אנו כולנו

פרק ראשון: תינוק ציוני

בגיל חצי שנה רשם לפניו יצחק'לה, בנם של חלוץ וחלוצה, שני ציוני דרך: הוא עמד בגבורה מול התקפת פורעים ערבים על קיבוץ תל־יוסף במאורעות תרפ"ט־1929. הוא שרד את מגיפת הדיזנטריה בבית הילדים ונמנה עם שלושה תינוקות מתוך שמונה שנותרו בחיים.
מיד אחרי ארוחת־הערב בחדר האוכל של תל־יוסף, אי־אז באותו קיץ, מיהר אבא אליהו לאורווה, התיר סוסה והדהיר אותה במורד גבעת קוּמִי לכיוון מעיין חרוד. שם, באחד משני הצריפים ששימשו בית־חולים ראשון של קופת חולים בארץ־ישראל, שמרה אמא הלה על תינוקם הבכור, שהיה חולה אנוש בדיזנטריה. בתום השבוע הראשון של המחלה היתה הלה מיואשת. דמעות זלגו על לחייה ללא הרף. ביממה האחרונה, כך סיפרה לאליהו, שלשל התינוק שמונה־עשרה פעמים. באותו ערב נדרו הלה ואליהו נדר, שרק בעתיד תתברר משמעותו הגורלית: אם יחיה הילד תיענה הלה להזמנת הוריה ותיסע לעיר הולדתה טרנוב, בפולין, כדי להציג בפניהם את נכדם הבכור. משם תיסע ברכבת לעיירה הסלובקית טרסטנה (Trstená) כדי להתוודע לראשונה להורי אליהו ולהציג לפניהם את נכדם השמיני. "התינוק החלים בזכות חלב האֵם שלך", אמר רופא הילדים של העמק לאם הצעירה ושחרר את הילד מבית־החולים. הלה היתה אז בת 23, צעירה חסונה ושופעת חלב.
בחמש השנים שחלפו מאז עלותה ארצה עבדה הלה במטבח בלבד ומילאה תפקיד כפול הן כמבשלת ראשית והן כאקונומית. בניגוד לחברותיה החלוצות, אשר ביקשו לעבוד ברפת ובלול, ביקשה הלה לעבוד רק במטבח. חברי הקיבוץ עודדו אותה להתמיד בעבודתה במטבח על ידי כך שמעולם לא עשו לה "רכבת". באותם ימים נהגו חברי גדוד העבודה למחות נגד מבשלת כושלת בדרך הבאה: על השולחן בחדר־האוכל הניחו שורה ריקה של צלחות פח, ודחפו את השורה עד קצה השולחן. הצלחות נפלו על הרצפה בזו אחר זו והשמיעו צלילים, שהתערבו ברעש הפרימוסים שבמטבח. בימים שבהם עבדה הלה במטבח אמרו לעצמם חברי הקיבוץ, "היום יהיה מה לאכול". וגם כאשר הצטרפו כמה "גדודניקים", מאלה המשוטטים בין 44 פלוגות גדוד העבודה ברחבי הארץ, לא חסר מרק. כאשר ראתה אותם אחת העובדות דרך החלון, הקדימה תרופה למכה וקראה בקול לעבר המטבח, "הלה, הוסיפי מים למרק; שלושה גדודניקים מתקרבים". איש לא חש בתוספת המים, כיוון שהלה ידעה לשמור על סמיכות המרק ועל טעמו הטוב. אחת לשבוע־שבועיים, כאשר חלתה עֶגְלָה או כאשר היה חשש שכמה תרנגולות יתפגרו מחמת החמסין, אכלו חברי הקיבוץ אפילו בשר.
אחרי שיצחקל'ה הפעוט התאושש לחלוטין מן הדיזנטריה שלח אליהו להורי הלה בפולין מכתב, שבו הודה על משלוח 50 לירות שטרלינג לכיסוי הוצאות הנסיעה לאירופה, וסיפר שאשתו ובנו יגיעו לטריאסט באונייה ומשם ברכבת לפולין. הוא עצמו לא ייסע משום שעבודתו חיונית לקיבוץ. היתה זאת חצי אמת. האמת כולה היתה, שעם עלייתו ארצה החליט אליהו לשרוף את הגשר בינו לבין אירופה האנטישמית. בשבת רכב אליהו על סוסה לעיירת המחוז הקרובה, בית שאן, כדי לבקש דרכון של ממשלת פלשתינה (א"י) לאשתו ולבנו הפעוט. לפקיד הערבי שישב במשרדי המחוז לא בער שום דבר. מדי שבת דחה אותו ב"לך ושוב". אליהו המיואש ביקש עצה ממוכתר הקיבוץ, שמוליק הפטר, איש העלייה השנייה וחבר לשעבר בארגון "השומר". שמוליק ידע מה לעשות. עוד באותו שבוע רכב לבית־שאן והודיע לפקיד, בערבית צחה, כי בימים הקרובים יבוא אליו חבר קיבוץ תל־יוסף, מן החדשים, ושמו אליהו שור, כדי לקבל דרכון שהזמין לאשתו ולבנו. כבדרך אגב היפנה את תשומת לב הפקיד לשלוש תרנגולות מבוהלות שהניח בפינת החדר, כאות תודה על יחסו המיוחד לחברי הקיבוץ. הדרכון הוכן קל מהרה ונועד ל"מיסיס הלה שור מתל־יוסף" (Tel-Yusef) ולבנה התינוק.
זמן מה לפני ביקורה של הלה בפולין נשא אחיה הבכור, אהרון, אישה. הוריה הקשישים של הלה, משה ומירל וג, ידעו שחנות הבדים והבגדים שלהם לא תוכל לפרנס גם את שתי אחיותיה הקטנות של הלה, לאה (לייקה) ושרה (סלה), אם תישארנה בפולין. באותם ימים שלט בכלכלת פולין שר אוצר אנטישמי ושמו לדיסלב גרבסקי. האנטישמיות הכלכלית של גרבסקי מלמעלה נתמכה בשנאת ישראל מלמטה. בתגובה לכך נהר הנוער היהודי לתנועות־הנוער הציוניות. העלייה הרביעית, שבמסגרתה הגיעו ארצה הלה וג ב־1925 ואליהו שור ב־1926, היתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות היישוב.
ב־17.6.1930 עלו הלה בת העשרים וארבע ותינוקה בן שישה־עשר החודשים על אונייה, שהפליגה מחיפה לטריאסט. משם, דרך וינה המעטירה, נסעו ברכבת לעיירה הפולנית טרנוב. בתיקה נטלה הלה שני מסמכים: תעודת נישואין רשמית וכתובה. כשהחזיק סבא משה וג את הכתובה בידיו, לא ידע את נפשו. בהגיעו לבית הכנסת הילך בצעדי ריקוד מיהודי אחד למשנהו ונפנף בכתובה, "אתה רואה? זוהי כתובה מארץ־ישרואל." פגישתו של יצחקל'ה הקטן עם סבא משה וסבתא מירל הפכה לחגיגה מתמשכת. בשפת גוף שאי אפשר היה לטעות בה דרש התינוק שסבא ידליק נרות וישיר זמירות שבת מדי ערב. מאמו תבע שתמחא כף בזמן שסבא שר זמירות. כאשר נענה סבא, הצטרפו אליו בשמחה רבה אהרון, לאה ושרה. עם שתי דודותיו פטפט הפעוט בעברית, כאילו היה זה מובן מאליו, ששתי נערות יהודיות בעיירה פולנית מדברות עברית חיה.

מעיני ההורים לא נעלמה העובדה שלאה ושרה הלכו בעקבות אחותן הגדולה. שלושתן, בזו אחר זו, הצטרפו לגימנסיית־ערב של רשת בתי הספר העבריים "תרבות" (ההטעמה מילעלית). במקביל הצטרפו לתנועת "החלוץ". שם למדו את שירי ארץ ישראל, אותם שירים שהקיבוצניק הפעוט שמע והכיר מתל־יוסף. בזכות ביקורה של הלה בבית־הוריה בטרנוב הבשילה במשפחה ההסכמה לעליית שתי האחיות לארץ־ישראל. ההורים סמכו על האחות הגדולה, שגידלה את שתי אחיותיה בילדותן, כי תקלוט אותן בארץ־ישראל. בבית הוריה רכשה הלה ניסיון של עקרת־בית לכל דבר. בעזרת האח הבכור אהרון ניהלה אמהּ את החנות לבדים ובגדים. אביה, משה, בילה את ימיו בבית המדרש ולמד תורה. הלה ניהלה אפוא את משק הבית — בישלה ותפרה, כיבסה וגיהצה. בערבים נהגה הלה "ללכת לחברות" שאותן פגשה במועדון "החלוץ" או בגימנסיית הערב, מקומות שבהם למדו ובילו בצוותא בחורים ובחורות. כאשר חזרה הלה לביתה, בשעת ערב מאוחרת, נהגה להדליק נר ליד מיטתה כדי לקרוא חוברות על המושבות הראשונות, על ייסוד דגניה, הקמת "השומר", החמסינים, הבדואינים והשלטון הבריטי המתנכר. כל אלה לא הפחידו את הנוער היהודי בפולין. כל שאיפתו היתה לעלות ארצה, לבנות ולהיבנות בה.