גרמניה, אחרת

פרק ראשון: 1
 

שדירת קודאם, או בשמה המלא קורפירסטנדאם, שקקה אדם כמדי שבת. חנויות הפאר, השוכנות משני צדיו של הרחוב המסחרי המהודר בטבורה של מערב ברלין, משכו אליהן לא רק לקוחות מכל רחבי העולם, אלא בעיקר סקרנים, שהסתכלו בערגה על מוצרי המותרות המוצגים בחלונות הראווה המסוגננים. כמה מהם גם נכנסו לראות את הסחורה מקרוב, אך לא רכשו דבר.
השדירה הרחבה, שנסללה לראשונה לפני כחמש מאות שנים כנתיב רכיבה עבור נסיכי ברנדנבורג - אדוניה של העיר, שהפכו אותה לבירתם - הבהיקה תחת אורה הנדיב של השמש, אף על פי שהיה זה יומו הכמעט אחרון של חודש מרס. אך האוויר היה קפוא. המוני העוברים והשבים התכרבלו במעילים חמים, כמו השוטרים הרבים שהוצבו לאורך מדרכותיה של השדירה היפהפייה.
תנועת הרכבים בשני מסלולי הכביש המקבילים, החוצים את קודאם, נחסמה. הדי קריאות רמות וקצובות התקדמו לעבר כנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם הראשון שבקצה השדירה. רק שרידים ממגדלה הראשי של כנסייה אוונגלית זו, שנועדה בראשיתה להציג בפני הבאים לברלין את עוצמתה וגדולתה של הקיסרות הגרמנית המאוחדת, ניצלו מהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ועומדים עד היום על תלם כאנדרטה לזכר ההרס הרב שגרמה אותה מלחמה לגרמניה.
זועקי הקריאות, גדודי מפגינים מאורגנים בסדר מופתי, חלפו על פניה של הכנסייה מבלי לזכות אותה ולו במבט חטוף. הם צעדו מלאי זעם וחדורי שנאה, קבוצה אחר קבוצה, נושאים בידיהם כרזות ודגלים. נשים, חלקן מסיעות עגלות תינוקות, עברו בסך בגוש נפרד. גופים פוליטיים שונים - ארגוני גולים ומהגרים ערבים, נציגי תנועות ומפלגות שמאל - הקפידו לא להיטמע בקרב שותפיהם־יריביהם. ים של מפגינים, גל אחר גל, הציף את השדירה הבורגנית, שסאונה חדל. השוטרים במדיהם הירוקים יצרו טבעת אבטחה הדוקה למדי סביב הצועדים הצועקים. כמה מהשוטרים החליפו חיוכים עם המוחים.
מבין הסיסמאות השונות, שבקעו מגרונותיהם של המפגינים, עלתה בבירור הקריאה: "מוות ליהודים". בערבית.
צהרי שבת, 30 במרס 2002. בבוקרו של אותו יום הגעתי לברלין ברכבת לילה מווינה, מצויד בשתי מזוודות גדולות. אחרי חמש־עשרה שנות לימודים ועבודה, בעיקרה עיתונאית, בצרפת ובאוסטריה, עמדה גרמניה להפוך לתחנתי המקצועית השלישית באירופה ככתב "ידיעות אחרונות". המעבר מווינה לברלין אמור היה להתבצע לקראת סוף אפריל. אבל ב־27 במרס, בליל סדר פסח, ביצע מחבל־מתאבד פלסטיני טבח במלון פארק בנתניה. שלושים חוגגים נרצחו. מאה ושישים נפצעו. למחרת החליטה ממשלת ישראל על מבצע צבאי רחב היקף, "חומת מגן" שמו, שנועד להרוס את תשתיות הטרור בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. היה ברור שהאינתיפאדה השנייה, שהשתוללה במחול דמים מטורף כבר יותר משנה, עמדה להיכנס לשלב חדש.
החלטתי להקדים את המעבר לברלין. נראה לי שהמצב ההולך ומסתבך במזרח התיכון מעמיד במבחן לא פשוט את קשרי הידידות האמיצים, הקיימים לכאורה בין גרמניה לישראל, ומעניק לגרמניה המאוחדת הזדמנות ראשונה להתערב באורח פעיל בחלק נפיץ זה של העולם. בהתחשב בעברה הלא מאוד רחוק של גרמניה, היה מדובר באתגר גדול מאוד.
החבר הישראלי, שאצלו שהיתי בימי הראשונים בברלין, מסר לי מיד עם הגיעי, ששגרירות ישראל המליצה לישראלים לא להתקרב לשדירת קודאם בשל ההפגנה ההמונית שעמדה להיערך שם נגד המבצע הצבאי בגדה המערבית. באותם ימים עוד לא היו ישראלים רבים בבירת גרמניה החדשה־ישנה. לא ממש חששתי שיאונה לי רע. כבר חוויתי מצבים מסוכנים בעבודתי העיתונאית. לכן החלטתי להתעלם מהאזהרה ויצאתי לראות את ההפגנה, מבלי להיות מוכן כלל לחוויה הנוראה שהמתינה לי.
המחזה שנפרש לעיני בשדירה הראשית של ברלין המערבית זעזע אותי. חשתי כאילו הועברתי במנהרת זמן אל שנות השלושים של המאה הקודמת. איני בטוח שתחושה זהה היתה מתעוררת בי לו הייתי רואה אותה הפגנה במקום ובתפאורה אחרים. אך היא התקיימה בלב בירת גרמניה, בסדר ובארגון מוחלטים, תחת שמירה הדוקה של השוטרים המחויכים, לקול קריאות השטנה והמוות, שהושמעו בעיקר בערבית. המפגינים הגרמנים, רובם ממפלגות ומתנועות שמאל למיניהן, נתנו ביטוי לזעמם על ישראל באמצעות מסרים בעלי תוכן קיצוני פחות. השוטרים והמוחים הגרמנים לא הבינו את הסיסמאות בערבית שהושמעו לידם. זה היה גם ההסבר הרשמי שניתן לי כשביררתי מאוחר יותר עם הרשויות המוסמכות כיצד אפשרו לאירוע הסתה שכזה להיערך, מבלי לדרוש מהמארגנים להפסיק לאלתר את הקריאות להרג יהודים.
כעבור שבועיים, לאחר שהפלסטינים הפיצו ברחבי העולם ידיעות על טבח שבוצע לכאורה בעיר ג'נין במסגרת "חומת מגן", נערכה הפגנה אנטי־ישראלית המונית נוספת בשדירה הראשית של מזרח ברלין, אונטר דן לינדן. המפגינים הגרמנים, שיצאו מאלכסנדרפלאץ וצעדו לעבר שער ברנדנבורג, נשאו הפעם כרזות שהאשימו את ישראל בקיום "מלחמת השמדה נגד העם הפלסטיני". מהמדרכה שעליה עמדתי, בשולי האירוע, הבחנתי בקבוצת צעירים ערבים משולהבים, חלקם נושאי דגלים של תנועת חיזבאללה הלבנונית, שהתנתקו מטורי המפגינים ופנו לעבר שוק אמנויות קטן הפועל בסופי השבוע על גדת נהר השְׁפְּרֶה, לא הרחק מהקתדרלה הראשית של ברלין.
תוך קריאות "איטבח אל־יאהוד" התפרעו הצעירים בשוק, הפכו דוכנים מלאי מוצרים ונמלטו דרך סמטה סמוכה. בעלי הדוכנים והמבקרים במקום צפו במתקפה בהלם. איש מהם לא ניסה לעצור או לתפוס את הצעירים המשתוללים. כשהגיעו למקום שוטרים, כבר לא היה זכר למתפרעים. המשטרה מסרה לכלי התקשורת, כהרגלה, ש"ההפגנה עברה ללא אירועים מיוחדים". זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בדרכן המיוחדת של הרשויות בגרמניה להעלים מהציבור את המציאות. אך דווקא באותו אירוע, השיטה הזו לא צלחה.
אחד מהעיתונים היומיים בברלין פרסם תצלום של מפגין פלסטיני המחזיק בגאווה על כתפיו את בתו הקטנה, שלגופה הוצמדה חגורת נפץ מלאכותית. השימוש הציני בילד להעברת מסר של מוות ורצח עורר בציבור הגרמני שאט נפש. משטרת ברלין פתחה בחקירה נגד האב והבטיחה לפקח בעתיד טוב יותר על הנעשה ועל הנאמר, גם בערבית, באירועים אנטי־ישראליים. ילדים בתחפושות של מחבלים מתאבדים נעלמו מההפגנות נגד ישראל בגרמניה. את מקומם תפסו כרזות, שעליהן הודבקו תצלומי ילדים פלסטינים שנפגעו בפעולות צה"ל ונכתבו סיסמאות שהאשימו את ישראל בביצוע "שואה".
המלחמה במזרח התיכון בין פלסטינים לישראלים התרחבה ופלשה גם למערכת הבחירות לבונדסטאג, שעמדו להיערך באותה שנה. ירגן מלמן, מראשי הלובי הערבי בגרמניה וסגן יושב ראש המפלגה הדמוקרטית החופשית - מפלגה ליברלית, שבמשך עשרות שנים שימשה לשון מאזניים בהרכבת ממשלות גרמניות ומצאה את עצמה ב־1998 לפתע באופוזיציה - החליט לגייס את ישראל ואת הסכסוך בינה לבין הפלסטינים לסייע למפלגתו לחזור לשלטון. בראיונות שהעניק הביע תמיכה במחבלים המתאבדים הפלסטינים. כשראשי הקהילה היהודית בגרמניה מתחו ביקורת על דבריו, מיהר מלמן להגן על עצמו באמצעות טענה מופרכת, שלפיה קיים בגרמניה איסור מוחלט להביע ביקורת על ישראל, וכל מי שמעז להפר איסור זה מואשם מיד באנטישמיות.
מלמן פרט על נימים רגישות ביותר בקרב האוכלוסייה הגרמנית: ההרגשה העמוקה שעם התבוסה במלחמת העולם השנייה וחלוקתה של גרמניה בין בעלות הברית המנצחות, נכפתה על הגרמנים תפיסת עולם ערכית והיסטורית, שאותה היו חייבים לקבל לא מתוך הבנת חומרת הפשעים שביצעו, אלא כדי לרצות את דעת כובשיהם. בעיני גרמנים רבים, המחויבות לישראל וליהודים, שנכרכה בתשלום "בלתי־נגמר" של פיצויים גבוהים בגין השואה, היא חלק מהעונש המוסרי שהוטל על ארצם מאז תום המלחמה ההיא. "אלת האנטישמיות" שהמציא מלמן היתה המשך ישיר ל"אלת אושוויץ", שעליה דיבר ארבע שנים לפני כן הסופר הגרמני מרטין ולזר, בהתייחסו ל"אינסטרומנטליזציה" של השואה - ההתעסקות הבלתי־פוסקת בעבר הגרמני וב"בושה" הגרמנית, המונעת ממנו ומגרמנים אחרים, לדעתו של ולזר, לחיות כאחד האדם. ולזר, יליד 1927, היה אחד הנערים הגרמנים הרבים שבסוף מלחמת העולם השנייה גויסו להילחם בשורות הוורמאכט, הצבא הגרמני, כדי להציל את הרייך הנאצי. באחרית ימיו הוא הכחיש דיווחים שלפיהם הצטרף גם לשורות המפלגה הנאצית בינואר 1944, שנה וחצי לפני סיום המלחמה. מאחר שלא היה, לדבריו, נאצי, הוא לא ראה כל צורך לעמוד בצל המאיים תמידית של "אלת אושוויץ".
טענתו של ירגן מלמן על קיומה של "אלת האנטישמיות", המופעלת נגד הגרמנים כדי לסתום את פיותיהם, זכתה לתמיכה רבה בדעת הקהל הגרמנית. חמישה ימים לפני מועד הבחירות לבונדסטאג, בספטמבר 2002, הפיץ מלמן שמונה מיליון עלוני בחירות אנטי־ישראליים, שמומנו על ידי גורמים ערביים באמצעות תרומות בלתי־חוקיות. בניגוד לציפיותיו, פעולה זו פגעה במפלגתו בכך שלא הותירה ספק כי מלמן משרת אינטרסים זרים. הליברלים נותרו באופוזיציה. מלמן נדרש להתפטר מתפקידיו הבכירים במפלגה הליברלית ומאוחר יותר גם לעזוב את שורותיה. זאת לאחר שחקירה מקפת על קשריו המפוקפקים של הפוליטיקאי עם מדינות ערב העלתה ראיות לעבירות חמורות ואיימה להתרחב גם לעסקאות נשק חשודות, שמלמן קידם בתקופת כהונתו כשר הכלכלה וסגן הקנצלר בתחילת שנות התשעים, באחת מממשלותיו של הלמוט קוהל השמרן.
נקמתו של מלמן במפלגה הליברלית לא איחרה להגיע: הוא פרסם ספר שבו חיסל חשבונות עם עמיתיו הפוליטיים לשעבר. בין היתר טען בספרו כי יושב ראש המפלגה, גידו וסטרוולה - שיכהן כמה שנים לאחר מכן כשר החוץ של גרמניה - היה נתון תחת סחיטה של המוסד הישראלי, שדרש לגדוע את הקריירה הפוליטית של מלמן. לטענתו של מלמן, סוכני מוסד יצרו קשר עם וסטרוולה במהלך ביקור שערך בישראל במאי 2002 - בעיצומה של "פרשת מלמן" - ואיימו על מנהיג המפלגה הליברלית שאם לא יסלק ממנה את מלמן, ישראל תדאג לפרסם מידע אישי מביך עליו. מלמן רמז בכך לסוד גלוי ביותר: העדפותיו המיניות של וסטרוולה. באותה תקופה היה ידוע לכול כי וסטרוולה הוא הומוסקסואל, אך הנושא לא נידון ברבים. כמובן, איש במוסד לא ניסה לסחוט את וסטרוולה באמצעות "הוצאתו מהארון". מלמן היה זה שניסה לעשות זאת, תוך האשמתה של ישראל. וסטרוולה לא ממש התרגש מניסיון הסחיטה הזה. הוא החליט "לצאת מהארון" שנתיים מאוחר יותר, כשמצא בן זוג לחיים וגם התחתן עמו. ההופעה הפומבית הראשונה של השניים היתה במסיבת יום ההולדת החמישים לאנגלה מרקל, שמינתה ב־2009 את וסטרוולה לשר החוץ בממשלתה השנייה.
ניסיונותיו של מלמן לפגוע בווסטרוולה רק הגבירו את בידודו הפוליטי. ביוני 2003, בעוד החקירה נגדו בעיצומה, יצא מלמן, צנחן קרבי בעברו, לצניחה שממנה לא חזר. המצנח שלו לא נפתח והוא נפל היישר אל מותו. עד היום אין ודאות אם מותו נגרם מתאונה או היה התאבדות. מכל מקום, הליכי החקירה נגד הפוליטיקאי הופסקו. נאמניו של מלמן טענו, וממשיכים לטעון, כי צניחת המוות היתה "פעולת חיסול" של המוסד. לפנטזיית "אלת האנטישמיות" נוספה פנטזיה נוספת, שבה מאמינים גורמים מסוימים בציבור הגרמני, ולפיה הפוליטיקה הגרמנית נתונה למעשה תחת שליטת ישראל, וכל מי שלא מבצע את דברה של "ממשלת היהודים" בירושלים מורחק מצומתי ההשפעה או נרצח.
מישל פרידמן כיהן באותם ימים כסגן נשיא ועד הקהילות היהודיות בגרמניה. פרידמן, עורך דין במקצועו, נואם רהוט ומשכנע, שהוריו ניצלו בשואה על ידי התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, נתפס כקולה הצעיר וה"חצוף" של הקהילה היהודית הגרמנית. היתה לו תוכנית ראיונות משלו בטלוויזיה, ובה הוא ניסה להחדיר לתקשורת הגרמנית סגנון נוקב ותוקפני, במקום זה המנומס, הזהיר וחסר ההתלהבות המקובל על העיתונאים המקומיים. לשונו החדה והחריפה של פרידמן הקימה לו מעריצים ואויבים כאחד. פרידמן לא חסך את שבטו ממלמן והפך לאחד ממושאי המתקפה העיקריים של הפוליטיקאי הפרו־ערבי בימי ריב "אלת האנטישמיות" שקדם לבחירות לבונדסטאג.
בתזמון מרתק, ימים ספורים לאחר צניחתו החופשית אל המוות של ירגן מלמן, פשטו חוקרי משטרת גרמניה על ביתו ומשרדיו של פרידמן בעיר פרנקפורט אם מיין ואיתרו שם שרידים של קוקאין. הפשיטה בוצעה במסגרת חקירה מקיפה של משטרת ברלין על כנופיית סרסורים ממזרח אירופה, שעסקה בסחר נשים מאוקראינה. לידי התביעה בברלין הגיע סרטון וידיאו שבו נראה פרידמן בחדרו, בבית מלון יוקרתי בבירת גרמניה, מבלה בחברתן של זונות ומשדל אותן להסניף קוקאין. התביעה בברלין מסרה שאישי ציבור ידועים נוספים היו קשורים לכנופיית מבריחי הנשים וגם נגדם התנהלה חקירה. עם זאת, עד היום, רק שמו של פרידמן הוכפש ברבים. הוא התפטר מכל משרותיו הציבוריות והצליח להימנע מהליכים משפטיים לאחר תשלום קנס גבוה. שני ה"גיבורים" הראשיים של ריב האנטישמיות הסוער נעלמו מהפוליטיקה הגרמנית. כעבור ארבע שנים נחשף שכמה משומרי ראשו של פרידמן - מאבטחים מטעם המשטרה, שאמורים לעבור מיון וסינון קפדניים ביותר - היו פעילים ניאו־נאצים.
הייתכן ש"פרשת פרידמן" נבעה מצירופי מקרים בלבד? האם היתה זו נקמה על מותו של מלמן, שניסה "לשחרר" את גרמניה מ"שעבודה" ליהודים ולמדינתם? או שמא היה זה חיסול ממוקד של אחת הדמויות הצעירות, הדעתניות והקולניות ביותר בקרב הקהילה היהודית בגרמניה, בתקופה שבה החיים היהודיים במדינה זו החלו לפרוח מחדש? לקראת איחודה מחדש פתחה גרמניה את שעריה להגירת יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר. נוצר הרושם שגרמניה מבקשת למלא מחדש את החלל שהותיר אובדנה הכמעט מוחלט של הקהילה היהודית המקומית בידי הנאצים - אם באמצעות הגירה כפויה ואם באמצעות השמדה. בגרמניה חיה כיום הקהילה היהודית היחידה, מחוץ לגבולות ישראל, שמספר חבריה גדל בשנים האחרונות ולא הצטמק בגלל התבוללות או עלייה. אך האם קהילה יהודית זו מחויבת לשמור על פרופיל ציבורי נמוך וממושמע כדי להתקיים?
"גרמניה החדשה", שאליה נחשפתי מאז הגיעי לברלין באביב הקר של 2002, שונה מאוד מתדמיתה של "גרמניה האחרת", המועברת אלינו באמצעות מכונת יחסי ציבור גרמנית משומנת היטב ויעילה ביותר. גם אני האמנתי בקיומה של "גרמניה האחרת". עד שהגעתי למדינה זו והתחלתי להבין את בעיותיה ואת מורכבותה. כשהסינמטק התל אביבי הקרין בשנות השמונים את הסדרה הגרמנית האפית "היימאט" ("מולדת"), לא פסחתי על שום פרק ושוכנעתי מהמסר הברור והפשוט שלא כל הגרמנים - גם לא הנאצים שבהם - ידעו מה קרה ליהודים שנעלמו מהנוף. באופן דומה האמנתי שעם קריסת המשטר הנאצי ב־1945 נעלמו גם כל הרשע והרוע שעליהם ביססו היטלר ומאמיניו את שלטון התופת שלהם, ונותרו רק גרמנים טובים שלא היו מודעים למתרחש סביבם ונפלו קורבן לפולשים זרים שהשתלטו על ארצם ועל רצונם.
יש, כמובן, גרמנים אחרים. תמיד היו, גם בשנותיה האפלות ביותר של גרמניה הנאצית. אך גרמניה כישות קולקטיבית לא התמודדה, לדעתי, לעומק ובכנות מוחלטת עם עברה הנורא, שהחל הרבה לפני מינויו של היטלר לקנצלר בינואר 1933. בישראל נוהגים להתייחס לגרמניה כאל "בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו באירופה ואולי בעולם כולו". בדיעבד, בעשור האחרון חל סחף שלילי ביותר ביחסם של הגרמנים כלפי ישראל, וחמישים שנה לאחר כינון היחסים ההיסטורי בין שתי המדינות הן ניצבות בפני נתק הולך וגובר.
"ייחודיות הקשר" עם ישראל ו"המחויבות ההיסטורית לקיומה ולביטחונה" הפכו בעיני גרמנים רבים לרחיים מעיקים, המונחים על צווארם ומונעים מהם לשכוח את עברם הנאצי ולהפוך לעם ככל העמים. אם פעם חיפשו הגרמנים מחילה, היום המטרה העיקרית היא שכחה והשכחה. הפסיכואנליטיקן הישראלי צבי רקס, יליד אוסטריה, צוטט כאומר: "הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ". הוא התכוון בכך לדרכם של גרמנים רבים לברוח מאחריות ולהציג את עצמם כקורבנות האמיתיים של ההיסטוריה. להיפוך היוצרות האירוני והכוללני הזה הייתי מוסיף: "הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים גם על ישראל", שכן קיומה המטריד, בעיניהם, של מדינה זו הוא תזכורת תמידית לשנאה התהומית ולפשעים שהביאו יהודים רבים לעזוב את ארצות לידתם ולהקים לעצמם בית לאומי משלהם. ישראל נתפסת לעתים קרובות מדי כעונש מוסרי ופוליטי. וכל עוד העונש קיים, קיים גם החטא. באין עונש - אין חטא.
בעוד שורות אלו נכתבות, עלה המזרח התיכון שוב באש. חמאס גרר את צה"ל לפעולה צבאית נרחבת ברצועת עזה. גם הפעם נערכו בחוצות ברלין ובערים אחרות בגרמניה הפגנות הסתה פרועות נגד ישראל באצטלת הבעת הזדהות עם סבלה של האוכלוסייה האזרחית בעזה. אלא שהפעם נשמעו בפי המפגינים הערבים סיסמאות אנטישמיות בגרמנית, ולא רק בערבית כמו בימי האינתיפאדה השנייה. המשטרה, שפיקחה על האירועים הללו, לא עשתה דבר נגד מפֵרי החוק. באחד המקרים, אולי מחשש שמא זעמם של הצעירים המשולהבים יופנה נגדם, אפשרו השוטרים הגרמנים למפגינים להשתמש ברמקולים שלהם כדי להשמיע את קריאותיהם בעלות הגוון האנטישמי. ואולי לא היה המניע לכך חשש, אלא הסכמה רעיונית. במקום לטפל באלימות המפגינים, הרשויות בגרמניה נכנעו לה.
אך מה לי ולגרמניה?