הצלחתם של מספרי הסיפורים

 1
 
מבול של גאונים
 על ההצלחה הלא-מובנת של יהודים

בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים כתב אבוט לורנס לוואל, הנשיא ה־22 של אוניברסיטת הרווארד, לאחד מעמיתיו, פרופסור לפילוסופיה:
 
הבעיה היא לא בכך שליהודים יש אופי רע, אלא שהם מבריחים את הלא-יהודים, ואחרי שהלא-יהודים הולכים, גם הם עוזבים... הכי טוב יהיה 'להודיע בכנות, שלדעתנו הדרך הטובה ביותר היא לא לקבל יותר מאחוז מסוים של אנשים מקבוצה שלא מתערבת עם השאר'.
אבל ככל הנראה, אנשי הפקולטה... יעדיפו לקבוע כלל שהמניעים שלו פחות גלויים לעין, והוא נותן לוועדת הקבלה את הסמכות לא לקבל אנשים בעלי תכונות... שמאפיינות יהודים.[3]
 
לוואל ידע שהגבלת מספר היהודים שמתקבלים להרווארד תיראה לא טוב, ולכן הקדיש זמן ומאמץ רבים לביצוע ההגבלה בצורה לא מפורשת. פעולותיו לא נבעו כנראה ממניעים אנטישמיים; לוואל היה צריך להתמודד, כמו האוניברסיטאות המובילות האחרות, עם נחשול של יהודים מוכשרים בצורה יוצאת דופן.
ואלה היו הנתונים:
•     בשנת 1900 היו כ-7% מהסטודנטים החדשים באוניברסיטת הרווארד ממוצא יהודי.
•     בשנת 1909 הם היוו 10%.
•     בשנת 1915 האחוז עלה ל-15%.
•     בשנת 1922 יהודים היוו 22% מכלל הסטודנטים החדשים.
•     שלוש שנים אחר כך הם היוו 28%.
 
זאת, בעוד אחוז היהודים מכלל האוכלוסייה בארצות הברית עמד באותו זמן על 3%.
הבעיה של לוואל היתה קטנה יחסית. באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק היוו היהודים בשלב מסוים כ־40% מכלל הסטודנטים. כבר ב־1908 פנה המנהל של אחד מבתי הספר הפרטיים המובילים בניו יורק לנשיא אוניברסיטת קולומביה. הוא התריע כי הורים רבים בבית ספרו חושבים שהתואר הראשון בקולומביה כולל מספר רב של סטודנטים "בעלי יתרונות חברתיים מועטים", דהיינו יהודים, שאין טעם ליצור איתם קשרי חברות ארוכי טווח. האליטה הלא־יהודית שקלה לשלוח את ילדיה לקולג'ים מחוץ לעיר, כי חשה שקולומביה הפכה להיות "יהודית" מדי.
בשנת 1918 התכנס ארגון הדיקנים של ניו אינגלנד, בראשות האוניברסיטאות הרווארד, ייל ופרינסטון, כדי לדון לראשונה בבעיית היהודים. הם חששו שהאליטה הפרוטסטנטית תימנע מלשלוח את ילדיה לקולג'ים שלהם, וכתוצאה מכך יפחתו מאוד התרומות.
לוואל, שהוביל את המהלך, פנה תחילה לחברי הפקולטה וניסה לשכנע אותם להטיל מכסות על קבוצות אוכלוסייה. היוזמה הזאת דלפה לעיתונות ב־1922, וגררה התנגדות מיידית מצד אירים ושחורים. היוזמה נעצרה מיד, אם כי באוניברסיטת קולומביה הוטלו מכסות קבלה מסוימות, שהצליחו להוריד את שיעור היהודים ל־20%.
לוואל חשב על כיוון אחר. אוניברסיטת הרווארד החליטה להפנות עורף לערים הגדולות ובראשן ניו יורק. היא עשתה מאמץ שיווקי ופנתה לצעירים בערים הקטנות. הרעיון היה להגיע לאוכלוסיות שבהן אחוז היהודים קטן יותר. תוצאת המהלך היתה הפוכה מהמצופה: בשנת 1925, כאמור, היו כבר 28% מהסטודנטים לשנה ראשונה (freshman) ממוצא יהודי.
האוניברסיטאות הגדולות היו אפוא בבעיה. כדי לבנות שיטת קבלה שתוכל להבדיל בין יהודים לשאינם יהודים ותיצור מכסות קבלה לא רשמיות, לוואל ערך מחקר קטן. הוא מינה ועדה אקדמית, שמטרתה לזהות ולחקור את מאפייני הסטודנטים היהודים באוניברסיטת הרווארד. כל סטודנט התבקש לענות על שאלון, שבסופו הוא סווג לאחת מארבע קטגוריות:
•     J1 = יש הוכחות חותכות לכך שהסטודנט יהודי;
•     J2 = יש הוכחות טובות לכך שהסטודנט יהודי;
•     J3 = יש אפשרות שהסטודנט יהודי;
•     אחר.
 
אחרי שבעה חודשים של ישיבה על המדוכה, הוציאה הוועדה דו"ח בן 104 עמודים. התוצאות היו חד־משמעיות: הישגי הסטודנטים היהודים גבוהים בצורה משמעותית מהישגי הסטודנטים האחרים. כך למשל, 28% מן היהודים קיבלו פרסי הצטיינות, לעומת 15% מהלא־יהודים.
נראה היה כי אם יעלו את הדרישות האקדמיות מן המועמדים החדשים (לפי אחד הרעיונות שהוצעו), אחוז היהודים רק יגדל. לא היתה ברירה אלא להוסיף קריטריונים שאינם אקדמיים לתהליך הקבלה. וכך, החל באמצע שנות העשרים הופיעה שיטת קבלה, הנהוגה בגרסאות שונות עד היום, שמשקללת הישגים אקדמיים עם קריטריונים של אופי ומנהיגות, מכתבי המלצה וראיונות קבלה אישיים. בימינו מדובר אולי בשיטה שמטרתה לייצג את כלל הכישורים והיכולות של המועמדים, ולא רק את הישגיהם בלימודים; אך בשנות העשרים היתה זאת הדרך היחידה שנמצאה לצמצם את אחוז היהודים באוניברסיטאות הגדולות.
אלה לא היו המגבלות היחידות שהוטלו על יהודים בארצות הברית של אותה תקופה. לקראת סוף המאה התשע־עשרה החל גל הגירה גדול של יהודים ממזרח אירופה. עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו את רוסיה וסביבותיה כ־2.4 מיליון יהודים, ומתוכם כשני מיליון הגיעו לארצות הברית, רובם לעיר ניו יורק. בתגובה לכך נקבעו בשנות העשרים של המאה העשרים מכסות הגירה קשוחות לארצות הברית.[4]
היהודים שהגיעו אז לניו יורק ברחו מהאנטישמיות שגאתה בשטחים שבשליטת רוסיה. נקודת המפנה היתה הפּרעות של שנת 1881, שכונו "הסופות בנגב". הפרעות פרצו בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני, שבו הואשמו כרגיל היהודים. אחרי הרצח התחוללו במשך כמה חודשים פוגרומים קשים בעיירות ובקהילות יהודיות. יהודים רבים נרצחו, קהילות שלמות נמחקו, וחלף זמן רב עד שהשלטון התעשת ועצר את הפורעים.
 

גרף 1: הגירה עולמית של יהודים, 1880-1930
גל ההגירה הגדול החל אחרי פרעות "הסופות בנגב" ברוסיה. הוא התחזק עד שנקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה, ואז התחדש. בסך הכול היגרו בשנים אלה יותר משלושה מיליון יהודים. היהודים היוו כ-10% מכלל המהגרים שהגיעו לארצות הברית בתקופה זאת, ורובם הגיעו מרוסיה ומפולין.

גל ההגירה של יהודים לארצות הברית לא היה מורכב, כמקובל היום, מאנשי אקדמיה או מעובדי היי־טק. רוב המהגרים הגיעו מעיירות בשולי האימפריה הרוסית, והם לא היו משכילים במיוחד. בניו יורק הם גרו בשכונות עוני ועסקו בכל מלאכה אפשרית רק כדי לשרוד. הדימוי הטוב ביותר למה שקרה אחר כך הוא קפיץ שהשתחרר.
נדגים את הדימוי הזה בעזרת סיפור קצר. בעבר נהגה עיריית ניו יורק לערוך מבחני אינטליגנציה לתלמידי בתי הספר הציבוריים. בשנת 1954 עבר פסיכולוג על תוצאות המבחנים, וסימן את כל הילדים שאובחנו כ"גאונים", דהיינו בעלי מנת משכל של 170 נקודות או יותר. כך איתר החוקר באותה שנה 28 ילדים "גאונים" בניו יורק. 24 מתוכם (85%) היו יהודים. היהודים היוו באותו זמן רק כרבע מאוכלוסיית ניו יורק. נדמה היה שאי־אפשר להתמודד עם מבול הגאונים היהודים שנחת על אמריקה.[5]
 
אנשים שהגיעו משום מקום
הבעיה שאיתה ניסה לוואל להתמודד היתה רק קצה הקרחון של ההצלחה חסרת התקדים של אנשים ממוצא יהודי במאה השנים האחרונות. בתקופה זאת הגיעו יהודים להצלחות גדולות בתחומים כמו מדע ומחקר, רפואה ומשפטים, יצירה ועסקים. לא מקובל לקטלג אנשים לפי מוצא, ובכל זאת, לצורך ההדגמה, נערוך רשימה קצרה ולא מסודרת של אנשים ממוצא יהודי ששינו את פני ההיסטוריה במאה השנים האחרונות.
בתחילת המאה העשרים הניח אלברט איינשטיין את היסודות לפיזיקה המודרנית. זיגמונד פרויד המציא את הפסיכואנליזה ורבים מממשיכיו היו גם הם יהודים (אדלר, אריקסון, פרום, מאסלו...). סאלק וסאבין פיתחו את החיסון נגד מחלת הפוליו.
רוברט אופנהיימר היה אבי פצצת האטום. רוברט אדלר היה אבי השלט המודרני לטלוויזיה. צ'רלס גינזבורג ניהל את הצוות שהמציא את קלטת הווידיאו.
בתחום המחשבים והאינטרנט, מיזמים רבים מספור הובלו על ידי אנשים ממוצא יהודי. סטיב באלמר היה חלק מהצוות שהוביל את "מיקרוסופט", לארי אליסון הקים את חברת "אורקל", לארי פייג' וסרגיי ברין את "גוגל", מארק צוקרברג את "פייסבוק". אנדרו גרוב הפך את "אינטל" למעצמה.
בתחום המחקר הכלכלי, ג'ון פון נוימן המציא את המיקרו־כלכלה מחדש כשהניח את היסודות לתורת המשחקים (הוא גם הוביל את פיתוחם של המחשב המודרני ושל פצצת המימן). עמוס טברסקי ודניאל כהנמן הפכו את התיאוריה המיקרו־כלכלית על פיה בשנות השבעים. במהלך מאה השנים האחרונות, אחוז גבוה מקרב הכלכלנים הבכירים, באקדמיה ובמוסדות הפיננסיים, היו יהודים. יהודים הקימו רבים מבנקי ההשקעות הגדולים: "גולדמן סאקס", "להמן ברדרס", "בר סטרנס", "סלומון ברדרס" ואחרים.
בהוליווד, שישה מבין שמונת האולפנים הגדולים שצמחו בתחילת המאה העשרים הוקמו על ידי יהודים: "יוניברסל", "פוקס המאה העשרים", "פאראמאונט", "וורנר ברדרס", "מטרו־גולדווין־מאיירס" ו"קולומביה". יהודים רבים פעלו גם בשני האולפנים האחרים.
רבים מהעיתונים ומסוכנויות הידיעות הגדולות בארצות הברית הוקמו על ידי יהודים: "וושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס", רשת "בלומברג". כך גם הוצאות ספרים גדולות כמו "רנדום האוס" ו"סיימון ושוסטר".
בתחילת המאה העשרים היה הארי הודיני מלך מופעי הקסמים. בשנות השלושים המציאו ג'ו שוסטר וג'רי זיגל את סופרמן. ג'ורג' ואיירה גרשווין הביאו למהפכה במוזיקת הג'ז. בשנות הארבעים החל הגנגסטר באגסי סיגל לבנות את לאס וגאס כעיר הימורים. בשנות החמישים הפך האמרגן נורמן גרנץ את הזמרת אלה פיצג'ראלד לגדולה מכולן. בשנות השישים עשה בריאן אפשטיין מהלך גדול הרבה יותר עם להקת הביטלס. סטן לי המציא באותו זמן את ספיידרמן. בשנות השבעים, בוב דילן, פול סיימון ולאונרד כהן עיצבו בשיריהם את רוח התקופה.
אייזק אסימוב הגדיר חוקים לרובוטים, והצוות המוביל של החללית "אנטרפרייז", ויליאם שטנר ולאונרד נימוי, פרץ בטלוויזיה את גבולות החלל. בתחום ההומור פרצו את הדרך אמנים כמו גראוצ'ו מרקס ואחיו, ואחריהם הופיעו מל ברוקס, וודי אלן, ג'רי סיינפלד, לארי דיוויד ואחרים.
במוזיקה הקלאסית כיכבו לאונרד ברנשטיין, יאשה חפץ ואייזק שטרן. מרבית מחזות הזמר המצליחים של ברודוויי נכתבו על ידי יהודים: "קברט", "שורת המקהלה", "שיקאגו", "המלך ואני", "גברתי הנאווה", "חנות קטנה ומטריפה" ועוד. יהודים הקימו מותגים רבים: למשל, "ליוייס", "רלף לורן", "קלווין קליין", "הלנה רובינשטיין", "אסתי לאודר", "גאפ", "האגן דאז" ו"בן אנד ג'ריז".
גם היהודים החיים במדינת ישראל, למרות מצב המלחמה התמידי ששורר בה, הגיעו להישגים משמעותיים. בתחום הטכנולוגי נחשבת ישראל למעצמה. בשנת 2002 היא דורגה במקום השלישי בעולם בכמות הפטנטים למספר תושבים. עוזי גל פיתח את תת־המקלע עוזי. שמחה וישעיהו בלאס המציאו את הטפטפות ושינו את פני החקלאות. חיים רבינוביץ' ונחום קידר פיתחו את העגבניות מזן שרי. דב מורן עמד בראש הפיתוח של הדיסק און־קי, זיכרון הפלאש הנייד. עדי שמיר פיתח את שיטת ההצפנה RSA, שעליה מתבססת מרביתה של העברת המידע המוצפן באינטרנט.
נעצור כאן, כי הנקודה הובנה בוודאי. ננסה אפוא לתאר כעת את הצלחתם של יהודים בצורה מסודרת יותר. לשם כך נבחין בין שני סוגי הצלחה: הצלחה פנומנלית ברמה האישית והצלחה מעמדית.
 
הצלחה אישית
הסוג הראשון, ההצלחה האישית, שייך למתי המעט, הגאונים שהגיעו לפסגה. כאלה הם למשל חתני פרס נובל או מי שזכו להכרה בינלאומית דומה, אנשים שצברו רכוש אגדי או שהיתה להם השפעה של ממש על העולם ועל מהלך ההיסטוריה.
נדגים את הסוג הזה של הצלחה על ידי ניתוח הפרסים המובילים בעולם. פרס נובל, היוקרתי ביותר בעולם המדע בעיקר, מוענק בשש קטגוריות החל ב־1901 (נובל בכלכלה ניתן רק החל ב־1969). בכל אחת מהקטגוריות נע אחוז היהודים בין 9% ל־53% מחתני הפרס.[6] כדי להבין את משמעותם של האחוזים האלה יש לזכור כי עד השואה היוו יהודים רק כ־2% מאוכלוסיית העולם, ואחוז זה ירד משמעותית בעקבות השואה (וכתוצאה משיעור הגידול הגבוה של קבוצות אוכלוסייה אחרות). מדובר אפוא בהצלחה יוצאת דופן.
גם כשמדובר בפרסים על כתיבה ויצירה, כדוגמת פרס פוליצר (שמתמקד בתחום העיתונות והכתיבה), פרס האוסקר (תחום הקולנוע) ופרס טוני (תיאטרון ומחזות זמר), אנחנו מגלים אחוזים גבוהים של יהודים. כך למשל, יהודים מהווים 36% מזוכי פרס האוסקר על תסריט מקורי ו־50% מזוכי פרס האוסקר על פסקול.
הצלחה אישית יכולה להימדד כמובן גם בכסף. מעטים הם היהודים שעושרם מופלג, ובכל זאת גם בקרב עשירי העולם מיוצגים יהודים בצורה לא פרופורציונלית. ברשימות "האנשים העשירים ביותר" שפרסם מגזין "פורבס" במהלך שנות התשעים של המאה שעברה, היו יותר מרבע מהאנשים ממוצא יהודי. בארצות הברית לבדה, 45% מבין ארבעים האמריקנים העשירים ביותר היו ממוצא יהודי. ברשימת חמישים הפילנתרופים המובילים שפרסם המגזין "ביזנס וויק" ב־2004, הופיעו תשעה־עשר יהודים (38%).[7]
יהודים הופיעו ברשימות כאלה בהיקפים רחבים גם מוקדם יותר. מחקר מקיף שבחן את קבוצת האנשים העשירים ביותר בבריטניה במהלך המאה התשע־עשרה ועד מלחמת העולם השנייה (1809-1939) הראה כי כ־14% מהם היו יהודים. שיעור היהודים באוכלוסיית בריטניה באותה תקופה היה כ־0.4%.
דרך אחרת למדידת הצלחה אישית יוצאת דופן היא לפי הכניסה לרשימות של "גדולי עולם". בשנת 2002 ערכה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה משאל בקרב אלפי חבריה, בניסיון לקבוע מיהם מאה הפסיכולוגים המשפיעים ביותר במאה העשרים. 39% ממי שנבחרו היו ממוצא יהודי.[8]
גם ברשימות אחרות ניתן למצוא אחוז גבוה במידה לא פרופורציונלית של יהודים. רולנד טרנר פרסם ב־1988 ספר שמציג כחמש מאות מהוגי הדעות הבולטים במאה העשרים. 30% מתוכם היו ממוצא יהודי.[9] בספר ה"מי ומי" (who's who) שפורסם בארצות הברית לשנים 1994-1995, הופיעו יהודים ביחס של יותר מפי שישה־עשר מחלקם באוכלוסייה.
ובהקשר ספורטיבי יותר, בשנים 1851-2000 היו כמעט מחצית מהשחמטאים בדרגת מאסטר ממוצא יהודי. תופעה דומה נמצאה גם בתחום הברידג'.
 
הצלחתם של ההמונים
סוג ההצלחה השני הוא הצלחתם הכלכלית של האנשים המשתייכים למעמד הבינוני. כאן מדובר באנשים שהגיעו לרמת חיים גבוהה, לא לעושר מופלג. גם כאן רואים שיהודים מצליחים בממוצע להגיע למצב כלכלי טוב יותר מזה של שכניהם, וזאת על אף תנאי פתיחה שאינם בהכרח טובים יותר. כך למשל, ניתן לראות בסקרים שהיהודים בארצות הברית מרוויחים בממוצע יותר מקבוצות אוכלוסייה אחרות (כדוגמת פרוטסטנטים וקתולים), והם בעלי השכלה גבוהה יותר.[10] גם בתקופות קדומות, החל בימי הרומאים, עבוֹר בתקופה המוסלמית וכלה בימי הביניים, יש עדויות לכך שמצבם של יהודים היה טוב בממוצע ממצבם של אחרים, למעט בתקופות של פוגרומים וגירושים.
לאורך ההיסטוריה, יהודים רבים עסקו בתחומים כמו מסחר וכספים. בדרך כלל היה העיסוק מלוּוה בהגבלות קשות מצד השלטונות. התהליך התנהל לרוב כך: יהודים גורשו או ברחו מאזור אחד והגיעו לאזור חדש. השלטונות באותו אזור חדש רצו לנצל את יכולותיהם בתחומים כמו מסחר וכספים, ולכן הסכימו לסבול את נוכחותם. כך למשל, חלק גדול מגל ההגירה של יהודים מתום ימי הביניים כוּון למזרח אירופה, למדינות כמו פולין, ליטא ואוקראינה, וזאת בשל הרצון של השלטונות לבסס מעמד ביניים במדינות שהיו נחשלות יחסית למערב.
באזור החדש, יהודים לא הורשו להיכנס לשכבות החזקות באוכלוסייה, שכללו בדרך כלל את אנשי הצבא, השלטון והדת. במקרים רבים הם גם אולצו לשלם מסים גבוהים (בעולם המוסלמי היה מדובר במס "סובלנות" שהוטל על כל מי שאינו מוסלמי).
הם עסקו אפוא רק בתחומים שהותרו להם. למשל מסחר: באירופה של סוף ימי הביניים עבר אחוז גבוה מהמסחר דרך ידיהם של סוחרים יהודים. וכך גם בתחום הכספים: יהודים רבים שימשו מתווכים בין בעלי הקרקעות והרכוש לבין האיכרים. הם שילמו לבעל הקרקע סכום גבוה תמורת הזכות לגבות למענו את דמי השכירות. לאחר מכן היו צריכים להפעיל לחץ על האיכרים שישלמו להם. כך הפכו לגורם מתווך חשוב בכלכלה, אך הפכו מושא לשנאתם של כל הצדדים.
במקרים רבים, המומחיות של יהודים התפשטה אט־אט גם לאוכלוסייה הכללית. לאחר תקופה מסוימת הופיעה להם תחרות בדמותם של ארגונים מקצועיים וגופים דומים. השילוב של תחרות עם שנאה ליהודים, כמי שמייצגים את בעלי ההון, הביא ללחץ מצד האוכלוסייה על השלטונות, במטרה להגביל את "התחרות הלא־הוגנת". המגבלות על היהודים הופיעו בצורות שונות: הכבדת עול המסים, איסור על פעילות במקומות ובזמנים מסוימים, מכסות על כמות סטודנטים או על קבלה לגופים ממשלתיים ועוד. לעתים הופיעו רדיפה פיזית והחרמת רכוש ולבסוף גירוש בפועל. תהליך כזה התרחש פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, אולם במרבית המקרים הוא לא מנע מיהודים להתאושש ולהגיע שוב לרמת חיים גבוהה מזו של סביבתם.
כדי להדגים את הצלחתם של יהודים בהשגת יציבות כלכלית על אף המגבלות שהוטלו עליהם, נסתכל על אירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, בין שתי מלחמות העולם:
• באוסטריה שבין מלחמות העולם היוו היהודים כ־3% מהאוכלוסייה, אך כ־27% מהמרצים באוניברסיטאות.
• בגרמניה, בתקופת רפובליקת ויימאר, היהודים היוו פחות מ־1% מהאוכלוסייה, אך היו 16% מהרופאים, 15% מרופאי השיניים ו־25% מעורכי הדין.
• בפולין של 1931, יהודים היוו כ־10% מהאוכלוסייה, אך היו 56% מהרופאים הפרטיים, 33% מעורכי הדין ו־24% מהרוקחים.
• ברוסיה של אותה תקופה, היהודים היוו פחות מ־2% מהאוכלוסייה, אך היו 9% מהקצינים באקדמיה הצבאית ו־15% מבוגרי האוניברסיטאות. שלושים שנה אחר כך, אף שהמשטר הסובייטי נקט פעולות נמרצות להגבלת צעדיהם של יהודי ברית המועצות ולפגיעה בהם, הם היוו כ־8% מאנשי האקדמיה, כ־15% מהרופאים, כ־9% מהסופרים והעיתונאים, כ־11% מהשופטים ועורכי הדין וכ־8% מהשחקנים.[11]
 
בהיעדר סטטיסטיקה זמינה ניתן רק לנחש כי גם כיום שיעורם של יהודים במקצועות אלה, ובמקצועות חדשים כמו טכנולוגיה ומחשבים, גבוה מאוד יחסית לחלקם באוכלוסייה.
אלו הם אפוא שני סוגי ההצלחה של יהודים: יש שהגיעו להצלחה אישית יוצאת דופן, ורבים אחרים הצליחו להימנות עם המעמד הבינוני, למרות הקשיים שבפניהם ניצבו.
קשה לתפוס את הצלחתם של יהודים לעומקה ולרוחבה, שכן הנתונים נדמים לעתים פשוט כטעות, כאילו הסטטיסטיקה משקרת. כתוצאה מכך, כותבים וחוקרים רבים החלו להתייחס להצלחות אלו כאל מובנות מאליהן. יהודי כלשהו הצליח משום ש"יהודים טובים בתחום הזה מאז ומתמיד". הוא איש כספים טוב משום ש"יהודים עסקו בכספים מאז ומתמיד". הוא עורך דין מוצלח משום ש"ליהודים לא היתה ברירה אלא לעסוק במשפטים, שהרי לשם דחקה אותם החברה".
טענות כאלה מייצגות תפיסת עולם פיאודלית, שהתאימה אולי להעברת שדות חיטה בין דורות של חקלאים, אך לא למקצועות חופשיים שבהם עסקינן. אמנם לבנו של רופא יהיה קל יותר להיכנס לעולם הרפואה, כי שמע עליו בבית. אולם עדיין יהיה עליו ללמוד ולהתמחות במשך שנים רבות ולהוכיח את עצמו באופן אישי. ייחוס האבות שלו, כמו גם הייחוס היהודי שלו, לא ימנע ממנו להיכשל אם הוא אינו מוכשר דיו לעסוק במקצוע. בניגוד לתפיסה הפיאודלית, תחומי ההצלחה של יהודים דרשו לא רק "התאמה לתנאי הסביבה" או היכרות מוקדמת מבית, אלא גם הרבה מאוד יכולות אישיות והתמדה. לא כל מי שאוסרים עליו להיות חקלאי הופך בקלות לרופא או לעורך דין.
 
קץ ההיסטוריה?
יש הטוענים כי ההצלחות המרשימות של יהודים מוגבלות מאוד בזמן ובמקום. מדובר, כך אומרים, בתופעה חדשה, שנובעת מצירוף נסיבות יוצא דופן. היא צצה במאה השנים האחרונות ועשויה להיעלם שוב בקרוב. כראיה לכך מביאים הטוענים את הקושי למצוא אישים יהודים בולטים בתקופת הרנסנס או בתחילת המהפכה התעשייתית. יהודים פרצו לקדמת הבמה רק במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים, ובעיקר במדינות מערב אירופה וארצות הברית.[12]
כיום, כך אומרים, חלון ההזדמנויות של יהודים הולך ונסגר. שיעור ההשכלה בקרב לא־יהודים מבטל את היתרון שהיה אולי ליהודים. האוניברסיטאות במערב מתמלאות בסטודנטים ממוצא אסייתי, שמצליחים לא פחות. לטענתם, ההצלחה הפנומנלית תסומן בסופו של דבר בספרי ההיסטוריה כאירוע חריג וחד־פעמי.
קשה להוכיח או להפריך טיעון כזה. רק בעוד מאה או מאתיים שנה נוכל לדעת מה קרה בפועל. עם זאת, אנחנו טוענים כי הצלחתם של יהודים לא היתה מקרית. תרבות היהודים, כפי שנראה, היא חממה ליצירת אוונגרד ממוסד. היא מייצרת אנשים שנכנסים בכל פעם לתחומים חדשים וזוכים בהם להצלחה.
כדי שאדם יוכל לבלוט מעל האחרים חייבים להתקיים שני תנאים. ראשית, הנסיבות צריכות להיות מתאימות. אם פיזיקאי גאון כמו אייזק ניוטון היה נולד בפקיסטן של המאה השתים־עשרה, ככל הנראה הוא לא היה מגיע לאותה השפעה שהיתה לו על העולם המערבי. שנית, אותו אדם צריך לדעת לנצל את ההזדמנות שניתנה לו. אם נמשיך בדוגמה של ניוטון, לאנשים רבים נפלו תפוחים על הראש, אבל רק ניוטון ידע (לפי האגדה) להגדיר בעקבות אותו מקרה את חוק הגרביטציה.
כשבוחנים את ההיסטוריה מגלים כי התקופה המודרנית שונה מאוד מתקופות קודמות. היא מאופיינת בדינמיות רבה של האוכלוסייה, ומאפשרת לאנשים רבים להשתתף בפעילות הכלכלית והיצירתית. בתקופה כזאת יש אפשרות להצלחה גם בעבור מי שהגיעו משולי החברה, כדוגמת היהודים של תחילת המאה העשרים. בתקופות קדומות יותר היה קשה להצטרף לחבורה המצומצמת שהיוותה אליטה שלטונית, כלכלית או רוחנית. זאת הסיבה שרואים הצלחה של יהודים באחוזים גבוהים דווקא בתקופה המודרנית.
 
יהודים ורנסנס
כאשר מדובר בתקופות כמו הרנסנס או המהפכה התעשייתית, שהזכרנו קודם לכן, ניתן להסביר בדרך נוספת את היעדרם של יהודים מרשימת האנשים שהובילו את התקופה. נבחן כדוגמה את תקופת הרנסנס.
תקופת הרנסנס החייתה את תחומי המדע והיצירה אחרי אלף השנים של ימי הביניים, והביאה אותם לשיאים חדשים. פעלו בה אישים כמו דה־וינצ'י, מיכלאנג'לו, קופרניקוס וקפלר. תקופת הרנסנס היוותה מעין חיץ בין ימי הביניים והעת החדשה. נהוג להגיד שהיא החלה בעקבות מגפה קשה של דֶבר, שדיללה את אוכלוסיית אירופה באמצע המאה הארבע־עשרה. היא נמשכה, לפי הגדרות שונות, עד המאה השבע־עשרה, והתרכזה בעיקר באיטליה.
ואיפה היו היהודים בזמן הזה? מדוע הם לא מופיעים ברשימת אנשי הרנסנס? ובכן, היהודים היו טרודים בתקופת הרנסנס במשימה אחרת - הישרדות. שימו לב:
בשנת 1421 גורשו היהודים מהערים וינה ולינץ. ב־1424 הם גורשו מקולון, ב־1439 מאאוסבורג, ב־1442 מבאוואריה, ב־1454 ממוראביה, ב־1485 מפרוג'יה, ב־1486 מויסנצה, ב־1488 מפארמה, ב־1489 ממילאנו ומלוקה, ב־1494 מפירנצה ומכל חבל טוסקנה. וכך, במשך כל תקופת חייו של לאונרדו דה־וינצ'י (1452-1519), למשל, גורשו היהודים מדי כמה שנים מהערים באזורים שבהם פרח הרנסנס.
הם לא גורשו רק מאזורים אלה, כמובן. באותה תקופה עמלו שליטי ספרד על גירוש כל היהודים שבתחומם, מהלך שסופו היה ב־1492. ארבע שנים אחר כך גורשו היהודים גם מפורטוגל, וכך הושלם מהלך גירוש שלם גם בקצה המערבי של אירופה. גלי ההגירה של היהודים נמשכו לכיוון הארצות המתפתחות בצפון ובמזרח. רבים מהיהודים הללו מצאו את מקומם בסופו של דבר באזור פולין.
גם אם מראש לא היה סיכוי רב שיהודי יקבל תמיכה מהאליטה שמימנה את הפעילות היצירתית של גאונים כמו מיכלאנג'לו, הרי שבעקבות הגירושים סיכוייו ירדו עוד יותר. זאת אחת הסיבות המשמעותיות לכך שיהודים לא בלטו בתקופת הרנסנס.
לעומת זאת, בזמנים שבהם התנאים החיצוניים לא הגבילו את היהודים יתר על המידה, ניתן למצוא אחוז גבוה של יהודים בקרב המדענים. ג'ורג' סרטון, היסטוריון של המדע מאוניברסיטת הרווארד, ערך רשימה של המדענים הידועים שפעלו בשנים 1150-1300, ממש ערב תקופת הרנסנס. הרשימה שלו כוללת 626 מדענים. 95 מתוכם היו יהודים. זהו שיעור של 15%, שיעור גבוה בהרבה משיעור היהודים באוכלוסייה באותה התקופה.[13]
תקופה זאת חופפת בחלקה לתור הזהב היהודי בספרד, שנמשך בין המאה התשיעית למאה השלוש־עשרה. תור הזהב הופיע בעקבות הפלישה המוסלמית לחצי האי האיברי בתחילת המאה השמינית. תחת השלטון המוסלמי (בספרד, במצרים וכן במזרח הקרוב) היהודים נהנו מאקלים פוליטי נוח יחסית, שאִפשר פעילות של חשיבה, מחקר ויצירה. בתקופה זאת פעלו פילוסופים ומשוררים יהודים כדוגמת הרמב"ם, אבן גבירול ויהודה הלוי. פעולתם של יהודים רבים חרגה לעתים קרובות מחוץ לגבולות הקהילה שלהם. ברחבי העולם המוסלמי הם פעלו כסוחרים, אמנים ורופאים, וחלקם הגיעו לעמדות בכירות. כך למשל רופאו האישי של הכליף עבד אל רחמן ה־3 (912-961) היה היהודי חיסדאי אבן שפרוט.
 
מתי מופיעה הצלחה של יהודים?
תור הזהב היהודי בספרד מדגים תופעה שחזרה על עצמה במהלך ההיסטוריה: הצלחתם של יהודים הופיעה בעקבות פעולה משותפת של שני תהליכים נפרדים, חיצוני ופנימי.
 

גרף 2: שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית בשנים 1000-2000
הגרף מציג את מספר היהודים לכל אלף איש. ניתן לראות שהמספר יורד בצורה עקבית עד המאה השמונה-עשרה, אז מתחילה קפיצה גדולה במספר היהודים, והאחוז שלהם מכלל האוכלוסייה מגיע כמעט עד 1% במאה התשע-עשרה. הירידה הגדולה בשיעורם במאה העשרים נובעת הן מרצח יהודים בשואה והן מהגידול המשמעותי שחל באוכלוסייה הכללית.

התהליך החיצוני התרחש כאשר החברה הלא־יהודית התירה ליהודים להשתלב בה. לעתים היה מדובר באישור חלקי לעסוק בתחומים מסוימים, ולעתים באישור גורף להיות חברים שווי זכויות בחברה ובמדינה.
התהליך הפנימי, בתוך הקהילה היהודית, היה חשוב לא פחות. הקהילה היתה צריכה לאפשר לחבריה לרכוש השכלה שאינה רק דתית ולפעול מחוץ לגבולותיה מבלי לחשוש מנידוי. כוחה של הקהילה בחייהם של יהודים היה גדול, אף יותר מכוחה של המדינה שבה חיו. הסמכויות של מנהיגי הקהילה נבעו מהנורמות ומהחוקים שנקבעו ברובן על ידי הדת. קל להבין מדוע מנהיגים כאלה נטו להגביה את החומות סביב הקהילה. הם רצו לשמר את כוחם ואת רוח הקהילה, כפי שהם הבינו אותה.
לסיכום, לא מדובר כנראה ב"קץ ההיסטוריה". התופעה של יהודים מצליחים לא הבליחה רק במאה השנים האחרונות. צירוף של תהליכים חיצוניים ופנימיים הוא שיוצר את התנאים המתאימים להצלחה של יהודים.
עם זאת, במאתיים השנים האחרונות אנחנו חוזים בהשתאות באחוזי ההצלחה ומתקשים להסביר אותם. כדי שנוכל להבין טוב יותר את מקורותיה של הצלחה זו, כדאי להתארח לרגע בארמונו של הקיסר יוזף השני.
 
אנו, יוזף השני
 
אנו, יוזף השני, קיסר המלכות שנבחר בחסד אלוה, מגדיל המלכות בכל עת, מלך בגרמניה, בהונגריה, בבוהמיה וכו', ארכידוכס של אוסטריה, דוכס של בורגונדיה ולוטרינגיה וכו' וכו', שולחים לכל אחד את חסדנו, ובחסדנו מודיעים לכם בזה:...[14]
 
כך נפתח "צו הסובלנות", שבו הורה יוזף השני קיסר אוסטריה על מתן אמנציפציה (שוויון זכויות) ליהודים שבתחום שלטונו. השנה היתה 1781. פרנץ יוזף התיר ליהודים ללמוד בבתי הספר של הנוצרים, לעבוד כשוליות אצל נוצרים, לנהל מסחר מכל סוג ולשכור בתים בכל מקום שירצו. הקיסר גם ביטל את חובת גידול הזקנים שחלה על היהודים, והרשה ליהודים לצאת מבתיהם בימי ראשון ובחגים נוצריים גם לפני השעה 12 בצהריים.
מטרתו של הקיסר לא היתה בהכרח להכיר ביהודים כבני אדם שווי זכויות. הוא רצה שישלמו עוד מסים, ואם לא - שיתפתו להתנצר. לצורך כך הוסיף וקבע בצו הסובלנות, שיש להפסיק להשתמש בשפות עברית ויידיש. צו הסובלנות הותיר על כנן מגבלות רבות, והוא יושם בצורה חלקית בלבד בתחומי הממלכה. אולם הוא גילם בתוכו חשיבה שונה, שהתקדמה לאִטה במאה השנים הבאות באירופה.
בסוף המאה השמונה־עשרה, מצב היהודים באירופה לא היה מזהיר במיוחד. רבים מהם היו כלואים בגטאות (הגטו הראשון, בעיר ונציה, הוקם ב־1515). יכולת התנועה וחופש העיסוק שלהם היו מוגבלים, והם סבלו מהתעללויות מצד השלטונות. הנה כך תואר הגטו היהודי של פרנקפורט:
 
הגטו בפרנקפורט היה תחום בחומות גבוהות ובשלושה שערים כבדים שננעלו בלילה וכן בימי ראשון ובחגים הנוצריים...
[הוא] הכיל סמטה אחת צרה וחשוכה, מצחינה וטחובה, ה"יודנגאסה". במקורו נבנה... כדי לשכן כמאתיים או שלוש מאות נפשות שגורשו מהרובעים הנוצריים; עד מהרה היה עליו לשרת אוכלוסייה הגדולה פי חמישה או שישה... בתנאי צפיפות וזוהמה שלא נודעו כמותם בשאר חלקי העיר.[15]
 
באותה תקופה היה קבוע בחומה של העיר ברלין שער שיוחד לבהמות וליהודים. ברישום שערך שומר השער הזה באחד הימים בשנת 1743 נכתב: "היום עברו שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד."
המדינה הראשונה שהעניקה שוויון זכויות מלא ליהודים היתה ארצות הברית, עם הקמתה ב־1776. בהמשך לצו הסובלנות של יוזף השני ניתנו זכויות ליהודים גם בצרפת, ב־1791. מי שהביא לשינוי משמעותי ביחס ליהודים הוא נפוליאון, שכבש את אירופה בתחילת המאה התשע־עשרה, והחיל על המדינות הכבושות את הקודקס המשפטי שלו.
קודקס נפוליאון הכיל מערכת חוקים אזרחית, שהניחה שכל בני האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש. הנחה זאת כללה גם את היהודים. נפוליאון הובס, כידוע, שנים לא רבות לאחר מכן, אולם בתחומים רבים השפעתו נמשכה. בפרט המשיך תהליך האמנציפציה, גם אם לאט.
בשנת 1812 ניתנו ליהודי פרוסיה זכויות רבות, והם מיהרו לשנות את לבושם ואת מנהגיהם כדי להיטמע בציבור הרחב. עם זאת, שוויון הזכויות היה חלקי בלבד. ליהודים הותר למשל ללמוד משפטים, אולם הם לא הורשו ללמד משפטים באוניברסיטאות או לעבוד כעורכי דין.
בשנת 1848 אישר הפרלמנט הצרפתי כי הדת היהודית שווה בזכויותיה לדת הנוצרית. הולנד ובלגיה הלכו בעקבות צרפת ואישרו זכויות ליהודים. כעבור כעשרים שנה, ב־1866, אסר הפרלמנט של פרוסיה על אפליה דתית. איטליה הסירה כמה מגבלות על היהודים (1870), וכך גם שווייץ (1874).
בכל מקום שבו הוסרו מגבלות על היהודים, נצפתה אותה תופעה שתיארנו קודם לכן: יהודים מילאו אט־אט את מוסדות החינוך ודחקו משם את רגלי הלא־יהודים. במסחר זעיר ובמקצועות מסוימים היה אחוז היהודים גבוה מאוד.
במטרה להגן על האוכלוסייה הלא־יהודית מן הגל הגדול הזה, החלו להופיע מכסות קבלה, "נומרוס קלאוזוס". ברוסיה של 1887 נקבע כי שיעור היהודים בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות לא יעלה על 10% בתחום המושב (שטחים שסיפחה רוסיה מפולין), 3% במוסקבה ובסנט פטרסבורג ו־5% בשאר היישובים. המכסות האלה בוטלו רק כחמישים שנה לאחר מכן, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והופעלו בצורה לא רשמית גם אחרי מלחמת העולם השנייה. מדינות נוספות באירופה הטילו מגבלות על היהודים במטרה לעצור את ההצלחה שלהם.
יציאתם של היהודים מן הגטאות והמעבר שלהם מן הכפר אל הערים ולתוך החיים הכלכליים והאקדמיים הביאו לפרצי אלימות ולאנטישמיות גוברת. דוגמה מובהקת לכך היא הרשעתו השקרית ב־1894 של אלפרד דרייפוס, קצין צרפתי ממוצא יהודי, פטריוט שלא הבין מדוע הואשם בבגידה ונשלח למאסר עולם על לא עוול בכפו.
 
אימונים לקראת הפריצה
תהליכי האמנציפציה, שהסירו מהיהודים מגבלות רבות, לא הספיקו כדי להביא להצלחה. היהודים היו צריכים להכין את עצמם: לרכוש השכלה כללית ולאפשר לחבריהם פעילות חילונית יותר.
מי שעמלו על הכנת הגל הראשון של הפורצים מהגטו החוצה, לקראת סוף המאה השמונה־עשרה ותחילת המאה התשע־עשרה, היו אנשי תנועת ההשכלה היהודית, ובראשם משה מנדלסון.
הציבור היהודי הרחב תואר על ידי ראשי התנועה במונחים קשים: שטופי אמונות תפלות, יהירים ללא סיבה, מזלזלים במדע, נמנעים מעבודת כפיים ומוכנים להונות בשמחה את מי שאינם יהודים. המצב, כך נטען, היה בכי רע. הילדים היהודים בורים, הרבנים עריצים ותאבי כוח, מוסדות הלימוד גרועים, ההוראה לקויה וחסרת תועלת והמורים גרועים ומקופחים בשכר. מוסדות החינוך היהודיים התמקדו בהוראת התלמוד. הילדים לא למדו לשון או מדע, והזניחו גם את שפת האם שלהם. בשום מקום, בבתי התלמידים או בבתי הספר, לא היתה כל הערכה לידע ולרכישתו.
מנדלסון וממשיכיו פתחו במהלך שמטרתו לשנות את מערכת החינוך של היהודים. הם רצו להטמיע את המהפכה המדעית ואת החשיבה המודרנית בתוך תרבות היהודים.
נוסף על כך, הם דגלו ברעיונות שהיו להם הדים בהמשך, במסגרת התנועה הציונית: יש להכין את הנוער למקצועות יצרניים, לעזוב את הלבוש המסורתי, להיפטר מהאמונות התפלות ואפילו לזנוח את היידיש. מדובר היה בפרוגרמה יומרנית, שנייה במהפכנותה רק לזאת של הרצל, שהחל לפעול כשבעים שנה מאוחר יותר. קשה להפריז בחשיבות המהפכה הזאת, משום שהיא הביאה לשינוי מהותי בחינוך היהודי ובדרך החשיבה היהודית. היא שהכינה את החברה היהודית לפריצה הגדולה מהגטו ולהצלחות הכבירות שבאו בעקבותיה.
וכך, בניגוד למה שנאמר במחקרים רבים, הפריצה החוצה מהגטו לא הופיעה בבת אחת, יש מאין. לא היה רגע יחיד שבו שמטו יהודים מידיהם את ספרי הלימוד התורניים והחלו להצליח. הצלחתם בעידן המודרני נבעה כאמור משילוב של תהליכים חיצוניים ופנימיים.
ועדיין, נראה שמשהו חסר בהסבר הזה. רעיונות ההשכלה לא הופיעו רק אצל היהודים, אלא היו חלק מתנועה רעיונית שפעלה בכל העולם המערבי. מדוע, אם כן, דווקא בעבור יהודים היוותה התקופה המודרנית הזדמנות גדולה כל כך?
 
"בקושי יש לי משהו במשותף עם עצמי"
פינקוס ויינברג, יהודי ממוצא פולני, היה בעל עסק קטן למסחר במשקאות. אנחנו מדברים על ברוקלין שבניו יורק, בתחילת המאה העשרים. היה זה שיאו של גל ההגירה של יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית. פינקוס, אלמן ונשוי בשנית, היה פעיל בקהילה היהודית. הוא שלח את אחד־עשר ילדיו לבתי ספר יהודיים.
סידני, אחד מילדיו של פינקוס, היה בחור בן שש־עשרה, נמוך ובעל מבטא יהודי־ברוקלינאי חזק, כשאמו החורגת לא רצתה שיהיה בבית. בנובמבר 1907 הוא יצא למנהטן אחרי שחבר אמר לו שיש פאניקה בוול סטריט, ואולי אפשר למצוא שם עבודה. סידני לא הבין דבר וחצי דבר בכספים או במניות. מבחינתו זה היה "כאילו [החבר] אמר שיורד גשם". הוא שוטט ברחובות, בחר בבניין שנראה לו גבוה ויפה במיוחד, עלה במעלית לקומה ה־23, והחל לעבור בין המשרדים בדרך למטה בעודו שואל אם מישהו מחפש נער לעבודה. בנק ההשקעות "גולדמן סאקס" שכן בקומה השלישית. הקופאי בדיוק סיים לסגור את המשרד. הוא אמר לסידני שהם לא מחפשים עובדים, אבל הוא יכול לבוא מחר לשאול שוב.
לסידני היה כבר ניסיון בעבודה בוול סטריט. בעבר עבד כנער שליח תמורת 2 דולרים לשבוע. הוא גם התפרנס מעמידה: הוא עמד בתורים של מפקידים שרצו לדעת מה מצב הכסף שלהם, וכשהגיע לראש התור מכר את מקומו וחזר לקצה. העבודה בחוץ, בתורים, לא היתה חביבה על סידני. לכן חזר שוב ושוב לבנק ההשקעות "גולדמן סאקס" עד שג'רוויס, השרת, ראה אותו ואמר שאולי יוכל להיעזר בו. החברה שכרה אפוא את סידני תמורת 3 דולרים לשבוע, והוא נשלח לנקות את המרקקות.
באחד הימים פגש סידני במקרה את אחד המנהלים, הרשים אותו ומונה למנהל חדר הדואר של החברה. לאחר שביצע רה־ארגון מוצלח בתחום הדואר, סידני נשלח לקורס מקצועי במימון הבעלים, פול סאקס.
אחרי עשר שנות עבודה בחברה, מתוסכל מכך שלא המשיך להתקדם בה, עזב ויינברג את "גולדמן סאקס", וב־1917 התגייס לצבא האמריקני.
כשהשתחרר מהצבא הוא חזר למרות הכול ל"גולדמן סאקס". ב־1927 הפך לשותף בחברה. ב־1930, בגיל שלושים ותשע, מונה לשותף בכיר, ומיד לאחר מכן קיבל לידיו את ניהול החברה, ולא עזב את תפקידו עד מותו בגיל שבעים ושמונה. סידני הציל את החברה מפשיטת רגל והפך אותה לאחד מבנקי ההשקעות המובילים בעולם. הוא היה לאחד היועצים הבכירים לנשיאי ארצות הברית, מפרנקלין ד' רוזוולט והלאה. הוא היה חבר בכמה עשרות דירקטוריונים של החברות המובילות במדינה, ביניהן "ג'נרל אלקטריק" ו"פורד". הוא גם הרוויח כמובן הון עתק, ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם הפיננסי.
כדי להשלים את הסיפור נזכיר את ג'ון ליוינגסטון ויינברג, בנו של סידני. בניגוד לאביו, לג'ון היה הרקע המושלם לעבודה בוול סטריט. הוא למד באוניברסיטאות פרינסטון והרווארד היוקרתיות, ולאחר מכן שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה. כשהשתחרר מהצבא בדרגת לוטננט הצטרף לשורות "גולדמן סאקס", החברה שנוהלה על ידי אביו. הוא עבד בחברה במשך עשרים ושש שנה. בתקופה זאת אביו נפטר, ושרביט הניהול הועבר לידי גאס לוי. כאשר גם לוי נפטר, הוצע לג'ון ויינברג לנהל את החברה. ויינברג ג'וניור, שהיה כבר בן חמישים ואחת, נכנס לנעליים הגדולות של אביו וניהל את החברה במשך חמש־עשרה שנה. הוא פרש מהניהול ב־1990, ונפטר שנים רבות לאחר מכן, ב־2006.[16]
האם אפשר ללמוד משהו על אופי ההצלחה של יהודים מהסיפור על הויינברגים? נראה שהלקח העיקרי הוא שקשה להכליל. סיפורי ההצלחה לא דומים זה לזה, אפילו כשהם מתרחשים באותה משפחה ובאותו בניין. אף פרט בסיפור חייו של פינקוס ויינברג, סוחר המשקאות האלמן מברוקלין, לא רמז על כך שבנו ונכדו יצטרפו לחבורה המצומצמת שבראש השוק הפיננסי העולמי.
 
ניתן לראות שהמהגרים, שהגיעו בעיקר מרוסיה ומפולין הנחשלות יחסית, היו כמעט כולם בעלי מקצועות בתחומים מסורתיים, כמו חייטות, בניין ושענות. קשה היה למצוא ביניהם אנשים בעלי השכלה גבוהה או בעלי מקצועות חופשיים, כדוגמת רופאים, עורכי דין ואנשי פיננסים.

לא חלק מהקבוצה
הצלחתם של יהודים היא יוצאת דופן דווקא משום שהיא לא מופיעה בהכרח בתבנית קבועה, והיא מתפרסת על פני מגוון רחב של תחומים, כגון משפטים, כלכלה ופיננסים, מדע, רפואה, כתיבה ויצירה, עיתונות, קולנוע ותיאטרון, מסחר ויזמות, טכנולוגיה ומחשבים, פוליטיקה ופילוסופיה.
זאת ועוד, יהודים רבים שהגיעו להצלחה יוצאת דופן מתאפיינים ביחסים מורכבים עם יהודים אחרים. הנה מה שכתב ביומנו יהודי בשם פרנץ קפקא, כשהיה בן שלושים:
 
מה יש לי במשותף עם יהודים? בקושי יש לי משהו במשותף עם עצמי, ומן הראוי שאעמוד שקט מאוד בפינה, מרוצה על שאני יכול לנשום.[17]
 
קפקא, דוקטור למשפטים שעבד בחברת ביטוח, מת משחפת בגיל ארבעים ואחת. מרבית יצירתו הספרותית פורסמה רק לאחר מותו, ובניגוד לרצונו. קפקא ביקש מידידו מקס ברוד לשרוף את כל כתביו. ברוד החליט שהם חשובים מכדי שיישרפו, והפך את קפקא לאחד מגדולי היוצרים במאה העשרים.
קפקא מתאר תחושה טיפוסית של יהודים רבים, מצליחים ושאינם מצליחים, שלא ידעו איך להתמודד עם השיוך שלהם לקבוצת "היהודים". למי שמסתכל מבחוץ קל להכליל את היהודים יחד. אך רבים מאלה שנמצאו "בפנים" הרגישו לא בנוח עם הכללה כזאת.
חוקרים ואנשי רוח רבים ניסו להגדיר מהו "חוט השני" שעובר לאורך ההיסטוריה של היהודים ומאפיין אותם כקבוצה. קשה לבחון את היהודים כקבוצה משום שעוד מימי חורבן הבית הראשון הם אינם מרוכזים במקום אחד, אין להם שׂפה מדוברת אחת ואף לא מסגרת פוליטית אחת שמאחדת אותם.
החיפושים אחר "חוט השני" הובילו לרוב לאחד משני פתרונות, ותמיד הותירו יהודים רבים מחוץ להגדרה.[18]
יש שהגדירו את היהודים בעזרת זהות דתית, כלומר על בסיס דרכי אמונה, מצוות וטקסים. הגדרה זאת לא הצליחה לגשר על הפער הגדול שקיים בין זרמים שונים ביהדות, ובפרט בין יהודים חילונים ודתיים. כידוע, יהודי דתי לא יכול אפילו לאכול על שולחנו של יהודי חילוני (מטעמי כשרות), ולא יכול להתפלל בבית כנסת מזרם אחר (למשל יהודי אורתודוקסי בבית כנסת רפורמי).
אחרים תיארו את ההיסטוריה היהודית מזווית לאומית, כקורותיו של עם שרוצה לשוב למולדתו. תיאור כזה מתקשה להסביר מדוע רבים מיהודי העולם העדיפו ומעדיפים עדיין שלא לנצל את ההזדמנות להגר למדינת ישראל. האם כתוצאה מכך הם יהודים פחות? מובן שלא.
בין שני קצוות אלה הופיעו תיאורים נוספים של הזהות היהודית. היו שדיברו על שותפות גורל בין היהודים. מדובר, כך נאמר, בקבוצת אנשים שעוברות עליהן פורענויות רבות והן שמחברות ביניהן. אחרים דיברו על הקשר החברתי או התרבותי שבין יהודים.
הגדרות אלה ואחרות שניתנו ליהודים גרמו לרבים מהם לחוש אי־נוחות. הם ראו את הפערים הגדולים שבין תפיסת הדת והלאום שלהם לבין התפיסה של זרמים אחרים ביהדות. הם לא ראו דרך להכניס את כולם לאותה קבוצה ולאותה הגדרה. יהודים מקומיים בגרמניה או באנגליה לא ראו את עצמם באותה קבוצה עם המהגרים היהודים ממזרח אירופה. צברים ראו פער עצום בינם לבין "הגלותיים". יהודים אורתודוקסים לא רצו להיות באותה קבוצה עם חילונים. למעשה, אחד המאפיינים של האנטישמיות לאורך כל התקופות היה ההפתעה שהיא עוררה בקרב יהודים רבים, על כך שהכניסו אותם בכפיפה אחת עם אנשים שלכאורה לא היה להם כל קשר איתם.
גם מי שקל לכאורה לסווגם כ"יהודים", לפי הסטריאוטיפ של מראה והתנהגות, לא תמיד הרגישו שהם עצמם חלק מהקבוצה. כך תיאר היוצר וודי אלן את ילדותו:
 
בית הכנסת לא הזיז לי. לא התעניינתי בליל הסדר, לא התעניינתי בבית הספר העברי, לא התעניינתי בלהיות יהודי. זה לא דיבר אלי. לא התביישתי בזה, ולא הייתי גאה בזה... אני התעניינתי בבייסבול, בסרטים...[19]
 
אילו רצינו לבנות תיאוריה על הצלחתם של יהודים בארצות הברית, היינו יכולים בקלות לדמיין את וודי אלן כמעין אב־טיפוס של יהודי ניו יורקי. אלא שאלן עצמו, גם אם השתעשע בזהות היהודית־ניו יורקית שלו, לא הזדהה עם החלקים הדתיים או הלאומיים שלה. אם לשפוט לפי סרטיו של אלן, יהדותו מתבטאת בעיקר בקשר שלו עם משפחתו, ולאו דווקא בסטריאוטיפים שמהם מורכבות ההגדרות החיצוניות של "יהודים" ו"דת יהודית". אלן עצמו סיכם את הקשר שלו לדת בצורה אופיינית לו: "לא רק שאין אלוהים - נראה אתכם מוצאים אינסטלטור בסוף השבוע."[20]
אלה הסיבות לכך שההצלחה של יהודים מפליאה ומבלבלת כל כך. כל ניסיון להסביר אותה נתקל ביותר מדי דוגמאות סותרות. כל רעיון שמועלה בתחום זה נקלע לשדה ההתנצחות שבין מצדדי היהודים ומתנגדיהם. יהודים רבים מרגישים כאילו נקלעו לשדה קרב לא להם, ואין ביכולתם לעשות דבר מלבד להתבונן בכדורים ששורקים סביבם.