סדרה של צרות ספר שלישי ורביעי

פרק ראשון
 
אילו לא ידעתם דבר על יתומי בּוֹדְלֵר, והייתם רואים אותם יושבים על המזוודות שלהם במזח דָמוֹקְלֶס, אולי הייתם חושבים שהם בדרכם להרפתקה מסעירה. הרי זה עתה ירדו שלושת הילדים ממעבורת־מערבולת, שהשיטה אותם על פני אגם עָגְמָה בדרכם לביתה של דודתם ג'וזפין, וברוב המקרים מצב כזה מוביל להנאות גדולות ומרגשות.
אבל מובן שהייתם טועים לגמרי. אמנם וַיוֹלֶט, קְלַאוּס וסאני בודלר עמדו לעבור חוויות מסעירות ובלתי נשכחות, אבל הן לא היו מסעירות ובלתי נשכחות כמו גילוי עתידות או צפייה ברודיאו. ההרפתקה שלהם תהיה מסעירה ובלתי נשכחת כמו הימלטות מאדם־זאב בשדה קוצים בחצות הלילה, כשאין בסביבה אף אחד שיכול לבוא לעזרתכם. אם אתם מעוניינים לקרוא סיפור מלא הנאות גדולות ומרגשות, צר לי להודיע לכם שאתם בהחלט קוראים את הספר הלא נכון, משום שלילדי בודלר יש רק הנאות מעטות מאוד בחייהם הקודרים והאומללים. נורא הוא גורלם המר, נורא כל־כך, שאני ממש מאלץ את עצמי לכתוב עליו. אז אם אתם לא רוצים לקרוא סיפור מלא עצב ויגון, זאת ההזדמנות האחרונה שלכם להניח את הספר הזה, משום שצרותיהם של יתומי בודלר מתחילות כבר בפִסקה הבאה.
"תראו מה יש לי בשבילכם," אמר מר פּוֹ, מחייך מאוזן לאוזן ומחזיק שקית נייר קטנה. "סוכריות מנטה!" מר פו היה בנקאי שהיה האחראי לטיפול בענייניהם של יתומי בודלר אחרי שההורים שלהם מתו. מר פו היה טוב לב, אבל בעולם הזה לא די להיות טוב לב, בייחוד למי שתפקידו לשמור על ילדים מפני סכנה. מר פו הכיר את שלושת הילדים מאז שנולדו, ותמיד שכח שהם אלרגיים למנטה.
"תודה, מר פו," אמרה ויולט ולקחה את שקית הנייר והסתכלה לתוכה. כמו רוב בני הארבע־עשרה, ויולט הייתה מנומסת, ולכן לא אמרה שאם היא תאכל סוכריית מנטה, היא תעלה פריחה, ביטוי שפירושו כאן "תתכסה בכתמים אדומים ומגרדים למשך כמה שעות". מלבד זאת, היא הייתה עסוקה מאוד במחשבות המצאתיות, ולכן לא ממש שמה לב למר פו. כל מי שהכיר את ויולט ידע שכשהיא אוספת את השיער שלה בסרט כדי שלא ייכנס לה לעיניים, כמו עכשיו, המחשבות שלה מלאות גלגלים, גלגלי שיניים, מנופים ודברים אחרים שנחוצים להמצאות. ברגע המסוים הזה היא חשבה איך תוכל לשכלל את המנוע של מעבורת־מערבולת כך שלא יפלוט עשן לשמים האפורים.
"נחמד מאוד מצדך," אמר קלאוס, בן בודלר האמצעי, וחייך אל מר פו, וחשב שאם ילקק סוכריית מנטה רק פעם אחת, הלשון שלו תתנפח, והוא לא יוכל לדבר. קלאוס הוריד את המשקפיים שלו וחשב שחבל שמר פו לא קנה לו ספר או עיתון במקום זה. קלאוס היה קורא נלהב, וכשהוא למד לדעת על האלרגיה שלו במסיבת יום הולדת כשהיה בן שמונה, הוא מיד קרא את כל הספרים של ההורים שלו על אלרגיות. אפילו כעבור ארבע שנים הוא היה יכול לדקלם את הנוסחאות הכימיות שגורמות ללשון שלו להתנפח.
"טוֹאִי!" צווחה סאני. בת בודלר הקטנה הייתה רק תינוקת, וכמו תינוקות רבים אחרים היא דיברה בעיקר במלים שמסובך להבין אותן. ב"טואי" היא התכוונה כנראה ל"אף פעם לא אכלתי סוכריית מנטה, כי אני מתארת לי שאני, כמו האחים שלי, אלרגית להן," אבל היה קשה לדעת. ייתכן גם שהיא התכוונה ל"הלוואי שהייתי יכולה לנשוך סוכריית מנטה, כי אני אוהבת לנשוך דברים בארבע השיניים החדות שלי, אבל אני לא רוצה להסתכן בתגובה אלרגית."
"תוכלו לאכול אותן כשתיסעו במונית לבית של גברת אַנְוִויסְל," אמר מר פו, והשתעל לתוך הממחטה הלבנה שלו. מר פו היה תמיד מצונן, ויתומי בודלר היו רגילים לקבל ממנו מידע בין התקפים של שיעולים וחרחורים. "היא מתנצלת על זה שהיא לא באה לפגוש אתכם במזח, אבל היא אומרת שהיא מפחדת ממנו."
"למה היא פוחדת מהמזח?" שאל קלאוס והסתכל סביב על המזחים העשויים עץ ועל סירות המפרש.
"היא פוחדת מכל דבר שקשור לאגם עגמה," אמר מר פו, "אבל היא לא אמרה למה. אולי זה קשור למותו של בעלה. דודתכם ג'וזפין - היא בעצם לא ממש דודה שלכם, כמובן. היא הגיסה של בן־דודכם מדרגה שנייה, אבל ביקשה שתקראו לה הדודה ג'וזפין - דודתכם ג'וזפין איבדה את בעלה לא מזמן, וייתכן שהוא טבע או מת בתאונת סירה. זה לא היה מנומס לשאול איך היא נעשתה אַרְמְלִית. טוב. בואו נכניס אתכם למונית."
"מה פירוש המלה הזאת?" שאלה ויולט.
מר פו הסתכל על ויולט והרים את הגבות. "את מפתיעה אותי, ויולט," אמר. "ילדה בגילך אמורה לדעת שמונית זאת מכונית שמסיעה אנשים לכל מיני מקומות תמורת תשלום. אז קחו את המזוודות שלכם ובואו אל שפת המדרכה."
"'ארמלית'," לחש קלאוס לוויולט, "זאת מלה עתיקה ל'אלמנה'."
"תודה," היא ענתה בלחישה ולקחה את המזוודה שלה ביד אחת ואת סאני ביד השנייה. מר פו נופף בממחטה שלו באוויר לסמן למונית לעצור, ותוך זמן קצר מאוד הכניס נהג המונית את המזוודות של ילדי בודלר לתא המטען, ומר פו הכניס את ילדי בודלר למושב האחורי.
"אני אפרד מכם כאן," אמר מר פו. "יום העבודה בבנק כבר התחיל, ואני חושש שאם אבוא איתכם לבית של הדודה ג'וזפין, לא אצליח לעבוד היום בכלל. תמסרו לה בבקשה דרישת שלום חמה, ותגידו לה שאני אהיה בקשר באופן קבוע." מר פו השתתק לרגע והשתעל לתוך הממחטה ואחר־כך המשיך. "הדודה ג'וזפין קצת חוששת מזה שיהיו אצלה בבית שלושה ילדים, אבל הבטחתי לה ששלושתכם מתנהגים יפה. תקפידו להיות מנומסים, וכמו תמיד, תוכלו לטלפן אלי או לשלוח לי פקס לבנק אם תהיה איזושהי בעיה. אם כי אני לא מתאר לי שיקרה משהו רע הפעם."
כשמר פו אמר "הפעם" הוא נתן בילדים מבט מלא משמעות, כאילו הייתה זו אשמתם שהדוד מונטי המסכן מת. אבל ילדי בודלר כל־כך חששו מהפגישה עם האפוטרופסית החדשה שלהם, שלא אמרו למר פו שום דבר מלבד "להתראות".
"להתראות," אמר ויולט, והכניסה את שקית סוכריות המנטה לכיס.
"להתראות," אמר קלאוס והעיף מבט אחרון על מזח דמוקלס.
"פְרוּל!" צווחה סאני ולעסה את האבזם של חגורת הבטיחות.
"להתראות," השיב מר פו, "ובהצלחה. אני אחשוב עליכם, בודלרים, לעתים קרובות ככל שאוכל."
מר פו נתן כסף לנהג המונית ונופף לשלום לשלושת הילדים כשהמונית התרחקה מהמזח ונסעה על כביש אפור מרוצף אבנים. הייתה שם חנות מכולת קטנה, שבחזית שלה היו חביות של לימוניות וסלק. הייתה שם חנות בגדים בשם "תראו! זה מתאים!" שנראה שעושים בה שיפוצים. הייתה שם מסעדה דוחה בשם "המוקיון המודאג", שבחלון שלה היו אורות ניאון ובלונים. אבל בעיקר היו שם הרבה חנויות סגורות, שעל החלונות והדלתות שלהן היו לוחות עץ או סורגי מתכת.
"נראה שאין הרבה אנשים בעיר," אמר קלאוס. "קיוויתי שנוכל למצוא לנו כאן חברים חדשים."
"זאת לא העונה עכשיו," אמר נהג המונית. הוא היה איש רזה, וסיגריה דקיקה השתלשלה מהפה שלו, וכשדיבר אל הילדים הוא הסתכל עליהם במראה הפנימית. "העיר שלחוף אגם עגמה היא עיר קיט, וכשמזג האוויר נעשה יפה, היא מתמלאת המון אנשים. אבל עכשיו הכול מת כמו החתול שדרסתי הבוקר. כדי למצוא חברים חדשים תצטרכו לחכות עד שמזג האוויר ישתפר קצת. ואם כבר מדברים על זה, סופת ההוריקן הרמן צפויה להגיע העירה בעוד שבוע בערך. כדאי שתדאגו שיהיה לכם מספיק אוכל שם למעלה, בבית."
"הוריקן על אגם?" שאל קלאוס. "חשבתי שהוריקנים יש רק ליד האוקיינוס."
"במקווה מים גדול כמו אגם עגמה," אמר נהג המונית, "הכול יכול לקרות. להגיד לכם את האמת, אני הייתי קצת פוחד לגור בראש ההר הזה. כשהסערה תגיע, יהיה קשה מאוד לנסוע את כל הדרך למטה עד לעיר."
ויולט, קלאוס וסאני הסתכלו החוצה דרך החלון וראו לְמה התכוון הנהג ב"כל הדרך למטה". המונית פנתה בסיבוב האחרון והגיעה לראש הר גבוה גבוה, והילדים ראו את העיר הרחק הרחק מתחתיהם, את הכביש המרוצף אבנים המתפתל סביב הבניינים כמו נחש אפור קטן, ואת הכיכר הקטנה של מזח דמוקלס שאנשים זעירים כגרגרים מתרוצצים בה. ומעבר למזח היה כתם הדיו של אגם עגמה, רחב ידיים וכהה, כאילו עמדה מפלצת מאחורי שלושת היתומים והטילה צל ענק מתחתיהם. במשך כמה רגעים נעצו הילדים עיניים באגם, כאילו הִפנט אותם הכתם הגדול הזה שבנוף.
"האגם גדול כל־כך," אמר קלאוס, "ונראה עמוק כל־כך. אני כמעט יכול להבין למה הדודה ג'וזפין פוחדת ממנו."
"הגברת שגרה כאן," שאל נהג המונית, "פוחדת מהאגם?"
"זה מה שאמרו לנו," אמרה ויולט.
נהג המונית נענע בראש ועצר את המונית. "אז אני לא מבין איך היא יכולה לסבול את זה."
"למה אתה מתכוון?" שאלה ויולט.
"את רוצה להגיד שאף פעם לא הייתם בבית הזה?" הוא שאל.
"לא, לא היינו," ענה קלאוס. "אפילו לא פגשנו את הדודה ג'וזפין."
"אם הדודה שלכם פוחדת מהמים," אמר נהג המונית, "קשה לי להאמין שהיא גרה בבית הזה."
"על מה אתה מדבר?" שאל קלאוס.
"תסתכלו," ענה הנהג ויצא מהמונית.
ילדי בודלר הסתכלו. בהתחלה ראו שלושת הילדים רק קופסה מרובעת עם דלת לבנה מתקפלת, והיה נדמה להם שהבית לא גדול יותר מהמונית שהביאה אותם אליו. אבל כשיצאו מהמכונית והתקרבו, הם ראו שהקופסה הזאת היא החלק היחיד של הבית שהיה על ראש ההר. שאר הבית - ערימה גדולה של קופסאות, שדבוקות זו לזו כמו קוביות קרח - היה תלוי ומחובר להר במוטות מתכת ארוכים שנראו כמו רגליים של עכביש. כששלושת הילדים הביטו למטה על הבית החדש שלהם, היה נדמה להם שכל הבית נצמד להר כל עוד נפשו בו.
נהג המונית הוציא את המזוודות שלהם מתא המטען, הניח אותן ליד הדלת הלבנה המתקפלת, והתחיל לנסוע במורד ההר כשהוא צופר לשלום. חריקה קלה נשמעה כשהדלת הלבנה המתקפלת נפתחה, ומאחוריה הופיעה אישה חיוורת ששערה הלבן אסוף לפקעת על קודקודה.
"שלום," היא אמרה בחיוך קלוש. "אני דודתכם ג'וזפין."
"שלום," אמרה ויולט בהיסוס, וצעדה קדימה לפגוש את האפוטרופסית החדשה שלה. קלאוס צעד קדימה מאחוריה, וסאני זחלה קדימה מאחוריו, אבל שלושת ילדי בודלר הלכו בזהירות, מחשש שמשקלם יפיל את הבית מהבלימה שהוא תלוי עליה. היתומים לא יכלו שלא לחשוב איך אישה שפוחדת כל־כך מאגם עגמה יכולה לגור בבית שנדמה שעומד ליפול למעמקיו.