המנורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המנורה
הוספה למועדפים

המנורה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"התעוררתי במיטת בית החולים. ידידיי בסגל הרפואי דאגו לכך שאקבל חדר פרטי. היה חושך. הרמתי את ידי להדליק את המנורה, אך היא לא נדלקה. לחצתי עוד כמה פעמים על המתג – המנורה לא נדלקה. הושטתי את ידי אל הנורה, אולי אינה מוברגת כראוי או שצריך לנענע אותה. ידי נרתעה. הנורה היתה לוהטת! כיצד יתכן שנורה כבויה תפיק חום לוהט כל-כך? הנורה דולקת, אלא שאינני רואה זאת, משום שנעשיתי עיוור גמור".

"אילן עמית היה מהמורים הבולטים ביותר בישראל בתחום "העבודה הפנימית", אדם רוחני ומקור השראה לשוחרי חיים של ערות נפשית. כשפגשתי אותו היה כבר עיוור ותמיד חשבתי עליו כמין תרזיאס, הנביא העיוור מן הטרגדיות היווניות, זה שעל אף עיוורונו היטיב לראות מכולם. בסופה של הביוגרפיה המרתקת הזאת כותב אילן, כי למרות הנימוקים ההפוכים הוא רואה בעיוורונו 'חסד אכזרי' שבלעדיו לא היה מגיע למקום אליו הגיע".
אגי משעול


"ב-2008 יצא לאור לראשונה 'The Lamp, אוטוביוגרפיה (לא ממש) רוחנית' באנגלית, ותורגם לעברית על-ידי אילן עמית עצמו. סיפור חייו של אילן במילותיו שלו, שילוב יוצא דופן של הרגיל והבנאלי עם המופלא, של ראייה בהירה, חוכמת התבוננות, יחד עם יושרה עצמית בלתי מתפשרת ופשטות. בענווה אמיתית השמורה רק לאנשי מופת, פורש אילן עמית את תמונת עולמו הפנימי ומאפשר לנו לחוות, אתו ודרכו, את היופי המרהיב והנוגע ללב של עולם זה ואת השלווה האיתנה, שאינה פוחדת ממאומה ואינה מתכחשת לדבר. לפני כשנה, סמוך למותו הפתאומי, יצא לאור ספרו חידת הנוכחות, מהספרים הבודדים עליהם אפשר לומר, שלאחר קריאתם איננו עוד מה שהיינו לפני כן".
אבנר גליקליך

פרק ראשון

פרק ראשון: יצאתי החוצה לבד
 


מזימת המבוגרים
יצאתי החוצה לבד. הרחובות היו סואנים. אנשים מבוגרים חמורי סבר חלפו מבלי לשים לב אלי. הם לבשו מכנסיים ארוכים בעוד אני, ילד קטן, לבשתי מכנסיים קצרים. רציתי שיבחינו בי, שלא יחשבו שאני סתם ילדון טיפש. חשבתי לעצמי - לא ברור לי למה - שהדרך הטובה ביותר להרשים את העוברים ושבים תהיה אם אדבר אנגלית. עדיין לא ידעתי אז אנגלית, אבל לעיתים קרובות שמעתי חיילים אנגלים, הודים או אוסטרלים משוחחים בחוץ, מתחת לחלוננו. יכולתי להבחין ביניהם בעזרת המדים השונים שלבשו וחשבתי שאני יכול לחקות את שפתם. הימים היו ימי מלחמה. בלילות היו חולפים בשמים מפציצי אויב איטלקיים או אחרים. צופר אזעקה היה מעיר אותנו והיינו ממהרים למטה, יחד עם שכנינו, למקלט הקטן בקומת המרתף. הכניסה לבית היתה מבוצרת בערימת שקי חול ואנחנו הילדים הצצנו החוצה, לשמי הלילה האפלים, שאורות הזרקורים סרקו אותם הלוך ושוב בניסיון ללכוד את מטוסי האויב. אזעקות הלילה האלה, מלוות בריח המיוחד של אנשים מנומנמים עטופים בשמיכותיהם, היו מפחידות ומרגשות כאחד. אחרי כמה שעות היתה נשמעת צפירת הרגעה.
הולך ברחוב, התחלתי לדבר אל עצמי באנגלית המדומה שלי. עד היום לא ברור לי מאין שאבתי את הרעיון, שמקובל לדבר אל עצמך בקול ברחוב. הצצתי בפניהם של העוברים ושבים לראות איזה רושם משאירה עליהם האנגלית שלי, אבל לא גיליתי שום תגובה מיוחדת. האם באמת לא התרשמו, או שמא הבחינו שהאנגלית שבפי אינה אמיתית? דחיתי את האפשרות האחרונה. ראשית, משום שהייתי משוכנע שהמלמול שלי היה ממש דומה לדבר האמיתי; ושנית, הרי היה עליהם לשים לב אלי עוד יותר אם אכן גילו את התרמית.
אני לא זוכר בדיוק מתי הגעתי למסקנה מוזרה בעניין. אולי אחרי כמה ניסיונות־נפל כאלה: האם ייתכן שכל האנשים האלה לא שמו לב אלי, גם לאחר שעשיתי מאמץ הירואי כל כך באנגלית שלי? לא, זה ממש לא סביר. אם כך, איך אפשר להסביר זאת? קרוב לוודאי, שאנשים אלה מכירים אותי היטב והם צופים בי בסתר. הם רוצים לראות איך אני מתנהג כאשר אני ברשות עצמי, כשנדמה לי שאיש אינו מתבונן בי. אז ילכו להורי ויספרו להם מה ראו, והורי יסבירו לי שכל זה היה מבחן. קיוויתי שיאמרו שעמדתי יפה במבחן הזה. אבל התקווה הזאת שלי מעולם לא התגשמה. לאט־לאט השלמתי עם עובדות החיים. מדוע, כילד קטן, הרגשתי תסכול כזה כשאנשים ברחוב לא הבחינו בי? אינני זוכר את עצמי כמי שמשתוקק כל כך למשוך תשומת לב (למרות שייתכן מאוד שנוח לי לחשוב כך היום).
 
פחדים ראשונים
זיכרון מוקדם נוסף שלי: אני נכנס למיטה, מכבים את האור ופתאום חוויה מוזרה: קירות החדר מתרחקים, פועמים, מלווים צפצוף הדומה לקול מכונית מתקרבת ואני צונח לתהום אינסופית, למרות שאני שוכב במיטתי בבטחה. תחושה זאת, שהיתה מפחידה ומרגשת כאחת, חזרה כל לילה.
ואז, פחד החל לתקוף אותי בעודי שוכב במיטה. לפי מיטב זיכרוני, הוא לא היה קשור לתחושה של הקירות המתרחקים ולצניחה לתהום, אבל זה היה בערך באותה תקופה. חשש כבד חדר ללבי שהורי, ובמיוחד אמי, יכולים פתאום למות. אבי היה שקוע בעיסוקיו המקצועיים והקהילתיים. אהבתי לטייל איתו, אבל היתה זו אמי שבה הייתי תלוי. בוודאי שלא אוכל להסתדר אפילו יום אחד בלעדיה. ומה אם תמות? מה יהיה עלי? הייתי כה מדוכא מהרעיון הזה, עד שפרצתי בבכי. אמי ניגשה לנחם אותי ואני, כפי שאני זוכר בבירור, אמרתי לה: "אמא, אל תמותי". אמי הבטיחה לי שאינה עומדת למות, עדיין לא. היה הכרחי להאמין לה, אבל ספק קל המשיך להטריד אותי ובלילה הבא הכל התחיל מחדש.
מאז, הרבה דברים השתנו. בסוף ימיו שמיעתו של אבי אבדה כמעט לחלוטין, והוא לא יכול היה לתקשר עם הסביבה. אמי, שהיתה אשה מאוד פעילה, סבלה בסוף ימיה מאלצהיימר. כל אחד מהם הגיע לגיל הנכבד של 92 שנים. שניהם מתו בעִתם וכך קיבלנו, אחותי ואני, את עובדת מותם. היכן היה אותו פחד קדום להישאר לבד שהעיק עלי כל כך כילד? אבי איבד את אביו־שלו בגיל צעיר, וכנער היה עליו לתמוך כלכלית במשפחתו. פעם אמר לי: "אינך בוגר באמת עד שאביך מת". היום אני נוטה להסכים איתו, ואני חושב שזה נכון גם לגבי אמך.
שנים אחדות מאוחר יותר התמודדתי עם פחד מסוג אחר. אבי עבד באותה תקופה מחוץ לעיר. לעיתים הגיע הביתה בסופי שבוע ולעיתים אנחנו נסענו לבקר אותו, במקום עבודתו. אך במהלך השבוע אמי ואני נשארנו בבית לבד. אחותי, שהיתה גדולה ממני בעשרים שנה, נישאה ועברה לגור הרחק מאיתנו. הייתי אז ילד בן תשע. הפחד הקודם - להישאר לבד בעולם אם אמי תמות - חלף, אבל דאגה אחרת השתלטה עלי: מה יהיה אם אמי תמות לפתע בשנתה? איך אדע זאת? מה אעשה אז? למי יהיה עלי להודיע על מותה ואיזה סידורים הכרחיים במצבים כאלה? נראה לי עכשיו, שהדאגה המרכזית שלי אז היתה הצורך הבלתי נמנע לגעת בגופה של אמי על מנת לבדוק אם היא בחיים או לא.
אמי היתה אשה נמוכה, יפהפייה, מאוד נשית, ששלטה בכמה שפות וידעה לצטט בעל־פה שירה קלאסית. הייתי עדיין מאוד קשור אליה, והדחייה שחשתי מהצורך לגעת בַגופה שתישאר אחרי מותה, לא נבעה בשום פנים מדחייה שחשתי כלפיה. כנראה שרגש זה נבע מפחדים של ילד צעיר מכל דבר הקשור במוות, בפחד מטומאה. מדוע גופה, ובמיוחד גופת אמך, אמורה להיות טמאה לגביך? באותה עת לא הגעתי למסקנה מודעת בעניין, אך חשתי דחייה אינסטינקטיבית, אותה אני יכול לחוש אף היום ממגע עם גופת מת, אם כי לא בקשר למי שקרובים לי, כמו אמי או אשתי.
איך מנגנים בפסנתר
גב' אלשטיין, אשה מבוגרת שגרה בדירה סמוכה לשלנו, היתה מורה לפסנתר. בתקופת הסרט האילם שכרו אותה ללוות סרטים בבתי הקולנוע. עכשיו לימדה פסנתר ילדות צעירות וילד אחד או שניים, שהיו חוזרים בהיסוס על אותה מנגינה, ואני הייתי מקשיב להם מבעד לקיר הדק שבין שתי הדירות. רק אחדים מתלמידיה הבודדים היו בוגרים יותר וניגנו מוזיקה יותר רצינית.
מסיבה כלשהי אמי לא שלחה אותי ללמוד אצל גב' אלשטיין. אולי משום שלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו כלכלית; ואולי משום שחשבה שאני עדיין צעיר מדי.
היתה לנו בבית מה שנקרא אז "עגלת תה" - שולחן זכוכית קטן עם ארבעה גלגלים, שעמדה ליד הכורסה בסלון שלנו. אני נהגתי לדמות שזהו פסנתר. הקשתי עליו באצבעותי ושמעתי באוזני רוחי שיר שחיבבתי באותו זמן: "לקרן הקיימת נעזור קרקע לגאול, וכל העם לנו בפועל ייתן כל". היום שיר כזה היה נחשב לג'ינגל, אבל אז התייחסנו אליו במלוא הרצינות. אני הייתי בטוח שכך מנגנים על פסנתר - אתה שר לעצמך שיר, מקיש על מנענעי הפסנתר באצבעותיך ומשמיע את המנגינה, בדיוק כפי שנהגתי לעשות על עגלת התה.
הייתי בכיתה א' או ב' כשהמורה שאלה מי מתנדב לנגן בפסנתר בטקס שאמור היה להיערך בבית־הספר. רק שניים הצביעו - שולמית ואני. התפלאתי מאוד, הרי כבר ידעתי שלנגן בפסנתר אין קל מזה. מדוע תלמידים אחרים לא הצביעו? המורה ביקשה משולמית וממני להישאר אחרי תום הלימודים, להראות את יכולותינו בנגינה. היא הובילה אותנו לחדר הפסנתר, שם כבר המתין לנו מנהל בית־הספר.
שולמית ניגנה ראשונה. האם את רוצה לנגן מתווים או בעל־פה? שאלה המורה. שולמית בחרה לנגן מתווים. נגינתה היתה איטית ומהוססת, דבר שייחסתי לבחירתה לנגן מתווים במקום לנגן שיר ששמעה באוזני רוחה. כשתורי הגיע, בחרתי לנגן בעל־פה והקשתי על הפסנתר בדיוק כשם שנהגתי לעשות על עגלת התה שלנו. הקשתי באצבעותי די במהירות את המנגינה של "לקרן הקיימת נעזור קרקע לגאול..". להפתעתי המוזיקה שבקעה מהפסנתר היתה מאוד שונה מזו שהתנגנה בלבי. לא יכולתי להבין מה קרה, אבל לא העזתי להראות בפומבי את התסכול שלי.
ימים אחדים מאוחר יותר אמי סיפרה לי שפגשה את מנהל בית־הספר, וזה שיבח אותי בפניה על הנגינה שלי. היא אמרה לי שהבטיחה לו שאינני לומד פסנתר ובוודאי שאני לא יודע לנגן. שולמית היתה היחידה שניגנה בטקס. זמן קצר אחרי זה, התחלתי ללמוד פסנתר אצל הגב' אלשטיין.
ילד ממושקף
הייתי בן 7 ושונה במשהו משאר התלמידים: הרכבתי משקפיים - דבר נדיר אצל הילדים של אז. הייתי ספורטאי גרוע בגלל מחלת עיניים מלידה, שהגבילה אותי מגיל צעיר. אבי היה מורה וסגן מנהל בית־הספר שלמדתי בו במשך 12 שנים, אם כי לא באותה חצר. בבית־הספר העממי הייחוס הזה עורר התנגדות. המורים נחשבו לאויבים והבן של המורה לבוגד פוטנציאלי. עם זאת, כשאנחנו, הבנים, הכנו מארב לבָנות לאחר הלימודים והפלנו את התיקים שלהן - דבר שעשינו לעיתים קרובות - אני הייתי זה שהוטל עליו להסביר למנהל למחרת היום שהבנות הן "שהתחילו" ולא אנחנו, הבנים. הייתי מאמץ את מוחי בבית למצוא הסבר משכנע, שהצליח לפחות לשכנע אותי, איך התפתחו הדברים. למחרת, נהג המנהל להקשיב לי ברצינות רבה. כל פעם מחדש האמנתי שהפעם הצלחתי להרשים אותו. למרות זאת, האירוע הסתיים תמיד בעונש שהטיל על כולנו. שוב נכשלתי במשימה המיוחדת שהוטלה עלי.
כשלא ארבנו לבנות בדרך הביתה, לא עצרנו ממטרות שהשקו את הדשא, ותוך כדי כך נרטבנו מכף רגל ועד ראש, או כשלא ניתרנו מקיר אל קיר (ואחד מאיתנו נפל במהלך הקפיצה ושבר את הלסת) - היינו מתכתשים. האלימות במריבות אלה התמקדה בדרך כלל באחד הבנים החלשים והפחות פופולריים, ובתוכם אני.
היו אלה ימי חורף ואמי קנתה לי מעיל חדש, שממש מצא חן בעיני. אני עדיין מסוגל לחוש באפי את הריח החדש של אותו מעיל. למחרת לבשתי אותו לבית־הספר בפעם הראשונה ושמחתי בו מאוד. אבל באותו יום הייתי אני המטרה לאלימות, שבסופה נזרקתי ארצה אל הבוץ. הילדים ברחו ואני קמתי על רגלי, מלא צער על המעיל החדש שלי, שהיה עכשיו מכוסה כולו בוץ.
חשתי עלבון, בעיקר כשחשבתי על הורי, שעבדו כה קשה וחסכו כסף כדי לקנות לי את המעיל החדש. כשהילדים זרקו אותי לבוץ, הם לא חשבו על העובדה הזאת. באתי הביתה, פרצתי בבכי וסיפרתי לאמי מה קרה. להפתעתי, היא הרגיעה אותי ואמרה שתוכל בקלות לנקות את המעיל והוא ייראה כחדש. אבל אני לא ויתרתי בקלות על רגשותי הפגועים והמשכתי להרהר שוב ושוב במה שקרה, כפי שנהגתי לעשות כשתיכננתי מה להגיד למנהל בית־הספר אחרי שנטפלנו אל הבנות.
הסתת נקודת המבט
יש לי זיכרון ברור מאותו אחר צהריים, למרות ששום דבר מיוחד לא קרה בו. באותן פעמים בהן הייתי עסוק במציאת הסברים עבור המנהל, ראיתי שזה עוזר לי להתנתק מהאירוע ולהסתכל עליו באובייקטיביות. הפעם, כשהרהרתי בחוסר ההגינות שנהגו בי חברי ללימודים, זה עודד אותי לנסות ולהסתכל גם על כך ביתר אובייקטיביות. אבל איך? חזרתי ודמיינתי לעצמי את פרטי התקרית. כאן הייתי אני וכאן היו הם. ניסיתי לראות דברים מהזווית שלהם, במקום מזו שלי. מצאתי, שזה נראה הרבה פחות מרושע מכפי שחשבתי. למעשה, הם לא חשו רגשות שליליים או שנאה כלפי או כלפי הורי. הם אפילו לא היו מודעים לעובדה שאני לובש מעיל חדש. אם היו מבחינים בכך, אולי היו יותר זהירים. בסך הכל הם עשו מעשה קונדס ועכשיו כבר שכחו מכל העניין. אם אני עדיין עסוק בכך, זה רק משום שאני עדיין כועס עליהם.
שאלתי את עצמי מה היה הלקח מהתפנית הזאת בנקודת המבט? בחנתי מחדש את התקרית. כאן הייתי, שוכב בתוך הבוץ במעילי החדש. וכאן היו הילדים האחרים, מוכנים ללכת הביתה. גיליתי שאני יכול לבחור עם מי להזדהות. זה היה אך טבעי להזדהות עם עצמי, מוטל על הרצפה. אבל מדוע עלי להזדהות עם עצמי? זו בהחלט לא היתה הבחירה המוצלחת ביותר במצב הספציפי הזה. אבל, עם מי מלבדי יכולתי להזדהות? כן, יכולתי להזדהות עם מישהו אחר, אבל בטווח הארוך זה לא בהכרח טוב יותר מאשר להזדהות עם עצמי. למה איני יכול פשוט להימנע מהזדהוּת ולהסתכל תמיד על הדברים באובייקטיביות, כשם שאני עושה ברגע זה?
 
לא זוכר מה קרה אחר כך, אבל מאז - התחלתי לאמץ לעצמי את נקודת המבט האובייקטיבית הזאת. זו לא היתה תוצאה של בחירה מודעת. הייתי עדיין צעיר מדי לכך. כנראה, שמלכתחילה היתה לי נטייה לאמץ לעצמי נקודת מבט אובייקטיבית, והתקרית הזאת רק עודדה נטייה זו בתוכי. האם בכולם טבועה נטייה כזאת? לא יודע. יש אנשים שמעוררים את הרושם ההפוך. בילדי, עכשיו כבר אנשים בוגרים, אני מוצא נטייה דומה, במידה זו או אחרת. לדבר אחד זה מביא אותך - אתה לא מצפה שחייך יהיו חגיגה אחת מתמשכת ואינך חש מרומה כשאתה נוכח בעובדה זו.
סדר הניקור
כשהייתי ילד, הורי נהגו להגביל את פעילויותי החברתיות, מתוך חשש שמאמץ יתר יזיק לניתוחי העיניים שעברתי בינקותי. כמובן שלא זכרתי את הניתוחים האלה והאמנתי שהורי רק השתמשו בהם כתירוץ נוח להשאיר אותי בבית. היה אז כבר "סדר ניקור" בקרב הילדים שגרו באותו רחוב והלכו לאותו בית־ספר. בראש ההיררכיה היו אלה שמשום מה הוריהם לא הטילו עליהם שום מגבלות. הם יכלו לצאת מהבית מתי שרצו ולהישאר בחוץ עד שעה מאוחרת. מי שהטילו עליהם יותר מגבלות בבית, נדחקו יותר לתחתית הסולם החברתי.
כמובן שבאותו זמן לא הייתי מודע לקיומו של המושג "סדר ניקור". דומני, שהתחילו להשתמש בו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, בעוד שהאירועים שאני מתאר כאן התרחשו במהלך המלחמה. עם זאת, הבנתי איזו השפעה שלילית על מעמדי החברתי יש למגבלות שהוטלו עלי.
בתקווה לתקן את המצב החלטתי לכתוב ספר. התחלתי אז לקרוא עיתונים יומיים ומאוד התרשמתי ממודעות שאמרו: "אדון/גברת, אתה/את מוזמן/מוזמנת לבקר..." הרעיון להרוג שתי ציפורים במכה אחת נראה לי כסמל היעילות הלשונית והחלטתי לאמץ אותו בספר שאכתוב. אני חושב שהשתמשתי במחברת עם כריכה קשה, שקיבלתי ליום הולדתי השביעי. הספר נפתח במילים: "כל ילד/ה צריך/כה חברה". הספר המשיך ותיאר את ההשפעה השלילית על קבלת הילד/ה בחברה בגלל המגבלות שהוטלו עליו/ה על ידי הוריו/ה. אני זוכר שאמי הראתה בגאווה את הספר לחברותיה אבל לא היתה לו השפעה חיובית על ההגבלות שמהן סבלתי.
חבורה סודית
שנים אחדות לאחר מכן הקימו אחדים מחברי חבורה סודית בשם אוכמ"ן - "אכול ושתה כי מחר נמות". מבחנים חמורים הועמדו בפני מי שרצו להצטרף לחבורה. היה עליהם להוכיח תושייה על ידי צבירת "מחסן" משמעותי של ממתקים, בעדיפות ברורה למי שעברו על החוק לשם כך. אני עצמי לא התקבלתי לאוכמ"ן, אבל הכרתי את פעילויותיה באמצעות חבר שהיה בין המייסדים. במשך הזמן, ילדים חדשים עברו לגור בשכונה. רובם באו מגרמניה. הוריהם נמלטו מהשלטון הנאצי והתיישבו בפלשתינה. אפשר היה בקלות להבחין בילדים אלה על פי מבטאם הזר, הביגוד האירופי שלהם שלא תאם לאקלים המקומי, והנימוסים שלהם שאנחנו, הוותיקים, לגלגנו עליהם. ילדים אלה הרחיבו את סדר הניקור שלנו, כך ששוב לא הייתי בתחתית הסולם.
אחד הילדים שבאו מגרמניה היה דניאל. הופתעתי מהשמועה שדניאל התקבל לאוכמ"ן. לא האמנתי לכך, אבל אותו חבר שלי ממייסדי אוכמ"ן, הסכים לספר לי על כך בתנאי שלא אגלה את הסוד לאף אחד אחר (אני מקווה שעל התחייבותי זו חלה עכשיו התיישנות...). הוריו של דניאל, אמר לי חברי, כתבו מכתב לראשי אוכמ"ן, בו הסבירו שדניאל, בהיותו בן למהגרים, מתקשה להיקלט בחבורת בני גילו המקומיים. הם ביקשו מאוכמ"ן לקבל אותו ולעזור לקליטתו. בתמורה, הציעו כל תמיכה שתידרש לחבורה. חברי הקבוצה התכנסו והחליטו לקבל את דניאל בתנאי שיספק את התקרובת להתכנסויות, דבר שהוריו נענו לו ברצון.
דניאל נשאר "יקה" במבטאו ובלבושו, אבל אני הייתי איתו בידידות במשך שנים רבות. בסופו של דבר היה לפרופסור בהנדסה אלקטרונית בארצות־הברית, כתב ספרים מקצועיים אחדים, התחתן והיה לאב ולסב. באחרונה גיליתי הודעה ממנו במשיבון הטלפוני שלי, בו אמר שהוא מגיע לביקור לישראל והציע שניפגש. לצערי, גיליתי את ההודעה מאוחר מדי, וכשניסיתי לחזור אליו, נאמר לי שכבר עזב וחזר לאמריקה.
לבכות בהרים
כמו במקרה של דניאל, פגישה נוספת עם אמי המנוחה כבר איננה אפשרית כמובן, אם כי מסיבות אחרות. בשנותיה האחרונות, אמי חייתה בעולם דמדומים משלה. פעם כתבתי דברים שאמרה, שנשמעו לי אז קרובים לדברי שירה.
 
לבכות, אני אומרת, אפשר רק בהרים. במישורים יש דאגה כזאת, הנהרות, הקצף על המים, העלים הירוקים של העצים, הנופלים על האדמה החומה. גבעול של קש שלא צריך להיות כאן, ליד האבן הזאת. מכל זה אי־אפשר לבכות. כל הזמן צריך לסדר. לשים את הדברים במקום: את הכיסא ליד השולחן, את החלון ליד הדלת, את הסדין, את הכרית, את הילדים ליד האמא, את המשוטים בסירה, את העננים בשמים. אין מתי לבכות. בהרים, הכל שונה. יש אוויר אחר. אפשר לנשום. יש סלעים.
 
ראיתי ציפור בהרים. שחורה מאוד, גדולה. אינני יודעת איך קוראים לציפורים כאלה. הן ישנן רק במקומות שהסלעים מתכופפים לתוך הנקרות שבעצים. שם הן חיות. ציפורים מאוד דתיות. פעם ראיתי אותן בסמינר לכמרים, על הגג. שתיהן הסתכלו אחת בשנייה וצחקו להן. הציפורים האלה תמיד צוחקות, ורק אנחנו בוכות בהרים.
 
גם המים הם לא המים שהיו שם. כשהייתי ילדה קטנה, אני זוכרת, המים היו דבר לגמרי אחר. אז אנשים לא חשבו שאפשר לשים אותם כך, סתם, בתוך ברזים. הם ידעו להעריך אותם. היום אנשים לא יודעים להעריך. פותחים את הברז ונותנים למים לזרום, כאילו זה לא אכפת.
 
אני זוכרת את המים שהיו פעם. הם היו מאוד צלולים. אפשר היה להסתכל ולראות את עצמך בתוכם. כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי להסתכל, וגם אנשים אחרים אהבו להסתכל בי. היום, מי רוצה לראות אשה זקנה?
 
אתמול חשבתי אם המים זוכרים אותי. עמדתי ליד הברז ושאלתי. הם לא ידעו. הם התביישו. לא היה להם מה להגיד לי. אז אני סגרתי אותם. פשוט, כמו שאלוהים סוגר בן־אדם. פתאום הוא סוגר, והבן־אדם נסגר. אותי הוא לא רוצה לסגור. הוא רוצה שאשאר. אז שיהיה כך. זה לא מוכרח להיות כמו שאומרים. אני נשארת ואומרת תודה רבה לאלוהים. ואם הוא יסגור, אז גם כן תודה רבה.
 
כבר סיפרתי על הציפור השחורה? היו לה גוזלים בקן והחתולים רצו לטרוף אותם. לא יכולתי למנוע זאת, אבל נתתי להם הרבה אוכל. אם יהיה להם אוכל, לא יטרפו את הגוזלים. אינני יודעת מה קרה. בקן הריק יש כמה נוצות. אולי הם עפו, אולי לא. אולי החתולים טרפו אותם. קשה מאוד לדעת. אני ממשיכה להאכיל אותם, כדי שלא יתאכזבו.
 
אני מסתכלת אל הצינור בחוץ. הוא לא מתעייף. הוא עומד שם ועושה את העבודה שלו. יש מעט אנשים שיכולים להיות כך: לעמוד, לעשות את הדברים שלהם, לא להגיד שום דבר. כשהמים צריכים לעבור, לתת להם לעבור. כשהמים מפסיקים, לא להתלונן. לא להשתעמם. לא להגיד מדוע המים לא באים היום.
 
זה מאוד מאוד ידידותי, מאוד קולגיאלי. כמו החברה שהיתה לי. מאוד אהבתי אותה. עכשיו היא איננה.
 
באביב פורחות שושנים. אינני יודעת אם זה שיר או באמת השושנים פורחות באביב. יש להן פרחים אדומים מאוד ואמא שלי היתה עושה מהם תמצית. תמיד חלמתי שתהיה לי גינה עם שושנה מטפסת סביב החלון ופרחים שייפלו למטה. לא ייפלו - יתכופפו למטה. אבל גרתי בקומות גבוהות. היו לי הרבה צמחים בעציצים, אבל זה לא אותו דבר. השושנה צריכה לגדול מלמטה, מן האדמה. היא שושנה אחרת, לא שושנה של עציצים.
 
אני מסתכלת בחדר ורואה הרבה ספרים. מי שגר פה היה בן־אדם חכם. היה לו טעם, סידר יפה את התמונות. אני אוהבת אותן. רואים גינה ובן־אדם שוכב וכתוב: "הוורדים שלי מתו". הוא בוכה. גם לי היתה פעם תמונה כזאת והיא היתה תלויה בדיוק במקום הזה. אני חושבת שהיו לי גם ספרים כאלה, אבל אני לא יודעת איפה זה היה. הייתי רוצה להכיר את מי שגר פה וסידר את הספרים האלה. עכשיו הוא איננו, וזה חבל.
 
האשה בתמונה הגדולה מוכרת לי. תמיד אני מסתכלת עליה ואינני יודעת מאין אני מכירה אותה. הבת שלי אומרת, שזו אני. ואני צוחקת ואומרת: זו אני? הלוא היא בחורה צעירה. היא לובשת כובע ומחייכת ומסתכלת לא לגמרי עליך, כאילו מתביישת. אני לא הייתי מתביישת אילו היו מציירים אותי. הייתי מסתכלת ישר בעיניים, אולי קצת הצדה.
 
הבת שלי אומרת דברים שאני לא מבינה. היא חושבת שאני לא זוכרת. אני שואלת אותך, איך אפשר לא לזכור דברים כאלה?

עוד על הספר

המנורה אילן עמית

פרק ראשון: יצאתי החוצה לבד
 


מזימת המבוגרים
יצאתי החוצה לבד. הרחובות היו סואנים. אנשים מבוגרים חמורי סבר חלפו מבלי לשים לב אלי. הם לבשו מכנסיים ארוכים בעוד אני, ילד קטן, לבשתי מכנסיים קצרים. רציתי שיבחינו בי, שלא יחשבו שאני סתם ילדון טיפש. חשבתי לעצמי - לא ברור לי למה - שהדרך הטובה ביותר להרשים את העוברים ושבים תהיה אם אדבר אנגלית. עדיין לא ידעתי אז אנגלית, אבל לעיתים קרובות שמעתי חיילים אנגלים, הודים או אוסטרלים משוחחים בחוץ, מתחת לחלוננו. יכולתי להבחין ביניהם בעזרת המדים השונים שלבשו וחשבתי שאני יכול לחקות את שפתם. הימים היו ימי מלחמה. בלילות היו חולפים בשמים מפציצי אויב איטלקיים או אחרים. צופר אזעקה היה מעיר אותנו והיינו ממהרים למטה, יחד עם שכנינו, למקלט הקטן בקומת המרתף. הכניסה לבית היתה מבוצרת בערימת שקי חול ואנחנו הילדים הצצנו החוצה, לשמי הלילה האפלים, שאורות הזרקורים סרקו אותם הלוך ושוב בניסיון ללכוד את מטוסי האויב. אזעקות הלילה האלה, מלוות בריח המיוחד של אנשים מנומנמים עטופים בשמיכותיהם, היו מפחידות ומרגשות כאחד. אחרי כמה שעות היתה נשמעת צפירת הרגעה.
הולך ברחוב, התחלתי לדבר אל עצמי באנגלית המדומה שלי. עד היום לא ברור לי מאין שאבתי את הרעיון, שמקובל לדבר אל עצמך בקול ברחוב. הצצתי בפניהם של העוברים ושבים לראות איזה רושם משאירה עליהם האנגלית שלי, אבל לא גיליתי שום תגובה מיוחדת. האם באמת לא התרשמו, או שמא הבחינו שהאנגלית שבפי אינה אמיתית? דחיתי את האפשרות האחרונה. ראשית, משום שהייתי משוכנע שהמלמול שלי היה ממש דומה לדבר האמיתי; ושנית, הרי היה עליהם לשים לב אלי עוד יותר אם אכן גילו את התרמית.
אני לא זוכר בדיוק מתי הגעתי למסקנה מוזרה בעניין. אולי אחרי כמה ניסיונות־נפל כאלה: האם ייתכן שכל האנשים האלה לא שמו לב אלי, גם לאחר שעשיתי מאמץ הירואי כל כך באנגלית שלי? לא, זה ממש לא סביר. אם כך, איך אפשר להסביר זאת? קרוב לוודאי, שאנשים אלה מכירים אותי היטב והם צופים בי בסתר. הם רוצים לראות איך אני מתנהג כאשר אני ברשות עצמי, כשנדמה לי שאיש אינו מתבונן בי. אז ילכו להורי ויספרו להם מה ראו, והורי יסבירו לי שכל זה היה מבחן. קיוויתי שיאמרו שעמדתי יפה במבחן הזה. אבל התקווה הזאת שלי מעולם לא התגשמה. לאט־לאט השלמתי עם עובדות החיים. מדוע, כילד קטן, הרגשתי תסכול כזה כשאנשים ברחוב לא הבחינו בי? אינני זוכר את עצמי כמי שמשתוקק כל כך למשוך תשומת לב (למרות שייתכן מאוד שנוח לי לחשוב כך היום).
 
פחדים ראשונים
זיכרון מוקדם נוסף שלי: אני נכנס למיטה, מכבים את האור ופתאום חוויה מוזרה: קירות החדר מתרחקים, פועמים, מלווים צפצוף הדומה לקול מכונית מתקרבת ואני צונח לתהום אינסופית, למרות שאני שוכב במיטתי בבטחה. תחושה זאת, שהיתה מפחידה ומרגשת כאחת, חזרה כל לילה.
ואז, פחד החל לתקוף אותי בעודי שוכב במיטה. לפי מיטב זיכרוני, הוא לא היה קשור לתחושה של הקירות המתרחקים ולצניחה לתהום, אבל זה היה בערך באותה תקופה. חשש כבד חדר ללבי שהורי, ובמיוחד אמי, יכולים פתאום למות. אבי היה שקוע בעיסוקיו המקצועיים והקהילתיים. אהבתי לטייל איתו, אבל היתה זו אמי שבה הייתי תלוי. בוודאי שלא אוכל להסתדר אפילו יום אחד בלעדיה. ומה אם תמות? מה יהיה עלי? הייתי כה מדוכא מהרעיון הזה, עד שפרצתי בבכי. אמי ניגשה לנחם אותי ואני, כפי שאני זוכר בבירור, אמרתי לה: "אמא, אל תמותי". אמי הבטיחה לי שאינה עומדת למות, עדיין לא. היה הכרחי להאמין לה, אבל ספק קל המשיך להטריד אותי ובלילה הבא הכל התחיל מחדש.
מאז, הרבה דברים השתנו. בסוף ימיו שמיעתו של אבי אבדה כמעט לחלוטין, והוא לא יכול היה לתקשר עם הסביבה. אמי, שהיתה אשה מאוד פעילה, סבלה בסוף ימיה מאלצהיימר. כל אחד מהם הגיע לגיל הנכבד של 92 שנים. שניהם מתו בעִתם וכך קיבלנו, אחותי ואני, את עובדת מותם. היכן היה אותו פחד קדום להישאר לבד שהעיק עלי כל כך כילד? אבי איבד את אביו־שלו בגיל צעיר, וכנער היה עליו לתמוך כלכלית במשפחתו. פעם אמר לי: "אינך בוגר באמת עד שאביך מת". היום אני נוטה להסכים איתו, ואני חושב שזה נכון גם לגבי אמך.
שנים אחדות מאוחר יותר התמודדתי עם פחד מסוג אחר. אבי עבד באותה תקופה מחוץ לעיר. לעיתים הגיע הביתה בסופי שבוע ולעיתים אנחנו נסענו לבקר אותו, במקום עבודתו. אך במהלך השבוע אמי ואני נשארנו בבית לבד. אחותי, שהיתה גדולה ממני בעשרים שנה, נישאה ועברה לגור הרחק מאיתנו. הייתי אז ילד בן תשע. הפחד הקודם - להישאר לבד בעולם אם אמי תמות - חלף, אבל דאגה אחרת השתלטה עלי: מה יהיה אם אמי תמות לפתע בשנתה? איך אדע זאת? מה אעשה אז? למי יהיה עלי להודיע על מותה ואיזה סידורים הכרחיים במצבים כאלה? נראה לי עכשיו, שהדאגה המרכזית שלי אז היתה הצורך הבלתי נמנע לגעת בגופה של אמי על מנת לבדוק אם היא בחיים או לא.
אמי היתה אשה נמוכה, יפהפייה, מאוד נשית, ששלטה בכמה שפות וידעה לצטט בעל־פה שירה קלאסית. הייתי עדיין מאוד קשור אליה, והדחייה שחשתי מהצורך לגעת בַגופה שתישאר אחרי מותה, לא נבעה בשום פנים מדחייה שחשתי כלפיה. כנראה שרגש זה נבע מפחדים של ילד צעיר מכל דבר הקשור במוות, בפחד מטומאה. מדוע גופה, ובמיוחד גופת אמך, אמורה להיות טמאה לגביך? באותה עת לא הגעתי למסקנה מודעת בעניין, אך חשתי דחייה אינסטינקטיבית, אותה אני יכול לחוש אף היום ממגע עם גופת מת, אם כי לא בקשר למי שקרובים לי, כמו אמי או אשתי.
איך מנגנים בפסנתר
גב' אלשטיין, אשה מבוגרת שגרה בדירה סמוכה לשלנו, היתה מורה לפסנתר. בתקופת הסרט האילם שכרו אותה ללוות סרטים בבתי הקולנוע. עכשיו לימדה פסנתר ילדות צעירות וילד אחד או שניים, שהיו חוזרים בהיסוס על אותה מנגינה, ואני הייתי מקשיב להם מבעד לקיר הדק שבין שתי הדירות. רק אחדים מתלמידיה הבודדים היו בוגרים יותר וניגנו מוזיקה יותר רצינית.
מסיבה כלשהי אמי לא שלחה אותי ללמוד אצל גב' אלשטיין. אולי משום שלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו כלכלית; ואולי משום שחשבה שאני עדיין צעיר מדי.
היתה לנו בבית מה שנקרא אז "עגלת תה" - שולחן זכוכית קטן עם ארבעה גלגלים, שעמדה ליד הכורסה בסלון שלנו. אני נהגתי לדמות שזהו פסנתר. הקשתי עליו באצבעותי ושמעתי באוזני רוחי שיר שחיבבתי באותו זמן: "לקרן הקיימת נעזור קרקע לגאול, וכל העם לנו בפועל ייתן כל". היום שיר כזה היה נחשב לג'ינגל, אבל אז התייחסנו אליו במלוא הרצינות. אני הייתי בטוח שכך מנגנים על פסנתר - אתה שר לעצמך שיר, מקיש על מנענעי הפסנתר באצבעותיך ומשמיע את המנגינה, בדיוק כפי שנהגתי לעשות על עגלת התה.
הייתי בכיתה א' או ב' כשהמורה שאלה מי מתנדב לנגן בפסנתר בטקס שאמור היה להיערך בבית־הספר. רק שניים הצביעו - שולמית ואני. התפלאתי מאוד, הרי כבר ידעתי שלנגן בפסנתר אין קל מזה. מדוע תלמידים אחרים לא הצביעו? המורה ביקשה משולמית וממני להישאר אחרי תום הלימודים, להראות את יכולותינו בנגינה. היא הובילה אותנו לחדר הפסנתר, שם כבר המתין לנו מנהל בית־הספר.
שולמית ניגנה ראשונה. האם את רוצה לנגן מתווים או בעל־פה? שאלה המורה. שולמית בחרה לנגן מתווים. נגינתה היתה איטית ומהוססת, דבר שייחסתי לבחירתה לנגן מתווים במקום לנגן שיר ששמעה באוזני רוחה. כשתורי הגיע, בחרתי לנגן בעל־פה והקשתי על הפסנתר בדיוק כשם שנהגתי לעשות על עגלת התה שלנו. הקשתי באצבעותי די במהירות את המנגינה של "לקרן הקיימת נעזור קרקע לגאול..". להפתעתי המוזיקה שבקעה מהפסנתר היתה מאוד שונה מזו שהתנגנה בלבי. לא יכולתי להבין מה קרה, אבל לא העזתי להראות בפומבי את התסכול שלי.
ימים אחדים מאוחר יותר אמי סיפרה לי שפגשה את מנהל בית־הספר, וזה שיבח אותי בפניה על הנגינה שלי. היא אמרה לי שהבטיחה לו שאינני לומד פסנתר ובוודאי שאני לא יודע לנגן. שולמית היתה היחידה שניגנה בטקס. זמן קצר אחרי זה, התחלתי ללמוד פסנתר אצל הגב' אלשטיין.
ילד ממושקף
הייתי בן 7 ושונה במשהו משאר התלמידים: הרכבתי משקפיים - דבר נדיר אצל הילדים של אז. הייתי ספורטאי גרוע בגלל מחלת עיניים מלידה, שהגבילה אותי מגיל צעיר. אבי היה מורה וסגן מנהל בית־הספר שלמדתי בו במשך 12 שנים, אם כי לא באותה חצר. בבית־הספר העממי הייחוס הזה עורר התנגדות. המורים נחשבו לאויבים והבן של המורה לבוגד פוטנציאלי. עם זאת, כשאנחנו, הבנים, הכנו מארב לבָנות לאחר הלימודים והפלנו את התיקים שלהן - דבר שעשינו לעיתים קרובות - אני הייתי זה שהוטל עליו להסביר למנהל למחרת היום שהבנות הן "שהתחילו" ולא אנחנו, הבנים. הייתי מאמץ את מוחי בבית למצוא הסבר משכנע, שהצליח לפחות לשכנע אותי, איך התפתחו הדברים. למחרת, נהג המנהל להקשיב לי ברצינות רבה. כל פעם מחדש האמנתי שהפעם הצלחתי להרשים אותו. למרות זאת, האירוע הסתיים תמיד בעונש שהטיל על כולנו. שוב נכשלתי במשימה המיוחדת שהוטלה עלי.
כשלא ארבנו לבנות בדרך הביתה, לא עצרנו ממטרות שהשקו את הדשא, ותוך כדי כך נרטבנו מכף רגל ועד ראש, או כשלא ניתרנו מקיר אל קיר (ואחד מאיתנו נפל במהלך הקפיצה ושבר את הלסת) - היינו מתכתשים. האלימות במריבות אלה התמקדה בדרך כלל באחד הבנים החלשים והפחות פופולריים, ובתוכם אני.
היו אלה ימי חורף ואמי קנתה לי מעיל חדש, שממש מצא חן בעיני. אני עדיין מסוגל לחוש באפי את הריח החדש של אותו מעיל. למחרת לבשתי אותו לבית־הספר בפעם הראשונה ושמחתי בו מאוד. אבל באותו יום הייתי אני המטרה לאלימות, שבסופה נזרקתי ארצה אל הבוץ. הילדים ברחו ואני קמתי על רגלי, מלא צער על המעיל החדש שלי, שהיה עכשיו מכוסה כולו בוץ.
חשתי עלבון, בעיקר כשחשבתי על הורי, שעבדו כה קשה וחסכו כסף כדי לקנות לי את המעיל החדש. כשהילדים זרקו אותי לבוץ, הם לא חשבו על העובדה הזאת. באתי הביתה, פרצתי בבכי וסיפרתי לאמי מה קרה. להפתעתי, היא הרגיעה אותי ואמרה שתוכל בקלות לנקות את המעיל והוא ייראה כחדש. אבל אני לא ויתרתי בקלות על רגשותי הפגועים והמשכתי להרהר שוב ושוב במה שקרה, כפי שנהגתי לעשות כשתיכננתי מה להגיד למנהל בית־הספר אחרי שנטפלנו אל הבנות.
הסתת נקודת המבט
יש לי זיכרון ברור מאותו אחר צהריים, למרות ששום דבר מיוחד לא קרה בו. באותן פעמים בהן הייתי עסוק במציאת הסברים עבור המנהל, ראיתי שזה עוזר לי להתנתק מהאירוע ולהסתכל עליו באובייקטיביות. הפעם, כשהרהרתי בחוסר ההגינות שנהגו בי חברי ללימודים, זה עודד אותי לנסות ולהסתכל גם על כך ביתר אובייקטיביות. אבל איך? חזרתי ודמיינתי לעצמי את פרטי התקרית. כאן הייתי אני וכאן היו הם. ניסיתי לראות דברים מהזווית שלהם, במקום מזו שלי. מצאתי, שזה נראה הרבה פחות מרושע מכפי שחשבתי. למעשה, הם לא חשו רגשות שליליים או שנאה כלפי או כלפי הורי. הם אפילו לא היו מודעים לעובדה שאני לובש מעיל חדש. אם היו מבחינים בכך, אולי היו יותר זהירים. בסך הכל הם עשו מעשה קונדס ועכשיו כבר שכחו מכל העניין. אם אני עדיין עסוק בכך, זה רק משום שאני עדיין כועס עליהם.
שאלתי את עצמי מה היה הלקח מהתפנית הזאת בנקודת המבט? בחנתי מחדש את התקרית. כאן הייתי, שוכב בתוך הבוץ במעילי החדש. וכאן היו הילדים האחרים, מוכנים ללכת הביתה. גיליתי שאני יכול לבחור עם מי להזדהות. זה היה אך טבעי להזדהות עם עצמי, מוטל על הרצפה. אבל מדוע עלי להזדהות עם עצמי? זו בהחלט לא היתה הבחירה המוצלחת ביותר במצב הספציפי הזה. אבל, עם מי מלבדי יכולתי להזדהות? כן, יכולתי להזדהות עם מישהו אחר, אבל בטווח הארוך זה לא בהכרח טוב יותר מאשר להזדהות עם עצמי. למה איני יכול פשוט להימנע מהזדהוּת ולהסתכל תמיד על הדברים באובייקטיביות, כשם שאני עושה ברגע זה?
 
לא זוכר מה קרה אחר כך, אבל מאז - התחלתי לאמץ לעצמי את נקודת המבט האובייקטיבית הזאת. זו לא היתה תוצאה של בחירה מודעת. הייתי עדיין צעיר מדי לכך. כנראה, שמלכתחילה היתה לי נטייה לאמץ לעצמי נקודת מבט אובייקטיבית, והתקרית הזאת רק עודדה נטייה זו בתוכי. האם בכולם טבועה נטייה כזאת? לא יודע. יש אנשים שמעוררים את הרושם ההפוך. בילדי, עכשיו כבר אנשים בוגרים, אני מוצא נטייה דומה, במידה זו או אחרת. לדבר אחד זה מביא אותך - אתה לא מצפה שחייך יהיו חגיגה אחת מתמשכת ואינך חש מרומה כשאתה נוכח בעובדה זו.
סדר הניקור
כשהייתי ילד, הורי נהגו להגביל את פעילויותי החברתיות, מתוך חשש שמאמץ יתר יזיק לניתוחי העיניים שעברתי בינקותי. כמובן שלא זכרתי את הניתוחים האלה והאמנתי שהורי רק השתמשו בהם כתירוץ נוח להשאיר אותי בבית. היה אז כבר "סדר ניקור" בקרב הילדים שגרו באותו רחוב והלכו לאותו בית־ספר. בראש ההיררכיה היו אלה שמשום מה הוריהם לא הטילו עליהם שום מגבלות. הם יכלו לצאת מהבית מתי שרצו ולהישאר בחוץ עד שעה מאוחרת. מי שהטילו עליהם יותר מגבלות בבית, נדחקו יותר לתחתית הסולם החברתי.
כמובן שבאותו זמן לא הייתי מודע לקיומו של המושג "סדר ניקור". דומני, שהתחילו להשתמש בו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, בעוד שהאירועים שאני מתאר כאן התרחשו במהלך המלחמה. עם זאת, הבנתי איזו השפעה שלילית על מעמדי החברתי יש למגבלות שהוטלו עלי.
בתקווה לתקן את המצב החלטתי לכתוב ספר. התחלתי אז לקרוא עיתונים יומיים ומאוד התרשמתי ממודעות שאמרו: "אדון/גברת, אתה/את מוזמן/מוזמנת לבקר..." הרעיון להרוג שתי ציפורים במכה אחת נראה לי כסמל היעילות הלשונית והחלטתי לאמץ אותו בספר שאכתוב. אני חושב שהשתמשתי במחברת עם כריכה קשה, שקיבלתי ליום הולדתי השביעי. הספר נפתח במילים: "כל ילד/ה צריך/כה חברה". הספר המשיך ותיאר את ההשפעה השלילית על קבלת הילד/ה בחברה בגלל המגבלות שהוטלו עליו/ה על ידי הוריו/ה. אני זוכר שאמי הראתה בגאווה את הספר לחברותיה אבל לא היתה לו השפעה חיובית על ההגבלות שמהן סבלתי.
חבורה סודית
שנים אחדות לאחר מכן הקימו אחדים מחברי חבורה סודית בשם אוכמ"ן - "אכול ושתה כי מחר נמות". מבחנים חמורים הועמדו בפני מי שרצו להצטרף לחבורה. היה עליהם להוכיח תושייה על ידי צבירת "מחסן" משמעותי של ממתקים, בעדיפות ברורה למי שעברו על החוק לשם כך. אני עצמי לא התקבלתי לאוכמ"ן, אבל הכרתי את פעילויותיה באמצעות חבר שהיה בין המייסדים. במשך הזמן, ילדים חדשים עברו לגור בשכונה. רובם באו מגרמניה. הוריהם נמלטו מהשלטון הנאצי והתיישבו בפלשתינה. אפשר היה בקלות להבחין בילדים אלה על פי מבטאם הזר, הביגוד האירופי שלהם שלא תאם לאקלים המקומי, והנימוסים שלהם שאנחנו, הוותיקים, לגלגנו עליהם. ילדים אלה הרחיבו את סדר הניקור שלנו, כך ששוב לא הייתי בתחתית הסולם.
אחד הילדים שבאו מגרמניה היה דניאל. הופתעתי מהשמועה שדניאל התקבל לאוכמ"ן. לא האמנתי לכך, אבל אותו חבר שלי ממייסדי אוכמ"ן, הסכים לספר לי על כך בתנאי שלא אגלה את הסוד לאף אחד אחר (אני מקווה שעל התחייבותי זו חלה עכשיו התיישנות...). הוריו של דניאל, אמר לי חברי, כתבו מכתב לראשי אוכמ"ן, בו הסבירו שדניאל, בהיותו בן למהגרים, מתקשה להיקלט בחבורת בני גילו המקומיים. הם ביקשו מאוכמ"ן לקבל אותו ולעזור לקליטתו. בתמורה, הציעו כל תמיכה שתידרש לחבורה. חברי הקבוצה התכנסו והחליטו לקבל את דניאל בתנאי שיספק את התקרובת להתכנסויות, דבר שהוריו נענו לו ברצון.
דניאל נשאר "יקה" במבטאו ובלבושו, אבל אני הייתי איתו בידידות במשך שנים רבות. בסופו של דבר היה לפרופסור בהנדסה אלקטרונית בארצות־הברית, כתב ספרים מקצועיים אחדים, התחתן והיה לאב ולסב. באחרונה גיליתי הודעה ממנו במשיבון הטלפוני שלי, בו אמר שהוא מגיע לביקור לישראל והציע שניפגש. לצערי, גיליתי את ההודעה מאוחר מדי, וכשניסיתי לחזור אליו, נאמר לי שכבר עזב וחזר לאמריקה.
לבכות בהרים
כמו במקרה של דניאל, פגישה נוספת עם אמי המנוחה כבר איננה אפשרית כמובן, אם כי מסיבות אחרות. בשנותיה האחרונות, אמי חייתה בעולם דמדומים משלה. פעם כתבתי דברים שאמרה, שנשמעו לי אז קרובים לדברי שירה.
 
לבכות, אני אומרת, אפשר רק בהרים. במישורים יש דאגה כזאת, הנהרות, הקצף על המים, העלים הירוקים של העצים, הנופלים על האדמה החומה. גבעול של קש שלא צריך להיות כאן, ליד האבן הזאת. מכל זה אי־אפשר לבכות. כל הזמן צריך לסדר. לשים את הדברים במקום: את הכיסא ליד השולחן, את החלון ליד הדלת, את הסדין, את הכרית, את הילדים ליד האמא, את המשוטים בסירה, את העננים בשמים. אין מתי לבכות. בהרים, הכל שונה. יש אוויר אחר. אפשר לנשום. יש סלעים.
 
ראיתי ציפור בהרים. שחורה מאוד, גדולה. אינני יודעת איך קוראים לציפורים כאלה. הן ישנן רק במקומות שהסלעים מתכופפים לתוך הנקרות שבעצים. שם הן חיות. ציפורים מאוד דתיות. פעם ראיתי אותן בסמינר לכמרים, על הגג. שתיהן הסתכלו אחת בשנייה וצחקו להן. הציפורים האלה תמיד צוחקות, ורק אנחנו בוכות בהרים.
 
גם המים הם לא המים שהיו שם. כשהייתי ילדה קטנה, אני זוכרת, המים היו דבר לגמרי אחר. אז אנשים לא חשבו שאפשר לשים אותם כך, סתם, בתוך ברזים. הם ידעו להעריך אותם. היום אנשים לא יודעים להעריך. פותחים את הברז ונותנים למים לזרום, כאילו זה לא אכפת.
 
אני זוכרת את המים שהיו פעם. הם היו מאוד צלולים. אפשר היה להסתכל ולראות את עצמך בתוכם. כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי להסתכל, וגם אנשים אחרים אהבו להסתכל בי. היום, מי רוצה לראות אשה זקנה?
 
אתמול חשבתי אם המים זוכרים אותי. עמדתי ליד הברז ושאלתי. הם לא ידעו. הם התביישו. לא היה להם מה להגיד לי. אז אני סגרתי אותם. פשוט, כמו שאלוהים סוגר בן־אדם. פתאום הוא סוגר, והבן־אדם נסגר. אותי הוא לא רוצה לסגור. הוא רוצה שאשאר. אז שיהיה כך. זה לא מוכרח להיות כמו שאומרים. אני נשארת ואומרת תודה רבה לאלוהים. ואם הוא יסגור, אז גם כן תודה רבה.
 
כבר סיפרתי על הציפור השחורה? היו לה גוזלים בקן והחתולים רצו לטרוף אותם. לא יכולתי למנוע זאת, אבל נתתי להם הרבה אוכל. אם יהיה להם אוכל, לא יטרפו את הגוזלים. אינני יודעת מה קרה. בקן הריק יש כמה נוצות. אולי הם עפו, אולי לא. אולי החתולים טרפו אותם. קשה מאוד לדעת. אני ממשיכה להאכיל אותם, כדי שלא יתאכזבו.
 
אני מסתכלת אל הצינור בחוץ. הוא לא מתעייף. הוא עומד שם ועושה את העבודה שלו. יש מעט אנשים שיכולים להיות כך: לעמוד, לעשות את הדברים שלהם, לא להגיד שום דבר. כשהמים צריכים לעבור, לתת להם לעבור. כשהמים מפסיקים, לא להתלונן. לא להשתעמם. לא להגיד מדוע המים לא באים היום.
 
זה מאוד מאוד ידידותי, מאוד קולגיאלי. כמו החברה שהיתה לי. מאוד אהבתי אותה. עכשיו היא איננה.
 
באביב פורחות שושנים. אינני יודעת אם זה שיר או באמת השושנים פורחות באביב. יש להן פרחים אדומים מאוד ואמא שלי היתה עושה מהם תמצית. תמיד חלמתי שתהיה לי גינה עם שושנה מטפסת סביב החלון ופרחים שייפלו למטה. לא ייפלו - יתכופפו למטה. אבל גרתי בקומות גבוהות. היו לי הרבה צמחים בעציצים, אבל זה לא אותו דבר. השושנה צריכה לגדול מלמטה, מן האדמה. היא שושנה אחרת, לא שושנה של עציצים.
 
אני מסתכלת בחדר ורואה הרבה ספרים. מי שגר פה היה בן־אדם חכם. היה לו טעם, סידר יפה את התמונות. אני אוהבת אותן. רואים גינה ובן־אדם שוכב וכתוב: "הוורדים שלי מתו". הוא בוכה. גם לי היתה פעם תמונה כזאת והיא היתה תלויה בדיוק במקום הזה. אני חושבת שהיו לי גם ספרים כאלה, אבל אני לא יודעת איפה זה היה. הייתי רוצה להכיר את מי שגר פה וסידר את הספרים האלה. עכשיו הוא איננו, וזה חבל.
 
האשה בתמונה הגדולה מוכרת לי. תמיד אני מסתכלת עליה ואינני יודעת מאין אני מכירה אותה. הבת שלי אומרת, שזו אני. ואני צוחקת ואומרת: זו אני? הלוא היא בחורה צעירה. היא לובשת כובע ומחייכת ומסתכלת לא לגמרי עליך, כאילו מתביישת. אני לא הייתי מתביישת אילו היו מציירים אותי. הייתי מסתכלת ישר בעיניים, אולי קצת הצדה.
 
הבת שלי אומרת דברים שאני לא מבינה. היא חושבת שאני לא זוכרת. אני שואלת אותך, איך אפשר לא לזכור דברים כאלה?