לבא אל הקודש

פתח דבר

ההתעוררות אל המקדש בזמננו היא דרמה דתית, תיאולוגית והיסטורית. במוקד הדרמה עומדים הפעילות להנכחת החזון המקדשי בתודעה, המאמצים להעצמת הציפייה לכינון המקדש ולהשבת עבודת הקורבנות והחינוך למיצוב המציאות המקדשית כשיאה הנשאף של העבודה הדתית. היקף ההשתתפות בפעילויות החינוכיות המכוונות להנכחת המקדש ועבודתו, הגידול ההולך וגובר במספר העולים אל הר הבית והתרחבות התמיכה הציבורית בעלייתם מעידים כי מאמצים אלה נוחלים הצלחה. חזון בית המקדש שהיה מושא לתפילות ולגעגועים — ושמימושו, על פי התפיסה המסורתית, הוא בידי שמים, בזמן שמעבר לזמן ההיסטורי — הופך למושא של שאיפות ריאליות הנתפסות כניתנות למימוש בידי אדם. כך, באמצעות פעילותם של שוחריו, חוזר המקדש — ששכן כמעט אלפיים שנה בזיכרון ההיסטורי, בשפה הריטואלית ובמרחב המיתי — אל ההווה האקטואלי. ההתנגדות המסורתית לפעילות זו, שמבוססת על טעמים דתיים והלכתיים, לא נעלמה, אך היא מכוונת לאופי התהליך הנדרש למימוש החזון. תוכנו — ציפייה להשבת המקדש על כנו ולחידוש עבודת הקורבנות כסדרה — הוא מעבר למחלוקת.

הנכחת החזון המקדשי כשאיפה ריאלית מחייבת התבוננות כנה ומעמיקה בתוֹכְנוֹ. התבוננות זו מעלה שאלות הנוגעות בשורשי החוויה הדתית, בעומק המחשבה התיאולוגית ובסוגיות מוסריות. היא אף מעוררת רתיעה אסתטית, שכן בין העולם הדתי של בן זמננו, הנטוע במסורת הנוהגת, לבין זה הצפוי במציאות מקדשית, פעורה תהום. אלו אינן שאלות לעתיד לבוא. אלה שאלות על העתיד לבוא, המתפרצות כאן ועכשיו בשל מאמץ ההנכחה. הפער הדרמטי והבולט לעין הוא בתחום העבודה הדתית, בעצם קיומו של מקום פיזי שבו מתקיימת עבודת קורבנות בבשר ובדם, אך ההשלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לו. הסביבות הרעיוניות שבהן נטועות העבודות השונות — זו שבמסורת וזו שבמציאות מקדשית — נבדלות בתכלית זו מזו. השיבה של המקדש ושל עבודת הקורבנות למרחב התודעה מביאה עמה תשתית רעיונית שונה מזו שבבסיס המסורת הקיימת ביחס למהות האלוהות, למהות הקשר בין האל לאדם, לתכליתה של העבודה הדתית ולטיבה, למקומם ולמשקלם של חיי הדת הפנימיים ולמקומה ולמשקלה של עבודת ה' הנוהגת. זוהי טלטלה המערערת ברבדים רבים את המסורת שהתעצבה במשך כאלפיים שנה ואת עולמו של עובד ה' בן זמננו. דרמה דתית זו עומדת במרכזו של ספר זה.

אין בהצעת הדברים שלהלן מיצוי של כל האתגרים. תכלית עיוננו היא להציע סדר יום, ראשי פרקים לשיחה על תוכנו של החזון המקדשי בצל אפשרות מימושו, והוא כולל שלושה חלקים. בחלק הראשון, בפרק א', נציג את תופעת ההתעוררות העכשווית אל ההר והמקדש: שורשיה, אופייה, שאיפותיה וההתנגדויות לה. כפי שנראה, את מאמץ ההתעוררות מניע שילוב של תפיסת זמן משיחית וציפיות רסטורטיביות עם נסיבות היסטוריות ופוליטיות עכשוויות — נסיבות שנתפסות לא רק כמאפשרות את מימוש הציפיות אלא כמחייבות לפעולה. זה אלפיים שנה לא היה המקדש כה "סמוך" גיאוגרפית וריבונית וכה "נראה" — כמציאות אפשרית — ומכאן המאמץ העצום של שוחריו להשיבו אל הריאליה.

בפרק ב' נעיין בתוכנו של החזון ובהשלכות הצפויות של מימושו על המסורת הנוהגת ועל חווייתו הדתית ותפיסותיו של בן זמננו: באתגר שבקיומו של מקום ספציפי לעבודת האל; באתגר המוסרי והאסתטי של קיומה של עבודת הקורבנות; במשקלה ומעמדה של עבודת ה' המסורתית אל מול משקלה ומעמדה של העבודה המקדשית; ביסודות רעיוניים שבתשתית העבודה הדתית הצפויים להשתנות במציאות מקדשית; ובניסיון ההיסטורי שנלמד מהמקדשים הקודמים.

מפתיע לגלות כי הן שוחרי המקדש הן מתנגדיהם ממעטים לעסוק בכל אלו. עם זאת, כפי שנציג בחלק השני בפרק ג', בין אלה לאלה קיים מרחב ביניים הגותי שיש לו תרומה רלוונטית לדיון. ייחודה של הגות זו הוא בהיותה נאמנה לחזון המקדשי, מזדהה עם הפעילות להגברת תודעת המקדש ואף תורמת לה, ועם זאת מכירה באתגרים ומציעה דרכי התמודדות איתם. אסופת המאמרים "עד אמצא מקום" תשמש נקודת פתיחה להתבוננות במרחב זה.¹ בפרקים ד'—ז' נציג את הגותם של הרבנים רא"ם הכהן, יעקב נגן, יובל שרלו, אמנון דוקוב, בנימין קלמנזון ופדיה נגר ונבחן את המענים השונים שהם מציעים. מענים אלו נבדלים זה מזה במשקל שהם מייחסים לממד הפיזי של המקדש. מגוון זה משקף את רוב תפיסות המקדש שבמסורת, שבמהלך הדורות הטעינו עליו ממדים נוספים: מוסריים, דתיים, רוחניים, משיחיים, קוסמיים ונפשיים, מעבר לייעודו המקורי כבית המשמש לעבודת קורבנות. על בסיס תפיסות המקדש שלהם, הרבנים מציעים אסטרטגיות התמודדות שונות עם אתגרי החזון. כפי שנראה, האסטרטגיה המובילה היא דחייה של מימוש החזון לימים רחוקים — תוך הצהרת נאמנות עמוקה לתוכנו ופעילות אקטיבית להנכחתו. המחלוקת בנוגע למשקל המיוחס לממד הפיזי של המקדש פותחת פתח לשאלה באשר למידת נחיצותו; השימוש באסטרטגיות דחייה מעורר שאלה באשר לתוכנה ומשמעותה של הנאמנות לחזון המקדשי.

ההוויה היהודית משתרעת בין זיכרון ליום ראשון לבין חזון ליום אחרון.² אך מהם מהותו ועיקרו של החזון ומהם אופייה וטיבה של העבודה הדתית המכוונת להשגתו? בכך נעסוק בחלק השלישי, שיבחן אם החזון המקדשי הוא חזון בלעדי או שמא קיימים במסורת חזונות מקבילים או אף חלופיים לו. בפרק ח' נבחן קולות במקרא, בספרות חז"ל, בספרות הסוד ובחסידות המציגים חזון ועבודה דתית אחרים, שיש בידם למלא את תפקיד המקדש ועבודתו: חיבור בין האל לאדם, בין שמים וארץ. קולות אלה מאתגרים את מרכזיותם של המקדש הפיזי ושל עבודת הקורבנות בחיים הדתיים. בין החלופות יש הנוכחות במסורת מראשית הופעתה, שאף התקיימו בעת שהמקדש הפיזי עמד על תלו, ויש שהתפתחו מאוחר יותר, מתוך רצונם של חכמים למסד חיים דתיים משמעותיים לאחר החורבן. כך או כך, הקולות הרבים במסורת המעצימים את העבודה שאינה מקדשית מעצבים אותה כאלטרנטיבה מקיפה לעבודת המקדש.³

הניסיון לדלות תובנות מהמסורת מחייב התבוננות לא רק בטקסטים שנכתבו במהלך הדורות, אלא גם בעבודה הדתית שמסורת זו עיצבה בפועל. עבודת ה' זו, שהגיעה אלינו באמצעות המסורת, היא מקיפה, עמוקה ושלמה במובן שהיא מצווה על האדם פרקסיס דתי, קוראת לו לחיי דבקות, יוצרת בקרבו ערגה וכיסופים אל הקודש, מטמיעה בלבו שאיפה להתקרבות אל האל ומכוונת אותו לחיים מוסריים. התפתחותה של חוויה דתית זו והיותה בסיס קיומה של קהילה דתית לאורך דורות מעידים על ממשותם ועוצמתם של החזון והעבודה החלופיים שהועברו אלינו באמצעות המסורת.

החלופה הבולטת המשורטטת במסורת כיעד הדתי הרצוי היא חזון קדושת האדם והחברה, המיוסד על הציווי "קדושים תהיו", ועל הקריאה "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". חזון זה ועבודתו קיימים במסורת מראשית הופעתה, בד בבד וללא תלות בעבודת המקדש. בפרק ט' נעיין בחזון "האדם הקדוש", העולה בקנה אחד עם המסורת ועם מרכיבי החוויה הדתית שהתעצבו לאורה במהלך הדורות, ונבחן את משמעויותיו. בפרק האחרון אציע כי חזון קדושת האדם והחברה ישמש כחזון "המקדש בימינו" ויחליף כמושא שאיפותינו הדתיות את חזון המקדש הפיזי של עץ ואבן, על עבודתו החומרית בבשר ובדם. הצעה זו נשענת על כך שהחזון לפיו אדם בקדושתו ממלא את תפקיד המקדש כציר המחבר בין האל לאדם, קיים במסורת מראשיתה — וגם בתודעה הדתית של בן זמננו. הוא תואם את אופייה של עבודתו הדתית, את ערכיו ואמונותיו ואת טיבה של חוויית הקדושה הממלאת את עולמו.

הן המקדש והן הקדושה הם מופעים משמעותיים של הקיום היהודי, אך הכרח לבחור בין שני החזונות — בין המקדש הפיזי לבין מקדש האדם. חרף ניסיונות הגותיים רבים ליצור זיקה ביניהם, דומה כי בעומק החוויה הדתית השאיפה למקדש והשאיפה לקדושה בחיי האדם והחברה צרות זו לזו ומתחרות זו בזו. עבודת המקדש מעבירה את האחריות האנושית לתיקון העולם אל פרוצדורה המבקשת להסדיר את הטעון תיקון מול האל במרחב המיתי. מנגד, עבודת הקדושה כפי שעיצבו אותה חז"ל היא ההידמות לאל — "ללכת בדרכיו" — והיא מממשת את האחריות האנושית של אדם כלפי עצמו, חברתו ואלוהיו, כאן במרחב הריאלי.⁴ שני המודלים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא מקרה הוא שהניסיון ההיסטורי שתיעדו הנביאים מצביע על כישלון עמוק של הזיקה בין מקדש לקדושה.

אם כן, השאיפה לכונן את חזון הקדושה כ"מקדש" של ימינו טומנת בחובה בקשה לבלעדיות חזון זה ולדחיקה בפועל של החזון המקדשי־הפיזי מהמרחב הריאלי ואף מהמרחב המיתי. בקשה זו מאתגרת מאוד, שהרי המקדש ועבודתו נוכחים במסורת לא רק כזיכרון עבר אלא גם כחזון עתידי. שאלה זו נמצאת בלב השיחה המבוקשת ובפרק האחרון ננסה להתמודד עמה.⁵

הגם שהיעד של קדושת האדם והחברה מוטמע עמוק במסורתנו, בעת הזאת — עת גאולה ארצית — יעד זה מציף שאלות עומק שבהן לא עסקנו אלפיים שנה: מה היא הקדושה המצופה מאיתנו במציאות של אחריות ריבונית ומה הם גדריה וגבולותיה. אלה שאלות המקדש בימינו, הן ולא אחרות, ובהלכות עבודה זו עלינו לעסוק. חזון המקדש הפיזי מסיט אותנו מאחריותנו: בניית המקדש של ימינו ועיצוב עבודתו. ההתעוררות אל המקדש דוחקת בנו לבחור בין מקדש לבין קדושה ובחירה זו היא מבחנה הגדול של היהדות בעת הזאת.

● ● ●

עיון זה נובע ביסודו ממסע אישי. אמנם גם נסיבות חיצוניות הולידו אותו, אך מקורו בנפשי פנימה נובע ממאמץ להבין את עצמי כאדם דתי.⁶ אני יהודי המבקש להיות נאמן למסורת עבודת האלוהים שהנחילו לי אבותי ואמותי. המאמץ ללמוד מסורת זו לעומקה ולעמוד על משמעותה, לצד הדאגה למעמדה, לתוקפה ולהמשך קיומה, הוא ביטוי לנאמנות זו. הנאמנות מחייבת גם התבוננות כנה ונוקבת באתגרים העלולים לערער אותה.

והאתגרים רבים. מהם אתגרים אוניברסליים הבאים מן החוץ, מהם הבאים מתוך המרחב הפרטיקולרי היהודי; יש אתגרים העולים מתוכנה של המסורת עצמה ויש העולים מנפשו של המאמין. מן המקום שבו אני עומד, המאגד רצון אישי לחיים דתיים בעלי משמעות ותחושת מחויבות עמוקה להעברת המסורת לדורות הבאים כמורשת חיה, אני חש שהנכחת החזון המקדשי, הכולל הקמת מקדש פיזי ושיבה לעבודת הקורבנות, ועל אחת כמה וכמה מימושו בפועל, מאיימת על עולמי הדתי — הן על החוויה הדתית הממלאת אותו והן על המחשבה הדתית שבתשתיתו. ההתפעמות הרסטורטיבית המפתה שעוררו בי בעבר המילים ״וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ" נעלמה בשל החרדה הגדולה שמעוררות בקרבי מילות ההמשך של התפילה: "וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם". חששותי אינם מתמקדים במרחב הדתי הפרטי בלבד: אני חושש שאפשרות מימוש החזון המקדשי מאיימת גם על המשך קיומה של המסורת הנוהגת עצמה, יותר מכל איום חיצוני.

זה כמה שנים אין ביכולתי לומר את סדר העבודה ביום הכיפורים.⁷ התיאורים המפורטים והמאוד מוחשיים של עבודת הכוהן הגדול, שבעבר יכולתי לראות באמירתם בתפילה — עבודה שבלב — הזכרה של עבודת האל שהיתה וקינה על החורבן שהתרחש, הומרו בתודעתי לשיקוף אפשרות עתידית של עבודת ה' בבשר ובדם. אודה על האמת, אפשרות זו אינה מתיישבת בדעתי ובנפשי. אין בי כל תשוקה למאכלת חדה השוחטת כסדר ואיני מתאווה לקבל את הדם במזרק וליתנו לממרס עד עת הזיה, כדברי הפייטן. כל העבודות הללו ורבות נוספות המתוארות בסדר העבודה, ככל שהן מנותקות מהקשרן ההיסטורי וככל שהן הופכות להיות אפשרות ריאלית, מעוררות בי דחייה עמוקה. אין בידי לבכות שאין לנו "לא אישים ולא אשם... לא זבח ולא זריקה, לא חטאת ולא חלבים". עבודת קורבנות, ככל שיש לה זיקה לעבודת ה' עכשווית או עתידית, מעוררת בי תחושת זרות ודחייה מוסרית ואסתטית עמוקה. פער תהומי קיים בין עולמי לבין התיאור של חכמים, שמחמיא למסירותם של הכוהנים המבוססים בדם עד ארכובותיהם.⁸ המחשבה שמלאכת הבשר והדם — מלאכה שהתרבות האנושית מתאמצת להסתיר מן העין ומן הלב, בשל היותה בזויה מוסרית ודחויה אסתטית — תהפוך למרכז חיינו הדתיים היא מטלטלת ובלתי נתפסת. החיבור הרעיוני והמעשי בין המעשה האלים והברוטלי של הרג בעלי חיים, זריקת הדם והקטרת הבשר לבין עבודה המוגדרת כעבודת קודש שתכליתה לבקש את קרבת אלוהים, בלתי אפשרי מבחינתי.

לצד הדחייה המוסרית והאסתטית עולות תהיות תיאולוגיות ורתיעות דתיות. ככל שאני מעמיק להתבונן פנימה, אין דבר שנצרב בחינוך הדתי שלי עמוק יותר מאשר רתיעה רוחנית ואף פיזית מעבודה זרה ומהגשמה. ביקרתי במקדשים שונים בעולם וחשתי רתיעה זו במלוא עוצמתה. התבוננתי בעשייה הפולחנית במקדשים אלה, גם במקומות שבהם אין פסל ומסכה, גם במקומות שבהם ההקרבה מסתכמת בהבאת מנחות. חשתי שהנה אני פוגש עבודה זרה כפי שהמקרא תיאר אותה — וכל ישותי אמרה דחייה. המסורת המבקשת להרחיק מהאל ומעבודתו כל סכנת הגשמה ועבודה זרה יצרה בקרבי רתיעה רגשית, עמוקה וראשונית, מכל פרקטיקה שיש עמה סכנת שכזו. הקמת מקדש מקרבת אותי אל תחושת הרתיעה והזרות הזאת; עבודת הקורבנות כבר מפגישה אותי עם תחושה זו במלא עוצמתה.

הדמיון⁹ בין עבודת הקורבנות לדפוסי עבודה זרה אינו יציר רוחי: אנו מוצאים אותו בתיאורים היסטוריים, במדרש, בדברי הרמב"ם ואף במקורות חיצוניים. תחושת הזרות כלפי המקדש ועבודתו אף היא איננה רעיון פרי רוחי שלי — המקדש ועבודתו אכן זרים לחוויה הדתית של בן זמננו. אלפיים שנה עברו מאז חורבן הבית. אחריו נותרה עבודת הקורבנות נחלתם של עובדי אלילים בלבד, עד שפרקטיקה זו נאסרה כליל ברחבי האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה.¹⁰ בהמשך נעלמה עבודת הקורבנות מכל המרחב שבו התקיימו חיים יהודיים.¹¹

העבודה הדתית, כמו גם חווייתו הדתית של עובד ה', התעצבו לאורך הדורות כעבודה וכחוויה ללא מקדש וללא עבודת קורבנות. חכמים מיסדו לאחר החורבן פרקטיקות דתיות מקיפות כתחליף לאלו ובראשן גמילות חסדים, תפילה ולימוד תורה, ואף הציגו חלק מהן כעולות בערכן על עבודת המקדש.¹² הם גם לא נרתעו מלהציג עמדות המצמצמות או למצער מאתגרות את מקומם של הקורבנות בעתיד.¹³ הם אמנם שימרו בשפה הדתית, בריטואלים היום־יומיים ובארון הספרים את זיכרון המקדש, כמו גם את חזון בנייתו וחידוש עבודתו. אבל בחוויית העבודה הדתית הממשית, כפי שהתעצבה על ידי המסורת, חוויית ה"ראייה" — המפגש בין אדם לאלוהיו — מתרחשת בלבו ובתודעתו של עובד ה' בעת שהוא מקיים את המעשה הדתי ובאמצעות קיומו.¹⁴ מפגש זה מתקיים במישרין בין אדם לאלוהיו, ללא תיווך של מקום, כוהן וקורבן.

עיון בטעמיה ובשורשיה של הקרבת הקורבנות, אלה העולים מהמקורות היהודיים ואלה הבאים מן החוץ, אינו מסייע ליישב עבודה זו בלבו של בן זמננו ואף תורם להרחקתה.¹⁵ משפסקה עבודת הקורבנות והמסורת היהודית גיבשה מסכת עשירה, מלאה וחלופית של עבודת ה' ושל חיים דתיים, קשה להעלות על הדעת ועל הנפש חזרה לעבודת אלוהים כל כך זרה, תיאולוגית, דתית, מוסרית ואסתטית.

היחס שפיתחה המסורת אל המקום הקדוש מבטא את החששות התיאולוגיים והדתיים. הגדרתו של המקום הקדוש ביותר כמקום אסור, שאליו אין לבוא, מסמלת היטב את המתח בין החוויה הדתית של העדר "מקום" בעבודת ה' הנוכחית לבין המשמעות של "המקום" במציאות מקדשית. השאיפה אל הבלתי ניתן להשגה יוצרת איזון עדין, שנפשו של עובד אלוהים יכולה להכיל. ההתעוררות הנוכחית אל המקדש מפירה איזון זה.

השלילה של עבודת הקורבנות לא הופכת את הדת היהודית לדת מופשטת, כפי שיש הטוענים. העבודה הדתית העכשווית, רובה ככולה, היא מוחשית ופיזית לגמרי: הנחת תפילין על הראש וכנגד הלב, התעטפות בטלית, הטלת ציצית בבגד ארבע כנפות, נשיאת תפילה, קביעת מזוזה, שמירת שבת, מילת הבן, ישיבה בסוכה, אכילת מצה ומרור, שמירת כשרות, מתן צדקה ועוד ועוד.

המקדש הפיזי ועבודתו אינם חסרים במציאות הדתית העכשווית. הקורבן שנוטל על עצמו עובד האל הוא עצם המחויבות לפעול בעולם הקונקרטי על פי דרכיו. השראת שכינה — נוכחות אלוהית במרחב החיים — מותנית בכך שעובדיו יקיימו את תורתו, ילכו בדרכיו וינהגו בעולמו בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט. ההפך הוא הנכון. הקמת מקדש והשבת עבודתו עלולים לבוא על חשבון חובתו של האדם בעולמו. קורבנות החטאת והאשם יבואו במקום החרטה, הכפרה והסליחה. קורבנות התמיד, התודה והמועד יחליפו את מצוות אורח החיים היום־יומי ועבודת יום הכיפורים של הכוהן הגדול תבוא במקום חשבון הנפש העמוק שיהודי אמור לעשות מול אלוהים ואדם. זאת אינה הערכתי האישית: כך לימדונו נביאי ישראל בדברם על הפער בין עבודת המקדש לבין המתרחש מחוצה לו, במרחב המוסרי־החברתי.

החוויה הדתית אינה מתמצית רק בקיום מצוות. עובד האלוהים נכסף אל הקודש: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". אבל התבוננות במסורת מגלה כי המקדש הפיזי אינו הנשוא היחיד האפשרי של צימאון הקדושה. החתירה למימוש הייעודים "קדושים תהיו" "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" מגלמת יותר מכל את הכיסופים לחיי קודש.

כפי שוודאי ניתן להבחין, אני מעניק משקל רב לערכה של החוויה הדתית הנטועה במסורת הנוהגת. אני סבור כי עלינו להקשיב קשב עמוק לרגשות, לתחושות ולאינטואיציות הדתיות של בן זמננו ולערכיו. אני מטיל ספק בכך שעבודת אלוהים שזרה כל כך לרוחו של עובד ה' יכולה להיות דרך לרבים ולאורך זמן. עבודת אלוהים מחייבת הקרבה אך גם הזדהות עמוקה, והיא אינה יכולה להיבנות כל כולה כמבחן עקידה; היא חייבת להיות בזיקה למסורת הדתית של בן זמננו, לערכיו, לתודעתו ולמוסריותו. אי אפשר לצפות מעובד האלוהים למחויבות, אם היא זרה כל כך לעולמו.¹⁶

אני חרד שמא הריאליזציה של החזון המקדשי, שלא לומר מימושו — ובמיוחד השבת הקרבת הקורבנות — תרחיק יהודים רבים מן העבודה הדתית באומרם: מה העבודה הזאת לכם. היהדות עלולה להפוך לנחלתה של כת קטנה ומצומצמת, שתקיף מאמינים בעלי נטיות פונדמנטליסטיות עמוקות; העם היהודי עלול לילך לדרכו, לנטוש את מורשתו ולרעות בשדות הנתפסים כמוסריים יותר וכרוחניים יותר.

כל אלה עומדים בבסיס בקשתי לפתוח בשיחה על תוכנו של החזון המקדשי. הריאליזציה של החזון המקדשי המתרחשת כאן ועכשיו מחייבת שיחה זו. הרצון לישרות ולכנות בעבודת ה' הופך שיחה זו לקריטית. לשיחה זו אני מזמין את בני זמננו וגם את הקודמים לנו לדורותיהם, אלה השותפים, במפורש או במשתמע, לחששות מפני סכנותיה של הטרנספורמציה המאיימת על הקיום היהודי המסורתי.

לאחר החורבן נחלצו חכמים לשקם את החיים היהודיים, והניחו תשתית רעיונית ומעשית לחיים של קדושה ללא מקדש. בפרספקטיבה היסטורית תוצאת פעילותם לעיצוב מחדש של החיים הדתיים מעוררת השתאות. דורות על דורות של יהודים נשארו נאמנים למסורתם על אף צוק העתים, העבירו את מורשתם לבניהם ולבנותיהם והנחילו לנו עולם דתי עשיר. עתה הגיעה שעתם של החכמים העכשוויים לעצב מחדש, והפעם — לאו דווקא את החיים היהודיים אלא את החזון היהודי, כך שיותיר לדורות העתיד מורשת שניתן להיות נאמנים לה. שפר עלינו הגורל שהאתגר אינו נובע מחורבן אלא דווקא מגאולה בתוך ההיסטוריה. האם נעמוד באתגר הגאולה כשם שעמדו קודמינו באתגר החורבן? האם יש בכוחם ובכוחנו, לומדי התורה ונושאי המסורת, לומר בפה מלא על החזון המקדשי — בפרפראזה על דברי חכמים באבות דרבי נתן: "יש לנו כפרה אחרת תחתיה"¹⁷ — יש לנו עבודת קדושה חשובה וטובה הימנה?

הניסיון לעצב סדר יום לשיחה זו חייב אותי לשרטט, גם אם במשיחות מכחול רחבות, קווים לדמותו של אדם דתי בן זמננו (כמובן, הפרופיל שייחסתי לו כאן אינו היחיד האפשרי). לנגד עיני עמדו נושאיה הנאמנים של המסורת החיה, חברי לספסלי בית הכנסת המשכימים כארי לתפילה, ללימוד תורה ולמצווה, האומרים שלוש פעמים ביום "והשב את העבודה לדביר ביתך" — אך בד בבד לא מעלים בדעתם להמיר את עבודת ה' שלהם בעבודת הקורבנות; באי מקדשי המעט, אלה המונים בתפילתם בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים את קורבנות היום כסדרם, כפי שתיקנום עורכי התפילה — אך לא מציירים בנפשם את עבודת הקורבנות כעבודה ריאלית; וככל שיראוה בעיני רוחם — תחושות ריחוק, זרות ודחייה עמוקה ימלאו את לבם. לנגד עיני עומדים גם באי בתי המדרש שהרעיון שעל שגגתם יידרשו להביא קורבן חטאת רחוק מעולמם, ממש כשם שרחוקה מהם המחשבה שעל זדונם יחויבו במיתה. לכל אלה ולשכמותם — שמתוך אינטואיציות דתיות עמוקות מבכרים את הנאמנות למסורת על פני מימוש החזון המקדשי, ומעדיפים את תפילתם כעבודה שבלב על פני העבודה המקדשית המוזכרת בה — מכוונת ומוקדשת שיחה זו.

והערה לסיום: דרמה דתית זו שמתחוללת בעולמה של המסורת נסתרת מעיניהם של רבים בשל מרכזיותו של המתח הגיאופוליטי והבין־דתי בהר הבית, המכסה על המתרחש במרחב הדתי היהודי. שיחה זו נועדה להעניק לדרמה זו את משקלה הראוי. זוהי, אכן, שיחה פנים־יהודית והמתח הדתי והלאומי בין יהודים למוסלמים ביחס להר ולמקדש אינו במרכזה. עם זאת, השבת החזון המקדשי אל הריאליה מתנגשת עם היות ההר מקום מקודש ובית תפילה יום־יומי למוסלמים זה אלף וארבע מאות שנה. התייחסות אל המשמעויות הרוחניות, הדתיות והאנושיות־המוסריות של התנגשות זו, מעבר להיבטיה הגיאופוליטיים, חסרה. גם שיחה זו צריכה להתקיים.

המשך הפרק בספר המלא