בובת תרנגול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בובת תרנגול
הוספה למועדפים

בובת תרנגול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נמרוד איטקין

נמרוד איטקין נולד בנהרייה. בגיל שש נהג להופיע לפני ילדי הגן ולספר להם את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בבית ספר יסודי הקריא שיעורי בית ממחברת ריקה. את חטיבת הביניים עבר כשברקע איום הפנימייה ובכיתה י' כבר הועף משני בתי ספר. בי"א עף מבית ספר אקסטרני. מהצבא השתחרר בדרגת רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל.

תקציר

יודה, גיבור הרומן בובת תרנגול, הוא גנן בן שלושים וקצת עם כרס לא קטנה, עם בקבוק בירה בצהריים וכוס ויסקי בערב, בוץ מתחת לציפורניים ופה ג'ורה.
נמרוד איטקין בנה לו עולם שלם של גינות שהוא מטפח ונשים שאיתן הוא משתולל, חרמן ורגיש, עצוב ושמח, וכל הזמן מאוהב לגמרי ביוליה היפה להדהים והמטורפת.
מתחשק לנזוף בו, לתת לו בראש, לנחם אותו ואולי לנסות לחנך אותו – אבל אט-אט מתברר שהוא בעצם מנחם אותנו ומחנך אותנו, מנחה אותנו איך להניח לנימוסי השולחן המגבילים והמאבנים שלנו – ולחיות עם כל הלב.
 
נמרוד איטקין נולד בנהרייה. בגיל שש נהג להופיע לפני ילדי הגן ולספר להם את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בבית ספר יסודי הקריא שיעורי בית ממחברת ריקה.
את חטיבת הביניים עבר כשברקע איום הפנימייה ובכיתה י' כבר הועף משני בתי ספר. בי"א עף מבית ספר אקסטרני. מהצבא השתחרר בדרגת רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל.
 

פרק ראשון

אני איש חדש. אני רגוע!
 
 
אין מוצא, חם.
היה חם מכדי לנשום ואני הייתי בתוך הטנדר. האוויר בחוץ היה שכבה מוצקה של חום. עוטף ומחבק, ממש חונק. כמויות של חום, ארגזים של חום. הרמתי בקבוק מים שהיה זרוק על רצפת הטנדר, המים היו רותחים, אבל עדיין היה מדובר בנוזל. הגברתי את המזגן ופניתי ימינה. עשן הסיגריה חנק, הוא מילא את הטנדר ולא היתה ברירה אלא לפתוח חלון. החום זינק פנימה, התיישב לידי וצעק, סע! סע! סע! תן גז! סגרתי את החלון וניסיתי למשוך עוד קצת, הצבתי לעצמי אתגרים קטנים — עד התמרור עצור, עד שם אני לא פותח את החלון, בסוף אתרגל לעשן, חשבתי. ניסיתי. טעיתי. מפתיע?
כשעצרתי בתמרור, פתחתי חלון וזבוב זינק לרכב. יופי! חשבתי, טרמפיסט. הוא טייל על השמשה הקדמית, על ההגה, על השעונים, הכפתורים, על ידית ההילוכים, על החולצה שלי, על הפנים שלי, על האף שלי! הוא התיישב מעל הרדיו ושיחק עם הידיים שלו. הרמתי את היד באוויר, עם סיגריה בפה, יד אחת על ההגה, הנחתי אותה במהירות. פיספסתי אותו. מפתיע?
צפירה של מכונית העירה אותי. הרמתי את היד לסמן "מצטער" ומיד קיבלתי סט של קללות ותנועה של "זין" עם היד. "מצטער, גבר!" צעקתי מהחלון. "לך תזדיין!" הוא החזיר.
"טוב, חבר'ה, אחד חייב לעוף מפה, הסיגריה או הזבוב!" צעקתי. הזבוב התיישב לי על האף, זרקתי את הסיגריה החוצה. המשכנו בנסיעה אני והזבוב, כמו שני חברים הכי טובים. הוא מטייל מצד לצד, מזמזם את זמזומו, ואני שורק את שירי, "בבקשה לך מפה..." שיר יפה, לחן עממי. חניתי וסגרתי את הזבוב בתוך הטנדר. הסתכלתי עליו וצחקתי. אבל לא היה לי זמן לבזבז, היה לי תור לרופאה בעוד ארבע דקות. הלכתי בצעדים גדולים. משהו בין דילוגים לריצה. הרגליים הסתבכו על המדרגות אז עצרתי רגע והסברתי להן מחדש. נכנסתי לקופת חולים וחיפשתי את החדר של הרופאה. המטרה היתה למצוא אותו תוך שתי דקות בלי להיעזר בפקידות הסבלניות. הזעתי בחיפוש וידעתי, יש רק שתי דקות. אחרי שתי דקות מישהו כבר יתנפל על התור שלי ואז נגמר הסיפור. רצתי מצד לצד. קומה אחרי קומה. חדר 101 חדר 108 ואז חדר 124, ואיך הוא הגיע לפה? חזרתי אחורה. רצתי וזרקתי תחת בפניות חדות. עשן יצא מהנעליים. "'סתכל לאן אתה רץ!" צעק מישהו. עברתי ליד ברז של מים קרים. הייתי צמא. ואז, בדיוק כשהמים נגעו בשפתיים המתבקעות, ראיתי אותו. חדר 105 ועל הדלת כתוב חנה ושם משפחה רוסי — כמה ס' ועוד הרבה אותיות מסביב. על הדלת, ליד השם של הרופאה, היה כתוב "רופאת משפחה". זה תמיד עושה הרגשה טובה, רופאת משפחה. כאילו אנחנו מכירים שנים. אבא שלי מטופל שלה, סבא שלי היה איתה בגן. היא בכלל עושה את החגים אצלנו!
רצתי לדלת. הזזתי את הילד החולה הצידה, עקפתי את הזקן עם המקל, נגעתי־נגעלתי מהגמד, אהה, סליחה, זה עוד ילד! ליד הדלת ראיתי אמא שחורדינית שמנה עם שני ילדים קטנים. שני הילדים טיפסו עליה כמו על הר. בקצה ההר, במקום שלג, היה בלונד עם שורשים שחורים. הר מבאס. האצבע רצה על הרשימה שתלויה על הדלת עד שראיתי את השם שלי ליד השעה 14:05. הסתכלתי על השעון. 14:04. מעולה! אחרי היתה כתובה שמרית אסולין. "מי זאת שמרית אסולין?" שאלתי וכל כך רציתי לראות את הפרצוף המתאכזב. "אני," ענה ההר השחורדיני.
"אז אני לפנייך."
"מה? איך?" היא רתחה אבל שמרה על קור רוח. משהו שצריך להעריץ. האמת, אולי הייתי צריך לתת לבחורה כזאת את התור. אבל איך אומרים, ברוך הבא לעולם גברת, ונתראה ביציאה!
"נעים מאוד, יודה," אמרתי. התיישבתי על הספסל. ניגבתי את הזיעה לאט והתזתי על הרצפה. "פייי, איזה חום היום, הא?" אבל אף אחד לא ענה. כולם היו שם שעות, ראיתי את זה לפי המבט שלהם. ראיתי את זה לפי הצורה שלהם. הם הסתכלו עלי ושנאו אותי. נכון שאני מזיע ומתנשם אחרי ריצה, אבל הם ידעו כמו כולם: הכול עדיף על לחכות בתור! מי שמגיע בדיוק לתור הוא המנצח, אבל מי לוקח כזה סיכון בחיים שלו. מי רוצה לפספס, שיעקפו אותו, לריב, לוותר לזקנה, לרחם על הילד, לתרום לסביבה שרק מתה לחרבן אותו החוצה. הסתכלתי על הדלת בחוסר סבלנות. "יש מישהו בפנים?" שאלתי. אף אחד לא צחק. אין הומור בקופת חולים, רק ברכות "תרגיש טוב" ו"תהיה בריא", אולי "חג שמח", אם יש איזה חג בפתח.
הדלת נפתחה. קמתי מיד והשתדלתי לא להסתכל על החברים שבחדר ההמתנה. איזה סיוט התורים האלה.
על הרצפה בחדר של הרופאה, ממש ליד הדלת, היה זרוק עציץ. הרופאה היתה עסוקה במחשב ואני הרמתי את העציץ, העמדתי אותו ונתתי לו ליטוף קטן. זה המקצוע שלי, וכאב לי לראות אותו שוכב ככה. חוץ מזה תמיד טוב לפתוח אצל רופא בטוב. "תמתין רגע, אני חייבת לסיים להזמין תרופה," אמרה הרופאה ואני התיישבתי מולה.
"כן," אמרה כשסיימה.
"לפני חודש, אולי יותר, היתה לי דלקת רצינית בגרון, מאז שהיא עברה יש לי כל הזמן עקצוצים כאלה. אני גם יורק המון ליחה צהובה."
היא הסתכלה עלי. אין תגובה. פשוט מסתכלת.
"ליחה צהובה זה סימן רע, לא?" ניסיתי.
שתיקה וזוג עיניים בוחנות. בסוף היא אמרה, "אני לא חושבת שזה פיזי."
"מה?"
"מופיע במחשב שהיית חולה לפני חודש. אבל עכשיו אני לא חושבת שזה פיזי."
"אני לא בטוח שאני מבין."
"אין בעיה!" היא צעקה קצת בעצבים. "תוריד חולצה ותשב על המיטה, אני אבדוק אותך."
הורדתי חולצה. התביישתי. התיישבתי על הנייר הסופג והרגשתי כמו בורקס. היא נגעה בי עם הסטתוסקופ הקפוא. היא הסתכלה לתוך האוזן. "למה אין לך חברה?" שאלה.
"מאיפה את יודעת שאין לי חברה?" שאלתי בביטחון. מין ביטחון כזה של אחד שיש לו חברה.
"אל תתבייש ממני, אני רופאה. למה אין לך חברה?" היא התעקשה.
נשברתי. "לא יודע, פשוט אין..." הייתי יכול לשקר, אבל שנינו היינו יודעים שאני משקר.
"תשמע, יודה, כמו שאתה מזניח את עצמך זה נראה שהרבה זמן לא היתה. יש לי חדשות בשבילך, יודה. אתה אוכל יותר מדי, מעשן יותר מדי ונראה שאתה גם שותה הרבה אלכוהול. במה אתה עובד, יודה?"
"אני גנן. של צמחים, לא של ילדים," מילמלתי את התשובה הקבועה שלי.
"לא חשבתי שאתה של ילדים," אמרה והסתכלה עלי במבט השופט הזה שלה. "עבודה פיזית היא לא תירוץ להזנחה, קח את עצמך בידיים. בן כמה אתה?" שאלה.
"שלושים ואחת," עניתי על סף דמעות.
"אתה כבר לא ילד. יש גבול כמה הזנחה הגוף יכול לספוג," היא סיכמה וחזרה לשבת בכיסא. "אין לך שום דבר בגרון, יודה, אתה יכול ללבוש את החולצה."
לבשתי את החולצה. לרגע אחד קטן רציתי לזרוק הכול מהשולחן שלה, להוריד שוב חולצה, לעמוד על השולחן עם ידיים על הכרס, ללטף את עצמי ולצעוק, "אוהבת רוק'נרול?" אבל כמו תמיד, רק עמדתי מולה כמו שמוק, מחכה לשחרור שלה כדי שאוכל לרוץ לטנדר ולבכות שם.
"קח את עצמך בידיים, יודה, יש לך פנים יפות ולב טוב, אני בטוחה שאם תעשה מאמץ תראה שאפשר לחיות יותר טוב."
"טוב..." מילמל הילד הקטן שבי. המשכתי לעמוד שם בלי שמץ של מושג מה אני אמור לעשות. היא הרימה את הראש מהדפים. "אתה משוחרר."
טסתי משם. רצתי מהר. בלי להסתכל על האנשים.
התיישבתי בטנדר. הסתכלתי על עצמי במראה. טוב, שמנמן, ניקח את עצמנו בידיים? בלי שווארמות בלי טחינה ובלי ויסקי. מעכשיו הכול בריא! מה אכפת לך? אולי בסוף עוד יצא לנו זיון מכל החרא הזה. ההוא שבמראה החזיר חיוך וענה, בוא נחגוג את הדף החדש באיזה לאפה? ושנינו צחקנו כל הדרך לאיילון צפון. כי אין לי זמן! באמת שאין לי רגע דל להניח את הרגליים על השולחן ולמצוץ את הפילטר עד הסוף. רק תוך כדי עבודה, רק תוך כדי נהיגה. רק תוך כדי מחשבה על דברים אחרים. ובסוף נשאר ביד הפילטר החום והרטוב הזה. החיים דורשים רק עבודה, לא יותר!
אדם חדש ופתוח נוהג בכביש, כולם לזוז!

נמרוד איטקין

נמרוד איטקין נולד בנהרייה. בגיל שש נהג להופיע לפני ילדי הגן ולספר להם את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בבית ספר יסודי הקריא שיעורי בית ממחברת ריקה. את חטיבת הביניים עבר כשברקע איום הפנימייה ובכיתה י' כבר הועף משני בתי ספר. בי"א עף מבית ספר אקסטרני. מהצבא השתחרר בדרגת רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל.

עוד על הספר

בובת תרנגול נמרוד איטקין
אני איש חדש. אני רגוע!
 
 
אין מוצא, חם.
היה חם מכדי לנשום ואני הייתי בתוך הטנדר. האוויר בחוץ היה שכבה מוצקה של חום. עוטף ומחבק, ממש חונק. כמויות של חום, ארגזים של חום. הרמתי בקבוק מים שהיה זרוק על רצפת הטנדר, המים היו רותחים, אבל עדיין היה מדובר בנוזל. הגברתי את המזגן ופניתי ימינה. עשן הסיגריה חנק, הוא מילא את הטנדר ולא היתה ברירה אלא לפתוח חלון. החום זינק פנימה, התיישב לידי וצעק, סע! סע! סע! תן גז! סגרתי את החלון וניסיתי למשוך עוד קצת, הצבתי לעצמי אתגרים קטנים — עד התמרור עצור, עד שם אני לא פותח את החלון, בסוף אתרגל לעשן, חשבתי. ניסיתי. טעיתי. מפתיע?
כשעצרתי בתמרור, פתחתי חלון וזבוב זינק לרכב. יופי! חשבתי, טרמפיסט. הוא טייל על השמשה הקדמית, על ההגה, על השעונים, הכפתורים, על ידית ההילוכים, על החולצה שלי, על הפנים שלי, על האף שלי! הוא התיישב מעל הרדיו ושיחק עם הידיים שלו. הרמתי את היד באוויר, עם סיגריה בפה, יד אחת על ההגה, הנחתי אותה במהירות. פיספסתי אותו. מפתיע?
צפירה של מכונית העירה אותי. הרמתי את היד לסמן "מצטער" ומיד קיבלתי סט של קללות ותנועה של "זין" עם היד. "מצטער, גבר!" צעקתי מהחלון. "לך תזדיין!" הוא החזיר.
"טוב, חבר'ה, אחד חייב לעוף מפה, הסיגריה או הזבוב!" צעקתי. הזבוב התיישב לי על האף, זרקתי את הסיגריה החוצה. המשכנו בנסיעה אני והזבוב, כמו שני חברים הכי טובים. הוא מטייל מצד לצד, מזמזם את זמזומו, ואני שורק את שירי, "בבקשה לך מפה..." שיר יפה, לחן עממי. חניתי וסגרתי את הזבוב בתוך הטנדר. הסתכלתי עליו וצחקתי. אבל לא היה לי זמן לבזבז, היה לי תור לרופאה בעוד ארבע דקות. הלכתי בצעדים גדולים. משהו בין דילוגים לריצה. הרגליים הסתבכו על המדרגות אז עצרתי רגע והסברתי להן מחדש. נכנסתי לקופת חולים וחיפשתי את החדר של הרופאה. המטרה היתה למצוא אותו תוך שתי דקות בלי להיעזר בפקידות הסבלניות. הזעתי בחיפוש וידעתי, יש רק שתי דקות. אחרי שתי דקות מישהו כבר יתנפל על התור שלי ואז נגמר הסיפור. רצתי מצד לצד. קומה אחרי קומה. חדר 101 חדר 108 ואז חדר 124, ואיך הוא הגיע לפה? חזרתי אחורה. רצתי וזרקתי תחת בפניות חדות. עשן יצא מהנעליים. "'סתכל לאן אתה רץ!" צעק מישהו. עברתי ליד ברז של מים קרים. הייתי צמא. ואז, בדיוק כשהמים נגעו בשפתיים המתבקעות, ראיתי אותו. חדר 105 ועל הדלת כתוב חנה ושם משפחה רוסי — כמה ס' ועוד הרבה אותיות מסביב. על הדלת, ליד השם של הרופאה, היה כתוב "רופאת משפחה". זה תמיד עושה הרגשה טובה, רופאת משפחה. כאילו אנחנו מכירים שנים. אבא שלי מטופל שלה, סבא שלי היה איתה בגן. היא בכלל עושה את החגים אצלנו!
רצתי לדלת. הזזתי את הילד החולה הצידה, עקפתי את הזקן עם המקל, נגעתי־נגעלתי מהגמד, אהה, סליחה, זה עוד ילד! ליד הדלת ראיתי אמא שחורדינית שמנה עם שני ילדים קטנים. שני הילדים טיפסו עליה כמו על הר. בקצה ההר, במקום שלג, היה בלונד עם שורשים שחורים. הר מבאס. האצבע רצה על הרשימה שתלויה על הדלת עד שראיתי את השם שלי ליד השעה 14:05. הסתכלתי על השעון. 14:04. מעולה! אחרי היתה כתובה שמרית אסולין. "מי זאת שמרית אסולין?" שאלתי וכל כך רציתי לראות את הפרצוף המתאכזב. "אני," ענה ההר השחורדיני.
"אז אני לפנייך."
"מה? איך?" היא רתחה אבל שמרה על קור רוח. משהו שצריך להעריץ. האמת, אולי הייתי צריך לתת לבחורה כזאת את התור. אבל איך אומרים, ברוך הבא לעולם גברת, ונתראה ביציאה!
"נעים מאוד, יודה," אמרתי. התיישבתי על הספסל. ניגבתי את הזיעה לאט והתזתי על הרצפה. "פייי, איזה חום היום, הא?" אבל אף אחד לא ענה. כולם היו שם שעות, ראיתי את זה לפי המבט שלהם. ראיתי את זה לפי הצורה שלהם. הם הסתכלו עלי ושנאו אותי. נכון שאני מזיע ומתנשם אחרי ריצה, אבל הם ידעו כמו כולם: הכול עדיף על לחכות בתור! מי שמגיע בדיוק לתור הוא המנצח, אבל מי לוקח כזה סיכון בחיים שלו. מי רוצה לפספס, שיעקפו אותו, לריב, לוותר לזקנה, לרחם על הילד, לתרום לסביבה שרק מתה לחרבן אותו החוצה. הסתכלתי על הדלת בחוסר סבלנות. "יש מישהו בפנים?" שאלתי. אף אחד לא צחק. אין הומור בקופת חולים, רק ברכות "תרגיש טוב" ו"תהיה בריא", אולי "חג שמח", אם יש איזה חג בפתח.
הדלת נפתחה. קמתי מיד והשתדלתי לא להסתכל על החברים שבחדר ההמתנה. איזה סיוט התורים האלה.
על הרצפה בחדר של הרופאה, ממש ליד הדלת, היה זרוק עציץ. הרופאה היתה עסוקה במחשב ואני הרמתי את העציץ, העמדתי אותו ונתתי לו ליטוף קטן. זה המקצוע שלי, וכאב לי לראות אותו שוכב ככה. חוץ מזה תמיד טוב לפתוח אצל רופא בטוב. "תמתין רגע, אני חייבת לסיים להזמין תרופה," אמרה הרופאה ואני התיישבתי מולה.
"כן," אמרה כשסיימה.
"לפני חודש, אולי יותר, היתה לי דלקת רצינית בגרון, מאז שהיא עברה יש לי כל הזמן עקצוצים כאלה. אני גם יורק המון ליחה צהובה."
היא הסתכלה עלי. אין תגובה. פשוט מסתכלת.
"ליחה צהובה זה סימן רע, לא?" ניסיתי.
שתיקה וזוג עיניים בוחנות. בסוף היא אמרה, "אני לא חושבת שזה פיזי."
"מה?"
"מופיע במחשב שהיית חולה לפני חודש. אבל עכשיו אני לא חושבת שזה פיזי."
"אני לא בטוח שאני מבין."
"אין בעיה!" היא צעקה קצת בעצבים. "תוריד חולצה ותשב על המיטה, אני אבדוק אותך."
הורדתי חולצה. התביישתי. התיישבתי על הנייר הסופג והרגשתי כמו בורקס. היא נגעה בי עם הסטתוסקופ הקפוא. היא הסתכלה לתוך האוזן. "למה אין לך חברה?" שאלה.
"מאיפה את יודעת שאין לי חברה?" שאלתי בביטחון. מין ביטחון כזה של אחד שיש לו חברה.
"אל תתבייש ממני, אני רופאה. למה אין לך חברה?" היא התעקשה.
נשברתי. "לא יודע, פשוט אין..." הייתי יכול לשקר, אבל שנינו היינו יודעים שאני משקר.
"תשמע, יודה, כמו שאתה מזניח את עצמך זה נראה שהרבה זמן לא היתה. יש לי חדשות בשבילך, יודה. אתה אוכל יותר מדי, מעשן יותר מדי ונראה שאתה גם שותה הרבה אלכוהול. במה אתה עובד, יודה?"
"אני גנן. של צמחים, לא של ילדים," מילמלתי את התשובה הקבועה שלי.
"לא חשבתי שאתה של ילדים," אמרה והסתכלה עלי במבט השופט הזה שלה. "עבודה פיזית היא לא תירוץ להזנחה, קח את עצמך בידיים. בן כמה אתה?" שאלה.
"שלושים ואחת," עניתי על סף דמעות.
"אתה כבר לא ילד. יש גבול כמה הזנחה הגוף יכול לספוג," היא סיכמה וחזרה לשבת בכיסא. "אין לך שום דבר בגרון, יודה, אתה יכול ללבוש את החולצה."
לבשתי את החולצה. לרגע אחד קטן רציתי לזרוק הכול מהשולחן שלה, להוריד שוב חולצה, לעמוד על השולחן עם ידיים על הכרס, ללטף את עצמי ולצעוק, "אוהבת רוק'נרול?" אבל כמו תמיד, רק עמדתי מולה כמו שמוק, מחכה לשחרור שלה כדי שאוכל לרוץ לטנדר ולבכות שם.
"קח את עצמך בידיים, יודה, יש לך פנים יפות ולב טוב, אני בטוחה שאם תעשה מאמץ תראה שאפשר לחיות יותר טוב."
"טוב..." מילמל הילד הקטן שבי. המשכתי לעמוד שם בלי שמץ של מושג מה אני אמור לעשות. היא הרימה את הראש מהדפים. "אתה משוחרר."
טסתי משם. רצתי מהר. בלי להסתכל על האנשים.
התיישבתי בטנדר. הסתכלתי על עצמי במראה. טוב, שמנמן, ניקח את עצמנו בידיים? בלי שווארמות בלי טחינה ובלי ויסקי. מעכשיו הכול בריא! מה אכפת לך? אולי בסוף עוד יצא לנו זיון מכל החרא הזה. ההוא שבמראה החזיר חיוך וענה, בוא נחגוג את הדף החדש באיזה לאפה? ושנינו צחקנו כל הדרך לאיילון צפון. כי אין לי זמן! באמת שאין לי רגע דל להניח את הרגליים על השולחן ולמצוץ את הפילטר עד הסוף. רק תוך כדי עבודה, רק תוך כדי נהיגה. רק תוך כדי מחשבה על דברים אחרים. ובסוף נשאר ביד הפילטר החום והרטוב הזה. החיים דורשים רק עבודה, לא יותר!
אדם חדש ופתוח נוהג בכביש, כולם לזוז!