משחקי הסוף

פרק ראשון: Marcus Loxias Megalos
 

Hafiz Alipaşa Sk, Aziz Mahmut Hüdayi Mh, Istanbul, Turkey
 
מרקוּס לוֹקְסיאַס מֶגַלוֹס
רחוב חאפז עַליפַּאשָה, רובע עַזיז מַחמוּט הוּדאי, איסטַנבּוּל, טורקיה
 

 
מרקוס לוקסיאס מגלוס משועמם. הוא לא זוכר רגע אחד בחייו שלא השתעמם. בית הספר משעמם. הבנות משעממות. הכדורגל משעמם. במיוחד עכשיו, כשהקבוצה האהובה עליו, פֶנֶרבָחְצֶ'ה, מפסידה למָניסַספּוֹר, כמו שקורה ברגע זה.
מרקוס מגחך בבוז לעבר הטלוויזיה בחדר הקטן שלו, שקירותיו ריקים מכל קישוט. הוא סרוח בכורסת עור שחורה גדולה, שנדבקת לעורו בכל פעם שהוא משנה את תנוחתו. שעת לילה, אבל מרקוס לא מדליק אור בחדר. החלון פתוח. החום חודר מהחלון כמו רוח רפאים מעיקה, והקולות ממצר הבּוֹספוֹרוֹס - פעמוני מצופים, צפירות ארוכות ועמוקות של ספינות - גונחים ומצלצלים על פני איסטנבול.
מרקוס יושב במכנסי ספורט קצרים, שחורים ורחבים, ובלי שום חולצה. 24 צלעותיו נראות מתחת לעורו השזוף. זרועותיו שריריות ונוקשות. הוא נושם בקלילות. בטנו שטוחה, שערו השחור קצוץ ועיניו ירוקות. אגל זיעה זולג מקצה אפו. איסטנבול כולה מתבשלת הלילה, וכך גם מרקוס.
ספר פתוח בחיקו, ספר עתיק בכריכת עור. המילים שבו כתובות ביוונית. מרקוס שרבט משהו באנגלית על פיסת נייר שמונחת על גבי העמוד הפתוח: From broad Crete I declare that I am come by lineage, the son of a wealthy man. "מוצאי מכרתים רחבת הידיים, ובן איש עשיר אנוכי". פעמים רבות קרא את הספר הישן. סיפור על מלחמה, תגליות ובגידה, אהבה ומוות. הספר הזה תמיד מעלה בו חיוך.
מרקוס היה נותן הכול כדי לצאת למסע משלו, לברוח מהחום המעיק של העיר המשעממת. בעיני רוחו הוא רואה ים אינסופי פרוש לפניו, רוח צוננת על עורו, הרפתקאות, אויבים אורבים באופק.
מרקוס נאנח ונוגע בפיסת הנייר. בידו השנייה הוא אוחז סכין בת 9,000 שנה, עשויה מגוש ארד אחד, שחושל בכבשני קנוסוס. הוא מעביר את הלהב על גופו ומניח את קצהו על אמת ידו הימנית. הוא נועץ אותו בעורו, אבל לא מנקב את העור. הוא מכיר את יכולותיו של הלהב הזה. הוא התאמן איתו מיום שהיה מסוגל לאחוז בו. הוא ישן איתו מתחת לכרית מיום שהגיע לגיל 6. הוא שחט בו תרנגולות, חולדות, כלבים, חתולים, חזירים, סוסים, נצים וכבשים. הוא הרג בו 11 איש.
הוא בן 16 עכשיו, בשל לגמרי למשחק. ברגע שיגיע לגיל 20, כבר לא יהיה כשיר לשחק. הוא רוצה לשחק. הוא מעדיף למות מאשר להגיע לשלב שבו לא יהיה כשיר לשחק.
אבל סיכוייו אפסיים, והוא יודע את זה. להבדיל מאודיסאוס, המלחמה לעולם לא תגיע אל מרקוס. שום מסע גדול לא צפוי לו.
השושלת שלו המתינה במשך 9,000 שנה. מיום שהסכין הזאת חושלה. למיטב ידיעתו של מרקוס, השושלת שלו תמתין 9,000 שנה נוספות, תמתין זמן רב אחרי שמרקוס ייעלם ודפי הספר הזה יתפוררו.
לכן מרקוס משועמם.
הקהל בטלוויזיה מריע, ומרקוס מרים את מבטו מהסכין. השוער של פנרבחצ'ה הדף בעיטת מספריים מקו החוץ הימני, והכדור נוחת על ראשו של קַשָר חסון. הכדור קופץ קדימה, מעבר לשורת שחקני ההגנה, ונוחת ליד שני השחקנים האחרונים שעומדים לפני השוער של מניסספור. השחקנים רצים לעבר הכדור, אבל החלוץ מצליח לחמוק איתו הלאה, עד שהוא מגיע למרחק 20 מטרים מהשער, לבדו, בלי שום שחקן הגנה. השוער מתכונן.
מרקוס רוכן קדימה. שעון המשחק מראה 83:34. פנרבחצ'ה עדיין צריכה להבקיע, ואם תצליח לעשות זאת בצורה דרמטית כל כך, כבודה ישתקם במידה מסוימת. הספר העתיק מחליק ארצה. פיסת הנייר ניתקת מהדף ומרחפת באוויר כמו עלה נושר. הקהל מתחיל לקום על רגליו. השמים מתבהרים פתאום, כאילו אלֵי השמים בכבודם ובעצמם יורדים להציע את עזרתם. השוער נסוג באטיות. החלוץ מתכונן, בועט, והכדור ממריא.
כשהכדור מפלח את הרשת האחורית, האצטדיון משתולל והקהל צורח, בהתחלה מרוב התלהבות מהשער שהובקע, אבל מיד אחר כך מרוב אימה והלם - אימה נוראה והלם עמוק ואמיתי. כדור אש ענקי, מטאור בוער, מתפוצץ מעל הקהל, מפלח את המגרש, קוטל את שחקני ההגנה של פנרבחצ'ה ופוער חור בקצה היציע.
עיניו של מרקוס נפקחות לרווחה. קטל נורא מתרחש לנגד עיניו. טבח בקנה מידה של סרטי אסונות אמריקאיים. חצי מהצופים באצטדיון - עשרות אלפי אנשים - מתים, בוערים, עולים באש.
מרקוס מעולם לא ראה מראה מרהיב כל כך.
הוא מתקשה לנשום. זיעה זולגת ממצחו. אנשים בחוץ צועקים, צורחים. אישה מייללת מבית הקפה למטה. צפירות של רכבי חירום מהדהדות על פני העיר העתיקה שעל שפת הבוספורוס, בין המַרמָרה לים השחור.
בטלוויזיה, האצטדיון עולה בלהבות. שחקנים, שוטרים, צופים, מאמנים, כולם מתרוצצים, בוערים כמו גפרורים משוגעים. השדרנים זועקים לעזרה, זועקים לאלוהים, כי הם לא מבינים. אלה שעדיין לא מתים ולא גוססים רומסים זה את זה כשהם מנסים להימלט. פיצוץ נוסף נשמע, והמסך משחיר.
לבו של מרקוס רוצה לפרוץ מחזהו. מוחו של מרקוס בוער כמו מגרש הכדורגל. בטנו של מרקוס מלאה סלעים וחומצה. כפות ידיו חמות ודביקות. הוא מוריד את מבטו ורואה שבהיסח הדעת נעץ את הלהב העתיק באמת זרועו, ודם זולג מכף ידו על הכורסה ועל הספר. הספר ניזוק, אבל זה לא חשוב; הוא לא יזדקק לו עוד. כי עכשיו בכל זאת תהיה למרקוס אודיסיאה משלו.
מרקוס מחזיר את מבטו אל הטלוויזיה החשוכה. הוא יודע שמשהו ממתין לו שם, בין ההריסות. הוא חייב למצוא אותו.
פיסה אחת.
למענו, למען השושלת שלו.
מרקוס מחייך. כל חייו התאמן לקראת הרגע הזה. וכשלא התאמן, חלם על המפגש. כל מראות החורבן שדמיין במוחו הצעיר לא הגיעו לקרסוליים של מה שראה הערב במו עיניו. מטאור שהשמיד אצטדיון כדורגל והרג 38,676 איש. האגדות אכן אמרו שההודעה תהיה מרשימה. ולשם שינוי, האגדות התגשמו ונהפכו למציאות נהדרת.
כל חייו חיכה מרקוס למשחקי הסוף, רצה בהם והתכונן לקראתם. עכשיו הוא כבר לא משועמם, ושוב לא יהיה משועמם עד שימות או ינצח.
זהו זה.
הוא יודע.
הרגע הגיע.