוא לא כמו כולם... התאכזר לעצמו, והמילים המכאיבות דקרו כמו דרבן. אמו היתה בוודאי חולקת עליו. היא מעולם לא העלתה על דל שפתיה אמירות כמו "דניאל לא יכול", "דניאל לא מסוגל". כלפי חוץ היא חזקה ושלווה, מסתירה את המתרחש בליבה. כשחזרה יום אחד נסערת מעבודתה בחדר המיון וסיפרה בפנים חיוורות שהגיע אליהם ילד כבד ראייה שנדרס, הבין פתאום את סבלה. יום יום ביקרה את הילד במחלקת הילדים, הביאה לו צעצועים וקלטות. וכשהחלים, הִוורידו לחייה כאילו היה זה בנה. באותו ערב יצאו לבית הקפה — הוא ונועה ואמא, כדי לחגוג את החלמתו של הילד הזר. "גם אנשים שרואים שש־שש נדרסים, לצערנו," אמרה אז, אבל אותם היא לא נהגה לבקר במחלקות האישפוז.
ואולי, נחרד, אולי גם אדמונית נדרסה עכשיו? אולי היא פצועה ושותתת דם, כאילו לא סבלה די. כאילו לא צרבו אותה בסיגריה בוערת ולא הרעיבו אותה, התייסר. הוא לא ידע מה באמת עוללו לה ולא העז לשאול את שולמית, עובדת העמותה. לפני שנפרדו היא מסרה להם את כתובתו של הווטרינר, שטיפל בכלבה וחיסן אותה, והמליצה לקבוע אצלו תור למעקב. "זו כלבה מעורבת חסרת ייחוס גזעי," אמרה, "אבל יש לה ייחוס לבבי," חייכה, "היא מקסימה, רגישה ויש לה לב חם. תדווח לי מה שלומה," ביקשה, ודניאל הבטיח: "כבר מחר!"
ומה ידווח לה מחר? שהכלבה נעלמה כי הוא התרשל? איך איבד את האבזם? למה לא הידק את אצבעותיו? הוא לא הידק? הוא לא זוכר. אילו יכול היה לחפש אותה בעצמו... אף שאך היום אימץ אותה, נקשר אליה מאוד, והיא חסרה לו כל כך. עצבות עמוקה נמסכה בליבו. גוש חנק את גרונו כאילו נתקע גלעין בלועו. הטלפון הנייד צילצל בכיסו. הוא לא ענה. היה פורץ בבכי אילו היה פוצה את פיו. והוא חשב שהוא חופשי, התנשם בכאב. הוא לא חופשי, הוא אסיר עולם...
לא! התמרד, והמחאה שניעורה בו הלכה והתעצמה, והוא התקדם לעבר שורת הספסלים האפופים ניחוחות חריפים של ורדים. זה המקום האהוב על הדלמתי של נורית, נזכר. פעמים רבות הוא משך אותו לשם כשאחז ברצועתו. אולי טמון בניחוחות הפרחים צופן שרק כלבים מבינים, וכשהאות ניתן הם מזנקים מעורם? היה שקט סביבו. כל הקריאות נָדַמו. כאילו ריחפו לגן אחר, לעיר רחוקה. "אדמונית..." קול סדוק נחלץ מגרונו, "אדמונית!" קולו התייצב והתחזק. הד עמוק ומיותם מילא את החלל כמו נפל על אוזניים ערלות.
הוא התיישב על ספסל, השפיל את ראשו והשקיע את פניו בכפות ידיו. לאן היא נעלמה? לאן? ניקרה השאלה במוחו.
יבבה דקה ומסולסלת פילחה את הדממה, כאילו ענתה: "אני פה!" יבבה מתחנחנת, מתפתלת. הוא חש את הלשון החמה על ידיו, על אפו, על עיניו. היא טיפסה על ברכיו בשתי רגליה, קרובה כל כך עד שחש את הבל פיה. פרוותית, ג'ינג'ית־אדמונית הסתכלה בו, מייבבת בהתנצלות, מתחננת לחיבוק. כשהביט בה נדמה היה לו שהערפל העכור סר מעיניו. הוא אימץ אותה אל חיקו בשתי זרועותיו. שוב הרגיש חופשי.
 

אירית שטייף שושני היא סופרת ומשוררת. פרסמה ספרים לבני נוער ומבוגרים. ספריה זכו במענקי אקו"ם ונכללים במצעדי הספרים של משרד החינוך.

לראיון ראש בראש

עוד על הספר

שליחות מן הקוסמוס אירית שטייף שושני

פרק ראשון


המולת נביחות מילאה את מִתְחַם הכלובים. דניאל צעד על שביל הכורכר, מעביר את כריות אצבעותיו על רשתות הכלובים, מטה אוזן לנביחות. היו בהן רועמות, היו בהן מהוסות, היו מתריסות, והיו מתחנפות, והיו גם מיוסרות...
משמאלו פסעה אמו, וקצת לפניהם הובילה שולמית, עובדת העמותה למען הכלבים.
"זהו כלוב הגורים..." הפכה את פניה אליהם, ונעצרה במקומה.
"עדיין לא," פסק דניאל, כאילו ידע כבר באיזה כלב יבחר.
"חשבתי שתבחר בגור," הרימה קלות את כתפיה, וחיוך עיגל את פניה המלאות.
אמו נגעה בכתפו: "גם אני חשבתי שתרצה גור קטן ומתוק," אמרה בקול מונמך.
"נמשיך לסייר," עמד דניאל על דעתו.
שולמית פתחה שער חורקני והזמינה אותם פנימה.
"פה יש לנו שני כלבים נטושים, מועמדים נפלאים לאימוץ, הִשאירו אותם בכניסה למתחם העמותה, אומללים, כואבים וחסרי ישע," סיפרה בקול עצוב, הצליפה בזנב הסוס שלה שהשתלשל על חזה, ורכנה אל הכלבים השפופים. היא ליטפה את הכלב השחור שבעיניו הנוגות ניצת זיק של תקווה, וטפחה על גבו של הבהיר המקורזל. "לטף אותם," הרימה את עיניה אל דניאל, "ליטוף מקרב וקושר..."
הוא נעתר לה, גישש בידיו וליטף אותם בחמלה, מתנשם בכבדות. "איזה רוע, לזרוק כלבים לרחוב. אבל אני יכול לקחת רק אחד," היטה את ראשו אל שולמית, "נמשיך עוד קצת..."
היא סגרה את השער בטריקה קלה, וחיוך קטן המיר את הבעת הציפייה שעל פניה. המיית יללה קטועה הידהדה מכלוב אלמוני. שולמית פסחה על כלובים אחדים וחשה אל כלוב שעמד בעיקול השביל.
"אני פה, אני פה, אדמונית," דיברה אל הכלבה שהתכרבלה בפינה, "מיד אשוב," העיפה מבט של התנצלות בדניאל ואמו, והסתגרה עם הכלבה בכלוב. "תשתי מים, את רועדת..." חיבקה אותה בזרועות שמנמנות וחמימות.
"למה היא רועדת?" השחיל דניאל את אצבעותיו בריבועי הרשת, מדביק אליה את לחיו.
"היא עברה התעללות. פצעי גופה נרפאו אבל נותרו בה זכרונות כואבים," השתתקה שולמית מתנשמת. "עכשיו אנחנו דואגים לה," עיסתה את צווארה של הכלבה ואת חזה ביד נמרצת, כמו ביקשה להפיח בה מרץ וכוח ושמחת חיים.
"אדמונית..." קרא דניאל לכלבה, מאריך ומטעים את ההברה השנייה של השם, מבטא אותה במלעיל, "אדמונית..." שב וקרא לה באותה נגינה, "מותר להיכנס פנימה כדי לראות אותה?" שאל את שולמית.
"אתה רואה משם מצוין, לא חובה להיכנס לכל כלוב," ביטלה, כאילו לא ראתה בה מועמדת לאימוץ בשבילו.
"אני לא רואה מִפֹּה..." התעקש.
"אפשר לראות בקלות מבעד לרשת," השיבה בקוצר רוח.
"לא אני..." התעקש, "את יכולה, לא אני..."
שולמית פערה את פיה ולטשה בו את עיניה.
אמו התערבה: "הראייה של דניאל קלושה, הוא צריך להתקרב כדי לראות ולמשש," הסבירה, ושולמית התעשתה ופתחה את השער והחוותה קשת רחבה בידיה, "היכנסו, היכנסו," הביטה בדניאל במבט מלא תובנה חדשה, "לא תזיק לאדמונית תשומת לב, היא זקוקה להמון אהבה..."
"היא פה בפינה," לפתה אמו את זרועו לרגע, ודניאל התקרב אליה לאט, מאמץ עיניים סקרניות וכחולות במבט לא ממוקד.
הוא רכן אל הכלבה. "אדמונית..." לחש, "איזה שם מסורבל," העביר את כפות ידיו על גופה, ליטף את ראשה והחליק באצבעותיו על אוזניה השמוטות. הכלבה ליקלקה אותו על פניו בלשון לחה וּוְרוּדה.
"אוהו, אוהו," נבהלה שולמית, "מסתבר שהיא ידידותית מאוד ואולי טיפה יותר מדי..." הרימה גבה נבוכה.
"לא, לא," הצטחק דניאל וחטף ליקלוק על אפו, "היא לא יותר מדי, אפילו לא טיפה יותר מדי," פסק, "קומי, קומי, עצלנית," דירבן אותה, ושולמית נסוגה לאחור כדי לפנות דרך. "היא כבר לא רועדת, אדמונית," ביטאה את שמה במלעיל, כמו דניאל.
אמו שיקעה את ידה בפרווה הג'ינג'ית־אדמונית וליטפה את הכלבה במחווה של היכרות ראשונית. "אני רקפת," הנמיכה את עיניה אל אדמונית, ושולמית התערבה והשיבה, "נעים מאוד," והצביעה על הכרטיס הנושא את שמה המוצמד אל דש חולצתה. "עושה רושם ש..." קטעה את דבריה, "לא חשבתי ש..." קימרה את כתפיה, "לא התכוונתי להמליץ דווקא על..." השתתקה.
הכלבה קמה על רגליה והתנערה בחוזקה. דניאל דימה בליבו שהיא מנערת מעליה את הסבל הרב שנאלצה לשאת עד אשר שוּכנה כאן במעון, ונטל את ראשה בין כפות ידיו: "מחכה לך עתיד יפה וחדש," הבטיח לה. לרגע הצטיירה במוחו יד רשעה מרחפת מעל גופה הצנום של אדמונית ומאיימת עליה באצבעות גרומות מפחידות, ועורו סמר. עיניה של אדמונית היו נשואות אל דניאל כאילו אמרו: גורלי עכשיו בידיך, אציית לך תמיד, אלך איתך ואלך אחריך לאן שתאמר ולאן שתוביל.

הברית הכמוסה הזו שנכרתה ביניהם, ללא מילים וללא נביחות, ריגשה מאוד את דניאל, אך לא שיכנעה במיוחד את אחותו נועה. כשהשקתה עציצים במרפסת אחר הצהריים היא התפרצה, כאילו היתה בסוד הדברים: "אבל איך תוביל אותה, דני? איך?" מחתה, "אתה לא יכול להפקיד את גורלך בידי נהגי המכוניות בכבישים, יש כל כך הרבה נהגים רשלנים וכל כך הרבה תאונות מחרידות, רק היום דיברנו על זה בכיתה עם שוטרת תנועה," הזדקפה, ושבתה ממלאכתה.
דניאל ישב שותק על השרפרף ודיגדג את צווארה של כלבתו. אדמונית צייצה בהכרת טובה, ונועה התעשתה, ושבה ורכנה על העציצים והשקתה אותם בזרזיף מים מבקבוק פלסטיק שקוף. עדיין היתה נסערת ומלאת דאגה. אמם הציצה בהם בשפה נשוכה מבעד לחרכי תריס החלון הפונה אל המרפסת.
"ואיך אמא הסכימה?" התנשמה בכבדות, "אולי היא חושבת שאני זו שארד עם האדמונית שלך לעשות פיפי וקקי מדי בוקר, צהריים וערב? כי הרי אמא היא רופאה עסוקה, ולאבא יש כבר בית אחר, אז מי נשְׁאַר?" הניחה את הבקבוק הריק על השולחן, והרוח הפילה אותו, והוא התגלגל מן השולחן לרצפה מנתר ומהדהד בקול עמום.
דניאל גישש בידו, נטל את הבקבוק והגיש לה.
"ולמה אדמונית? איזה מין שם מוזר, כבר יותר טוב אדמונה," השתתקה נועה, הסיעה את מבטה מן הכלבה אל אחיה ושוב מאחיה אל הכלבה, "ושלא תחשוב שאני שונאת כלבים או משהו כזה, אתה יודע שלא, ושלא תחשוב שאני לא מבינה שאתה אומלל עכשיו כשאבא לא גר פה ויש לו תאומים חדשים," נסחפה בדבריה, "ושלא תחשוב שאני לא מבינה שאתה זקוק ליצור חמים לאהוב אותו ושיאהב אותך," התנשמה, "ובטח שאני מבינה שהגיע הזמן לאמץ כלב עכשיו, כשאתה בן שתים־עשרה ורבע כמעט, כי אם לא עכשיו אז מתי, הילדות שלך תחלוף ולא תחווה חוויה של אימוץ כלב ..." תקעה את פי הבקבוק בעציץ ביד נמרצת, "אוי, דני שלי," התנפלה עליו בחיבוק, "אחי הקטן," נשקה על מצחו, "אני מקווה שלא נעלבת..." אמרה בקול מלא חרטה ודמעה חמקה מעינה, והידרדרה על לחיה.
"הרטבת אותי," ניגב דניאל את פניו.
נועה כיסתה על שפתיה בידה כאילו ביקשה לנעול את המילים בפיה, שמא תחטא שוב בלשונה ותתחרט על פטפוטיה, אבל דניאל לא נראה מודאג, הוא חייך ואמר בקול שלֵו: "אני אף פעם לא אטריד אותך, את יכולה להיות רגועה. אני הרי חוצה ברמזור מזמזם, והולך במסלול קבוע, מכיר את הגן, ואפילו את ארגז החול של הכלבים כמו את כף ידי, אז למה שתהיה בעיה? אני הולך לשם לפעמים עם נורית, היא נותנת לי את הרצועה של הכלב שלה, מעניין איך היא תגיב כשתראה אותי עם אדמונית שלי," הגה 'אדמונית' במלעיל.
"או..." פלטה נועה, מושכת את ההברה כשוקלת בכובד ראש את דברי אחיה, "כל זה נכון," ליחששה בהתחשבות, "אבל אתה יודע שכלבים מושכים לכיוונים שונים, מספיק שהיא תריח משהו ותסיט אותך מהמסלול, וזה יכול לקרות באמצע הכביש, זה מה שעולה לי בראש," הספיגה את ריסיה הלחים בכריות אצבעותיה, נכנסת פנימה לסלון.
"נחשון צריך לבוא אלי..." פלטה, וחשה אל האמבטיה לשטוף את פניה.

דניאל קשר לאדמונית את הרצועה והודיע קצרות שהוא יורד איתה, ואמו הניחה יד על כתפו: "אני יכולה להצטרף..."
"כבר ירדת איתי, אמא," סירב, "עכשיו תעקבי אחרי מהמרפסת, ומחר כבר תסמכי עלי לגמרי," אמר בנימה נחושה כל כך שלא הותירה מקום למחאה.
בחוץ חש בגבו שני זוגות עיניים מביטות בו מהמרפסת, וניחש שנועה מכסה על פיה בידה ומליטה את לחייה. "אמא," היא בוודאי שואלת, "את באמת כזו שלווה, או שאת מעמידה פנים?" ואמו, שיודעת להסוות את רגשותיה גם כשליבה מנתר בקרבה, בוודאי עונה שדניאל הוא ילד כמו כולם, פרט לכך שהוא כְּבַד ראייה, ופרט לכך שהוא פיקח במיוחד, והוא כבר שנים מבקש כלב, והגיע הזמן, כמו שאמרת בעצמך. כך אמו, שלא כמו אביו שנורא נלחץ מהראייה הקלושה של דניאל ואינו מסוגל להסתיר את פחדיו, ולבטח היה מכנה את עצמאותו עכשיו "גחמה", מילה שהוא אוהב להשתמש בה, במיוחד אם היה שומע את הטיעונים של נועה. מבחינה זו קל לו יותר שאביו אינו גר איתם, אבל רק מהבחינה הזו.
אדמונית צייתה לו והתאימה את פעמיה לצעדיו. תחילה פנו שמאלה ובמהרה הגיעו לרמזור, המתינו לזמזום המודיע שמותר לעבור, וחצו את הכביש. שורות המכוניות שהמתינו לפני מעבר החצייה נראו בעיני דניאל כמו גוש ארוך ללא קווי מתאר, וכלבתו — כפקעת מדדה, בקצב שלו. הגן קידם את פניהם בשאון קולות וצחוקים, סמיך ומעורפל כענן אפור בעיני דניאל, והדוּר עצי נוי וערוגות פרחים בעיני אדמונית. ניחוחות הפרחים מילאו את הגן, והכלבה פלטה נביחת אושר.
"הבטחתי לך חיים נפלאים..." טפח על גבה.
בדרכם חלפו על פני ספסלים אחדים, ודניאל העביר את ידו על המשענות המוכרות לו, וחש את העץ המחוספס. כשהגיעו אל ארגז החול שבפאתי הגן האריך את הרצועה של אדמונית, והיא זינקה פנימה ופתחה בריצה, והוא אץ בעקבותיה, מקיף את המלבן החולי התָחום בשפת אבן גבוהה.
שתי צלליות התקרבו אליו. הוא זיהה קול מוכר: "דניאל! יש לך כלב!" זה היה קולה של שרית בת כיתתו שבאה ונעמדה מולו קרוב קרוב עד שהצליח לראות את הפוני החום שעל מצחה. היא הקיפה את פרק כף ידו באצבעותיה. תמיד נגעה בו כשדיברה איתו — החליקה יד על כתפו, או אחזה בידו, או העבירה לטיפה על גבו. ופעם נטלה את שתי כפות ידיו, והצמידה אותן אל פניה, "דניאל," אמרה, "אני לא יודעת כמה אתה רואה בדיוק, ואני רוצה שתכיר אותי טוב, משש לי את המצח, את הלחי, את הפה, תרגיש חופשי..." הוא היה מופתע אבל לא נבוך. החמימות והישירוּת שלה ריגשו אותו. שניהם איחרו אז לבית הספר, ועמדו במסדרון הריק מתלמידים לפני דלת כיתתם הסגורה. הוא הסיע את אצבעותיו על לחייה העגולות, על אפה הקצר, על שפתיה המלאות. מאז אותו יום היא דאגה לו כמו אחותו נועה, ולעיתים אף סבר שהיא מגזימה כמוה. הוא חיבב אותה. זו היתה חיבה שנסכה נועם, שונה מן החיבה שחש כלפי חברתה הקרובה טליה שחיכתה לה עכשיו מרוחקת מעט. הוא לא הכיר את פניה, היא מעולם לא התקרבה אליו כמו שרית. הוא הכיר את הצללית התמירה שלה, את הקוקו הקופצני, ודימה אותה לסנאית מלאת מרץ. במיוחד הכיר את הקול הדבשי שלה, ובכל פעם שדיברה בכיתה ניצתה בקרבו שלהבת חמה שהרטיטה אל ליבו.
עכשיו היא התקרבה מעט ואמרה, "הכלב שלך מלא מרץ, אתה בטח צריך לרוץ איתו כל הזמן מסביב לארגז," ודניאל תיקן: "זו כלבה, קוראים לה אדמונית, ואני שמח לרוץ אחריה, היא משדרגת לי את החיים," התוודה והמילה "משדרגת" מפי דניאל נשמעה ייחודית. נעימת קולו הוסיפה לה נופך משלה.
"באיזה מובן היא משדרגת לך..?" הקשתה שרית, מרפה את אחיזתה בידו, ונסוגה פסיעונת, תרה בעיניה אחר הכלבה.
"במובן הזה שאני רץ אחריה... עד עכשיו רצתי תמיד עם אבא שלי, או עם נועה, או בהשגחה של דרור בשיעורי הספורט, אני מרגיש פתאום חופשי..."
"הַיי!" נשמעה מרחוק מקהלת קולות של בנות, ושרית אמרה בנימה מתנצלת שהן נפגשות עם חברות, ושהן יושבות על הדשא, "ואם אתה צריך משהו, תרים יד, אתה בטווח הראייה שלנו," והן נפרדו ממנו ב"בַּיי".
הוא הביט בצלליות המתרחקות שלהן שעד מהרה התמזגו והיטשטשו והפכו לענן אפרפר. אדמונית התקרבה אליו בנביחה צייצנית כמזמינה אותו אל ארגז החול.
"לא, אדמונית," נאלץ לסרב לה. במשימה כזו לא יכול היה לעמוד.
אבל אז הוא חש דגדוג קל על עורפו, וקולה הנפעם של נורית, שכנתם הנשואה־טרייה המתגוררת קומה מעליהם, הצלטלצל באוזניו: "דניאל!"
להתפעמות כזו הוא ציפה. להיגוי מתמשך של השם שלו, כזה הטומן בחובו פליאה והפתעה מן המראה החדש שלו עם אדמונית. כי נורית ידעה עד כמה השתוקק לכלב משלו.
"אז סוף סוף..." שמחה בשבילו, נאבקת בְּכלבהּ המושך את הרצועה בכוח כממוגנט אל ניחוחות סמויים. "נוכל לחזור יחד..." נפרדה ממנו, נעקרת ממקומה כמו נוצה ברוח בעקבות הדלמתי הנמרץ שלה.
שלווה נעימה עטפה אותו, והוא התיישב על שפת הארגז, רצועתה של אדמונית אחוזה בידו, עקב נעלו בוטש באדמה הדשנה. המשפטים הקצרים של נורית התגלגלו במוחו שוב ושוב והותירו בו תחושה של סיפוק. בתוך בליל הנביחות הרוחש בארגז היתמרה ובקעה פקעת יבבות בלתי מזוהה, ובשאון המחריש אוזניים הוא חש את אבזם הרצועה נשמט מידו, מחליק, אובד, נעלם.
"אדמונית..." קרא בחשש, "אדמונית, את כאן?" קיווה.
הנביחות התרחקו, הפליגו משם. היה שקט מעורפל. הוא רכן אל הארגז, הטביע את ידיו בחול וגישש באצבעותיו. אך את אבזם הרצועה לא מצא. סחרחורת קלה אחזה בו ופחד גדול. "אדמונית," לחש בפה יבש ובקול סדוק. ליבו הלם בקרבו כמו אלפי פטישים, ברכיו רעדו. הוא שב והתיישב על שפת האבן של הארגז, והרים את ידו. חלפו רגעים והוא התעייף, שמט את ידו והרים אותה שוב.
רחש סוליות גומי נשמע בשביל. דמויות נעו לקראתו. לא שתיים. הרבה יותר.
"הכלבה!" שמע את הבהלה בקולה של שרית.
דניאל התרומם על רגליו. "את רואה אותה?" כמעט צעק.
"לא, לא..." תרה בעיניה סביב.
"היא נעלמה לי," מילמל בייאוש.
"דבר ראשון אל תדאג," נחפזה שרית להרגיע אותו, "אנחנו פה שמונה בנות, גדוד... נמצא אותה, נתפלג, נתחלק, שב בשקט, רק תזכיר לי את שמה..."
"אדמונית," אמר, ודקירה פילחה את ליבו כשהגה את שמה.
היא טפחה על שכמו שלוש טפיחות הרגעה, ושְׁמה של כלבתו הידהד בחלל בשלל גוני קולות שהתפזרו לכל עבר, ונדמה היה לו שהמון אדם קורא "אדמונית", ובתוך המולת הקריאות קלטה אוזנו אמירה: "הוא עיוור ולכן הוא לא יכול לחפש בעצמו." "לא נכון, הוא כבד ראייה," מחה מישהו. "ומה ההבדל?" "הוא רואה קצת, כמו שאתה רואה את האופק..."
כמו שרואים את האופק... שיחזר לעצמו דניאל את הדברים. ואיך רואים את האופק? תהה. ילדים אטומים. כאילו הוא גם חירש. כבד ראייה אינו חירש. להפך, שמיעתו חדה וחשדנית. הוא התרומם על רגליו כואב וכעוס.
קולה של נורית הפיח בו תחושת רווחה קצרצרה: "דניאל, אני יודעת..." נגעה בכתפו, "גם אנחנו במחפשים," הכלילה גם את כלבה שהפך אותם לצוות, "ולא נשקוט עד שנמצא אותה," הבטיחה והסתלקה.
אולי החששות של נועה מוצדקים, העיקה עליו מחשבה חדשה. אולי אין לו זכות לאמץ כלב כי הוא לא מסוגל, התענה. אדמונית לא צריכה לסבול בגלל המוגבלות שלו. היא סבלה מספיק. אולי הוא לא מסוגל, לא מסוגל... הוא לא כמו כולם... התאכזר לעצמו, והמילים המכאיבות דקרו כמו דרבן. אמו היתה בוודאי חולקת עליו. היא מעולם לא העלתה על דל שפתיה אמירות כמו "דניאל לא יכול", "דניאל לא מסוגל". כלפי חוץ היא חזקה ושלווה, מסתירה את המתרחש בליבה. כשחזרה יום אחד נסערת מעבודתה בחדר המיון וסיפרה בפנים חיוורות שהגיע אליהם ילד כבד ראייה שנדרס, הבין פתאום את סבלה. יום יום ביקרה את הילד במחלקת הילדים, הביאה לו צעצועים וקלטות. וכשהחלים, הִוורידו לחייה כאילו היה זה בנה. באותו ערב יצאו לבית הקפה — הוא ונועה ואמא, כדי לחגוג את החלמתו של הילד הזר. "גם אנשים שרואים שש־שש נדרסים, לצערנו," אמרה אז, אבל אותם היא לא נהגה לבקר במחלקות האישפוז.
ואולי, נחרד, אולי גם אדמונית נדרסה עכשיו? אולי היא פצועה ושותתת דם, כאילו לא סבלה די. כאילו לא צרבו אותה בסיגריה בוערת ולא הרעיבו אותה, התייסר. הוא לא ידע מה באמת עוללו לה ולא העז לשאול את שולמית, עובדת העמותה. לפני שנפרדו היא מסרה להם את כתובתו של הווטרינר, שטיפל בכלבה וחיסן אותה, והמליצה לקבוע אצלו תור למעקב. "זו כלבה מעורבת חסרת ייחוס גזעי," אמרה, "אבל יש לה ייחוס לבבי," חייכה, "היא מקסימה, רגישה ויש לה לב חם. תדווח לי מה שלומה," ביקשה, ודניאל הבטיח: "כבר מחר!"
ומה ידווח לה מחר? שהכלבה נעלמה כי הוא התרשל? איך איבד את האבזם? למה לא הידק את אצבעותיו? הוא לא הידק? הוא לא זוכר. אילו יכול היה לחפש אותה בעצמו... אף שאך היום אימץ אותה, נקשר אליה מאוד, והיא חסרה לו כל כך. עצבות עמוקה נמסכה בליבו. גוש חנק את גרונו כאילו נתקע גלעין בלועו. הטלפון הנייד צילצל בכיסו. הוא לא ענה. היה פורץ בבכי אילו היה פוצה את פיו. והוא חשב שהוא חופשי, התנשם בכאב. הוא לא חופשי, הוא אסיר עולם...
לא! התמרד, והמחאה שניעורה בו הלכה והתעצמה, והוא התקדם לעבר שורת הספסלים האפופים ניחוחות חריפים של ורדים. זה המקום האהוב על הדלמתי של נורית, נזכר. פעמים רבות הוא משך אותו לשם כשאחז ברצועתו. אולי טמון בניחוחות הפרחים צופן שרק כלבים מבינים, וכשהאות ניתן הם מזנקים מעורם? היה שקט סביבו. כל הקריאות נָדַמו. כאילו ריחפו לגן אחר, לעיר רחוקה. "אדמונית..." קול סדוק נחלץ מגרונו, "אדמונית!" קולו התייצב והתחזק. הד עמוק ומיותם מילא את החלל כמו נפל על אוזניים ערלות.
הוא התיישב על ספסל, השפיל את ראשו והשקיע את פניו בכפות ידיו. לאן היא נעלמה? לאן? ניקרה השאלה במוחו.
יבבה דקה ומסולסלת פילחה את הדממה, כאילו ענתה: "אני פה!" יבבה מתחנחנת, מתפתלת. הוא חש את הלשון החמה על ידיו, על אפו, על עיניו. היא טיפסה על ברכיו בשתי רגליה, קרובה כל כך עד שחש את הבל פיה. פרוותית, ג'ינג'ית־אדמונית הסתכלה בו, מייבבת בהתנצלות, מתחננת לחיבוק. כשהביט בה נדמה היה לו שהערפל העכור סר מעיניו. הוא אימץ אותה אל חיקו בשתי זרועותיו. שוב הרגיש חופשי.