לאחר מכן

פרק ראשון

"כן, יש אחת, כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

טענה זו שנזרקה בהלצה שישה חודשים קודם לכן, בגן שמשי בחודש יוני, עלתה בזיכרונה של מרי בּוֹיְן. היא הבינה לפתע את משמעותה הסמויה בזמן שעמדה בדמדומי דצמבר, בעודה ממתינה להגעתן של העששיות אל הספרייה.

המילים נאמרו על ידי חברתם, אָלִידָה סְטֵיְר, בזמן ששתו תה על מדשאתה בפַּנְגְּבּוֹרְן, בנוגע לאותו הבית בדיוק שבו שוכנת הספרייה שבה עמדה כעת, ואשר הייתה ה"מאפיין" המרכזי בו. בחיפושם אחר בית כפרי באחד מהמחוזות הדרומיים או הדרום־מערביים, מרי בוין ובעלה, מייד עם הגעתם לאנגליה, גלגלו קושי זה היישר למפתנה של אלידה סטייר, אשר התמודדה איתו בעצמה בהצלחה רבה. אולם רק לאחר שהם דחו, כמעט כלאחר יד, מספר הצעות מעשיות ושקולות, אלידה זרקה הצעה: "ובכן, יש את לִינְג בדוֹרְסֶטְשֶׁיְר. הבית שייך לבני דודיו של הוּגוֹ, ואתם יכולים לקבל אותו בגרושים".

הסיבות למחירו הזול כל־כך של הבית שהיא הציגה – ריחוקו מתחנת הרכבת והיעדרן של מנורות חשמליות, כמו גם צנרת מים חמים ושאר השירותים הנחוצים לאספסוף – הן גם אלה שקסמו לחוש הרומנטי של הזוג האמריקאי שתר בכזו עיקשות מוזרה אחר חסרונות המחייה הכרוכים, כך הורגלו לחשוב, בארכיטקטורה חריגה להפליא.

"אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש". והם פירטו בדיוק שנון את החשדות והדרישות השונות שלהם, מסרבים להאמין כי הבית שבת הדודה המליצה עליו היה אכן מתקופת שושלת טְיוּדוֹר עד שגילו שאין בו מערכת הסקה, ושכנסיית הכפר ניצבה ממש על הנכס עד ששוכנעו שאספקת המים לבית, על פי רוב, אינה מובטחת כלל.

"הבית יותר מדי לא נוח כדי להיות אמיתי!" הכריז אדוארד בוין עם כל חסרון שהוציאו ממנה, אולם הוא קטע את התרגשותו בשביל לשאול, בנסיגה פתאומית אל החשדנות, "ורוח הרפאים? הסתרת מאיתנו את העובדה שאין רוח רפאים!"

מרי צחקה יחד איתו באותו הרגע, אך בלי להפסיק לצחוק שמה לב, שהרי תפיסתה פעלה במספר תדרים במקביל, לחוסר הרגש הפתאומי בצחוקה של אלידה.

"ובכן, מחוז דורסטשייר מלא ברוחות, אתם יודעים".

"כן, כן, אבל זה לא יספיק. אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס. האם ישנה רוח רפאים בלינג?"

תשובתו השנונה גרמה לאלידה לצחוק שוב, ובדיוק אז זרקה את תשובתה המושכת במיסתורין שלה, "כן, יש אחת כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

"לא נשים לב לכך?" גער בה בוין, "מהי רוח רפאים אם היא לא מוכרת ככזו?"

"אני לא יודעת. אך זה הסיפור".

"שישנה רוח רפאים, אך אף אחד לא יודע שהיא רוח רפאים?"

"ובכן, זה מתגלה רק לאחר מכן".

"לאחר מכן?"

"רק זמן רב מאוד לאחר מכן".

"אך אם היא זוהתה כמבקר מן העולם הבא, מדוע זיהויה לא הועבר במשפחה? כיצד היא הצליחה לשמור על סודה?"

אלידה רק הנידה ראשה. "אל תשאל אותי איך. אבל היא הצליחה".

"ואז פתאום", מרי דיברה כמו מתוך מצולות החיזיון, "פתאום, זמן רב לאחר מכן, את אומרת לעצמך, זו הייתה הרוח?" בהלה לא מובנת עברה בה למשמע הקול המת שאיתו שאלתה האפילה על שיחתם של השניים האחרים, והיא ראתה את צל אותה הבהלה חולפת באישוניה הבהירים של אלידה.

"אני מניחה שכן. פשוט צריך להמתין".

"לעזאזל עם ההמתנה!" התערב נד. "החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על רוח שניתן ליהנות ממנה רק בדיעבד. אין משהו טוב יותר מזה, מרי?"

אולם הסתבר שגורלם לא ייעד להם דבר טוב יותר, שהרי תוך שלושה חודשים משיחתם עם גברת סטייר, כבר התבססו בלינג, והחיים שייחלו להם עד כדי תכנון מדוקדק של כל פרטי היומיום – החלו.

הם רצו לשבת בדמדומי דצמבר הכבדים מול אח כזו בדיוק, בעלת גגון מתכת רחב הסופג חום, תחת קורות גג משופעות כאלה בדיוק, העשויות אלון שחור, עם התחושה שמעבר לזגוגיות החלון הביפורי, הגבעות החשיכו לכדי בדידות עמוקה יותר. לשם העונג המוחלט שבתחושות אלה, מרי בוין סבלה במשך קרוב לארבע־עשרה שנה את הכיעור מוחץ הנפש של המערב התיכון, ואדוארד בוין המשיך בנחישות בעיסוקיו כמהנדס עד אשר, בפתאומיות שעדיין לא התרגלה אליה, הרווח הפלאי ממכרה בלו סטאר העמיד לרשותם ברגע אחד את החיים ואת הפנאי לטעום מעונג זה. הם בשום פנים ואופן לא התכוונו לנצל את מצבם החדש לבטלה, אלא להקדיש את זמנם לפעילויות של נחת. לה היה חזון של ציור וגינון (על רקע הקירות האפורים), והוא חלם להוציא לאור את ספרו על "הבסיס הכלכלי של התרבות", המתוכנן מזה זמן־מה. ועם עבודה מרתקת שכזו לפניהם, התבודדות הייתה צו השעה. הם לא יכלו להתרחק מספיק מהעולם או לצלול עמוק מדי אל תוך העבר.

מחוז דורסטשייר משך אותם כבר מהרגע הראשון לאור ריחוקו היוצא מן הכלל מבחינה גאוגרפית. אולם לזוג בוין זה היה חלק מקסמו הנצחי של האי הדחוס להפליא, ״קן מחוזות״, כפי שכינוהו, שמכל־כך מעט ניתן היה ליצור רושם כה חזק. שכל־כך מעט מיילים נהיו מרחק, ושמרחק כה קצר שינה כה רבות כאן.

"זה מה שיוצר רושם כה עמוק", הסביר נד באחת משיחותיהם בהתלהבות, "ומבליט אפילו את הקטנים שבהבדלים ביניהם. הם הצליחו לתת כל־כך הרבה טעם אפילו לטעימה הקטנה ביותר".

והטעם היה חזק במיוחד בלינג: לבית האפור העתיק, החבוי בצל הגבעות, היו כמעט כל הסממנים של קיום ארוך. עובדת היותו לא גדול או יוצא דופן רק חיזקה בעיני הזוג בוין את התחושה המיוחדת שבמשך מאות שנים הוא שימש מאגר חשוך ועמוק של חיים. החיים ודאי לא היו ססגוניים במיוחד. במשך תקופות ממושכות, לא היה בכך כל ספק, החיים רק טפטפו בשקט על שטח פניו של העבר, בדומה לגשם הסתיו, אשר שעה אחר שעה טפטף חרש אל תוך ברכת הדגים הירוקה שבין עצי הטקסוס. אולם במצולות הדוממות של מי הקיום העומדים, לעיתים נוצרים זרמי רגש מוזרים, ומרי בוין הרגישה כבר מהתחלה את מגעו של זיכרון חד יותר.

התחושה הזו מעולם לא הייתה חזקה כמו אחר הצוהריים בדצמבר בזמן שחיכתה בספרייה לעששיות המתעכבות, כאשר קמה ממקום מושבה ונעמדה בין הצללים של האח. בעלה יצא לאחר ארוחת הצוהריים לאחד מטיוליו הארוכים בגבעות. היא שמה לב בזמן האחרון שהוא העדיף להיות לבד בזמן טיוליו והסיקה מתוך הביטחון המוכח של יחסיהם שהספר הטריד אותו ושהוא נזקק לזמן אחר הצוהריים על מנת להרהר בשאלות שעלו במהלך עבודתו בבוקר. לא היה ספק כי הספר לא התקדם כפי שקיוותה וקמטי בלבול חדשים הופיעו בין עיניו, קמטים שלא היו קיימים כאשר היה מהנדס. אז, הוא נראה מותש כמעט עד חולי, אולם שד הדאגה הנוכחי לא זוהה בו מעולם. ולמרות הכול, מעט העמודים שהוא קרא לה עד כה, המבוא והתקציר של הפרק הראשון, העידו על הבנה חזקה של הנושא וביטחון גובר ביכולותיו.

עובדות אלה עוררו בה בלבול עז, שכן כעת, לאחר שנפטר מ"עיסוקיו" וכל השלכותיהם המטרידות, לא נותר אף גורם לחרדתו על הפרק. אלא אם כן, הייתה זו בריאותו? אך הוא רק התחזק פיזית מאז הגעתם לדורסטשייר. הוא נראה חסון יותר, סמוק יותר ועיניו נצצו. רק בשבוע האחרון היא הרגישה בו את השינוי החמקמק שגרם לה לחוסר שקט בהיעדרו, ומנע ממנה לדבר בנוכחותו כאילו היא זו שהסתירה סוד ממנו!

המחשבה שישנו סוד כלשהו ביניהם הכתה בה כרעם ביום בהיר, והיא הביטה סביבה, על החדר הארוך והעמום.

"אולי זה הבית?" היא תהתה.

אולי החדר עצמו טמן בחובו סודות. נדמה היה שהם נערמים בנפול הערב, כמו שכבות הצל הקטיפתי שירד מהתקרה הנמוכה, כמו קירות הספרים החשוכים, קווי המתאר של האח עם הגגון מטושטשים מעשן.

"כמובן, הבית רדוף!" היא הרהרה.

רוח הרפאים הנעלמת שעליה דיברה אלידה, זו שהוזכרה רבות בשיחותיהם בחודשים הראשונים של שהייתם בלינג, נזנחה עם הזמן לאור היעדרה, אשר שלל כל גירוי לדמיונם. מרי, כיאה לדיירת של בית רדוף, תשאלה באופן הנהוג את מקצת שכניה הכפריים, אולם מלבד "אכן, כך אומרים, גברתי", אנשי הכפר לא ידעו לספר לה דבר. נראה היה שלרוח החמקמקה מעולם לא הייתה זהות מספקת על מנת להצמיח אגדה סביבה, ולאחר זמן־מה, הזוג בוין החל בבדיחות הדעת לכלול זאת בחישובי רווח־הפסד שלהם, שהרי הסכימו שלינג היה אחד מהבתים הבודדים שמספיק טובים כשלעצמם, גם ללא השיפורים העל־טבעיים.

"ואני מניחה שזו הסיבה שהשד המסכן וחסר התועלת משיק בכנפיו היפות לשווא היכן שהוא במרחבי האין", סיכמה מרי בהלצה.

"או שאולי..." ענה נד באותו הלך הרוח, "בסביבת רפאים שכזו, הוא לא מצליח לבסס את קיומו הנפרד כרוח הרפאים של הבית". ובזאת שותפם הנעלם לבית לא הופיע יותר בשיחותיהם אשר היו מרובות מספיק בשביל שלא יהיו מודעים לאובדנו.

כעת, כשהיא עמדה לצד האח, מושא הסקרנות המוקדם שלהם התעורר מחדש בנפשה עם משמעות חדשה, תחושה שהתפחתה לאיטה מתוך מגע יומיומי עם זירת המסתורין הרובץ. זה היה הבית עצמו, כמובן, שהייתה טמונה בו היכולת לראות רוחות, שתיקשר חזותית, אך בסתר, עם העבר של עצמו. ואם רק היה אפשר להתקרב מספיק אל הבית, ניתן היה להפתיע את הסוד שלו ולרכוש את ראיית הרפאים. ייתכן כי בשעות הבדידות הארוכות בחדר זה בדיוק, שאליו היא לא נכנסה מעולם לפני שעות אחר הצוהריים, בעלה כבר רכש אותה ונשא בדממה את המעמסה האיומה של הדבר שהתגלה לו. היכרותה של מרי עם חוקי עולם הרוחות הייתה נרחבת מדי כדי שלא תדע שאדם לא יכול לדבר על הרוחות שראה. דבר כזה הוא הפרה בוטה של הטעם הטוב, כמעט כמו ציון שמה של גברת במהלך שיחה במועדון הגברים. אולם ההסבר הזה לא באמת סיפק אותה. "מלבד העונג של הריגוש", היא הרהרה, "איזה עניין יש לו ברוחות רפאים עתיקות?" ואז היא הוטחה שוב בבעיה מרכזית: מידת הרגישות להשפעות רפאים היא חסרת כל משמעות במקרה זה, מכיוון שאם ראית רוח רפאים בלינג, אינך יכולה לדעת זאת.

"רק זמן רב לאחר מכן", כך אמרה אלידה. ובכן, האם ייתכן שנד אכן ראה רוח רפאים כאשר הם עברו לבית והבין זאת רק בשבוע האחרון? תחת השפעת המתרחש היא הפליגה יותר ויותר במחשבותיה הרחק אל תחילת שהותם שם, אולם בתחילה רק על מנת להיזכר באנדרלמוסיה העליזה של פריקת המזוודות, סידור המקום, מיון הספרים, והקריאות שהחליפו ביניהם מפינותיו המרוחקות של הבית בכל פעם שעוד סוד צפון בביתם התגלה בפניהם. בהקשר זה בדיוק היא נזכרה בשעות עדינות של אחר הצוהריים באוקטובר הקודם, כאשר היא, לאחר שפרצי החיפושים המאושרים התחלפו בבחינה מדוקדקת של הבית הישן, לחצה (כמו גיבורה ברומן) על לוח שנפתח ממגעה הקל וחשף גרם מדרגות צר שהוביל למרפסת שטוחה ומפתיעה היוצאת מן הגג, שמהחצר נראה כי כל צדדיו תלולים מדי כדי שניתן לטפס עליו ללא הכשרה מתאימה.

הנוף שנשקף מן הזווית הנסתרת הזו היה מכשף, והיא רצה למטה על מנת לקרוע את נד מניירותיו ולתת לו לטעום מתחושת החופש שגילתה. היא עדיין זכרה, כיצד בעומדם על המרפסת הצרה הוא חיבק אותה בזרועו בעוד מבטיהם פונים הרחק אל קו האופק הארוך, עתיר שיפועי הגבעות, ואז צונחים מטה בסיפוק, עוקבים אחר קו המתאר של סבך עצי הטקסוס שסביב ברכת הדגים ואחר צילו של הארז שעל המדשאה.

"ועכשיו לצד השני", הוא אמר, וסיבב אותה בעדינות במקומה בתוך זרועותיו והיא, צמודה אליו, ספגה כמו לגימה ארוכה ומספקת את מראה החצר עם הגדר האפורה, את האריות הישובים על השער, ואת שדרת עצי הליים שנמתחה עד לכביש הראשי שעבר תחת צל הגבעות.

היה זה אז, כאשר הם הביטו וחיבקו אחד את השני, שהיא הרגישה את זרועותיו נרפות ושמעה קריאת "היי!" שגרמה לה להפנות את מבטה אליו.

מרחוק, כן, היא נזכרה כעת שראתה צל של חרדה, או יותר נכון של בלבול, נופל על פניו. היא עקבה אחר מבטו, וראתה דמות של אדם בבגדים אפורים ומשוחררים, כך נדמה היה לה, מהלך במורד שדרת עצי הליים אל החצר בצעד לא בטוח כמו זר שמחפש את דרכו. בעיניה קצרות הרואי היא הצליחה לקלוט רושם מטושטש בלבד של נמיכות קומה ואפרוריות, ומאפיין נוכרי, או לפחות לא מקומי, בצורתה של הדמות או בלבושה. אולם בעלה, ככל הנראה, ראה יותר. הוא ראה די בשביל לעקוף אותה בצעקת "חכה!" חדה ולרוץ מטה במורד המדרגות המתעקלות בלי לעצור ובלי לתת לה יד בירידה.

נטייה קלה לסחרחורת אילצה אותה, לאחר אחיזה קצרה בארובה שעליה נשענו, לרדת בעקבותיו בזהירות יתרה, וכאשר הגיעה אל הרחבה של עליית הגג, היא השתהתה פעם נוספת מסיבה פחות ברורה. היא נשענה על מעקה עץ האלון כשעיניה מאומצות כנגד דממת המעמקים החומים ומוכתמי השמש שתחתיה. היא נותרה שם, עד שהיכן שהוא במעמקים היא שמעה סגירת דלת. אז, בלי להתכוון, היא ירדה מטה במורד המדרגות התלולות עד לפרוזדור התחתון.

דלת הכניסה הייתה פתוחה אל החצר שהייתה מוצפת באור שמש עדין. לא היה איש בפרוזדור ובחצר. דלת הספרייה עמדה פתוחה גם היא, ולאחר שלשווא האזינה בציפייה לשמוע קולות כלשהם בוקעים משם, היא חצתה במהירות את הסף ומצאה את בעלה לבדו, מתעסק בהיסח דעת עם הניירות שעל שולחנו.

הוא הרים את מבטו, כמו מופתע מכניסתה הנמרצת, אולם צל הדאגה חלף מפניו, והותיר אותם, כך היה נדמה לה, מוארים ובהירים יותר מהרגיל.

"מה זה היה? מי זה היה?" היא שאלה.

"מי?" הוא חזר אחריה, שומר על אלמנט ההפתעה.

"האדם שראינו הולך לעבר הבית".

נדמה היה שהוא מהרהר. "האדם? חשבתי שראיתי את פיטרס, זינקתי אחריו בשביל לזרוק לו מילה לגבי פתחי הניקוז של האורוות, אך הוא נעלם לפני שהספקתי לרדת".

"נעלם? אבל הוא הלך כל־כך לאט כשראיתי אותו".

בוין משך בכתפיו. "כן, כך חשבתי, אך לא פגשתי אותו, הוא ודאי התקדם הלאה בזמן שירדנו. מה את אומרת שננסה לטפס במעלה גבעת מלדון לפני השקיעה?"

זה היה הכול. בזמנו, זו הייתה התרחשות זניחה לחלוטין ונשכחה מייד לאור קסמה של התצפית הראשונה מגבעת מלדון אשר עליה חלמו לטפס עוד מאז שראו את פסגתה החשופה נישאת מעל גגו הנמוך של לינג. ללא ספק, עצם העובדה שהתקרית האחרת התרחשה ביום שבו טיפסו על גבעת מלדון, הייתה הסיבה לכך שהיא נשמרה בקפל הבלתי מודע של אותו הקשר, שממנו היא כעת הגיחה שוב, שהרי כשלעצמה, לא היה בה דבר שרמז על העתיד. באותו הרגע, לא היה דבר טבעי יותר מהזינוק של נד במורד המדרגות במרדף אחר איש מקצוע עצל. בתקופה זו הם תמיד המתינו לאנשי מקצוע כאלה ואחרים שהועסקו ברחבי ביתם, תמיד אורבים להם ומזנקים החוצה לקראתם בשאלות, טענות ותזכורות. ואכן, מרחוק הדמות האפורה דמתה לפיטרס.

אולם כעת, כאשר היא בחנה מחדש את ההתרחשות המהירה, היא חשה שההסבר של בעלה לא תאם את הבעת החרדה שהייתה על פניו. מדוע הופעתו המוכרת של פיטרס נסכה בו חרדה כזו? ויותר מכך, מדוע, אם היה צורך להתייעץ עם איש המקצוע בנושא תעלות הניקוז של האורוות, היעלמותו עוררה כזו ארשת הקלה? מרי לא זכרה כי תהיה כלשהי מאלה עלתה בדעתה בזמנו, ועם זאת, המהירות שבה עלו כעת בדעתה כאשר זימנה אותן, גרמה לה פתאום להרגיש שהן תמיד שכנו שם, ממתינות לשעתן.