התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים

התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

יוסי אבישר

יוסף (יוסי) אבישר (נולד ב-17 באוקטובר 1940 בירושלים) הוא סופר ובמאי קולנוע ישראלי שמביים בעיקר סרטים דוקומנטריים. אבישר ביים 93 סרטים דוקומנטריים וכתבות תחקיר באורך של למעלה מחצי שעה עבור הערוץ הראשון. בנוסף ביים את "בשתי אוקטבות", סדרה בת שמונה פרקים. לקראת חגיגות החמישים לישראל, ביים והפיק סדרה בת חמישים סרטונים על חמישים שנות המדינה, ששודרה בכבלים.

בשנת 1965 הציג את מחזהו של אבישר "עין ביד" (בימוי: ניסן נתיב). בשנת 1968 זכה המחזה במקום הראשון ב"אינטרדרמה" של ברלין. בשנת 1976 זכה אבישר בפרס התסריט המקורי על הסרט "הגן". על בסיס תסריט זה כתב את ספרו "הגן", רומן המתרחש בירושלים, שיצא לאור בשנת 1977. 

ספרו השלישי, "זיכרון לבן". ספרו הרביעי, "הסיפור של אפרים ומרים", יצא בשנת 2003. בשנת 2013 יצא לאור ספרו "ליבוביץ מתפלמס". ספרו השישי רומן מתח "התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים" יצא לאור בשנת 2014. ספרו השביעי "מגיד עתידות" באוגוסט 2017. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4vdzm257

תקציר

"פטריק, אתה בטח שואל את עצמך למה נסעתי ואני חייבת לומר לך שאפילו בשדה התעופה לא ידעתי ממש למה אני רוצה לנסוע לירושלים עד שהייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב פעם, ומחדש, את הצוואה של סבתא שלי", כתבה איב היפה למאהבה בדרכה לישראל בעקבות התעלומה שהעיבה על חייה.
איב סיטבון "היפה", מנהלת המחלקה לבריאות הציבור בעיריית פריז וחברת הנבחרת לקפיצות ראווה על סוס, פורשת ממשרתה, בעלה ומאהביה ויוצאת לחפש תשובה לשאלה שמעסיקה אותה שנים רבות: מדוע סבתה העשירה, בעלת אחוזה, אדמות, יערות ורכוש רב, הורישה את כל הונה האדיר לקתולים עניים בירושלים, והותירה את ילדיה שלה בעוני מנוון. האומנם נעלמה גופתה של מרתא הקדושה בתהומות התבור, משום שחיות הטרף ששוכנות בהר גררו את גופתה למאורתם? או שמא הגופה לא נמצאה כי מרתא לא מתה אלא נטשה את מסע הצלב כדי לחיות עם אהובה הרוזן הצרפתי?
ב"תעלומת הירושה הצרפתית" נפגשים בסוף המאה הקודמת מאמינים קתוליים המחכים ל"יום הדין" כדי להקים את ירושלים של מעלה לפי חזון יוחנן, הוזים יהודים המבקשים להקים את ירושלים לפי חזונו של משה הס, וצרפתייה יפיפייה בסתיו חייה שמחפשת את זהותה בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים.
הבמאי והסופר יוסי אבישר פורש לפנינו תעלומת מתח מרתקת, ומשלב ביד אמן בין תיעוד של סיפור אמיתי, עם מסמכים של ממש וחומרים היסטוריים, לבין דמיונו העשיר.
מבין ספריו: "הגן", שהפך לסרט בהשתתפות שייקה אופיר ומלני גריפית בהוצאת בוסתן (1977), "הקינקל השביעי" בהוצאת מ.א.ה. הפקות (1984) "זיכרון לבן" בהוצאת מ.א.ה הפקות (1995), "הסיפור של אפרים ומרים" בהוצאת שוקן (2003), "ליבוביץ מתפלמס" בהוצאת כרמל (2013).

פרק ראשון

פרק ראשון:

 

 

1. "אחרי שמונים שנה מוטב להותיר את האמת במקומה. אף פעם אי אפשר לדעת מה עוד קבור עמה"
"בניו יורק עוד לא הייתי ואני נוסעת לירושלים", אמרה איב לפקידת חברת התעופה בפריז, מתעלמת מבעלה הפרופסור קלוד סיטבון שהעמיס מזוודות על מאזני כבודת הנוסעים. קולה שקטע את השקט שהיה בין השניים נענה מיד בתשובתו של קלוד, "הנשיא דה גול הטיל אמברגו על ישראל ולא שולח לשם חמישים מטוסי "מיראז, ז'וויפ" (יהודי) ואני שולח לשם את אשתי".
"אתה לא שולח, אני נוסעת לבד ומרצוני", ענתה והסבה פניה מבעלה.
אולי בגלל גמגומים בגמירות הדעת שלה ואולי בגלל חרדה מהלא נודע הצפוי לה ושמא בגלל התרגשות בגלל הפרידה הקרובה מבעלה, עמדה איב "היפה" בשדה התעופה בפריז כשלבה נוקף וידיה שרעד אחז בהן, נחבאות מאחורי שוליו של צעיף צמר אפור, והביטה לחלל.
עשר שנים עברו מאז הבטיחה לאמה שהייתה על ערש דווי, ולדודה אחי אימה, הדוד ג'י רפה השכל, לנסוע לירושלים ולחקור את התעלומה המוזרה של מות אמם – סבתה, מרתא, יורשת אחוזת ברודו המפוארת, שנעלמה בתהומות הר תבור והותירה צוואה להעביר אחר מותה את כל רכושה של המשפחה: האחוזה, האריסים הכרמים, היער והאורוות, לידי הכנסייה הקתולית בירושלים בלא להותיר מאום לילדיה ולבעלה.
קול שהכריז מאי שם על הטיסה לישראל העיר את אחרוני הנוסעים שישבו באולם אל המטוס שחלק מכנפו הכסופה נשקף מאחורי דלתות הזכוכית של בית הנתיבות.
שקט של אחרי הסערה השתלט על הרחבה ומאחורי שורת המזוודות של הגברת איב סיטבון נותר חלל ריק שזירז את הפרופסור להעמיס את המזוודות שנותרו על המשקל. אחרון החפצים היה גדול ועטוף בנייר אריזה חום, שמתחתיו בצבצה יריעת פלסטיק עם יבלות אוויר להגן על החפץ משל היה כד חרסינה סינית יקרה.
"את האג’נוּייה (agenouillée) אני אקח איתי, שיהיה במושב לצדי גם בעת הטיסה", אמרה איב והורידה את החפץ מהמשקל.
"רק אם תרכשי כרטיס נוסף", ענתה הפקידה שראתה בחייה הרבה מוזרויות בני אנוש ולמדה לדלג מעליהן בחיוך מנומס שכיסה פליאתה.
"אפשר לחשוב שאלוהים בעצמו כרע להתפלל על האג'נוּייה המגושם הזה", אמר הפרופסור וחייך לפקידה שהפכה בעל כורחה לבוררת בין שני בני הזוג. איב, שראתה בהערה של קלוד זלזול במשפחתה ובתפקיד שלקחה על עצמה, חשקה שפתיה וסיננה את מילותיה אחת אחת, "דורות של אמהות במשפחה שלי, כרעו, התפללו, בכו, על דוכן התפילה הזה. בשבילי, מי שכרעו עליו חשובות מאלוהים, לכן הוא ישב לידי כל הטיסה, אני אשלם על הדוכן. הוא שלי. בשבילך זה בול עץ, בשבילי זה שביל הריח אל הסודות של סבתא שלי". איב שלפה מתיקה את כרטיס האשראי הכחול שלה, Carte Bleue, והגישה לפקידה.
"אין לי טענות על המטען העודף שאת לוקחת", הוסיף קלוד, "אבל דעי לך שמחוץ לצרפת כרטיס האשראי הכחול הזה לא שווה כלום, וגם כאן לא". בעודו מדבר שלף כמה שטרות מארנקו ושילם לפקידה שהבליעה אך בקושי את צחוקה. "אם שביל ריח נעלם לסבתא שלך את מחפשת, יקירתי, כנראה שכחת שבעשר השנים האחרונות שימש הדוכן הזה כקולב ארעי לבגדים המבושמים שלך, דבר שמבטיח שאף כלב גישוש לא היה מגלה בו שביב של ריח הסבתא הקדושה שלך. חוץ מזה הרי היא השאירה את האג’נוּייה שלה בצרפת כשברחה לפני כשמונים שנה אל המאהב שלה", סנט בה קלוד.
"שמונים ואחת שנים", סיננה איב וכיווצה בזעם את עינה הימנית, שולחת חץ של רשף שהקפיא את הרגע. "השאלה היא אם הסבתא שלי ברחה אל אהובה, או שהיא כמוני בורחת מבעלה", אמרה והביטה בפקידה בציפייה לחיוך הסכמה ממנה.
"אני סבור שאחרי כל כך הרבה שנים מוטב להותיר את האמת מאחור, אף פעם אי אפשר לדעת מה עוד קבור עמה", אמר קלוד.
קול כרוז הדהד בעשרות הרמקולים הסמויים בתקרת בית הנתיבות, ואיב יצאה אל השדה, מותירה את הדוכן בידיו של בעלה. דייל חייכני עצר את קלוד לרגלי מדרגות המטוס, נטל מידיו את הדוכן וזרז את איב לעלות למטוס. קלוד ניסה לאחוז בזרועה של אשתו ולנשקה על לחייה. איב השיבה נשיקה רפה ומיהרה בעקבות הדייל, מדדה על נעלי העקב הגבוהות שלה ומנופפת בזרועותיה העטויות בצעיף כציפור גדולה המתכוננת למעופה.
 "אני אקח חופשה ואבוא להיות איתך", צעק אחר גווה והיא השיבה מבלי לפנות אליו, "אהיה שם לבדי ואם תגיע אחזור לפריז ואשאיר אותך שם. אתה יודע שאני מסוגלת לכך ואני יודעת שאתה אוהב שאני כזאת".
כשהיא מפגינה את חיטובי רגליה ותפר ישר של גרבי הניילון שעלה ניצב מעקביה ונעלם במסתורין של מתחת לחצאיתה, טיפסה איב במדרגות המטוס, מעכסת בירכיה ומתעלמת מקלוד, שהשפיל את ראשו, מתבייש בקלונו שהתגלגל כרעם על מסלול האספלט.
דייל המטוס נשא את הדוכן כמגש, מנווט בין טורי הכיסאות ונזהר מלפגוע בנוסעים שהיו רתומים למושביהם והביטו בסקרנות באיב הפוסעת אחריו ומרעיפה חיוכי גאווה לכל עבר. כשהגיע הדייל לספסל פנוי ליד כנף המטוס, הניח את הדוכן במושב ליד החלון, חגר אותו בחגורת הבטיחות ובחגורה נוספת והציע לאיב את המושב שלידו. אנחת רווחה יצאה מגופה שהשתבלל במושב.
שאון המנועים גבר לקראת ההמראה ודמותו של קלוד ניבטה לה מחלון המטוס, עומד על המסלול ומנופף בידו. לרגע רצתה שייעלם מעיניה אבל נפנופיו הטורדניים גרמו לה להיזכר בכל הטוב והסבלנות שהרעיף עליה בעשרים ושמונה שנות נישואיהם שידעו נוחות, ידידות ושיתוף והיא הרגישה שבהתעלמותה ממנו היא גומלת לו רעה תחת טובה. לפצותו נפנפה לו בידה. המטוס החל לנוע ודמותו המתגמדת של קלוד נעלמה מעיניה.
"אפשר להציע לך ארוחה?" פנה אליה הדייל והניח את מגש האוכל על השולחן המתקפל. "תרצי להזמין יין?"
איב הגביהה עיניה ולחשה לדייל בקול עוגב: "אולי בקבוק של ליקר שארטרז?"
"שארטרז?" חזר בפליאה.
"אתה צעיר מכדי לדעת", אמרה לו: "אבל הליקר של שארטרז הוא סם החיים המסתורי. זה ליקר שנזירים ממסדר שארטרז מזקקים ממאות סוגי צמחים לפי מתכון סודי מאז שנת 1605. סבתא שלי נהגה לשתות את הליקר הזה בנסיעות שלה".
"היא האריכה ימים?" שאל.
"היא מתה בתאונה וסתם בזבזה את סם החיים", ענתה בביטול של מי שיודעת את ערכו של סם החיים. הדייל עבר לנוסע אחר ואיב הביטה ברהיט המגושם ש"ישב" לידה ולפניו מגש עם ארוחה קלה וכוס קפה ופרצה בצחוק שכיסה על רגשות החרטה והפחד שמילאו אותה. לאחר שלגמה מהקפה כתבה מכתב לפטריק מאהבה האחרון בפריז, שלא ידע על נסיעתה לירושלים.
 
פטריק, אתה בטח שואל את עצמך למה נסעתי ואני חייבת לומר לך שאפילו בשדה התעופה לא ידעתי ממש למה אני רוצה לנסוע לירושלים עד שהייתי צריכה לחזור ולקרוא מחדש את הצוואה של סבתא שלי שאני יודעת כבר לדקלם מתוך שינה, "אני מארת' ארטיס ברודו, מצווה בזאת בדעה צלולה, שאם במסע זה בעקבות המשיח אקרא אל בוראי, יש להעביר את כל רכושי עלי אדמות לידיו של האפוטרופוס, קומט אמידה דה פיילא, שיעשה ברכוש לטובת אלוהים, לטובת הכנסייה ולטובת צרפת והקתולים. אלוהים היה רוצה זאת כך". אתה מבין? היא כותבת "אלוהים היה רוצה זאת כך" ולך תתווכח עם אלוהים. נסעתי לישראל לא בגלל כספי הירושה שידעתי עליה מזמן, נסעתי כי אף אחד לא ידע מה קרה לסבתא שלי, תעלומה. האם היא מתה? נרצחה? נעלמה? את העוולות של הצוואה כבר אי אפשר לתקן. אימא שלי ואחיה כבר מתו בחוסר כול, וגם הם לא היו האנשים החשובים בחיי. אני אישה די אמידה, אין לי צורך בכסף ואין לי גם למי להוריש אותו, אבל הרגשתי מחויבות לחקור האם סבתי מרתא הייתה "קדושה קתולית שנלקחה מתהומות הר תבור לשמים",כפי שטוענת הכנסייה או שמא היא הייתה כפי שדודי ג'יי היה צועק, "אישה מופקרת שברחה אל אהובה הרוזן הצרפתי קומט אמידה דה פיילא והזניחה את ילדיה לבדם בעולם.
לא סיפרתי לך את כל זאת כי מבט אחד מעיניך היה מותיר אותי בפריז. תתנחם שאני "נזכרת" בך כאן, במושב המטוס בדרך לירושלים.
איב

יוסי אבישר

יוסף (יוסי) אבישר (נולד ב-17 באוקטובר 1940 בירושלים) הוא סופר ובמאי קולנוע ישראלי שמביים בעיקר סרטים דוקומנטריים. אבישר ביים 93 סרטים דוקומנטריים וכתבות תחקיר באורך של למעלה מחצי שעה עבור הערוץ הראשון. בנוסף ביים את "בשתי אוקטבות", סדרה בת שמונה פרקים. לקראת חגיגות החמישים לישראל, ביים והפיק סדרה בת חמישים סרטונים על חמישים שנות המדינה, ששודרה בכבלים.

בשנת 1965 הציג את מחזהו של אבישר "עין ביד" (בימוי: ניסן נתיב). בשנת 1968 זכה המחזה במקום הראשון ב"אינטרדרמה" של ברלין. בשנת 1976 זכה אבישר בפרס התסריט המקורי על הסרט "הגן". על בסיס תסריט זה כתב את ספרו "הגן", רומן המתרחש בירושלים, שיצא לאור בשנת 1977. 

ספרו השלישי, "זיכרון לבן". ספרו הרביעי, "הסיפור של אפרים ומרים", יצא בשנת 2003. בשנת 2013 יצא לאור ספרו "ליבוביץ מתפלמס". ספרו השישי רומן מתח "התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים" יצא לאור בשנת 2014. ספרו השביעי "מגיד עתידות" באוגוסט 2017. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4vdzm257

עוד על הספר

התעלומה של הירושה הצרפתית בירושלים יוסי אבישר

פרק ראשון:

 

 

1. "אחרי שמונים שנה מוטב להותיר את האמת במקומה. אף פעם אי אפשר לדעת מה עוד קבור עמה"
"בניו יורק עוד לא הייתי ואני נוסעת לירושלים", אמרה איב לפקידת חברת התעופה בפריז, מתעלמת מבעלה הפרופסור קלוד סיטבון שהעמיס מזוודות על מאזני כבודת הנוסעים. קולה שקטע את השקט שהיה בין השניים נענה מיד בתשובתו של קלוד, "הנשיא דה גול הטיל אמברגו על ישראל ולא שולח לשם חמישים מטוסי "מיראז, ז'וויפ" (יהודי) ואני שולח לשם את אשתי".
"אתה לא שולח, אני נוסעת לבד ומרצוני", ענתה והסבה פניה מבעלה.
אולי בגלל גמגומים בגמירות הדעת שלה ואולי בגלל חרדה מהלא נודע הצפוי לה ושמא בגלל התרגשות בגלל הפרידה הקרובה מבעלה, עמדה איב "היפה" בשדה התעופה בפריז כשלבה נוקף וידיה שרעד אחז בהן, נחבאות מאחורי שוליו של צעיף צמר אפור, והביטה לחלל.
עשר שנים עברו מאז הבטיחה לאמה שהייתה על ערש דווי, ולדודה אחי אימה, הדוד ג'י רפה השכל, לנסוע לירושלים ולחקור את התעלומה המוזרה של מות אמם – סבתה, מרתא, יורשת אחוזת ברודו המפוארת, שנעלמה בתהומות הר תבור והותירה צוואה להעביר אחר מותה את כל רכושה של המשפחה: האחוזה, האריסים הכרמים, היער והאורוות, לידי הכנסייה הקתולית בירושלים בלא להותיר מאום לילדיה ולבעלה.
קול שהכריז מאי שם על הטיסה לישראל העיר את אחרוני הנוסעים שישבו באולם אל המטוס שחלק מכנפו הכסופה נשקף מאחורי דלתות הזכוכית של בית הנתיבות.
שקט של אחרי הסערה השתלט על הרחבה ומאחורי שורת המזוודות של הגברת איב סיטבון נותר חלל ריק שזירז את הפרופסור להעמיס את המזוודות שנותרו על המשקל. אחרון החפצים היה גדול ועטוף בנייר אריזה חום, שמתחתיו בצבצה יריעת פלסטיק עם יבלות אוויר להגן על החפץ משל היה כד חרסינה סינית יקרה.
"את האג’נוּייה (agenouillée) אני אקח איתי, שיהיה במושב לצדי גם בעת הטיסה", אמרה איב והורידה את החפץ מהמשקל.
"רק אם תרכשי כרטיס נוסף", ענתה הפקידה שראתה בחייה הרבה מוזרויות בני אנוש ולמדה לדלג מעליהן בחיוך מנומס שכיסה פליאתה.
"אפשר לחשוב שאלוהים בעצמו כרע להתפלל על האג'נוּייה המגושם הזה", אמר הפרופסור וחייך לפקידה שהפכה בעל כורחה לבוררת בין שני בני הזוג. איב, שראתה בהערה של קלוד זלזול במשפחתה ובתפקיד שלקחה על עצמה, חשקה שפתיה וסיננה את מילותיה אחת אחת, "דורות של אמהות במשפחה שלי, כרעו, התפללו, בכו, על דוכן התפילה הזה. בשבילי, מי שכרעו עליו חשובות מאלוהים, לכן הוא ישב לידי כל הטיסה, אני אשלם על הדוכן. הוא שלי. בשבילך זה בול עץ, בשבילי זה שביל הריח אל הסודות של סבתא שלי". איב שלפה מתיקה את כרטיס האשראי הכחול שלה, Carte Bleue, והגישה לפקידה.
"אין לי טענות על המטען העודף שאת לוקחת", הוסיף קלוד, "אבל דעי לך שמחוץ לצרפת כרטיס האשראי הכחול הזה לא שווה כלום, וגם כאן לא". בעודו מדבר שלף כמה שטרות מארנקו ושילם לפקידה שהבליעה אך בקושי את צחוקה. "אם שביל ריח נעלם לסבתא שלך את מחפשת, יקירתי, כנראה שכחת שבעשר השנים האחרונות שימש הדוכן הזה כקולב ארעי לבגדים המבושמים שלך, דבר שמבטיח שאף כלב גישוש לא היה מגלה בו שביב של ריח הסבתא הקדושה שלך. חוץ מזה הרי היא השאירה את האג’נוּייה שלה בצרפת כשברחה לפני כשמונים שנה אל המאהב שלה", סנט בה קלוד.
"שמונים ואחת שנים", סיננה איב וכיווצה בזעם את עינה הימנית, שולחת חץ של רשף שהקפיא את הרגע. "השאלה היא אם הסבתא שלי ברחה אל אהובה, או שהיא כמוני בורחת מבעלה", אמרה והביטה בפקידה בציפייה לחיוך הסכמה ממנה.
"אני סבור שאחרי כל כך הרבה שנים מוטב להותיר את האמת מאחור, אף פעם אי אפשר לדעת מה עוד קבור עמה", אמר קלוד.
קול כרוז הדהד בעשרות הרמקולים הסמויים בתקרת בית הנתיבות, ואיב יצאה אל השדה, מותירה את הדוכן בידיו של בעלה. דייל חייכני עצר את קלוד לרגלי מדרגות המטוס, נטל מידיו את הדוכן וזרז את איב לעלות למטוס. קלוד ניסה לאחוז בזרועה של אשתו ולנשקה על לחייה. איב השיבה נשיקה רפה ומיהרה בעקבות הדייל, מדדה על נעלי העקב הגבוהות שלה ומנופפת בזרועותיה העטויות בצעיף כציפור גדולה המתכוננת למעופה.
 "אני אקח חופשה ואבוא להיות איתך", צעק אחר גווה והיא השיבה מבלי לפנות אליו, "אהיה שם לבדי ואם תגיע אחזור לפריז ואשאיר אותך שם. אתה יודע שאני מסוגלת לכך ואני יודעת שאתה אוהב שאני כזאת".
כשהיא מפגינה את חיטובי רגליה ותפר ישר של גרבי הניילון שעלה ניצב מעקביה ונעלם במסתורין של מתחת לחצאיתה, טיפסה איב במדרגות המטוס, מעכסת בירכיה ומתעלמת מקלוד, שהשפיל את ראשו, מתבייש בקלונו שהתגלגל כרעם על מסלול האספלט.
דייל המטוס נשא את הדוכן כמגש, מנווט בין טורי הכיסאות ונזהר מלפגוע בנוסעים שהיו רתומים למושביהם והביטו בסקרנות באיב הפוסעת אחריו ומרעיפה חיוכי גאווה לכל עבר. כשהגיע הדייל לספסל פנוי ליד כנף המטוס, הניח את הדוכן במושב ליד החלון, חגר אותו בחגורת הבטיחות ובחגורה נוספת והציע לאיב את המושב שלידו. אנחת רווחה יצאה מגופה שהשתבלל במושב.
שאון המנועים גבר לקראת ההמראה ודמותו של קלוד ניבטה לה מחלון המטוס, עומד על המסלול ומנופף בידו. לרגע רצתה שייעלם מעיניה אבל נפנופיו הטורדניים גרמו לה להיזכר בכל הטוב והסבלנות שהרעיף עליה בעשרים ושמונה שנות נישואיהם שידעו נוחות, ידידות ושיתוף והיא הרגישה שבהתעלמותה ממנו היא גומלת לו רעה תחת טובה. לפצותו נפנפה לו בידה. המטוס החל לנוע ודמותו המתגמדת של קלוד נעלמה מעיניה.
"אפשר להציע לך ארוחה?" פנה אליה הדייל והניח את מגש האוכל על השולחן המתקפל. "תרצי להזמין יין?"
איב הגביהה עיניה ולחשה לדייל בקול עוגב: "אולי בקבוק של ליקר שארטרז?"
"שארטרז?" חזר בפליאה.
"אתה צעיר מכדי לדעת", אמרה לו: "אבל הליקר של שארטרז הוא סם החיים המסתורי. זה ליקר שנזירים ממסדר שארטרז מזקקים ממאות סוגי צמחים לפי מתכון סודי מאז שנת 1605. סבתא שלי נהגה לשתות את הליקר הזה בנסיעות שלה".
"היא האריכה ימים?" שאל.
"היא מתה בתאונה וסתם בזבזה את סם החיים", ענתה בביטול של מי שיודעת את ערכו של סם החיים. הדייל עבר לנוסע אחר ואיב הביטה ברהיט המגושם ש"ישב" לידה ולפניו מגש עם ארוחה קלה וכוס קפה ופרצה בצחוק שכיסה על רגשות החרטה והפחד שמילאו אותה. לאחר שלגמה מהקפה כתבה מכתב לפטריק מאהבה האחרון בפריז, שלא ידע על נסיעתה לירושלים.
 
פטריק, אתה בטח שואל את עצמך למה נסעתי ואני חייבת לומר לך שאפילו בשדה התעופה לא ידעתי ממש למה אני רוצה לנסוע לירושלים עד שהייתי צריכה לחזור ולקרוא מחדש את הצוואה של סבתא שלי שאני יודעת כבר לדקלם מתוך שינה, "אני מארת' ארטיס ברודו, מצווה בזאת בדעה צלולה, שאם במסע זה בעקבות המשיח אקרא אל בוראי, יש להעביר את כל רכושי עלי אדמות לידיו של האפוטרופוס, קומט אמידה דה פיילא, שיעשה ברכוש לטובת אלוהים, לטובת הכנסייה ולטובת צרפת והקתולים. אלוהים היה רוצה זאת כך". אתה מבין? היא כותבת "אלוהים היה רוצה זאת כך" ולך תתווכח עם אלוהים. נסעתי לישראל לא בגלל כספי הירושה שידעתי עליה מזמן, נסעתי כי אף אחד לא ידע מה קרה לסבתא שלי, תעלומה. האם היא מתה? נרצחה? נעלמה? את העוולות של הצוואה כבר אי אפשר לתקן. אימא שלי ואחיה כבר מתו בחוסר כול, וגם הם לא היו האנשים החשובים בחיי. אני אישה די אמידה, אין לי צורך בכסף ואין לי גם למי להוריש אותו, אבל הרגשתי מחויבות לחקור האם סבתי מרתא הייתה "קדושה קתולית שנלקחה מתהומות הר תבור לשמים",כפי שטוענת הכנסייה או שמא היא הייתה כפי שדודי ג'יי היה צועק, "אישה מופקרת שברחה אל אהובה הרוזן הצרפתי קומט אמידה דה פיילא והזניחה את ילדיה לבדם בעולם.
לא סיפרתי לך את כל זאת כי מבט אחד מעיניך היה מותיר אותי בפריז. תתנחם שאני "נזכרת" בך כאן, במושב המטוס בדרך לירושלים.
איב