יומן פרידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יומן פרידה

יומן פרידה

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניצן ויסמן

ניצן ויסמן (נולד ב-26 באוקטובר 1956) הוא סופר ישראלי. רו"ח במקצועו.

מספריו:
מעשה בבאר ואבן ענקית, ספר לגיל הרך, הוד השרון: אסטרולוג, 2005
על גבול יערות הרוזמרין, קובץ סיפורים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006
ארוחת בוקר ישראלית, קובץ סיפורים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
מקום, רומן, תל אביב: הוצאת כנרת זמורה דביר, 2021. נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.
המחברות השחורות של קרול שוורץ, הוצאת פטל מקור, 2023.

סיפורים פרי עטו התפרסמו ב״קשת החדשה״, ״עיתון 77״, ״מסמרים״, ״פטל״ ו-״עשרים ספורים קצרים 2017״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ht43hhr

תקציר

בשנות חייהם האחרונות של הוריו כתב ניצן ויסמן ביומנו על שקיעתם ועל ההמתנה למוות, ואז על האבל ועל הריקנות שאין לה מנחם. "אולי הספר הבא שלי יהיה עליהם," כתב ביומנו. "על חייהם שדועכים לנגד עיני, שנותיהם היפות והתקוות והאהבה שפרחה, והימים הטובים שהתחלפו בפחות טובים והאופטימיות שמתחלפת בערוב היום בפסימיות. בינתיים אני נמצא איתם וכותב הערות ביומן."
וכך היה. פרקי היומן הפכו לספר הזה שבו מתאר ויסמן את החיים והמוות ללא כחל ושרק. הוא מתאר את התאיינות אביו המבולבל והאהוב, החשוף, השקט והתמים, ואת הגסיסה הנרגנת, המכאיבה כל כך, של אמו החזקה והדעתנית. 
הוא מתאר את האהבה הגדולה שהיתה בין הוריו ואת העייפות והייאוש שלו בהתמודדות חסרת־התוחלת עם סבלם וסבלו. 

כוחו הגדול של ויסמן ככותב הוא ביכולתו לתת מילים להוויה אנושית מורכבת, מסוכסכת ורבת גוונים. ביומן פרידה הוא מעניק לקוראיו לא רק שותפות אינטימית ברגעים עמם כולנו התמודדנו או נתמודד, אלא גם כלים לעבודת האבל ולעבודת החיים בכלל: מילים הנבחרות בקפידה ומפלסות דרך בכאוס הרגשי, מכוונות אותנו לשוב ולאחוז ביסוד יציב, יסוד החיים. 

יומן פרידה הוא ספרו החמישי של ניצן ויסמן. קדמו לו: על גבול יערות הרוזמרין, ארוחת בוקר ישראלית, מקום, והמחברות השחורות של קרול שוורץ, כולם זכו באהבת הקהל ובשבחי הביקורת.

פרק ראשון

פרולוג

פליניוס כותב: במותו של אדם מתות פניו, פנים שלא יחזרו עוד. כי לכל אדם פנים יחידות במינן, ובמותן, מתים אלפי נסיבות, אלפי זיכרונות.

אבא הלך לעולמו בצהרי יום שני, 11 בנובמבר, 2019, אימא נשארה עמנו עוד ארבעה חודשים, ובבוקר שבת, 28 במרס, 2020, הצטרפה אליו. לכתם השאיר אותי הלום ועצוב, אובד בחלל אפל, ועם כאבי בטן עזים שבאו בגלים, יום ולילה, ולא הרפו במשך שעות. ובין הפרידות נחתה עלינו מגפה עולמית וכלאה את כולנו בארצותינו ובבתינו, כך שלצד העניינים הרבים שדרשו את תשומת הלב, התפנה לו זמן אחר, דחוס ומעיק, מין פנאי מאולץ שהושיב אותי במשך שעות בחדר העבודה מול היומן שאני מנהל שנים. דרכי להכיל את חיי, ובמיוחד את כאבי, היא בכתיבה; כך שלצד התיעוד הטבעי, היום־יומי, של הקורה והמורגש, התחלתי לדלות מתוך יוֹמָנֵי השנים האחרונות רגעים עם הורי, את שקיעת אורם ומותם, והימים שאחרי.

בהדרגה הצטיירו פנים, פני אבי, ופני אמי, ופני שלי. הכתיבה על שנתם האחרונה משכה עוד ועוד זיכרונות. חיי אדם משתקפים כנראה בכל רגע: אט־אט הבנתי שהורי היו איתי תמיד, שאיני יכול לראות את חייהם בנפרד מחיי, ואני, שברחתי מהם כל חיי, מרגע שנטמנו באדמה, אשׂאם עמי לכל מקום.

אבא

14 במרס, 2019, יום חמישי

אימא בוכה בטלפון. אין לה עם מי לדבר, היא מקוננת, זרוקה כל היום על הכורסה, בוהה בטלוויזיה, לא רואה כמעט כלום, והמטפלת שהבאנו לה מדברת רק רומנית, שבע־עשרה שנה בארץ ועוד לא למדה עברית, ואבא לא מבין כמעט כלום, וכבר אי אפשר לדבר איתו על כלום, רק מסתובב כל היום עם ידיים בכיסים ומחפש אוכל.

אני מקשיב. מה אני יכול לומר. אני מבטיח לבקר. אולי מחר, אולי בשבת.

16 במרס, 2019, מוצאי שבת

אימא מתקשה לוותר על צבא המטפלות, ובמיוחד על המטפלת־האהובה שמגיעה בכל יום במכוניתה הקטנה מביתה שבשכונת כבביר שעל הכרמל. אנחנו יושבים על החשבונות. אני מבין שחייבים לצמצם, אבל לבי ממאן. אימא לא יצאה מהבית כמעט שנתיים, גם בתוכו אינה יכולה לעבור ממקום למקום בעצמה. המטפלות מעניקות לה ביטחון, ויש לה עם מי לדבר. והמטפלת הרומנייה, לא רק שאיננה דוברת עברית, בקרוב גם תגורש מהארץ. וכל מטפלת זרה, אם נמצא בכלל, איפה תישן, ואיפה תחיה. המטפלת־האהובה הרי ישנה עם אימא בחדר. ואיך נוציא את אבא מחדרו כדי לפנות מקום למטפלת, ולאן נעביר אותו בדיוק.

אבא מקשיב בשתיקה. אחר כך שב ומספר לי על ה״מועדון״, אותו מרכז יום לקשישים דמנטיים בקריית אליעזר שהוא מבקר בו שלושה בקרים בשבוע. הוא מדגים לי איך הוא "רוקד" ו"שר" שם, וחותם כהרגלו בשאלה החביבה עליו: ״אתה יודע בן כמה אני?״

כדי לגרום לו נחת אני עונה, ״לא הייתי נותן לך יום יותר משבעים וארבע.״

בעיניים זורחות הוא מספר לי שאף אחד ב״מועדון״ לא מאמין שהוא בן שמונים וארבע, ושיש שם אישה שרוצה לרקוד רק איתו. ״אברהם, למה אתה לא רוקד איתי,״ הוא מדגים איך האישה מזמינה אותו לרקוד.

״זה כי אתה הבחור הכי יפה שם,״ אני אומר לו.

ואז הוא מנסה להיזכר בשמות ילדי. וכשהוא מתייאש, אני מזכיר לו את ששת נכדיו, מהבכור לצעירים, והוא מתעניין אם המשרד שלי עדיין באותו מקום [שהוא זוכר ממרחק חמש־עשרה שנה. המשרד שלי כבר המון שנים לא שם], ומתי יוצא סוף־סוף הספר החדש שלי.

ההידרדרות של אימא היתה מהירה יחסית. אני רואה ביומן שבראש השנה לפני שנתיים עוד הגיעו לארוחת החג, ושזמן קצר אחר כך הפסיקה לצאת מהבית, ואז החלו להגיע המטפלות — הראשונה היתה המבשלת שנשלחה לשעות מספר בשבוע על חשבון הביטוח הלאומי, שהצטרפה אל אחותה ששנים מנקה במסירות את בית ההורים בכל שישי בבוקר. מאותו הרגע שתיהן תיחזקו את המערכת הביתית תחת יד הברזל של אימא, בעוד אבא עוזר לה לרדת מהמיטה, לעבור לכיסא הגלגלים, להיכנס למקלחת ולשירותים ולצאת מהם. אימא הדריכה אותו איך לקרב את הכיסא, איך להחזיק חזק ואיך לסובב, ואבא, בסבלנותו האין־סופית, ניסה למלא אחר ההוראות כמיטב הבנתו. אלא שהסידור הזה טמן בחובו את זרעי אסונו: אבא כבר לא היה מרוכז וערני, אימא נזפה בו כל הזמן, וכשלא עזרו הנזיפות עברה לגערות, אבל כל עוצמתה הווֹקאלית והוורבלית לא יכלה לחומות הדמנציה שהלכו וסגרו עליו: הוא החל לשמוט אותה. פעם לא העמיד את הכיסא בזווית הנכונה, פעם משך לפני שהצליחה לנחות לתוך המושב, פעם שכח לנעול את בלמי הגלגלים והכיסא נסוג מפני משקלה. בפעם הראשונה שנפלה הצליח איכשהו להרים אותה, בשנייה — היה צריך להזמין מד״א, בשלישית — התכסתה כולה בחבורות והיה חשש ששברה צלע, ברביעית — נשארה לשכב על הרצפה יותר משעתיים, מכוסה בשמיכה שהביא לה, עד שמד״א הגיעו. קשה לי לחשוב על מה שעבר ביניהם באותם רגעים — אִם גערה בו, אִם ייבבה בייאוש, או נאנחה מכאבים, או שלושתם חליפות.

לפני שלושה עשורים פתחתי את המשרד הראשון שלי, בקומה השנייה של בית מגורים בהדר הכרמל. בדירה מולי התגורר זוג קשישים. את הבעל הייתי רואה לפעמים, קשיש גבה קומה וחסון, בשעה שירד לסידוריו במין צליעה מוזרה, מהירה, כמו ממהר לסיים ענייניו ולשוב. את אשתו לא ראיתי עד היום שבו צילצל בדלתי, ובתנועות ידיים נסערות ובשברי יידיש ועברית הסביר לי שה״גברת שלו״ נפלה, ושצריך להרים אותה.

הלכתי אחריו. הדירה היתה דחוסה ברהיטים ישנים ובערמות סמרטוטים. על רצפת המטבח המזוהמת רבצה אישה כבדת בשר, אטומת מבט ומשופמת, עטופה ברישול בחלוק צמר כחול ישן שחשף רגליים לבנות, שעירות. אף שהיה מבוגר ממני בארבעים־חמישים שנה, היה הזקן חזק ממני בהרבה. מבגדיו עלה ענן של זיעה חמוצה־מרה. בקושי הצלחנו להרים אותה. גופהּ היה רופס, כעשוי ג׳לי סמיך, מין שק גומי שאם תפסת כאן, כל המשקל נשפך לכיוון המנוגד. המטבח היה זעיר ודחוס. היינו צריכים להיזהר שראשה לא יפגע בכיריים או בפינת שולחן הפורמייקה הצהבהב, העתיק, שהיה מכוסה שכבה שומנית שחורה. פחדתי שמבטי יצטלב במבטה. מגע בשרה, והחלוק שאיים להיפתח ולנשור ממנה, עוררו בי בחילה ובעתה. כשהצלחנו סוף­־סוף להושיבה בכיסא, הזקן הודה לי בקול נמוך, סדוק. חיכיתי במסדרון עד שהרים אותה מהכיסא, הוביל אותה צעד אחר צעד לחדר פנימי והשכיב אותה במיטה בין ערמות סמרטוטים. ורק כשהייתי בטוח שנחתה שם בשלום, נמלטתי אל חדר המדרגות ואל האוויר הצלול של מרפסת המשרד שלי. שעה ארוכה רחצתי פני וידי בסבון ובמים קרים, ולא הצלחתי להיפטר מהריח.

בפעם השנייה כבר הייתי מיומן. השכן אחז בזוגתו תחת זרועותיה, אני תמכתי בגבה ובמותניה, הי־הופ וישר לכיסא. הוא השקה אותה במעט קפה, הוביל אותה למיטה, ונפרדנו כשותפים ותיקים. בפעם השלישית, כשפעמון הדלת צילצל ופניו של האיש נראו בעינית, לא פתחתי את הדלת. החרדה מהדירה ההיא, מהמטבח ההוא, מהפגישה עם האישה ההיא, הייתה משתקת. הייתי רואה חשבון צעיר, הייתי עמוס עבודה, היה לי ילד קטן בבית, בדיוק תיכננו ילד נוסף, כל החיים היו לפני, מה לי ולמופע הנורא, האומלל, המבעית של סופם. הזקן צילצל פעם ופעמיים לפני שוויתר וירד אל עורך הדין רייס מהקומה הראשונה.

זמן לא רב אחר כך ראיתי בפתח הבית מודעת אבל: למדתי שקראו לה גרטה. פה ושם עוד הייתי פוגש בו בחדר המדרגות, ואז בוקר אחד הופיעו בדלת ממול דיירים חדשים, במשך כמה ימים הוציאו מהדירה כמות בלתי נתפסת של סמרטוטים וגרוטאות ומילאו בהם משאית גדולה, ובכך נסתיימה פרשת חייו — בשקט, בלי מודעה, בלי שבעה, בלי כלום. אחרי שגרטה מצאה מנוחה נכונה, בעלה [שמעולם לא ידעתי את שמו] היה יכול למות בשקט.

ורק מראה אבא הגוהר חסר ישע מעל אימא המוטלת דואבת על הרצפה, ללא שכן לפנות אליו, ובמצבו המנטלי אפילו להתקשר לעזרה איננו מסוגל, ואימא החבולה והדואבת תחת השמיכה שהביא לה, לוחצת שוב ושוב על לחצן המצוקה האילם, אינו מרפה ממני.

וכך נפלה ההחלטה להביא מטפלת שתישן עם אימא בחדר. גם כי לא רצינו להזיז את אבא מחדרו שאליו עבר כשכל הבעיות התחילו, וגם כי נדרשה להיות זמינה לאימא כשהיא מתעוררת וצריכה ללכת לשירותים פעמיים־שלוש בלילה. כך שלמנקה־המסורה ולמבשלת הצטרפה המטפלת־האהובה [לימים הבנו שהשתיים מחותנות], שהגיעה בכל ערב ונשארה עם אימא עד הבוקר, וכעבור ימים ספורים הצטרפה אליהן גם המטפלת־המחליפה [שכנתה של המטפלת־האהובה] שלקחה על עצמה את משמרת הצהריים. צוות המטפלות והעוזרות כבר כָּלַל ארבע, והחיים שבו לזרום.

ואז התעורר עניין הקניות, ששנים היו באחריות אבא. בכל יום רביעי, לאחר שחיית הבוקר בבריכת ״מכבי״, נהג אבא לעבור בסופרמרקט ״האודיטוריום״, למלא עגלה על פי הרשימה שאימא הכינה לו, וסמיון, השליח החביב, דאג להביא את צמד הארגזים לדירתם, להתכבד במים קרים ובעשרים ש״ח טיפ, ולהחליף עם אבא בדיחות. אבל זיכרונו הנחלש של אבא גרם לו בהדרגה לדלג על עוד פריט פה ועוד פריט שם. תחילה אימא עברה על העניין בשתיקה, אבל כשמספר המצרכים החסרים עלה על אלה שהגיעו עם השליח, אזלה סבלנותה. לגערותיה שניתכו על ראשו בשעה שהמבשלת פרקה את המצרכים, ענה בשלווה שהפסיקו להחזיק בסופר את הפריט הזה, ושהפריט ההוא לא הגיע, והשלישי היה במקרה חסר, ולגבי הרביעי אין לו מושג, כי הוא זוכר בבירור שדווקא הניח אותו בעגלה. וכשהרעימה עליו בקולה איך הפסיקו להחזיק דווקא את החמאה [לעוגיות שהמבשלת אופה לה] ואת אבקת הקפוצ׳ינו של "עלית" שהתענגה עליו [עם אותן עוגיות חמאה] בקומה משנת הצהריים, את מיץ השזיפים שנהגה ללגום בבוקר נגד העצירות שגרמו הכדורים לשיכוך הכאבים, את גבינת החמישה אחוז שהמטפלת־האהובה נהגה למרוח לה על הטוסט של הערב, ואת התמרים והמשמשים המיובשים שאהבה לכרסם מול ״היפים והאמיצים״, משך בכתפיו שמאיפה הוא יודע, וממתי הוא מנהל את הסופר, אין וזהו.

בסופו של דבר, אימא החליטה שאבא יביא מה שיביא, כי חשוב שימשיך לעשות כל מה שהוא מסוגל, ושהמטפלות יחלקו ביניהן את השלמת הקניות, והשלווה שבה לשכון בדירה ברחוב רש״י שש פינת הס ארבעים, בכל אופן עד אותו בוקר מר ונמהר, כשפקידת הבנק התקשרה לאימא והתעניינה לפשר משיכות המזומן הגדולות שרוקנו את החשבון בקצב מפחיד. אימא צילצלה אלינו בהיסטריה. גילי, אחי, לקח על עצמו לבדוק את דפי הבנק, הוא בחן תנועה אחר תנועה, סיכם את המספרים, ובאותו לילה, קצת אחר חצות, שלח לי את ממצאיו: בפחות מחודשיים נמשכו מהחשבון עשרות אלפי ש״ח במזומן. אבא הלך כמעט בכל יום לכספומט, משך אלף ש״ח פה, אלף וחמש מאות ש״ח שם, לפעמים גם אלפיים. ניסינו להבין מה לעזאזל עשה בכל הכסף הזה. בחשבון לאחור הצלחנו לשחזר מעט מהסכומים, ששימשו כנראה לקניות, לתשלומים למטפלות ולאיש התחזוקה שטיפל להורים בתקלות החשמל והאינסטלציה, אבל גורל מרבית הסכומים החסרים נותר באפלה.

למחרת גילי בא לחיפה, לקחנו את אבא לבנק, העברנו את זכויות החתימה על שמנו, ובטקס לא חגיגי גזרנו את צמד כרטיסי האשראי שלו. אחר כך הפכנו את ביתם בחיפוש אחר הכספים החסרים — אולי החביא בבגדים, אולי תחת המזרן, או בציפית הכרית או באיזו מגירה [על תרחישים אחרים לא רצינו לחשוב בכלל].

ולשווא.

ענייני הכספים עברו לטיפולנו. התחלתי להתייצב אצלם אחת לשבוע או לשבועיים עם ערמות מזומנים. שילמתי למטפלות, השארתי כסף להוצאות הבית במקום הסודי של אימא [במגירת השידה שמול מיטתה, תחת ערמת צעיפי משי], ולא שכחתי להשאיר לאבא מאה שקל, לקפה בבריכה ולטיפ לשליח הפיצה. ובכל פעם שספרתי שטרות לידי המטפלת, נעמד לידי והתעניין מאיפה אני לוקח כל כך הרבה כסף, ואם עברתי במקרה בבנק שלו, ואז מספר למטפלת איך הילדים שלו לקחו לו את כרטיס הכספומט, וחותם בשאלה, אולי יש גם משהו בשבילו, כי אימא לא נותנת לו, ואני הייתי מעביר לו במבט חמור של שַׁלָּם צבאי את קצבתו, וסופר לכף ידו צמד שטרות של חמישים. וכשהדמנציה החמירה, אימא הורתה לי לעבור לחמישה שטרות של עשרים, שירגיש שיש לו ממש הרבה כסף.

ועם כל שטר שספרתי לכף ידו המצפה, הרועדת, משהו נשבר בלבי.

״ואל תבזבז הכול בבת אחת,״ הייתי אומר לו.

הוא היה צוחק.

״ולמה שלא תזמין לקפה את החברה שלך מהמועדון,״ הייתי מציע.

״רעיון טוב,״ היה פונה לשים את דמי הכיס שלו בחדרו, ״אולי באמת בפעם הבאה.״

רק שגם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. צוות המטפלות סביב השעון עלה הון, ונוסף על תחזוקת הרכב, התשלומים לאיש התחזוקה, לטכנאי המזגנים [בעלה של המבשלת] והאוכל, הטלפון, החשמל, המים, הטלוויזיה בכבלים, התרופות, הביקור השבועי של המנקה והביקורים החודשיים של הספרית, המניקוריסטית [בתה של המבשלת] הפדיקוריסטית [חברתה הטובה של אותה בת] ורופא השיניים מ״יד שרה״ — הסכומים המריאו לגבהים בלתי אפשריים. גילי, שעקב אחרי חשבונות הבנק והחסכונות המידלדלים, שב ושיתף אותי בחששותיו: אם לא נחליף את שלישיית המטפלות הישראליות בעובדת זרה אחת כמו שעושים כולם, כספם יאזל בפחות משלוש שנים.

אלא שאימא סירבה לשמוע על עובדת זרה. החשבונות שלנו לא נכונים, התעקשה. ואם ייגמר הכסף, תמיד תוכל למכור את המחסן בקומה הראשונה, זה שסגור ונעול מאז עזב הדייר הערבי האחרון אחרי מלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו שמכרה את החנות שהיתה לה בחזית הבניין. ואיפה העובדת הזרה תישן, ומה עם זה שעובדות זרות לא מדברות עברית, ואיזו עובדת זרה תסכים בכלל לחיות עם זוג קשישים, ושחייה קשים ומרים גם בלי הרעיונות שלנו, עם כל מה שהיא עוברת עם אבא, ושהגיע הזמן שנפסיק לנהל לה את החיים.

וכך נדחה העניין ונדחה. גילי הציע לאמץ גישה תקיפה והחלטית, לפני שיישארו באמת בלי אגורה, אבל אני התנדנדתי — לפעמים ריחמתי עליהם והייתי מוכן לממן להם מכיסנו את הטוב ביותר האפשרי, הם הרי בשלהי חייהם, ואנו שנינו איננו עניים מרודים, ולפעמים הסכמתי עמו שהחגיגה אינה במקומה וצריכה להיפסק. וכך עברה לה עוד שנה, הכספים הגיעו כצפוי ל״קו האדום״, ורגע לפני שחצו את ״הקו השחור״, התחלנו לראיין מטפלות זרות. אחדות נפסלו מיד, אחרות נעלמו אחרי המפגש הראשון, אחת נקלטה אמנם בהצלחה, אבל נאלצה לחזור לרומניה אחרי שבע־עשרה שנים בארץ, מחליפתה הסתלקה ללא התראה אחרי שבועיים [עם כל התכשיטים של אימא], ומהטראומה החזרנו מיד את כל המטפלות. ואז התעוררו עלינו רחמי האלים והם שלחו לנו את אימלדה. שוב נפרדנו מהמטפלת־האהובה ומהמטפלת־המחליפה, השארנו רק את המנקה ואת המבשלת, שלקחה אחריות גם לקניות וגם לטלפון היומי לבנק, כדי שאימא תוכל לברר עם הפקידה איזה כספים נכנסו ואיזה יצאו ומה היתרה ואם כדאי לשבור פיקדון כדי לא להיכנס לאוברדרפט ולשלם ריבית, או לחכות כמה ימים ולהרוויח את הריבית. וכדי לרכך את תסמיני הגמילה של אימא, סיכמנו עם המטפלת־האהובה שתמשיך להגיע בימי החופשה של אימלדה, ופה ושם תקפוץ בערבים לשעות ספורות, להקל על אימא את ייסורי הבדידות.

הדימום הכספי נעצר, החיים נמשכו.

המשך הפרק בספר המלא

ניצן ויסמן

ניצן ויסמן (נולד ב-26 באוקטובר 1956) הוא סופר ישראלי. רו"ח במקצועו.

מספריו:
מעשה בבאר ואבן ענקית, ספר לגיל הרך, הוד השרון: אסטרולוג, 2005
על גבול יערות הרוזמרין, קובץ סיפורים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2006
ארוחת בוקר ישראלית, קובץ סיפורים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
מקום, רומן, תל אביב: הוצאת כנרת זמורה דביר, 2021. נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.
המחברות השחורות של קרול שוורץ, הוצאת פטל מקור, 2023.

סיפורים פרי עטו התפרסמו ב״קשת החדשה״, ״עיתון 77״, ״מסמרים״, ״פטל״ ו-״עשרים ספורים קצרים 2017״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3ht43hhr

עוד על הספר

יומן פרידה ניצן ויסמן

פרולוג

פליניוס כותב: במותו של אדם מתות פניו, פנים שלא יחזרו עוד. כי לכל אדם פנים יחידות במינן, ובמותן, מתים אלפי נסיבות, אלפי זיכרונות.

אבא הלך לעולמו בצהרי יום שני, 11 בנובמבר, 2019, אימא נשארה עמנו עוד ארבעה חודשים, ובבוקר שבת, 28 במרס, 2020, הצטרפה אליו. לכתם השאיר אותי הלום ועצוב, אובד בחלל אפל, ועם כאבי בטן עזים שבאו בגלים, יום ולילה, ולא הרפו במשך שעות. ובין הפרידות נחתה עלינו מגפה עולמית וכלאה את כולנו בארצותינו ובבתינו, כך שלצד העניינים הרבים שדרשו את תשומת הלב, התפנה לו זמן אחר, דחוס ומעיק, מין פנאי מאולץ שהושיב אותי במשך שעות בחדר העבודה מול היומן שאני מנהל שנים. דרכי להכיל את חיי, ובמיוחד את כאבי, היא בכתיבה; כך שלצד התיעוד הטבעי, היום־יומי, של הקורה והמורגש, התחלתי לדלות מתוך יוֹמָנֵי השנים האחרונות רגעים עם הורי, את שקיעת אורם ומותם, והימים שאחרי.

בהדרגה הצטיירו פנים, פני אבי, ופני אמי, ופני שלי. הכתיבה על שנתם האחרונה משכה עוד ועוד זיכרונות. חיי אדם משתקפים כנראה בכל רגע: אט־אט הבנתי שהורי היו איתי תמיד, שאיני יכול לראות את חייהם בנפרד מחיי, ואני, שברחתי מהם כל חיי, מרגע שנטמנו באדמה, אשׂאם עמי לכל מקום.

אבא

14 במרס, 2019, יום חמישי

אימא בוכה בטלפון. אין לה עם מי לדבר, היא מקוננת, זרוקה כל היום על הכורסה, בוהה בטלוויזיה, לא רואה כמעט כלום, והמטפלת שהבאנו לה מדברת רק רומנית, שבע־עשרה שנה בארץ ועוד לא למדה עברית, ואבא לא מבין כמעט כלום, וכבר אי אפשר לדבר איתו על כלום, רק מסתובב כל היום עם ידיים בכיסים ומחפש אוכל.

אני מקשיב. מה אני יכול לומר. אני מבטיח לבקר. אולי מחר, אולי בשבת.

16 במרס, 2019, מוצאי שבת

אימא מתקשה לוותר על צבא המטפלות, ובמיוחד על המטפלת־האהובה שמגיעה בכל יום במכוניתה הקטנה מביתה שבשכונת כבביר שעל הכרמל. אנחנו יושבים על החשבונות. אני מבין שחייבים לצמצם, אבל לבי ממאן. אימא לא יצאה מהבית כמעט שנתיים, גם בתוכו אינה יכולה לעבור ממקום למקום בעצמה. המטפלות מעניקות לה ביטחון, ויש לה עם מי לדבר. והמטפלת הרומנייה, לא רק שאיננה דוברת עברית, בקרוב גם תגורש מהארץ. וכל מטפלת זרה, אם נמצא בכלל, איפה תישן, ואיפה תחיה. המטפלת־האהובה הרי ישנה עם אימא בחדר. ואיך נוציא את אבא מחדרו כדי לפנות מקום למטפלת, ולאן נעביר אותו בדיוק.

אבא מקשיב בשתיקה. אחר כך שב ומספר לי על ה״מועדון״, אותו מרכז יום לקשישים דמנטיים בקריית אליעזר שהוא מבקר בו שלושה בקרים בשבוע. הוא מדגים לי איך הוא "רוקד" ו"שר" שם, וחותם כהרגלו בשאלה החביבה עליו: ״אתה יודע בן כמה אני?״

כדי לגרום לו נחת אני עונה, ״לא הייתי נותן לך יום יותר משבעים וארבע.״

בעיניים זורחות הוא מספר לי שאף אחד ב״מועדון״ לא מאמין שהוא בן שמונים וארבע, ושיש שם אישה שרוצה לרקוד רק איתו. ״אברהם, למה אתה לא רוקד איתי,״ הוא מדגים איך האישה מזמינה אותו לרקוד.

״זה כי אתה הבחור הכי יפה שם,״ אני אומר לו.

ואז הוא מנסה להיזכר בשמות ילדי. וכשהוא מתייאש, אני מזכיר לו את ששת נכדיו, מהבכור לצעירים, והוא מתעניין אם המשרד שלי עדיין באותו מקום [שהוא זוכר ממרחק חמש־עשרה שנה. המשרד שלי כבר המון שנים לא שם], ומתי יוצא סוף־סוף הספר החדש שלי.

ההידרדרות של אימא היתה מהירה יחסית. אני רואה ביומן שבראש השנה לפני שנתיים עוד הגיעו לארוחת החג, ושזמן קצר אחר כך הפסיקה לצאת מהבית, ואז החלו להגיע המטפלות — הראשונה היתה המבשלת שנשלחה לשעות מספר בשבוע על חשבון הביטוח הלאומי, שהצטרפה אל אחותה ששנים מנקה במסירות את בית ההורים בכל שישי בבוקר. מאותו הרגע שתיהן תיחזקו את המערכת הביתית תחת יד הברזל של אימא, בעוד אבא עוזר לה לרדת מהמיטה, לעבור לכיסא הגלגלים, להיכנס למקלחת ולשירותים ולצאת מהם. אימא הדריכה אותו איך לקרב את הכיסא, איך להחזיק חזק ואיך לסובב, ואבא, בסבלנותו האין־סופית, ניסה למלא אחר ההוראות כמיטב הבנתו. אלא שהסידור הזה טמן בחובו את זרעי אסונו: אבא כבר לא היה מרוכז וערני, אימא נזפה בו כל הזמן, וכשלא עזרו הנזיפות עברה לגערות, אבל כל עוצמתה הווֹקאלית והוורבלית לא יכלה לחומות הדמנציה שהלכו וסגרו עליו: הוא החל לשמוט אותה. פעם לא העמיד את הכיסא בזווית הנכונה, פעם משך לפני שהצליחה לנחות לתוך המושב, פעם שכח לנעול את בלמי הגלגלים והכיסא נסוג מפני משקלה. בפעם הראשונה שנפלה הצליח איכשהו להרים אותה, בשנייה — היה צריך להזמין מד״א, בשלישית — התכסתה כולה בחבורות והיה חשש ששברה צלע, ברביעית — נשארה לשכב על הרצפה יותר משעתיים, מכוסה בשמיכה שהביא לה, עד שמד״א הגיעו. קשה לי לחשוב על מה שעבר ביניהם באותם רגעים — אִם גערה בו, אִם ייבבה בייאוש, או נאנחה מכאבים, או שלושתם חליפות.

לפני שלושה עשורים פתחתי את המשרד הראשון שלי, בקומה השנייה של בית מגורים בהדר הכרמל. בדירה מולי התגורר זוג קשישים. את הבעל הייתי רואה לפעמים, קשיש גבה קומה וחסון, בשעה שירד לסידוריו במין צליעה מוזרה, מהירה, כמו ממהר לסיים ענייניו ולשוב. את אשתו לא ראיתי עד היום שבו צילצל בדלתי, ובתנועות ידיים נסערות ובשברי יידיש ועברית הסביר לי שה״גברת שלו״ נפלה, ושצריך להרים אותה.

הלכתי אחריו. הדירה היתה דחוסה ברהיטים ישנים ובערמות סמרטוטים. על רצפת המטבח המזוהמת רבצה אישה כבדת בשר, אטומת מבט ומשופמת, עטופה ברישול בחלוק צמר כחול ישן שחשף רגליים לבנות, שעירות. אף שהיה מבוגר ממני בארבעים־חמישים שנה, היה הזקן חזק ממני בהרבה. מבגדיו עלה ענן של זיעה חמוצה־מרה. בקושי הצלחנו להרים אותה. גופהּ היה רופס, כעשוי ג׳לי סמיך, מין שק גומי שאם תפסת כאן, כל המשקל נשפך לכיוון המנוגד. המטבח היה זעיר ודחוס. היינו צריכים להיזהר שראשה לא יפגע בכיריים או בפינת שולחן הפורמייקה הצהבהב, העתיק, שהיה מכוסה שכבה שומנית שחורה. פחדתי שמבטי יצטלב במבטה. מגע בשרה, והחלוק שאיים להיפתח ולנשור ממנה, עוררו בי בחילה ובעתה. כשהצלחנו סוף­־סוף להושיבה בכיסא, הזקן הודה לי בקול נמוך, סדוק. חיכיתי במסדרון עד שהרים אותה מהכיסא, הוביל אותה צעד אחר צעד לחדר פנימי והשכיב אותה במיטה בין ערמות סמרטוטים. ורק כשהייתי בטוח שנחתה שם בשלום, נמלטתי אל חדר המדרגות ואל האוויר הצלול של מרפסת המשרד שלי. שעה ארוכה רחצתי פני וידי בסבון ובמים קרים, ולא הצלחתי להיפטר מהריח.

בפעם השנייה כבר הייתי מיומן. השכן אחז בזוגתו תחת זרועותיה, אני תמכתי בגבה ובמותניה, הי־הופ וישר לכיסא. הוא השקה אותה במעט קפה, הוביל אותה למיטה, ונפרדנו כשותפים ותיקים. בפעם השלישית, כשפעמון הדלת צילצל ופניו של האיש נראו בעינית, לא פתחתי את הדלת. החרדה מהדירה ההיא, מהמטבח ההוא, מהפגישה עם האישה ההיא, הייתה משתקת. הייתי רואה חשבון צעיר, הייתי עמוס עבודה, היה לי ילד קטן בבית, בדיוק תיכננו ילד נוסף, כל החיים היו לפני, מה לי ולמופע הנורא, האומלל, המבעית של סופם. הזקן צילצל פעם ופעמיים לפני שוויתר וירד אל עורך הדין רייס מהקומה הראשונה.

זמן לא רב אחר כך ראיתי בפתח הבית מודעת אבל: למדתי שקראו לה גרטה. פה ושם עוד הייתי פוגש בו בחדר המדרגות, ואז בוקר אחד הופיעו בדלת ממול דיירים חדשים, במשך כמה ימים הוציאו מהדירה כמות בלתי נתפסת של סמרטוטים וגרוטאות ומילאו בהם משאית גדולה, ובכך נסתיימה פרשת חייו — בשקט, בלי מודעה, בלי שבעה, בלי כלום. אחרי שגרטה מצאה מנוחה נכונה, בעלה [שמעולם לא ידעתי את שמו] היה יכול למות בשקט.

ורק מראה אבא הגוהר חסר ישע מעל אימא המוטלת דואבת על הרצפה, ללא שכן לפנות אליו, ובמצבו המנטלי אפילו להתקשר לעזרה איננו מסוגל, ואימא החבולה והדואבת תחת השמיכה שהביא לה, לוחצת שוב ושוב על לחצן המצוקה האילם, אינו מרפה ממני.

וכך נפלה ההחלטה להביא מטפלת שתישן עם אימא בחדר. גם כי לא רצינו להזיז את אבא מחדרו שאליו עבר כשכל הבעיות התחילו, וגם כי נדרשה להיות זמינה לאימא כשהיא מתעוררת וצריכה ללכת לשירותים פעמיים־שלוש בלילה. כך שלמנקה־המסורה ולמבשלת הצטרפה המטפלת־האהובה [לימים הבנו שהשתיים מחותנות], שהגיעה בכל ערב ונשארה עם אימא עד הבוקר, וכעבור ימים ספורים הצטרפה אליהן גם המטפלת־המחליפה [שכנתה של המטפלת־האהובה] שלקחה על עצמה את משמרת הצהריים. צוות המטפלות והעוזרות כבר כָּלַל ארבע, והחיים שבו לזרום.

ואז התעורר עניין הקניות, ששנים היו באחריות אבא. בכל יום רביעי, לאחר שחיית הבוקר בבריכת ״מכבי״, נהג אבא לעבור בסופרמרקט ״האודיטוריום״, למלא עגלה על פי הרשימה שאימא הכינה לו, וסמיון, השליח החביב, דאג להביא את צמד הארגזים לדירתם, להתכבד במים קרים ובעשרים ש״ח טיפ, ולהחליף עם אבא בדיחות. אבל זיכרונו הנחלש של אבא גרם לו בהדרגה לדלג על עוד פריט פה ועוד פריט שם. תחילה אימא עברה על העניין בשתיקה, אבל כשמספר המצרכים החסרים עלה על אלה שהגיעו עם השליח, אזלה סבלנותה. לגערותיה שניתכו על ראשו בשעה שהמבשלת פרקה את המצרכים, ענה בשלווה שהפסיקו להחזיק בסופר את הפריט הזה, ושהפריט ההוא לא הגיע, והשלישי היה במקרה חסר, ולגבי הרביעי אין לו מושג, כי הוא זוכר בבירור שדווקא הניח אותו בעגלה. וכשהרעימה עליו בקולה איך הפסיקו להחזיק דווקא את החמאה [לעוגיות שהמבשלת אופה לה] ואת אבקת הקפוצ׳ינו של "עלית" שהתענגה עליו [עם אותן עוגיות חמאה] בקומה משנת הצהריים, את מיץ השזיפים שנהגה ללגום בבוקר נגד העצירות שגרמו הכדורים לשיכוך הכאבים, את גבינת החמישה אחוז שהמטפלת־האהובה נהגה למרוח לה על הטוסט של הערב, ואת התמרים והמשמשים המיובשים שאהבה לכרסם מול ״היפים והאמיצים״, משך בכתפיו שמאיפה הוא יודע, וממתי הוא מנהל את הסופר, אין וזהו.

בסופו של דבר, אימא החליטה שאבא יביא מה שיביא, כי חשוב שימשיך לעשות כל מה שהוא מסוגל, ושהמטפלות יחלקו ביניהן את השלמת הקניות, והשלווה שבה לשכון בדירה ברחוב רש״י שש פינת הס ארבעים, בכל אופן עד אותו בוקר מר ונמהר, כשפקידת הבנק התקשרה לאימא והתעניינה לפשר משיכות המזומן הגדולות שרוקנו את החשבון בקצב מפחיד. אימא צילצלה אלינו בהיסטריה. גילי, אחי, לקח על עצמו לבדוק את דפי הבנק, הוא בחן תנועה אחר תנועה, סיכם את המספרים, ובאותו לילה, קצת אחר חצות, שלח לי את ממצאיו: בפחות מחודשיים נמשכו מהחשבון עשרות אלפי ש״ח במזומן. אבא הלך כמעט בכל יום לכספומט, משך אלף ש״ח פה, אלף וחמש מאות ש״ח שם, לפעמים גם אלפיים. ניסינו להבין מה לעזאזל עשה בכל הכסף הזה. בחשבון לאחור הצלחנו לשחזר מעט מהסכומים, ששימשו כנראה לקניות, לתשלומים למטפלות ולאיש התחזוקה שטיפל להורים בתקלות החשמל והאינסטלציה, אבל גורל מרבית הסכומים החסרים נותר באפלה.

למחרת גילי בא לחיפה, לקחנו את אבא לבנק, העברנו את זכויות החתימה על שמנו, ובטקס לא חגיגי גזרנו את צמד כרטיסי האשראי שלו. אחר כך הפכנו את ביתם בחיפוש אחר הכספים החסרים — אולי החביא בבגדים, אולי תחת המזרן, או בציפית הכרית או באיזו מגירה [על תרחישים אחרים לא רצינו לחשוב בכלל].

ולשווא.

ענייני הכספים עברו לטיפולנו. התחלתי להתייצב אצלם אחת לשבוע או לשבועיים עם ערמות מזומנים. שילמתי למטפלות, השארתי כסף להוצאות הבית במקום הסודי של אימא [במגירת השידה שמול מיטתה, תחת ערמת צעיפי משי], ולא שכחתי להשאיר לאבא מאה שקל, לקפה בבריכה ולטיפ לשליח הפיצה. ובכל פעם שספרתי שטרות לידי המטפלת, נעמד לידי והתעניין מאיפה אני לוקח כל כך הרבה כסף, ואם עברתי במקרה בבנק שלו, ואז מספר למטפלת איך הילדים שלו לקחו לו את כרטיס הכספומט, וחותם בשאלה, אולי יש גם משהו בשבילו, כי אימא לא נותנת לו, ואני הייתי מעביר לו במבט חמור של שַׁלָּם צבאי את קצבתו, וסופר לכף ידו צמד שטרות של חמישים. וכשהדמנציה החמירה, אימא הורתה לי לעבור לחמישה שטרות של עשרים, שירגיש שיש לו ממש הרבה כסף.

ועם כל שטר שספרתי לכף ידו המצפה, הרועדת, משהו נשבר בלבי.

״ואל תבזבז הכול בבת אחת,״ הייתי אומר לו.

הוא היה צוחק.

״ולמה שלא תזמין לקפה את החברה שלך מהמועדון,״ הייתי מציע.

״רעיון טוב,״ היה פונה לשים את דמי הכיס שלו בחדרו, ״אולי באמת בפעם הבאה.״

רק שגם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. צוות המטפלות סביב השעון עלה הון, ונוסף על תחזוקת הרכב, התשלומים לאיש התחזוקה, לטכנאי המזגנים [בעלה של המבשלת] והאוכל, הטלפון, החשמל, המים, הטלוויזיה בכבלים, התרופות, הביקור השבועי של המנקה והביקורים החודשיים של הספרית, המניקוריסטית [בתה של המבשלת] הפדיקוריסטית [חברתה הטובה של אותה בת] ורופא השיניים מ״יד שרה״ — הסכומים המריאו לגבהים בלתי אפשריים. גילי, שעקב אחרי חשבונות הבנק והחסכונות המידלדלים, שב ושיתף אותי בחששותיו: אם לא נחליף את שלישיית המטפלות הישראליות בעובדת זרה אחת כמו שעושים כולם, כספם יאזל בפחות משלוש שנים.

אלא שאימא סירבה לשמוע על עובדת זרה. החשבונות שלנו לא נכונים, התעקשה. ואם ייגמר הכסף, תמיד תוכל למכור את המחסן בקומה הראשונה, זה שסגור ונעול מאז עזב הדייר הערבי האחרון אחרי מלחמת יום הכיפורים, בדיוק כמו שמכרה את החנות שהיתה לה בחזית הבניין. ואיפה העובדת הזרה תישן, ומה עם זה שעובדות זרות לא מדברות עברית, ואיזו עובדת זרה תסכים בכלל לחיות עם זוג קשישים, ושחייה קשים ומרים גם בלי הרעיונות שלנו, עם כל מה שהיא עוברת עם אבא, ושהגיע הזמן שנפסיק לנהל לה את החיים.

וכך נדחה העניין ונדחה. גילי הציע לאמץ גישה תקיפה והחלטית, לפני שיישארו באמת בלי אגורה, אבל אני התנדנדתי — לפעמים ריחמתי עליהם והייתי מוכן לממן להם מכיסנו את הטוב ביותר האפשרי, הם הרי בשלהי חייהם, ואנו שנינו איננו עניים מרודים, ולפעמים הסכמתי עמו שהחגיגה אינה במקומה וצריכה להיפסק. וכך עברה לה עוד שנה, הכספים הגיעו כצפוי ל״קו האדום״, ורגע לפני שחצו את ״הקו השחור״, התחלנו לראיין מטפלות זרות. אחדות נפסלו מיד, אחרות נעלמו אחרי המפגש הראשון, אחת נקלטה אמנם בהצלחה, אבל נאלצה לחזור לרומניה אחרי שבע־עשרה שנים בארץ, מחליפתה הסתלקה ללא התראה אחרי שבועיים [עם כל התכשיטים של אימא], ומהטראומה החזרנו מיד את כל המטפלות. ואז התעוררו עלינו רחמי האלים והם שלחו לנו את אימלדה. שוב נפרדנו מהמטפלת־האהובה ומהמטפלת־המחליפה, השארנו רק את המנקה ואת המבשלת, שלקחה אחריות גם לקניות וגם לטלפון היומי לבנק, כדי שאימא תוכל לברר עם הפקידה איזה כספים נכנסו ואיזה יצאו ומה היתרה ואם כדאי לשבור פיקדון כדי לא להיכנס לאוברדרפט ולשלם ריבית, או לחכות כמה ימים ולהרוויח את הריבית. וכדי לרכך את תסמיני הגמילה של אימא, סיכמנו עם המטפלת־האהובה שתמשיך להגיע בימי החופשה של אימלדה, ופה ושם תקפוץ בערבים לשעות ספורות, להקל על אימא את ייסורי הבדידות.

הדימום הכספי נעצר, החיים נמשכו.

המשך הפרק בספר המלא