אנחנו לא בקונצנזוס

אלגיה לכרם שלום, 11.10.2023

כתב היד הערוך הגיע אתמול מהוצאת כנרת זמורה דביר; אני מריח כבר את ריח הדפוס, ועמל של שנים לובש לפתע צורה של ספר, ספר אמיתי, שאפשר להחזיק ביד ולתהות אם שמו הולם לו: "אנחנו לא בקונצנזוס: קיבוץ כרם שלום 1978-1968".

ועכשיו מה. ועכשיו איך. ועכשיו למה ובשביל מה. כרם שלום שלי, כרם שלום שלנו, היפה והחלומה, ריקה מאדם, וחומה שקרסה מסביב לה. והרי רק לפני כשלושה שבועות, בדרך לארוחת החג המשפחתית בשדה ניצן, פנינו ימינה, רעיה ואני, אל אחת הדרכים המוכרות המובילה לניר עוז, כדי להחזיר לעודד ליפשיץ את התצלומים המופלאים של מאבקי פיתחת רפיח ב־1972. עודד קידם את פנינו על הדרך שלפני ביתו, היא הדרך המקיפה את הקיבוץ, כדי לקבל מאיתנו את התצלומים המקוריים שיופיעו בספר החדש. הוא עמד שם, איש גבוה וצנום כבן 83, ודיבר בקול צרוד על אחת ממשימות חייו הגדולות שהונצחה בתצלומים אלה: המאבק כנגד גירוש הבדואים ממקומות מושבם. לא היינו מודעים גם בביקור זה כי ביתו של עודד שוכן כ־2000 מטר מקו הגבול. והאם הייתה לכך משמעות עד לפני השבת השחורה של השבעה באוקטובר? והרי החדר של רעיה ושלי בכרם שלום היה מרוחק רק 100 מטר מהגבול. ועכשיו, עודד ויוכי אשתו, מי שצילמה את התמונות, שבויים בעזה (כך אנו רוצים לקוות, שכן האפשרות האחרת נוראה יותר).

וגם אלכס דנציג (75) שבוי בעזה. בפולין הרחוקה הרגישה קרולינה שמשהו לא בסדר, ומבוקר שבת התקשרה בווטסאפ לשאול מה עלה בגורלו. הרי הוא אירח אותה בקיבוץ כשהשתלמה ב"יד ושם". ואני, בלית ברירה, נאלצתי להודות: לא יודעים. לא שומעים. אינו בין. כנראה ש. עכשיו התקבל אישור. אלכס שבוי בעזה. כן, קרולינה: אלכס של משלחות פולין. אלכס של ספרי ההדרכה לסיורים בגטאות. יהודי־פולני בן גילי, נצר לדורות של אינטלקטואלים פולנים מתוחכמים, היודע לצטט את מיצקביץ וסלובצקי, אך גם לנהל את משק המים של ניר עוז. מי שעוסק, כמוני, זה שנים ארוכות ביהדות המופלאה של פולין שנכחדה עד תום. עכשיו אלכס בעזה. וַי לו, וַי לקרולינה, וַי לכולנו.

אבל ארנון, אחי (68), נשאר בשדה ניצן. הוא לא שועה לבקשותיו התקיפות של בנו, יותם, לעבור צפונה. והרי יותם, צלם "וואלה!", שהגיע לאזור שלשום כדרכו בין הראשונים, ראה את הזוועות של מתקפת החמאס בימים האחרונים. אבל ארנון כדרכו. הוא נשאר. יש עמו 12 פועלים תאילנדים המוצאים מחסה במגורים ובמיגוניות שהציב להם. והוא שם איתם לדאוג למחסורם, לפתוח עבורם את המכולת, לדבר איתם, ואפילו לצאת לקטיף ענפי הרוסקוס הירוקים, כשהטילים מפסיקים לרגע. לו עצמו אין ממ"ד, שכן שדה ניצן נמצאת, לפי חישוב מטומטם כלשהו, מחוץ לטווח הסכנה. ספרו זאת למשל לשני התאילנדים שנהרגו אתמול בתלמי אליהו, שני קילומטר משם. עכשיו, ארנון וג'ודי בונים להם ממ"ד במימון עצמי.

בשבת של ראש השנה נסענו לכרם שלום, ארנון, ג'ודי, יותם ואני, לצלם את החומה העומדת כמאה מטר מאחורי חלון חדרנו הישן בקיבוץ. זה אמור להיות הצילום הסוגר של הספר: החומה המסתירה את הנוף הפתוח של המדבר שכה אהבנו ואת השקיעות המרהיבות של הסתיו. ארנון אמר שיהיה בסדר, מותר להגיע בשבת. הוא דיבר עם הרבש"ץ, וזה אמר לו שהם שומרי מצוות, אך טולרנטיים לחילונים. אפשר לבקר גם בשבת. נסענו, ויותם צילם. קצת חומה, קצת היסטוריון מהורהר ועייף, קצת חלון של מתיישבים חדשים הגרים בדירתנו לשעבר. והרי בשנות השבעים היינו הולכים בחולות מערבה וחוצים את הגבול כרצוננו. האקונום שלנו היה חוסך בתקציב המטבח על ידי קניות בשוק בעזה; את האורחים מאנגליה היינו נוהגים לקחת למסעדת הדגים באל־עריש; עלי מחאן יונס שניהל את קבוצת הבניין היה אז חבר קיבוץ לשם כבוד; ובחופי צפון סיני הזהובים של דקלה או שייח' זוויד, היינו רוחצים בעירום. והיום, מה? באותה שבת של ראש השנה לא פגשנו את הרבש"ץ שכן איש דתי הוא, אך עתה פגשנו אותו ברשת, ושם קראנו שהוא ניהל בשבעה באוקטובר קרב גבורה להגנת הקיבוץ. שניים מאנשיו, חברי כיתת הכוננות שלו, משה ידידיה רזיאל ועמיחי משה ויצן, נהרגו בקרב. יהי זכרם ברוך.

גם בכרם שלום הישנה והיפה שלנו, זו של שנות השבעים, התגוררו לוחמים. כתשעה קצינים קרביים, כעשרה מש"קים ועוד צנחנים, תותחנים ואנשי נ"מ לרוב. שמאלנים ככל שהיינו, לקחנו חלק פעיל בכל המלחמות: מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון. יפתח היה בין ראשוני החוצים את התעלה, גלעד נלחם באיסמעיליה, סיני פתר ושולי בגולן, אני בסואץ. ושילמנו מחיר: ב־1969 קברנו ברוחמה את זאביק לביא שנהרג בבקעה, ב־1970 ביכינו את אהוד אברמוביץ הג'ינג'י האהוב שלנו שנהרג באחד ממוצבי התעלה, וב־1972 קברנו את אבנר רנד שנהרג בשעת שירותו הצבאי. איש מהם לא נקבר בכרם שלום, כי למרות שהספקנו הרבה בעשר שנותינו שם, בית קברות לא הקמנו. ולכך יש להוסיף: מעולם לא היינו פציפיסטים, וכשאדם סליגמן שלנו סירב להתגייס מטעמי מצפון – הרכנו את הראש בפניו ואמרנו (אז בשנת 1975): מצטערים, לא בקיבוצנו. ואדם קיבל עליו אז את הדין, נסע ואף חזר אלינו לפרק זמן, לפני שנעשה לפרופסור נודע למדעי הדתות.

ועם כל זאת, היינו אנשי שמאל ונשארנו כאלה. לא ראינו סתירה בין שירות מילואים ארוך בצנחנים או בסיירת שריון (לפעמים 90 ימים בשנה) לבין מאבק על השלום, ומפגשים עם ידידים פלסטינים מהשטחים ומעזה. הסתכלנו לכיבוש בעיניים ואמרנו: זה לא אנחנו. אנחנו הולכים נגד הזרם. בכל מקום שם הופיעו ניצני הפשיזם כבר בשנות השבעים, היינו כדי לומר: עד כאן. וכשהיה צריך לעמוד לבד, עמדנו לבד ואמרנו: אנחנו לא. אנחנו לא בקונצנזוס. ואין להתבלבל: דבר אחד הוא אחדות, סולידריות ולחימה בימי מצוקה, כמו זו הנראית ברגעים נוראים אלה, ודבר אחר הוא להעז וללכת כנגד הזרם בימים שבהם ניתן וצריך לחפש ואף למצוא דרך אחרת. תולדות כרם שלום של שנות השבעים מוכיחים את זה וגם זה.

אך הדרך של כרם שלום הייתה כדברי השיר, הדרך שלא נלקחה ("The road not taken"). להוציא רגעים ספורים של פריצות דרך: פעם עם המצרים ב־1977, ופעם עם ירדן והפלסטינים ב־1993, תמיד נלקחה הדרך האחרת: דרך הכיבוש וההתנחלויות; דרך השנאה והיוהרה; דרך ההשחתה המוסרית, ומעל הכול: דרך הכוח. ובמקום שבו לא הועיל עוד הכוח, שם בא תמיד כוח גדול יותר. גם עתה.

אם היה חטא שחטאנו, אנו, אנשי כרם שלום הישנה, הוא לא היה חטא הידידות עם שכנינו הערבים והבדואים, ואף לא חטא המאבק על דמות החברה והמדינה. חטאנו היה שלא נשארנו שם, בקיבוץ, שלא השכלנו לבנות קונצנזוס חדש, שאינו דרך הכוח אלא דרך האדם.

הקדמה

"אנחנו לא בקונצנזוס" זעקה מודעה מעל דפי "הארץ" בקיץ 1977 כקריאת תיגר על בגין ועל האחדות המדומה שניסה ליצור תחת מטריית שלטונו החדשה. על המודעה לא הייתה חתומה מפלגה או קבוצה של אנשי אקדמיה, אלא חבורת עובדי אדמה בקיבוץ קטן בשולי הנגב המערבי: קיבוץ כרם שלום.

אמירה זו הייתה למותג של כרם שלום, שנודע בשנות ה־70 כקיבוץ רדיקלי הן מבחינת עמדותיו והן מבחינת אורחות חייו. חברי כרם שלום לקחו חלק פעיל ואף הובילו מספר מאבקים מכוננים של השמאל בישראל בשנים 1978-1968: ההתנגדות העקבית להתיישבות בפיתחת רפיח, המאבק נגד נישול וגירוש של הבדואים מצפון סיני, המאבק נגד אריק שרון וההתנחלויות בגדה המערבית והמאבק נגד שלילת קיומה של ישות פלסטינית. על חברי כרם שלום נמנו בני קיבוץ רדיקלים, חותמי "מכתב השמיניות", אנשי שמאל עירוניים ובני ובנות גרעינים מעיירות פיתוח. פעולותיהם זכו לתהודה נרחבת בכלי התקשורת של התקופה, וכרם שלום נתפס אז כ"קיבוץ של השמאל".

גם מבחינת אורחות החיים נבדל כרם שלום מקיבוצים אחרים בשנות ה־70. הקיבוץ שהוקם בשנת 1968 על ידי הגרעין הראשון של בני קיבוצים של "השומר הצעיר", ביקש להביא לתהליכי שינוי בחברה הקיבוצית שקפאה על שמריה. מייסדיו ביקשו לחזור ולממש את עקרונות השיתוף והשוויון הבסיסיים של חברה סוציאליסטית, תוך התאמתם לגישות חופשיות ופתוחות יותר שאפיינו את תרבות "השמאל החדש" באותה עת. חיי הכלכלה בכרם שלום היו מבוססים על טוהרת העבודה העצמית; החברות בקיבוץ התבססה תקופה ארוכה על מחויבות אישית, ולא על תקנון כתוב; על מרבית מחסני הקיבוץ לא נתלו מנעולים, לא נערכה התחשבנות של ימי עבודה בין החברים למוסדות הקיבוץ, ובבריכת השחייה ועל שפת הים נהוגה הייתה רחצה בעירום.

בכרם שלום התממש פוטנציאל תרבותי עשיר שהביאו עמם בעיקר בני הגרעינים העירוניים. עם החברות והחברים שחיו בכרם שלום נמנו מי שיתפתחו בהמשך לאישי תרבות בולטים בחברה הישראלית ואף מחוצה לה: אומנים, אנשי תיאטרון, מפיקי קולנוע, משוררים, היסטוריונים, סוציולוגים, מוזיקאים ואנשי מחול. יכולות תרבותיות אלה באו לידי ביטוי בעלון הקיבוץ שכבר אז צוטט בבימות עיוניות וספרותיות ובהפקות דרמטיות ומוזיקליות שבוצעו על ידי אנשי הקיבוץ.

כרם שלום שחה נגד הזרם בחברה הישראלית של שנות ה־70, חברה שלאחר כיבושי מלחמת ששת הימים נעשתה לאומנית יותר, מיליטריסטית יותר ונהנתנית יותר. כפי שמעידים קטעי העיתונות מאותם ימים, הקיבוץ הקטן היה עבור רבים סמל לאנשי עמל שנפשם קשובה למצוקתו של האחר, והם נכונים להתגייס לכל מאבק של צדק חברתי. אומנם עמדותיהם ודרכי מאבקם הלא שגרתיות הרגיזו רבים, ובפרט את ממסד תנועת העבודה שממנה צמחו, אך עבור אחרים הם סימלו תקוות חדשות והפכו למיתוס של השמאל.

לסיפור כרם שלום יש גם קשר עמוק למלחמות הקשות שחוותה החברה הישראלית בתקופה זו. מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. מלחמות אלה השאירו את צלקותיהן על חברי כרם שלום, אך גם הטעינו את מאבקם לחיפוש דרך חיים אחרת, צודקת יותר וטובה יותר מזו שהובילו אליה מנהיגי המדינה והחברה.

עם זאת, המתחים הפוליטיים והחברתיים הגבוהים שבהם חיו ופעלו חברי וחברות הקיבוץ לא תרמו להתייצבותו של כרם שלום לאורך זמן. למרות הצלחתו הכלכלית בגידולים חקלאיים, ובפרט בגידולי שלחין, מבחינה חברתית ידע הקיבוץ עליות וירידות. בעשר השנים שבהן עוסק מחקר זה עברו בכרם שלום קרוב ל־300 איש, שמרביתם חיו בקיבוץ רק פרק זמן קצר. בשנים 1978-1977 על רקע מאבקים מתמשכים על זהותו של הקיבוץ, עזבו את כרם שלום חברי שתי קבוצות מרכזיות: קבוצת שמאל פוליטית וקבוצת חברי קיבוץ ותיקים. בכך תם פרק זה של כרם שלום.

סיפור כרם שלום עוסק אומנם בקורותיו של קיבוץ אחד בלבד, אך ככזה הוא משקף את ניסיון הדור הצעיר ליצור תנועת התעוררות בחברה הקיבוצית, את הזרמים החברתיים והפוליטיים שאפיינו את השמאל החדש בישראל, ולא פחות מכך את חוויות המלחמות (ההתשה, יום הכיפורים), שאת צלקותיהן נושא דור זה עד היום, ואת המאבק לשלום.

הספר הוא פרי עבודת מחקר בת ארבע שנים וחצי, שבמסגרתה רואיינו קרוב ל־100 חברים, אותרו ונלמדו אלפי מסמכים (ביניהם 2,000 עמודי פרוטוקולים של שיחות הקיבוץ) ונעשה שימוש נרחב בעיתונות התקופה וכן בספרות מחקרית, עיונית וספרותית בת הזמן. מקורות אלה מפורטים בסיום הספר. בשל הרצון להקל על הקוראים הוחלט לוותר על הערות שוליים המפנות למקורות אלה. עם זאת, כל אמירה, קביעה, ציטוט, השערה, אירוע, תאריך, מקום ומספר מתועדים כראוי. דבר לא נבדה בספר זה. לצורך זה מוצגת ביבליוגרפיה נרחבת, ובה נכללים כל המקורות שנעשה בהם שימוש במחקר. ועוד: בכל מקרה שבו יתעוררו שאלות או ספקות לגבי המקור, ניתן יהיה לחזור לכתב היד המקורי הכולל את הערות השוליים, וכן לחומרים שנעשה בהם שימוש (הקלטות, עיתונות, ספרות וכו') כדי לבדוק ציטוטים ואמירות שונות. כרגע שמורים חומרים אלה בידי כמחבר, אך הם יועברו במהרה לארכיון הציבורי של יד יערי בגבעת חביבה.

הספר כתוב בצורה פוליפונית כדי להשמיע שלל קולות מספרים תוך תיאור מתועד של מהלך המאורעות. המבנה הבסיסי שלו הוא כרונולוגי, אך משולבים בו פרקים שונים של נרטיבים אישיים. כך אמור הספר להתמודד עם החוויה ההיסטורית הרב ממדית, אך גם להבליט את האנשים שהניעו את המאורעות. ריבוי קולות זה הביא לשתי החלטות סגנוניות שהיו קשות לי, כמחבר שחווה את מרבית האירועים המסופרים: ההחלטה לוותר ככל האפשר על שפת ה"אנחנו" והוויתור על קולי שלי כ"אני המספר". ה"אנחנו" מבצבץ ועולה במספר מקומות למרות הכול, כמי שאומר: "נו באמת, הרי יש כאן יצירה קולקטיבית". ואילו לגבי ה"אני" — כמי שחי בכרם שלום ואת כרם שלום בשנים הללו וכמי שתחושת היחד עדיין מלווה אותו, העדפתי להתרחק מעט מהסיפור כדי להיטיב לחזור אל האנשים והאירועים שחייתי אותם ואיתם. במקומות הכרחיים צוינה מעורבותי, ואני סומך על כך שהקוראים יבינו מתי הייתי גם אני ממשתתפי העלילה. אין בכך כל יומרה ל"אובייקטיביזציה" מדעית, אלא ניסיון לתת למהלך האירועים לזרום בצורה שוטפת, מבלי שמעורבותי תסיט או תעכב זרימה זו.

תמונות קצרות מחיי קיבוץ פרוע

מהיכן אפוא להתחיל זרימה זו?

אולי מאותו יום שישי, 26.7.1974, שבו נערכה ישיבת מזכירות שגרתית בכרם שלום. סדר היום היה אפרורי למדי: חלוקת עיתונים, חלוקת סיגריות, נסיעות לחו"ל, גרעין בנים וגרעין דווקא. אבל בשעה תשע הודלק הרדיו לשמיעת החדשות. יום קודם לכן התנחלה בתחנת הרכבת בסבסטיה קבוצה של 150 איש חברי גרעין אלון מורה של "גוש אמונים". בערב התאספו תומכי אותה התנחלות בנקודת ריכוז בכוונה לצעוד בבוקר לכיוון סבסטיה ולהצטרף למתנחלים. הם האמינו כי כניסת השבת וצום תשעה באב יגנו עליהם מפני פינוי. החדשות בישרו כי המצעד לסבסטיה מתקיים, וכי אריק שרון הגיע לסבסטיה כדי לתמוך במתנחלים במקום. אחד מהנוכחים בישיבה הזכיר רעיון ישן של מאיר פעיל, ולפתע היה ברור לכולנו: צריך לצאת לחווה של שרון ולהתנחל שם, כשם שהוא וחבריו מתנחלים בשטח לא להם. שיראו.

תוך רגעים ספורים הפכה מזכירות הקיבוץ למטה ההפגנה. יזהר יערי, מרכז המשק, איש מדוד ושקול, הודיע כי כל אמצעי הקיבוץ הנגישים יעמדו לרשות המפגינים. נבדק מצב כלי התחבורה של הקיבוץ וזמינותם, והודעות נמסרו לרכזי הענפים השונים: מספר פלקטים הוכנו במהירות על ידי אנשי השלחין, מרדכי דודאי ומורו, ורוכזו קרטונים, צבע, ומעט ציוד בנייה שהובא ממחסן הבנייה הקטן לקראת ההפגנה. בשעה 13.30 יצאו 39 חברים על מספר כלי רכב לחוות אריק שרון, ובמבזק החדשות הבא כבר נמסר כי אנשי כרם שלום מתכוונים לערוך הפגנה באזור החווה וקוראים לחבריהם להצטרף אליהם.

עד 17.00 התאספו בתוך חוות אריק שרון כ־200 מאנשי כרם שלום, גבולות, ניר עוז, יד מרדכי וגעש. מאהל כמו גם שירותים הוקמו, פלקטים נתלו בגנות ההתנחלויות ובזכות השלום, ושלט גדול התנוסס מעל: "התנחלות שלום — נח"ל אריק". מלהב הגיע מזכיר "הקיבוץ הארצי" לשעבר חיים אורון, הוא ג'ומס הידוע. מאוחר יותר יגיע גם הסופר יקיר השמאל, עמוס עוז. המפגינים חיכו למהומה, והיא אכן הגיעה.

ואולי ניתן להתחיל מאותה שבת בצוהריים, אחת מאותן שבתות אביביות, שבהן ניתן לישון עד מאוחר ולפתוח את היום בהליכה שלווה היישר לארוחת הצוהריים. לאחר הארוחה התארגנו הבנים למשחק כדורגל של שבת על הדשא הצפוני. שני שערים סומנו באמצעות החולצות שהורדו, והגברים של כרם התרוצצו הלוך ושוב אחרי הכדור. כ־50 מטר משם, על הספה שהוצבה לפני החדר של יעל פיילר, ישבו יעל ואיילת אלמוג עירומות לחלוטין, ולגמו תה צמחים שאיילת חלטה מצמחי גינתן. מזה זמן, הן נהגו לשבת כך בחזית הבית במעין התרסה קלה כלפי כל מי שהסב את מבטו הנבוך מהן והלאה. אך עכשיו, לאחר שנחו מעט מהארוחה, החליטו ללכת ולבקר את סיני פתר, ולזמן את עצמן לקפה של שבת אצלו. הן השחילו את כפות רגליהן לתוך נעליים גבוהות עקבים שנשמרו מפורים, עטו על צוואריהן מספר מחרוזות כבדות שנקנו בשוק הפשפשים, תלו תיקי צד על כתפיהן ופסעו מעדנות על מדרכת הבטון המקיפה את מדשאת הכדורגל בכיוון חדרו של סיני. יעל, גבוהה ובעלת גוף נערי, תלתלים בהירים מעטרים את ראשה, ואיילת שחורת השיער, נמוכת קומה ובעלת גוף מלא מעט — שתי ליידי גודייבה, שבחרו להפגין את גופן במלוא הדרו לנוכח כל חברי הקיבוץ.

נראה כי כל מי שהיה שם, גם אם יזקין מאוד, לא ישכח את המראה. לא, המשחק לא נפסק אף לרגע, השחקנים המשיכו לרדוף אחרי הכדור, אך עיניהם שוב לא נישאו אל השער. הן היו ממוקדות ביעל ובאיילת המפסיעות לאיטן עירומות, אל חדרו של סיני ודופקות בנחת על דלתו. לאחר ששתו עמו קפה ונחו מעט, המשיכו השתיים לפסוע על השביל לצד מגורי הזוגות, בואכה מגורי הרווקים ובתי הילדים, והגיעו לבריכת השחייה, ושם נפטרו מהאביזרים שעטו עליהן ונכנסו לטבול במים הקרירים. מאז, כך מספרים, החלו עוד רבים מאנשי כרם שלום להשיל את בגדיהם לא רק בחוף חרובה זהוב החולות, אלא גם במימיה הכחולים של בריכת השחייה של הקיבוץ.

ואולי להתחיל דווקא מתמונה פרטית, למשל זו של רוזה, מתנדבת קטלאנית שעבדה בכרם שלום בלול הודים רבייה (ענף העוסק ברבייה מלאכותית של תרנגולי הודו), 26 שנים לפני שתהפוך לסניורה רוזה מריה בונאס, חברת הפרלמנט הספרדי. העבודה החלה תמיד עם שחר כדי שהחום לא יתיש את התרנגולות, ואחר הצוהריים היה חוזר אחד מעובדי הלול לאיסוף הביצים. באותו יום מדובר הגיע תורה של רוזה, ואילו שאר חברי הצוות שהשכימו קום הלכו לנום את שנת הצוהריים.

משירדה החשיכה והנערה הקטלאנית טרם חזרה, עלה פטר חברה על טרקטור ונסע אל הלול. באותו לילה היה ירח מלא, ולעיני פטר נגלה מחזה מדהים: ים לבן של הודיות כיסה את המשטח שליד הלול, כשנוצותיהן בוהקות באור הלבנה, ולידן, מבוהלת, עומדת רוזה. התברר כי רוזה פתחה בטעות את הדלת הלא נכונה, והנקבות נהרו החוצה בעקבותיה. היא ניסתה לשווא לכנסן חזרה, אך הן לא נכנעו לה. פטר המנוסה ממנה ידע כי הן ימהרו אל האור. הוא פתח את דלתות הלול, הדליק את האורות, ותוך דקות מספר שבו כל המורדות אל הלול.

את הסיפור הזה נצרו השניים בליבם וסיפרו זאת למרכז הענף הקשוח, הכותב מילים אלו עכשיו, רק אחרי 44 שנים מליל האירוע.