אקלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אקלים
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ערן שגיא סשיצקי (נולד ב-1 בינואר 1978) הוא סופר ישראלי.

בשנת 2011 יצא לאור ספרו הראשון, "זה קורה מהר", בהוצאת זמורה ביתן ובעריכת עלמה כהן-ורדי. זהו רומן על אלון השמיניסט ועל אלי, חברת הילדות היפה והפרועה שלו. שגיא מתאר "את חיי גיבוריו ואת הנעורים עצמם, היפים והמפתים כל כך, עם כל התקוות וההבל והבדידות ושיברונות הלב" (מתוך העטיפה).
בשנת 2014 יצא לאור ספרו השני, "אקלים", גם הוא בהוצאת זמורה ביתן ובעריכת עלמה כהן-ורדי. הוא מספר את סיפורם של שני זוגות: מיקה ואביתר, העוברים לגור בדירה ישנה בתל אביב, ואורי ועמית, המתגוררים בבית שממול. משחק של זוג מול זוג ושל כל אחד בינו ובין עצמו.

תקציר

"כבר שנתיים הם חששו מן הרגע הזה, רגע הפינוי מהדירה, והנה הוא בא, דווקא עכשיו, אביתר בתוך הדוקטורט, והכול מתבלגן לו, ומיקה בשעות של חזרות, ורקדנית ודוקטורנט בלי קביעות לא מרוויחים הרבה, אבל אביתר לא דואג, הוא שולח יד ואוסף אליו את מיקה, ואומר, אל תדאגי, נמצא דירה מעולה, ואת לא תאמיני שאי-פעם גרנו בדירה נוראית כמו הדירה הזאת, איכס, תסתכלי מה זה, דירה עם פרקט, וג´קוזי, גועל נפש, אני אומר לך, ניצלנו בנס, ברגע האחרון."
 
מיקה ואביתר עוברים לגור בדירה ישנה בתל אביב. בבית שממול מתגוררים אורי ועמית, הם קצת פחות צעירים והם יותר אמידים. מרפסת מול מרפסת. גבר ואישה מול גבר ואישה. הסיפור הזה, שמתחיל בקיץ תל אביבי רגיל לגמרי מסתיים כעבור שנה וחצי, בקיפאון צפוני קיצוני. ובתווך, בין החום לקור, חיים שלמים של ארבעה אנשים, משחק של זוג מול זוג ושל כל אחד מהזוגות, בינו ובין עצמו.
ערן שגיא, יליד 1978, מתגורר בתל אביב.

פרק ראשון

1
 
יום שישי, שמונה וארבעים בערב. ארבעתם ליד שולחן האוכל, לפניהם צלחות מלאות. אורי, לבוש במכנסי בד כחולים ואפודה חומה, יקרה, יושב מול אביתר ששערו עדיין לח מן החפיפה. מיקה, בשמלה שחורה, ארוכה, ובשָל לבן המכסה את זרועותיה וכתפיה, יושבת מול עמית, הלובשת חצאית צהובה וסריג שחור, עבה. כיסאה של מיקה קרוב לזה של אביתר, והיא משלבת רגליה. על שולחן האוכל המלבני מפה לבנה, חדשה, שאביתר קנה בצהריים. שני נרות לבנים, עבים, דולקים במרכז השולחן. משמאלם מגש ובו שישה נתחים של פילה לברק, ביניהם עשבי תיבול ומתחת להם מצע של תפוחי אדמה. לארבעתם גביעי זכוכית ארוכי רגל ובהם יין לבן. אביתר כבר שתה כוס אחת, ותכף יסיים את השנייה. תאורת הסלון מעומעמת, החלונות ודלת המרפסת סגורים. על הפטפון מתנגן תקליט של הורוביץ — סונטות של שופן — בווליום נמוך. וקר, קר להם מאוד.
עמית ואורי הגיעו בעשרה לשמונה, באיחור של עשרים דקות. הם נאלצו לחכות עם הבייביסיטר עד להירדמותה של דריה שלא הפסיקה לבכות, מסרבת להישאר לבדה. הם הביאו זר פרחים גדול, ענק, וארגז ובו שישה בקבוקי יין מן היקב של אורי.
 
שניות ספורות מהרגע שנכנסו, אביתר החליט שהוא לא מחבב אותו, את הגבר הזה, גבר שמח מדי, מלא ביטחון, מדיף כוח וכסף, ואיזו אלימות שהוא אפילו לא טרח להסתיר. הם לחצו ידיים — לחיצה חזקה, ארוכה, בוחנת — ואביתר כפה על עצמו להיישיר אליו מבט, לא להתקפל. הרי הוא המארח כאן, והטריטוריה הזאת שייכת לו, רק לו. אביתר הציג את מיקה, וראה חיוך מאיר את פניו של אורי כשלחצו ידיים, כולו נוטף מתיקות בוטה, דוחה. נעים מאוד, נעים מאוד. ואז אורי התקדם אל תוך הדירה והותיר את אביתר פנים אל פנים עם עמית, שנראתה לו יפה במיוחד הערב, חגיגית. היא התקרבה אליו ונבוכה מעט, כמוהו, נשקה ללחיו ואז התקרבה אל מיקה, לחצה את ידה ואמרה לה, השמלה שלך מאוד יפה בעיני. מיקה הינהנה ומיהרה להתרחק ממנה. ארבעתם פנו אל הסלון, לכוסית יין קטנה שלפני הארוחה. וכשאביתר הלך למטבח, רכן מול התנור הלוהט ובחן את הדגים הנאפים, הוא שמע את קולו של אורי — קול רם, צחקני — מחמיא למיקה על הדירה שלהם, דירה שמעוררת בו זיכרונות טובים כי היא מזכירה את הדירות שהיו לו פעם, כשהיה בן עשרים, עשרים וחמש, ואביתר חש שהוא מתמלא בתוקפנות, וכשכיבה את התנור החל לחשוב כיצד יוכל להכניע אותו, מחפש את נקודות התורפה של אורי, ובהרגל ישן, מזמנים אחרים, העלה את חדוות האינטלקט שלו, את הגאווה ההיא, המוקדמת כל כך, הנערית, הגורסת כי הוא, אביתר, הרי אינו חלק מן המכונה הזאת, מן השיטה המטמטמת, המכוונת אל נפשך במטרה לסמם ולדכא אותה. לא, הוא אינו עבד הכבול במערה ושמח בצלליה, מתענג עליהם וממליך אותם למלכיו. הוא יודע מאין מגיע האור, יודע שיש כזה, והוא מקפיד לחתור אליו, רק אליו. ולא משנה כמה כסף יש לאורי הזה, כמה כוח הוא מחזיק בין ידיו, כמה יקבים ומכוניות, הרי אין ספק שהאינטלקט שלו, והמודעות, ובוודאי גם הרגישות האסתטית — אם הוא בכלל קורא, אם הוא בכלל עושה עוד דבר בחייו חוץ מלרוץ אחרי הממון, אחרי הסחת הדעת — הם לכל היותר בינוניים. לכל היותר. וחשוב לזכור את זה בשעות הקרובות, ולא להתפתות ולא להשתופף, כי מאחורי החזות המאיימת, המלוטשת, השולטת והבטוחה בעצמה — מסתתרת בהמה. בסך הכול בהמה גסה.
ועכשיו כשהם יושבים ואוכלים, ומכורח אותה החלטה ורצון להתריס אביתר מוצא עצמו נושא מונולוג ארוך, מלא להט, על מצבה של החברה, על החוליים שלה, ובראשם הטאבואים השונים שמעקרים כל בסיס למחשבה אמיתית, לשינוי, שמשבשים, במכוון, כל אפשרות לאותנטיות. ואורי מביט בו — פניו עוטות הבעה אירונית, כביכול מפוכחת, בוגרת, בידו הימנית מזלג ועליו בשר לברק בוהק ועסיסי — ומבקש ממנו, רק אם הוא מוכן, ויכול, להסביר לְמה בדיוק הוא מתכוון ואם הוא יכול, שינסה להיות יותר קונקרטי, יותר ברור. דיבורים מופשטים תמיד מבלבלים אותו קצת. ואביתר יודע שאורי מנסה לפתות אותו אל תוך מלכודת, אך הוא לא מצליח לעצור את עצמו, נכפה על ידי טבעו להגיב, להתמודד. יותר קונקרטי? בסדר, והוא עוצר לרגע במעין מחשבה — עיניו מטפסות אל הקיר מאחורי אורי, אל התקרה — למרות שהוא יודע במדויק מה הוא מבקש להגיד. תביט, החברה שלנו מבלבלת, בכוונה תחילה, בין חוק למוסר ובין מחשבה למעשה. קח לדוגמה את אחד הטאבואים הגדולים של התקופה הזאת, אחד מן האחרונים שנותרו בעצם. ואביתר ממתין מעט — מכין את השטח, בונה מתח, ציפייה — ומביט במיקה, בעמית, ושוב באורי. והמדובר, כמובן, בגילוי עריות. עמית נעה באי־נוחות בכיסאה, אורי מרותק אליו, אפילו לא ממצמץ. עכשיו, כשאני אומר גילוי עריות אני לא מתכוון לדימוי המקובל שהושתל אצלנו, אתם יודעים, של אבא מזדקן בן איזה חמישים שמתעסק עם הבת שלו, שמנצל ומחלל אותה. אני לא בא להגן על תרחישים של ניצול מובהק של כוח. אין ספק שהאבא הזה חייב לשבת בכלא, ולתקופה ארוכה. אבל, אביתר רואה את מיקה מרימה את כוס היין, בכלל לא מביטה בו, אבל מה עם מקרים של שני אחים, אחים בוגרים נגיד, מעל גיל עשרים, יודעים מה, נעשה לכם את זה יותר נוח, מעל גיל שלושים, אנשים נורמטיביים, עם עבודות מסודרות, משכילים, בקיצור, אזרחים למופת, שמחליטים שהם רוצים לממש סוג מסוים של אינטימיות מינית זה עם זה. למה המעשה הזה לא לגיטימי? עזבו את המעשה, למה אפילו המחשבה הזאת, שמערבת מיניות עם משפחה, ולא כניצול או כמניפולציה, נתפסת כמסוכנת? ככזו שאפילו אסור להעלות אותה על הדעת? למה? ויודעים מה, גם במקרה של אבא והילדה שלו, הילדה הקטנה, המתוקה. את המעשה צריך לאסור, כאמור, כאן אין לנו ויכוח, וגם לא יכול להיות לנו. אבל למה גם המחשבה אינה לגיטימית? מדוע צריך להכחיד את התשוקה? האם לא יכול להיות מצב שבו האב, כסובייקט מוסרי, אבל באמת סובייקט מוסרי, יוכל להצהיר שכן, הילדה שלו מגרה אותו, והוא היה רוצה, תסלחו לי על השפה, לזיין אותה, אבל ברור, ברור גם לו, שהוא לא יעשה זאת. הוא רק מדבר, רק מבקש להבין, לבטא, לקבל לגיטימציה להתגעשות המחשבתית התיאורטית שבו, זה הכול. ואביתר מתענג על השתיקה שמשתררת עכשיו מסביב לשולחן, על כך שהצליח להמם אותם, להמם אותו. לא, הוא לא ראה את זה בא. אבל כשאורי נוגע בשפתיו, לאביתר ברור שהוא החמיץ כאן משהו, שוב. התקפה מתקרבת, והוא בכלל לא שם לב, מלהג ומלהג, ונותר חשוף לחלוטין ופגיע. ועל זה אתה כותב? אורי שואל, מרים גבה אחת. כי הבנתי שעמית מאוד מתרשמת מהכתיבה שלך. ושניהם מביטים לרגע בעמית, מבקשים למנות אותה לשופטת, להבין לטובת מי היא עכשיו, אך היא נראית טרודה במשהו, לא מתעניינת במשחק הזה. ואביתר מניח את ידו על כף ידה של מיקה, מסמן לפחות את זה, לפחות, ועונה לאורי. לא יודע. כלומר, אני לא ממש כותב על זה כרעיון. אני כותב סיפור על חיים של כמה דמויות, ואני משתדל להיות כמה שיותר מדויק, כמה שיותר ספציפי. על המישור הרעיוני אני אפילו לא חושב במודע, אבל אין ספק שהוא נמצא שם, בטקסט, שאפשר להבין אותו מתוך ההתנהלות של הדמויות, מן האינטראקציה ביניהן. וגם, כמובן, ואולי בראש ובראשונה, מתוך החוקיות של השפה, על המרחב והזמן שאני מבנה באמצעותה. ואביתר מייסר את עצמו על השפה הפומפוזית הזאת שהולכת ומסתלסלת ממנו, על היהירות המשתמעת ממנה, על היעדר הבהירות. ואורי בתגובה ממשיך לנוע ולתקוף, להלום, משאיר את מונולוג גילוי העריות הרחק מאחור. טוב, אני מקווה שהבנתי. אבל תגיד, מה אתה מקווה שיקרה עם הסיפורים שלך, אביתר מתקן אותו, רומן, בסדר, עם הרומן שלך. אתה הולך לפרסם אותו כדי לנסות ולהשפיע על החברה המקולקלת שלנו? הממ, אביתר לוגם לגימה ארוכה מכוס היין שלו, מתכנן את המהלך הבא, מודע מאוד לשתי הנשים היושבות מצדדיו. אני מתכוון לנסות ולפרסם. לגבי ההשפעה, טוב, זה רחוק ממני כרגע. וחוץ מזה, אמרתי לך כבר, אני פשוט כותב סיפור עם כמה שפחות יומרה. אורי לועס מולו עכשיו, יש לו לסתות חזקות ושיניים בוהקות מאוד ורבועות, בוודאי מולבנות באחד מן המכונים המטופשים האלה. הוא מבוגר ממנו בכמה שנים אבל הוא נראה בריא הרבה יותר, בריא וחזק. המבנה שלו, שריריו, היציבה. הנה סיים ללעוס ולבלוע את הדג שהיה בפיו, והוא שוב ממשיך. לָמה אתה אומר שאתה מתכוון לנסות ולפרסם? הרי אם זה טוב כמו שעמית אומרת לא צריכה להיות לך בעיה לפרסם את זה, נכון? הרי כל הזמן מחפשים את הדבר הגדול הבא, ולפחות לפי מה שאמרת כאן, הסיפורים שלך, סליחה, הדגיש, מחייך, הרומן, הוא כזה בדיוק, לא? וכאן עמית מתערבת, ואביתר מודה לה על כך, על מתן השהות לנשום, לחשוב. הוא מרגיש שפניו רטובות מזיעה, למרות הקור. אורי, הדברים האלה לא כל כך פשוטים. לסופר מתחיל מאוד קשה, כמעט אפילו בלתי אפשרי, לפרסם את הטקסט הראשון שלו, ובטח טקסט כמו של אביתר, שהוא פחות נגיש, שהוא מראש לא מיועד למסות של קוראים אלא, וזו מחמאה אגב, לא ביקורת, ופניה מחייכות אליו עכשיו, לקוראים מאוד מסוימים, ולכן, לדאבוננו, מעטים. הבנתי, הבנתי, אורי מחייך כשהוא חותך את הדג. אז בכל מקרה, גם אם תצליח לפרסם, עשיר גדול לא תהיה מזה, הא? לא נגיש זה לא נגיש, ובמציאות שלנו יכולת לתקשר היא הקריטריון המרכזי להצלחה, נכון? תקנו אותי אם אני טועה. טוב, לא נורא. אולי ברומן הבא שלך. וחיוך הניצחון הזה מערער את אביתר, מטריף אותו. כמו חיוך של אב נכלולי, אב שמשים עצמו כיודע ומתייחס לתקוות ילדו בפרופורציות הנכונות לשיטתו, בפרופורציות המקטינות. כמו ברור לו, והוא טורח להבהיר זאת לכל הנוכחים, ששניהם לא באותו מגרש, בכלל אין כאן תחרות, הרי לתחרות נדרשים שני גברים וכאן יש רק אחד. אתם יודעים שהוא לא נותן לי לקרוא את מה שהוא כותב? הוא אפילו לא מוכן לספר לי על מה זה. ושלושתם מפנים את ראשם ומסתכלים על מיקה, מופתעים לשמוע את קולה פתאום, אחרי דקות ארוכות של שתיקה. אתם לא חושבים שזה מוזר? שדווקא כשהוא עושה את הדבר הכי חשוב מבחינתו, או כמו שהוא קורא לזה — ואפשר לשמוע איך צורת הדיבור שלה משתנה עכשיו, מחקה, מלעיגה — מממש את הייעוד שלו, דווקא אז הוא מרחיק אותי ממנו? ואביתר מתחיל לגמגם משהו, מבולבל מן החזית הזאת — עוד חזית — אבל מיקה ממשיכה, מביטה באורי, ובעמית, ושוב באורי, מתמקדת בו. זה כמו שאתה לא היית מספר לעמית שום דבר על עסקה גדולה שאתה משקיע בה חודשים ארוכים של עבודה. יש בכלל אפשרות כזו?
 
והמבט של אורי, מין הבזק במבט שלו, ובדיוק ברגע הזה, בדיוק, עמית מצליחה להעניק פשר לתחושה המוזרה שמלווה אותה מרגע שנכנסו. וזו תחושה שונה מן המועקה שקדמה לארוחה, ומאי־הנוחות המובנית בפגישות כאלה. כמו משהו הואר בה פתאום, מבקש ממנה להסתכל ולהבין, והיא לא יודעת מה בדיוק היא ראתה בעיניו, אבל נדמה לה שמיקה ואורי מכירים מלפני, וזו היכרות ארוכה, קרובה. ואיזה הסבר אחר יש לטון השאלה הזה של מיקה? איזה הסבר אחר יש לאופן המבט שלה בו? וכשעמית מסתכלת עכשיו על אורי, רואה אותו מחייך אל מיקה ומציע איזו תשובה מתחכמת על אי־ההיענות של אביתר, היא מתרכזת בעיניו הכחולות, ואז בשפתיו, ובאיזו התכווצות לא רצונית המלווה את תנועתן, נמשכת אל הלחי, ורגע לפני שהיא עוצרת הכול ושואלת, מתי, מתי נפגשתם, והיכן, היא חשה רעד פנימי, כי מתבהר לה שזו לא היתה סתם פגישה מקרית ברחוב או באיזה מקום אחר, שזו אינה העמדת פנים מקובלת, מפאת אי־נעימות או נימוס, אלא, ככל הנראה, משהו משמעותי הרבה יותר, איזה זמן משותף יחד. אולי אפילו רומן. כן, אולי רומן. ומחשבותיה של עמית צפות בחלל ראשה, קטועות, המומות, ובתנועה מכאנית היא מושיטה את ידה אל כוס היין, מקרבת אותה אל שפתיה ולוגמת לגימה קטנה. וכשהיא מחזירה את הכוס למקומה היא מביטה במיקה, בעיניים הירוקות שלה, בשפתיה המלאות, בנמשיה, בחיוכים העדינים שלה, בגופה המופנה אליו, אל אורי שלה, כמו מבלי משים, באקראי. התאורה בסלון מתחדדת לרגע, אולי שינוי מתח עדין ברשת החשמל, אולי איזו תנועה פנימית אצלה, בעיניה, וגוונים חדשים של צהוב שוטפים את ארבעתם, משרטטים גבולות אחרים לנראה, למוצלל. ועכשיו אביתר מדבר, מנסה להחליק את דרכו מחוץ לאי־הנעימות הזאת, מתגונן מפני ההאשמה של מיקה, מסביר שהמבט שלה קרוב, קרוב מדי, ואיך הוא לא יכול להראות לה משהו שהוא לא בטוח בו במאת האחוזים, הרי היא תראה הכול, את כל הפגמים, והוא יהיה חשוף, חשוף מדי. וכשעמית בוחנת אותו, את עיניו ודיבורו, את גופו השפוף מעט, כמעט קורס אל השולחן, ברור לה שהוא לא מבחין בדבר. עיוור לחלוטין מול המערבולת הזאת, הגועשת, מושתקת, בין מיקה לאורי היושבים במרחק נגיעה ממנו, קרובים כל כך, תמימים. ועמית מבקשת את סליחתם והולכת לחדר האמבטיה. הרגליים שלה קצת רועדות, וכשהיא נעמדת מול המראה אחרי שנעלה את הדלת מאחוריה היא רואה שפניה חיוורות. היא היתה רוצה לפוצץ את זה עכשיו, כמו במחזות, בסרטים, לשבור צלחות, לצעוק, או לצאת מן הדירה אל הרחוב בלי לומר מילה, פשוט ללכת, אבל ברור לה שהיא תמתין ותשחק את המשחק עוד שעה או שתיים, ותחייך ותהנהן, לא מסוגלת לחרוג מגבולות אופייה וחינוכה, כלואה במין נימוס שנראה לה עכשיו משובש, כמעט מפלצתי, נאחזת בסיכוי הקיים שכל זה בדמיונה, שוב בדמיונה. והיא נדה בראשה להשתקפותה באי־אמון. אישה בת שלושים וחמש, וקמטים עדינים בזוויות עיניה, וכל עברה, כל חייה, מתקפלים לנקודה הזאת, הנקודה האומללה הזאת, ודמעות מציפות אותה.
כשהיא חוזרת לשולחן, אחרי ששטפה את פניה והדיחה את מי האסלה במין הסוואה חסרת פשר וילדית, אורי בדיוק מספר על תקרית העכברוש מן החופשה שלהם ביוון, בפסח האחרון. והיא כבר שמעה אותו מספר עליה, על התקרית, עשרות פעמים, באותן מילים ובאותו טון, ופניו מאדימות, כמעט מתפקעות, כשהוא נחנק מצחוק בנקודות ידועות, והיא מעלה חיוך על פניה ומתיישבת במקומה, מאמצת מחדש את תפקידה במחזה. בקיצור, ניסינו כמה מלכודות שקנינו במכולת ליד הווילה שלנו, אצל איזה זקן בן מאה, עיוור כמו עטלף עם זקן ירוק, נשבע לכם, זקן צבוע בירוק. עמית לוקחת אל צלחתה מתבשיל הקינואה שמיקה הכינה, מבחינה במבטה עוקב אחרי תנועתה, שבעת רצון. אבל כלום. העכברוש הזה, בגודל של כלב, בכלל לא ספר את המלכודות. לקח את האוכל שהיה בפנים והמשיך ללכת לאט־לאט, זחוח כמו אריה. לא אכפת לו מהמלכודות ולא אכפת לו מאיתנו. ואז החלטנו להזמין לוכד עכברושים, והשכנים נתנו לנו כרטיס ביקור של אחד, גיורגיוס לנטימוס או משהו כזה, וכתוב עליו שהוא לוכד עכברושים מדופלם, באנגלית מגוחכת ממש, משהו כמו ספיישליסט ראט קאטצ'ר. הצחוק של אורי נהיה צווחני עכשיו, כמעט נשי. והלנטימוס הזה מגיע. מבוגר, בן איזה שישים בטח. קירח, שפם לבן, עבה, וכרס גדולה, ולפני הכול מבקש שלוש מאות יורו, וזה נחשב הון ביוון, הון, אבל אתם יודעים, בכל זאת עכברוש מתוחכם, ושתי הנשים שלי, ואורי מביט בה, שולח לרגע יד בעל־בית אל כתפה, כבר היו בהיסטריה מוחלטת. ומה הלוכד המדופלם עושה? תבשיל הקינואה חריף, ועמית ממהרת לשתות כוס מים, נתקלת שוב במבטה של מיקה, שמחייכת אליה עכשיו. הוא מפזר איזה שלושים מלכודות, לא משהו מיוחד, סתם, את המלכודות הכי פשוטות שיש, מעץ, ומניח עליהן חתיכות של פלפלים אדומים. ואז הוא בא אלי ומבקש לשתות משהו, קצת אלכוהול, עדיף אוזו אם יש, ומתיישב עם הכוס על כיסא הנדנדה שבגינה, מול הים, ונרדם. אתם קולטים? נרדם. כמו ילד הוא ישן שם. מיקה כמעט לא אוכלת, ועמית רואה אותה מביטה באורי, שפתיה חתומות. ואחרי איזה שלוש־ארבע שעות הוא מתעורר, הפוך כולו, אדום מהשמש ומהאלכוהול, ושואל אותי אם דה ראט איז דד נאו. אורי צוחק, מכה על השולחן בכפו הימנית ומרעיד את הצלחות. עמית מביטה באביתר וברור לה שהוא מנסה לחנוק את הדחייה העמוקה שבו. מבטו, פניו, מכילים קו תיעוב גלוי לה, חד־משמעי. וכשעיניהם נפגשות, במקרה, עמית מתמלאת במבוכה כי עיניו של אביתר מביעות תמיהה גדולה, ואכזבה, כן, אכזבה ממנה, על בחירתה באורי, על כך שמישהי כמוה חיה עם גבר גס כל כך, ואביתר ממהר לכסות, לנסות ולטשטש, והוא מעלה על פניו חיוך, אולי אפילו מוסיף קריצה קטנה, במיוחד עבורה, וחוזר להביט באורי, שממשיך בסיפורו. ואמרתי לו שלא, דה ראט איז נוט דד, הי איז סטיל אלייב, ורי אלייב, והוא לקח את התיק שלו והתחיל ללכת לכיוון הדלת, אתם מבינים? פשוט ללכת. אז תפסתי אותו, יותר משועשע מעצבני, ושאלתי אותו לאן הוא חושב שהוא הולך, הרי אמרתי לו שהעכברוש עדיין חי. ומה הזורבה הזה אומר לי? שהוא יחזור מחר לאסוף את המלכודות, ושהוא, ושימו לב לזה, הופ דט דה ראט וויל בי דד ביי דן. ושאלתי אותו, ואם לא, תחזיר לי את השלוש מאות יורו? והוא, הלוכד עכברושים המדופלם הזה, כן, אומר לי שלא, מה פתאום. הוא לא מבטיח אף פעם שהשיטה שלו עובדת במאה אחוז, כי יש לפעמים ראט דט איז ורי קלבר. קולטים? הוא לוקח שלוש מאות יורו על הניסיון, ואם זה לא עובד, טוב, אז פשוט לא, מה הוא כבר יכול לעשות? הרי דה ראט איז ורי קלבר. ואביתר צוחק, בעל כורחו הוא צוחק, נאלץ לשתף פעולה עם אורי, ומיקה מחייכת, ועמית רואה איך אורי מביט בה במהירות, מרוצה, ומריק, בלגימה אחת, את היין שנותר בכוסו. ארבעתם דוממים לרגע, ואביתר קם ולוקח איתו את קנקן המים הריק. כשהוא חולף לידה בדרכו אל המטבח הוא מניח את כף ידו הפנויה על משענת הכיסא שלה ואצבעותיו נוגעות בכתפה. אורי לוקח עוד חתיכת דג, טיפות רוטב נוזלות על המפה כשהוא מניח אותה בצלחתו. שמע, אביתר, אני חייב להגיד שהדג יצא לך מעולה, באמת, ממש מעולה. הוא לוקח פלח לימון וסוחט אותו מעל לדג, ואצבעותיו עבות ורטובות. אביתר חוזר אל השולחן ומניח את קנקן המים המלא למחצה לידה. תודה, מאוד פשוט להכין אותו. ואורי עונה לו, בפה מלא, פשוט, אבל פשוט טעים. וכשאביתר ניגש אל הפטפון, להחליף צד בתקליט, מיקה מבקשת ממנו לבחור משהו אחר. עם קצת יותר אנרגיה וחיים, משהו אופטימי, עם קצב, הפסנתר הזה מדכא אותה. לחייה סמוקות מן היין, והיא מבקשת מאורי לפתוח לה בקבוק נוסף. עמית מפנה את כיסאה לימין, לכיוונו של אביתר שרוכן מעל למערכת. הוא בעל הברית שלה כאן. ולמראה גופו, למראה ההשתדלות שלו, וחוסר האונים והפגיעות, עמית מרגישה כיצד החמימות שליוותה אותם בשבועות האחרונים שבה ומציפה אותה, שבה ומנחמת. מה אתה שם? הוא מביט בה במהירות ואומר בקול שקט, המיועד רק לה, ועל פניו חיוך קטן, ערמומי, שנראה לא קשור אליו ולעיניו העצובות, משהו עם אנרגיה וחיים, משהו אופטימי, עם קצב, את הרי יודעת שאני בחור מאוד ממושמע. והוא מפנה אליה עטיפת אלבום. טום וייטס בהופעה חיה, והיא לא יכולה שלא לצחוק, שוכחת לרגע את עצבותה, ומכריחה את עצמה לשוב לרצינות, לשליטה, כשאביתר מניח אצבע על שפתיו, מבקש ממנה לשתף פעולה.
 
טום וייטס, שוב פעם טום וייטס. אביתר חוזר לשולחן במין צעדת ניצחון עם חיוך אווילי על פניו, אבל למיקה לא אכפת מן ההתרסה הזאת נגדה. יש תחושת סכנה המלווה את ישיבתם סביב השולחן, נמזגת בין הטעמים והריחות, והסכנה הזאת, הפיזית מאוד, הופכת את הארוחה לנעימה, מלאה בריגוש, בעונג. והיא המוקד שלה. כולם סבים סביבה, מבקשים את עיניה, את אישורה. מיקה יכולה לראות כיצד הם מציגים לפניה מחזה. היא מעבירה את עיניה מדמות לדמות, מכירה את עברן, את עתידן, ולרגע נדמה לה כי תנועת שפתיה משרטטת יחד איתן את המילים, תנועת גופה מסמנת את המחוות. והארוחה הזאת, המשותפת, מספקת לה הזדמנות לראות את אורי ואביתר זה לצד זה. זה מול זה. וההשוואה מחזקת, מאששת, וכבר אין לה ספק בבחירה שלה, בחירה גופנית מאוד. הגוף רוצה, קודם כול הגוף. הגוף המלא תואַם עכשיו, השופע אליה, מנתב רצפי מחשבות חריגים ההופכים את כל ההתנהלות כאן, על כל הקשריה, לחשופה לחלוטין, בוהקת. והגוף הוא זה המסמן הכרח, הכרח גמור. והיא מסתכלת שוב על עמית. יש בה משהו שמצליח לסקרן אותה. משהו המצליח להישאר נסתר, לא ברור. היא אישה מרשימה, נבונה מאוד. אבל לחלוטין לא מאיימת. בגלל הגוף שלה, והפנים שיש בהן רוך ואובדן. כמעט אפשר לראות איך הן קורסות עכשיו, מעברו השני של השולחן, ממש ברגעים אלה. העיניים והלחיים, הסנטר. וצר למיקה עליה, באמת שצר. אבל אלה הם כללי המשחק, כללים שנכפו גם עליה וגם על אורי ואביתר, כללים שוודאי נכפו על העולם כולו. הרי לא קורה כאן שום דבר מיוחד או חריג. היא לוגמת מכוס היין שלה ומביטה בתליון שלצווארה של עמית. תלתן זהוב, עדין מאוד. ומיקה מרגישה כיצד מבטה מעורר בעמית אי־נוחות, והיא לא יכולה שלא לחייך לעצמה. חיוך זדוני קצת, על המחזה הזה, המתקרב לסיומו.
לוסי מתחילה ליילל, יללות ארוכות, רצופות. אורי מפסיק ללעוס ופונה לאביתר. מה, איפה שמת אותה? ואביתר נשען לאחור על משענת כיסאו ומביט דווקא במיקה כשהוא עונה. סגרנו אותה בחדר העבודה, שלא תפריע לכם. תפריע לנו? אורי משים עצמו כלא מבין, שולח מבט מהיר אל עמית. למה שהיא תפריע לנו? מה, שנינו אוהבים כלבים. ומיקה יכולה לראות איך גופו של אביתר מזהה כאן הזדמנות עמומה, והוא מנסה, מגשש. אז למה אין לכם אחד? הוא מביט באורי, ואז בעמית, שמחווה בידה על אורי. בגללו. תשאל אותו, אולי הוא יסכים לספר לך למה. ועכשיו פני כולם מופנות אל אורי, ומיקה מסתכלת על עיניו הכחולות ועל איזה הבהוב לא ברור בהן, אולי שעשוע. נהנה מתשומת הלב, מהדריכות הזאת. הוא נועץ את שיני המזלג בתפוח אדמה. לוסי מייללת שוב, יללה ארוכה. תראה, זה שאתה אוהב משהו לא אומר שאתה חייב לחיות איתו, נכון? ועמית מתערבת עכשיו, במין תוקפנות מוזרה, מסרבת לאפשר לו להתחמק, מסרבת להניח לו להמשיך ולהשתעשע. הוא פשוט אלרגי אליהם, ממש אלרגי. אחרי שעה כל הגוף שלו מתחיל להתפרע, לצאת מכוונון. ומיקה רואה איך אורי נעצר לרגע, מסמיק קצת, כמו נחשפה כאן חולשה גדולה שלו. איזה חלל הנמצא בבסיסו, סודי מאוד, שמור. והוא נוגס בתפוח האדמה ולועס אותו, מתוך התכוונות, בשקידה, כשהוא ממשיך להביט בעיניו של אביתר. ואביתר שואל, רגע, מה זה אומר להיות אלרגי לכלבים? יש לך פריחה בעור? גירודים? אורי נד בראשו, באיזו קשיחות, באי־היענות, אולי בחשש, וממשיך ללעוס. אז מה? איך זה בא לידי ביטוי? טום וייטס מפסיק לשיר. ובהפוגה הקצרה שבין שתי רצועות התקליט, עמית, אכזרית, מעניקה לאביתר, ולמיקה, את התשובה. עיניה נעוצות באורי, מחייכות. בוא נגיד שכלבים מעוררים אצלו בעיה מסוימת, בעיה קשה, במערכת העיכול. הפטפון מתחיל לנגן רצועה חדשה. קול חצוצרה בוקע מן הרמקולים, מלווה במחיאות כפיים. מיקה מבינה שנחשפה כאן פגיעות אמיתית, לא מדומה, והיא מונחת עכשיו ביניהם. והגילוי הזה, שמשעשע אותה תחילה, מעלה בה בת צחוק, משתנה במהירות לבלבול, כי יש איזו תנועה עכשיו, מתחת לעורו. היא מסתכלת על פניו של אורי ועל החיוך שקפא בהן. כיצד הוא מרכז את כל שריריו בהרמת מחסומים, בביצורם, בניסיון לבלום איזה רגש עז שמאיים לחמוק מתוכו, שמאיים להשתולל. העורק בצווארו אוסף אליו גוונים נוספים, כהים יותר, של כחול, כשעמית ממשיכה לספר, בפרוטרוט, על הרגישות המיוחדת של אורי. רגישות לרוק, ליתר דיוק, ועל תופעות הלוואי החריגות, חריגות מאוד, של הרגישות הזאת. ופתאום מיקה מצליחה לראות מין פער, מרווח, בין המסכה ובין האדם. לא, היא מזדעפת בתוכה, כי זו לא המחשבה שלה, לא באמת. אסור לה להתפתות לקלישאות האביתריות, היא צריכה להתאמץ, לחדד את מבטה. וזוהי אינה מסכה כי אם כפילות, והפער המוחש הוא הפער הידוע, אך לראשונה הוא נוכח מולה, מול עיניה. ומיקה מביטה בכפות ידיו של אורי, המונחות עכשיו על השולחן, ורואה את ציפורניו העשויות. היא לוגמת לגימה מכוס היין שלה, מסתירה מעיניה את השולחן, ואת אורי ואביתר, מטביעה אותן בנוזל צהבהב־לבן. היא מרגישה את תנועת היין בתוכה, מחממת, מן הגרון אל החזה ואל הבטן. היא מניחה את הכוס חזרה על השולחן. ומולה עמית מחייכת, שבעת רצון על השינוי שהושג במאזן הכוחות. תוצר שיתוף הפעולה בינה ובין אביתר. ומבטה של עמית נתלה בה עכשיו, וכמו מנסה לסמן לה משהו. אולי ניצחון, ואיזה קורטוב שמחה לאיד מנצנץ בזוויות העיניים. אבל הנה גופו של אורי מתעשת, ומשהו בו חוזר לפעול, לנוע. טוב, הוא מכוונן את קולו, רק תדעו שזה פחות קיצוני ממה שעמית תיארה, הרבה פחות קיצוני. אני אפילו מוכן להדגים לכם. נו, הוא מחייך ומסמן לאביתר בעיניו, תוציא אותה. היללות שלה שוברות לי את הלב, ובטח השכנים שלכם מתחילים להתעצבן. והוא מחזיר לעמית עכשיו. בעדינות. לא מאבד שליטה, לא חושף את עצמו מדי, בדיוק במידה הנכונה. אני יודע שעמית היתה מטפסת על הקירות מהיללות של הכלבה שלך, ואנחנו עוד גרים בבניין אחר. אביתר מביט במהירות בעמית ונעמד על רגליו. הוא מתרחק אל חדר העבודה. בפינת המסדרון הוא נעצר, מסתובב אליהם ומביט בעיניה של מיקה. מיקוש, אם כולם סיימו לאכול אולי נתחיל לפנות את השולחן? שנוכל לעבור לקינוחים? ומשהו בה מתקומם על הבקשה הזאת, על התפעול של גופה שנראה לה חצוף, מתנשא. לגוף שלה נוח עכשיו, בדיוק בתנוחה הזאת, כמו במעין עריסה או בריכה. אבל עוד לפני שהיא מספיקה להגיב היא רואה את עמית נעמדת, אוחזת בצלחתה. זה בסדר, אני אפנה, ואביתר מהנהן ונעלם מאחורי הקיר. היא שומעת את דלת חדר העבודה נפתחת, טפיפות רגליים מהירות, והנה לוסי רצה אליהם וקופצת על ברכיה של עמית. מכשכשת בזנבה, שמחה מאוד. עמית מניחה על השולחן את הצלחת ומלטפת את ראשה של לוסי בשתי ידיה, מביטה היישר בעיניה ומחייכת אליה. אורי שולח יד ומלטף אותה פעם, ועוד פעם, מהנהן אל מיקה כשהוא ממהר להרחיק את ידו מלוסי. דווקא חמודה הכלבה הזאת. אביתר חוזר אל הסלון, ועכשיו עמית והוא מתחילים לפנות את הכלים. ולוסי רצה בין רגליהם, מתנשפת. מיקה ואורי נשארים לבדם ליד השולחן, אביתר ועמית במטבח, ואורי מביט במיקה במבט ארוך, חרמני. ונגיעה רכה ברגלה. פלג גופו העליון, מעל לשולחן, שמוט, לא קשור להתרחשות התת־שולחנית הזאת. ידה הימנית של מיקה מונחת על השולחן, אוחזת בכוס היין שלה. היא נתקלת במבטה של עמית, שחוזרת ובידה מטלית רטובה. ואחרי בלבול של כמה שניות אורי שולח את ידו, בהיסח הדעת, אל מותנה של עמית. היא מתרחקת ממנו במהירות, במופגן, מצמידה את המטלית אל כתם כהה בשולי המפה, מנסה להספיגו. ואביתר, מן המטבח, שואל אותם, כמעט צועק, אני מכין שתייה חמה. מי רוצה מה? ראשה של מיקה מסתחרר לפתע, והיא עוצמת את עיניה ומניחה יד על בטנה. יד מלטפת, מגינה, ושומעת את אורי מבקש נס עם חצי כפית סוכר. כל זה כבר לא באמת קשור אליה. לא באמת.
 
ואחרי שאביתר ועמית מסיימים לפנות את השולחן, ארבעתם עוברים לשבת סביב שולחן הסלון. כל אחד מהם מחזיק בידו כוס ובה קפה או תה, ועל שולחן העץ הנמוך שלפניהם שתי עוגות. עוגת שוקולד, קנויה, ועוגת סולת, שאותה אפה אביתר. על הספה האדומה יושבות מיקה ועמית, רחוקות זו מזו. ליד עמית, על כיסא מטבח, יושב אביתר, רגליו שלובות, ושתי כפות ידיו עוטפות ספל לבן. שניהם מדברים עכשיו, נרגשים מאוד, על איזה סרט שראו, סרט רוסי, ומשתמשים במילים שעמית כל כך אוהבת. כמו היפה והנשגב. אורי נאנח. כשהיא משתמשת במילים האלה הוא יודע שמדובר בסרט שהוא שעמום מוחלט, סרט ארוך ועגמומי. מסוג הסרטים שלא קורה בהם כלום, רק נוף, שתיקות ואנשים שהולכים והולכים, ובדרך כלל מישהו מת בסוף, וגם אז בדממה מוחלטת. אורי שרוע על כורסה לצדה של מיקה. הוא מסתכל על אביתר ועמית. על החיוכים, על שפת הגוף, על הקרבה ביניהם. הוא מצניע חיוך למחשבה שאם היה מגיע לסלון אדם מן החוץ, שלא מכיר את ארבעתם, הוא היה קובע בביטחון שעמית ואביתר הם בני זוג. בני זוג בתקופה הטובה שלהם, בהתחלה. עוד לפני הסדקים והכאב, עוד לפני שיברונות הלב. והחיוך עולה על פניו של אורי, כי מי יודע, ואולי באמת, בחיים אחרים, היה יכול לקרות משהו בין שני אלה. משהו אמיתי. אפילו הגוף שלהם נע באופן דומה, עם תנועות הידיים הרחבות והנגיעות החוזרות ונשנות בפנים. ובאופן מוזר הוא מקנא לה עכשיו, לעמית. בבני הזוג שיכלו להיות לה, בהיסטוריה פרטית חלופית, בלעדיו. ולמרות עייפותו, הלום משלוש כוסות היין ששתה, ישנה מין נעימות בגופו, נעימות המעבירה בו צמרמורת עונג קבועה ומעוררת רגישות חריפה מאוד לריח, לתנועה, למגע. ואז הוא מסתכל על מיקה. מבט מהיר, בניסיון להציע מענה זמני לתשוקה שלו, לתאוות ההבטה. והוא מרגיש כיצד העונג מקבל ממשות גופנית מדויקת יותר, של חרמנות פשוטה, סוחפת. הרגליים שלה, השדיים, השפתיים, הנשימות הרכות, המושכות את המבט אל לובן הצוואר. וברור לו כי אם לא ייזהר הוא עלול להיחשף כאן, כי הוא נהיה קליל מדי, משוחרר, כמעט לא אכפתי. וזה מסוכן, מסוכן מאוד. ולפתע, מאיזה מקום חסר בסיס, מופרך, מנצנצת בו מחשבה, אולי תקווה, שהאלכוהול, והלאות, והרוך הפיזי הזה, שנדמה לו כשוטף את ארבעתם, מכונן אותה פעימת לב, אותו מקצב, יוכלו להתפתח למשהו משותף. משהו חייתי, בשרי, כאן ועכשיו, בסלון. כן, הוא מביט במיקה ובעמית לסירוגין, מהורהר, יכול להיות מסקרן, ומחרמן, מאוד, לראות את שתי הנשים האלה יחד. עירומות, גוף אל גוף, וההבדל הבלתי ייאמן, המפתה, שבין גוני העור. ואורי מנער את המחשבה הזאת ממנו ומביט לרגע בלוסי ששוכבת מתחת לשולחן, ישנה. הארוחה הזאת עברה בקלות מפתיעה, כמעט בלי מאמץ מצדו, למרות ההתקפה המדויקת של אביתר, אך גם הוא לא ניחש דבר. אחרת לא היה מאפשר לו להימלט מהר כל כך, להמיר נושא בנושא. להרחיק. כן, הוא בשליטה מלאה כאן. כצפוי. ונכון שאי אפשר להכחיש שיש משהו קצת מוזר, יוצא דופן, בהתנהלות של עמית, החל מן הרגע שטיפסו במדרגות הבניין. אבל זה לא נראה לו קשור למה שהתרחש כאן, סביב השולחן. ואחרי מחשבה נוספת הוא מחליט כי גם הדקירה של עמית, עם האלרגיה לכלבים, קשורה בוודאי לאיזו מתיחות ישנה, לא ברורה. ובכלל, אולי אמרה את שאמרה בהיסח הדעת, בלי לחשוב ולכוון. ברור, ברור, הוא סתם מסתבך עם עצמו. הכול בשליטה. נעול. כרגיל. ואורי מעביר את כף ידו הימנית על פניו, כמו מתנקה.
אולי נשחק משחק? שלושתם מביטים במיקה, מופתעים. היא מחייכת אליהם, ילדה תמימה. מה? משחק קטן, עדין, לסיום. אחרת אני עוד אירדם כאן על הספה. ואורי מזהה, בבהירות גמורה, ראשיתה של מזימה, אבל משהו בו בכל זאת מתלהט אל מול האתגר המסתמן, מכריע לשתף פעולה עם מה שלא יבוא. ואביתר, דרוך כולו, מבקש לדעת. על איזה משחק חשבת? בואו נשחק במעולם לא. מכירים? אביתר מתנגד. מיקוש, בחייך, איזה מין... אבל עמית מפסיקה אותו. מה זה המשחק הזה? אני לא מכירה. ואביתר נע במקומו באי־נחת ומסביר. טוב, קודם כול צריך בקבוק אלכוהול, אם לא שניים. אחר כך כל אחד אומר מה הוא מעולם לא עשה. לא יודע, נגיד, מעולם לא הייתי בצרפת, או מעולם לא אכלתי שניצל, כאלה. מיקה מתערבת, גם כאלה. אבל בואו נגיד שבדרך כלל מנסים להעז יותר, בשביל העניין. כן, טוב, אביתר מהנהן, נראה אבוד. בכל אופן, אחרי שהמשפט נאמר, כל אחד מהנוכחים שהמשפט לא תקף לגביו, כלומר, כל מי שכן עשה, כן היה בצרפת או כן אכל שניצל, צריך לשתות כוסית. ואין מנצחים במשחק הזה, רק מתעלפים, לפעמים, הוא מנסה לחייך. בקיצור, זה משחק מטופש, ממש מטופש. אבל עמית דווקא נלהבת, וגם אורי, ואחרי חילופי דברים קצרים והתעקשות של שלושתם, אביתר הולך אל המטבח ומביא מן המקפיא בקבוק וודקה. אחר כך הוא חוזר למטבח ומוציא מן הארון שמעל לכיור ארבע כוסיות זכוכית קטנות. הוא ממלא את ארבעתן ומניח אותן על השולחן לפניהם. כשהוא שב ומתיישב על כיסאו הוא נאנח, מעורר צחוק מצדה של עמית. ומיקה מחליטה להתחיל, דוגמה אישית, לחימום. אני מעולם לא גנבתי. והיא מביטה בחיוך העולה על פני שלושתם כשהם ממהרים להריק את כוסם. מיקה צוחקת. מפחיד לגלות שאני יושבת עם חבורה של פושעים. והם עושים סבב הבהרה קצר, הכרחי. עמית מספרת על תפוז שגנבה בכיתה ו', באיזה חופש גדול כשהגיעה לתל אביב ונאלצה להמתין שעות לאביה בלי אגורה עליה. ואביתר מספר על כובע, כשהיה בן שבע־עשרה, סתם, התערבות עם חברים. ורק הסיפור של אורי טוען רצינות אל הסלון, כשהוא מספר על ארנק שהוא מצא, מלא במזומנים וכרטיסי אשראי, כשהוא היה חייל.
לאורי נדמה שאביתר נד בראשו, שופט אותו, לא מאמין שבחר להשאירו אצלו. ועכשיו תורה של עמית. והיא חושבת ארוכות, פניה סמוקות מן השתייה, מתלבטות. ולבסוף היא מביטה במיקה ואומרת, מלאת העזה, מרימה את הרף במהירות, אני מעולם לא שכבתי עם בחורה. ואביתר ואורי ממהרים לשתות כוסית נוספת ומזייפים מִרמור, כי מה החוכמה במשפט הזה, אבל אז גם מיקה. היא מרימה את הכוסית שלה ולוגמת ממנה באיטיות. אביתר מכווץ את גבותיו, משועשע. מה? מתי היית עם מישהי? והיא מספרת להם על המפקדת שלה בצבא, ואיך היא פגשה אותה ערב אחד, שנה אחרי השחרור, והן הלכו לשתות משהו, ואחר כך ירדו לים, לרחצה לילית. ובגדי ים לא היו להן. ואז היא עוצרת, ואורי מרגיש איך הזין שלו נעמד כשהיא ממשיכה ואומרת שהיא מניחה שמכאן הם יכולים להשלים את הסיפור בעצמם, נכון? ואביתר, דווקא אביתר, מנסה להתחכם. לא, אני לא יכול. אבל מיקה מסרבת לשתף פעולה, והמבט ושפת הגוף שלה מלאים טינה פתאום, משתיקים אותו. ועכשיו אורי מבקש את תורו, מדלג על אביתר, כי יש בו דחף להחריף את ההתרחשות כאן. לנסות ולבחון עוד כמה גבולות. וחיוך שדי, זימתי, עולה על פניו כשהוא אומר, מעולם לא בלעתי זרע. ושלושתם, שלושתם שותים, ואביתר נהיה אדום, גם מן האלכוהול, כשהוא מסביר, מצחקק. לא, זה לא מה שאתם חושבים, באמת שלא, הוא מדגיש מול עיניה של עמית. פשוט כשהייתי נער מתבגר ובדיוק נכנסתי לקטע הזה, אתם יודעים, של אוננות, הייתי נורא סקרן לדעת מה הטעם של הדבר הזה. אז נהגתי לאונן לתוך בקבוק פלסטיק ריק ששמרתי במקרר מאחור, שאף אחד לא ימצא אותו בטעות, ואחרי שמילאתי בערך שליש ממנו, פשוט טעמתי. ועמית מעווה את פניה בגועל מעושה, ומיקה ואורי צוחקים, והמתח של אורי נפרק כמעט לגמרי. והוא נרגע עכשיו, עד לרגע שהוא מביט שוב באביתר, ומאתר תכונה בפניו, תכסיסנות. ואביתר משיב לו מבט, מסמן אותו כמטרה של המשפט הבא, משפט מכוון היטב, שאמור לפגוע. ואורי עוטה על עצמו חיוך, ובהתרכזות פנימית מרכז שליטה בשרירי פניו. בעיניו ובלחייו, בפיו ובמצחו, נכון להדוף כל מהלומה. נו, בואו נראה מה הפישר הקטן הזה מכין לו. ואביתר, בקול מעט לא יציב, אומר, אני מעולם לא בגדתי. וכל העיניים מופנות אל אורי, אך הוא לא נוגע בכוסו, פניו חתומות עם אותו חיוך כן, לבבי. רק מיקה, מיקה, ואביתר נדהם, ואורי לא מבין מה היא עושה, לאן היא מבקשת לקחת את המשחק שלה? אבל היא מיד מרגיעה ואומרת שזה היה עם אחד מבני הזוג הקודמים שלה, לקראת הסוף. ובכלל לא בטוח שאפשר לקרוא לזה בגידה, כבר היה ברור שאין עתיד לקשר, הפרידה היתה ודאית, ברורה לשניהם. ואורי ממהר לקחת פרוסה מעוגת הסולת. טיפת מי ורדים נוזלת על מכנסיו, והוא מנסה, לשווא, לספוג אותה במפית נייר.
הם משחקים עוד שני סיבובים, עד שהם מאבדים עניין במשחק. הוודקה מתחילה להכביד עליהם, והעייפות, והבטן המלאה. פתאום עמית נעמדת, בלי לשאול אותו, אפילו בלי להביט בו, אומרת שהם צריכים לזוז, השעה מאוחרת. הבייביסיטר שלהם, שהיא רק ילדה בת חמש־עשרה, והם סיכמו עם הוריה לחזור עד חצות, בטח כבר מתה מעייפות, אם לא נרדמה כבר. וגם הוא ואביתר נעמדים. הוא מביט אל אביתר, ואז אל מיקה, טוב, תודה רבה על האירוח. היה נורא נעים, וטעים. ומוסיף, משַחק איזה מִשחק עם עצמו, בפעם הבאה אצלנו. ועמית, כבר בפתח הדלת, הודתה להם גם היא, מחבקת את עצמה. הם לא לוחצים ידיים ולא מתנשקים ומיקה ממשיכה לשבת כל הזמן הזה, נראית רגועה מאוד, מנותקת. עמית והוא יוצאים אל חדר המדרגות, רועדים אל מול הרוח שחדרה מבעד לפתח נסתר בגג, נושאת איתה קור עז ורטיבות. אביתר מדליק את האור. אור חיוור, צהוב, מלא צללים. לילה טוב, לילה טוב. והם יורדים במדרגות, עמית לפניו, כמעט רצה, ואורי מנסה לחבק אותה אליו, להתחמם קצת, לאהוב אותה, את האישה שלו. אבל היא נחלצת מבין זרועותיו ומתרחקת ממנו. את המרחק הקצר בין שני הבניינים הם עושים כשכפות ידיהם מכסות את פניהם. אף פעם לא היה כאן קר כל כך. אף פעם.
כשהם נכנסים למיטה, והיא עדיין לא מדברת, לא מביטה, אורי מבין שקרה משהו, משהו קשה, שקשור אליו. אבל כבר לא אכפת לו מכלום. בגלל האלכוהול, והעייפות, והקור הזה ששואב כל טיפה מתשומת הלב שלו. ובכלל, כבר מזמן אין לו כוח למשחקים כאלה, היא יצאה לו מכל החורים עם השטויות והסצנות שלה. וכל אחד מהם מתהפך אל הצד, והם שוכבים כך, גב אל גב, שותקים. ומתוך הדממה המשותפת הזאת שניהם נרדמים. מכונסים בעצמם מתחת לשמיכות, מחפשים מעט חום בתוך הקור המצמית.
 
ועמוק אל תוך הלילה, בסביבות השעה שלוש, כששני הזוגות ישנים, מכורבלים בשמיכות פוך וצמר וחולמים חלומות פרטיים, בודדים, מתחילים לרדת פתיתי שלג גדולים, נושקים ברוך לאדמה, לאנטנות, לצמרות העצים. והשלג ממשיך לרדת, הולך ומכסה את העיר כולה, נערם על הגגות, על הגנים, על המכוניות והרמזורים, עוטף את הכבישים והשבילים. וכשעולות קרני השמש הראשונות מן המזרח, תל אביב מכוסה בשכבת שלג עבה ושקט קדמוני, שזה שנים לא היה בה, שורה עליה, כמו נספגו כל הקולות והרחשים על מנת שלא להעיר את עשרות המפלצות הכבירות, המעוותות, שקפאו בשנתן, וביניהן עזריאלי והקריה, דיזנגוף סנטר וארובת רידינג, שעין אדומה, עמומה, ממשיכה להבהב בה. נדלקת ונכבית. נדלקת ונכבית.

ערן שגיא סשיצקי (נולד ב-1 בינואר 1978) הוא סופר ישראלי.

בשנת 2011 יצא לאור ספרו הראשון, "זה קורה מהר", בהוצאת זמורה ביתן ובעריכת עלמה כהן-ורדי. זהו רומן על אלון השמיניסט ועל אלי, חברת הילדות היפה והפרועה שלו. שגיא מתאר "את חיי גיבוריו ואת הנעורים עצמם, היפים והמפתים כל כך, עם כל התקוות וההבל והבדידות ושיברונות הלב" (מתוך העטיפה).
בשנת 2014 יצא לאור ספרו השני, "אקלים", גם הוא בהוצאת זמורה ביתן ובעריכת עלמה כהן-ורדי. הוא מספר את סיפורם של שני זוגות: מיקה ואביתר, העוברים לגור בדירה ישנה בתל אביב, ואורי ועמית, המתגוררים בבית שממול. משחק של זוג מול זוג ושל כל אחד בינו ובין עצמו.

עוד על הספר

אקלים ערן שגיא (סשיצקי)
1
 
יום שישי, שמונה וארבעים בערב. ארבעתם ליד שולחן האוכל, לפניהם צלחות מלאות. אורי, לבוש במכנסי בד כחולים ואפודה חומה, יקרה, יושב מול אביתר ששערו עדיין לח מן החפיפה. מיקה, בשמלה שחורה, ארוכה, ובשָל לבן המכסה את זרועותיה וכתפיה, יושבת מול עמית, הלובשת חצאית צהובה וסריג שחור, עבה. כיסאה של מיקה קרוב לזה של אביתר, והיא משלבת רגליה. על שולחן האוכל המלבני מפה לבנה, חדשה, שאביתר קנה בצהריים. שני נרות לבנים, עבים, דולקים במרכז השולחן. משמאלם מגש ובו שישה נתחים של פילה לברק, ביניהם עשבי תיבול ומתחת להם מצע של תפוחי אדמה. לארבעתם גביעי זכוכית ארוכי רגל ובהם יין לבן. אביתר כבר שתה כוס אחת, ותכף יסיים את השנייה. תאורת הסלון מעומעמת, החלונות ודלת המרפסת סגורים. על הפטפון מתנגן תקליט של הורוביץ — סונטות של שופן — בווליום נמוך. וקר, קר להם מאוד.
עמית ואורי הגיעו בעשרה לשמונה, באיחור של עשרים דקות. הם נאלצו לחכות עם הבייביסיטר עד להירדמותה של דריה שלא הפסיקה לבכות, מסרבת להישאר לבדה. הם הביאו זר פרחים גדול, ענק, וארגז ובו שישה בקבוקי יין מן היקב של אורי.
 
שניות ספורות מהרגע שנכנסו, אביתר החליט שהוא לא מחבב אותו, את הגבר הזה, גבר שמח מדי, מלא ביטחון, מדיף כוח וכסף, ואיזו אלימות שהוא אפילו לא טרח להסתיר. הם לחצו ידיים — לחיצה חזקה, ארוכה, בוחנת — ואביתר כפה על עצמו להיישיר אליו מבט, לא להתקפל. הרי הוא המארח כאן, והטריטוריה הזאת שייכת לו, רק לו. אביתר הציג את מיקה, וראה חיוך מאיר את פניו של אורי כשלחצו ידיים, כולו נוטף מתיקות בוטה, דוחה. נעים מאוד, נעים מאוד. ואז אורי התקדם אל תוך הדירה והותיר את אביתר פנים אל פנים עם עמית, שנראתה לו יפה במיוחד הערב, חגיגית. היא התקרבה אליו ונבוכה מעט, כמוהו, נשקה ללחיו ואז התקרבה אל מיקה, לחצה את ידה ואמרה לה, השמלה שלך מאוד יפה בעיני. מיקה הינהנה ומיהרה להתרחק ממנה. ארבעתם פנו אל הסלון, לכוסית יין קטנה שלפני הארוחה. וכשאביתר הלך למטבח, רכן מול התנור הלוהט ובחן את הדגים הנאפים, הוא שמע את קולו של אורי — קול רם, צחקני — מחמיא למיקה על הדירה שלהם, דירה שמעוררת בו זיכרונות טובים כי היא מזכירה את הדירות שהיו לו פעם, כשהיה בן עשרים, עשרים וחמש, ואביתר חש שהוא מתמלא בתוקפנות, וכשכיבה את התנור החל לחשוב כיצד יוכל להכניע אותו, מחפש את נקודות התורפה של אורי, ובהרגל ישן, מזמנים אחרים, העלה את חדוות האינטלקט שלו, את הגאווה ההיא, המוקדמת כל כך, הנערית, הגורסת כי הוא, אביתר, הרי אינו חלק מן המכונה הזאת, מן השיטה המטמטמת, המכוונת אל נפשך במטרה לסמם ולדכא אותה. לא, הוא אינו עבד הכבול במערה ושמח בצלליה, מתענג עליהם וממליך אותם למלכיו. הוא יודע מאין מגיע האור, יודע שיש כזה, והוא מקפיד לחתור אליו, רק אליו. ולא משנה כמה כסף יש לאורי הזה, כמה כוח הוא מחזיק בין ידיו, כמה יקבים ומכוניות, הרי אין ספק שהאינטלקט שלו, והמודעות, ובוודאי גם הרגישות האסתטית — אם הוא בכלל קורא, אם הוא בכלל עושה עוד דבר בחייו חוץ מלרוץ אחרי הממון, אחרי הסחת הדעת — הם לכל היותר בינוניים. לכל היותר. וחשוב לזכור את זה בשעות הקרובות, ולא להתפתות ולא להשתופף, כי מאחורי החזות המאיימת, המלוטשת, השולטת והבטוחה בעצמה — מסתתרת בהמה. בסך הכול בהמה גסה.
ועכשיו כשהם יושבים ואוכלים, ומכורח אותה החלטה ורצון להתריס אביתר מוצא עצמו נושא מונולוג ארוך, מלא להט, על מצבה של החברה, על החוליים שלה, ובראשם הטאבואים השונים שמעקרים כל בסיס למחשבה אמיתית, לשינוי, שמשבשים, במכוון, כל אפשרות לאותנטיות. ואורי מביט בו — פניו עוטות הבעה אירונית, כביכול מפוכחת, בוגרת, בידו הימנית מזלג ועליו בשר לברק בוהק ועסיסי — ומבקש ממנו, רק אם הוא מוכן, ויכול, להסביר לְמה בדיוק הוא מתכוון ואם הוא יכול, שינסה להיות יותר קונקרטי, יותר ברור. דיבורים מופשטים תמיד מבלבלים אותו קצת. ואביתר יודע שאורי מנסה לפתות אותו אל תוך מלכודת, אך הוא לא מצליח לעצור את עצמו, נכפה על ידי טבעו להגיב, להתמודד. יותר קונקרטי? בסדר, והוא עוצר לרגע במעין מחשבה — עיניו מטפסות אל הקיר מאחורי אורי, אל התקרה — למרות שהוא יודע במדויק מה הוא מבקש להגיד. תביט, החברה שלנו מבלבלת, בכוונה תחילה, בין חוק למוסר ובין מחשבה למעשה. קח לדוגמה את אחד הטאבואים הגדולים של התקופה הזאת, אחד מן האחרונים שנותרו בעצם. ואביתר ממתין מעט — מכין את השטח, בונה מתח, ציפייה — ומביט במיקה, בעמית, ושוב באורי. והמדובר, כמובן, בגילוי עריות. עמית נעה באי־נוחות בכיסאה, אורי מרותק אליו, אפילו לא ממצמץ. עכשיו, כשאני אומר גילוי עריות אני לא מתכוון לדימוי המקובל שהושתל אצלנו, אתם יודעים, של אבא מזדקן בן איזה חמישים שמתעסק עם הבת שלו, שמנצל ומחלל אותה. אני לא בא להגן על תרחישים של ניצול מובהק של כוח. אין ספק שהאבא הזה חייב לשבת בכלא, ולתקופה ארוכה. אבל, אביתר רואה את מיקה מרימה את כוס היין, בכלל לא מביטה בו, אבל מה עם מקרים של שני אחים, אחים בוגרים נגיד, מעל גיל עשרים, יודעים מה, נעשה לכם את זה יותר נוח, מעל גיל שלושים, אנשים נורמטיביים, עם עבודות מסודרות, משכילים, בקיצור, אזרחים למופת, שמחליטים שהם רוצים לממש סוג מסוים של אינטימיות מינית זה עם זה. למה המעשה הזה לא לגיטימי? עזבו את המעשה, למה אפילו המחשבה הזאת, שמערבת מיניות עם משפחה, ולא כניצול או כמניפולציה, נתפסת כמסוכנת? ככזו שאפילו אסור להעלות אותה על הדעת? למה? ויודעים מה, גם במקרה של אבא והילדה שלו, הילדה הקטנה, המתוקה. את המעשה צריך לאסור, כאמור, כאן אין לנו ויכוח, וגם לא יכול להיות לנו. אבל למה גם המחשבה אינה לגיטימית? מדוע צריך להכחיד את התשוקה? האם לא יכול להיות מצב שבו האב, כסובייקט מוסרי, אבל באמת סובייקט מוסרי, יוכל להצהיר שכן, הילדה שלו מגרה אותו, והוא היה רוצה, תסלחו לי על השפה, לזיין אותה, אבל ברור, ברור גם לו, שהוא לא יעשה זאת. הוא רק מדבר, רק מבקש להבין, לבטא, לקבל לגיטימציה להתגעשות המחשבתית התיאורטית שבו, זה הכול. ואביתר מתענג על השתיקה שמשתררת עכשיו מסביב לשולחן, על כך שהצליח להמם אותם, להמם אותו. לא, הוא לא ראה את זה בא. אבל כשאורי נוגע בשפתיו, לאביתר ברור שהוא החמיץ כאן משהו, שוב. התקפה מתקרבת, והוא בכלל לא שם לב, מלהג ומלהג, ונותר חשוף לחלוטין ופגיע. ועל זה אתה כותב? אורי שואל, מרים גבה אחת. כי הבנתי שעמית מאוד מתרשמת מהכתיבה שלך. ושניהם מביטים לרגע בעמית, מבקשים למנות אותה לשופטת, להבין לטובת מי היא עכשיו, אך היא נראית טרודה במשהו, לא מתעניינת במשחק הזה. ואביתר מניח את ידו על כף ידה של מיקה, מסמן לפחות את זה, לפחות, ועונה לאורי. לא יודע. כלומר, אני לא ממש כותב על זה כרעיון. אני כותב סיפור על חיים של כמה דמויות, ואני משתדל להיות כמה שיותר מדויק, כמה שיותר ספציפי. על המישור הרעיוני אני אפילו לא חושב במודע, אבל אין ספק שהוא נמצא שם, בטקסט, שאפשר להבין אותו מתוך ההתנהלות של הדמויות, מן האינטראקציה ביניהן. וגם, כמובן, ואולי בראש ובראשונה, מתוך החוקיות של השפה, על המרחב והזמן שאני מבנה באמצעותה. ואביתר מייסר את עצמו על השפה הפומפוזית הזאת שהולכת ומסתלסלת ממנו, על היהירות המשתמעת ממנה, על היעדר הבהירות. ואורי בתגובה ממשיך לנוע ולתקוף, להלום, משאיר את מונולוג גילוי העריות הרחק מאחור. טוב, אני מקווה שהבנתי. אבל תגיד, מה אתה מקווה שיקרה עם הסיפורים שלך, אביתר מתקן אותו, רומן, בסדר, עם הרומן שלך. אתה הולך לפרסם אותו כדי לנסות ולהשפיע על החברה המקולקלת שלנו? הממ, אביתר לוגם לגימה ארוכה מכוס היין שלו, מתכנן את המהלך הבא, מודע מאוד לשתי הנשים היושבות מצדדיו. אני מתכוון לנסות ולפרסם. לגבי ההשפעה, טוב, זה רחוק ממני כרגע. וחוץ מזה, אמרתי לך כבר, אני פשוט כותב סיפור עם כמה שפחות יומרה. אורי לועס מולו עכשיו, יש לו לסתות חזקות ושיניים בוהקות מאוד ורבועות, בוודאי מולבנות באחד מן המכונים המטופשים האלה. הוא מבוגר ממנו בכמה שנים אבל הוא נראה בריא הרבה יותר, בריא וחזק. המבנה שלו, שריריו, היציבה. הנה סיים ללעוס ולבלוע את הדג שהיה בפיו, והוא שוב ממשיך. לָמה אתה אומר שאתה מתכוון לנסות ולפרסם? הרי אם זה טוב כמו שעמית אומרת לא צריכה להיות לך בעיה לפרסם את זה, נכון? הרי כל הזמן מחפשים את הדבר הגדול הבא, ולפחות לפי מה שאמרת כאן, הסיפורים שלך, סליחה, הדגיש, מחייך, הרומן, הוא כזה בדיוק, לא? וכאן עמית מתערבת, ואביתר מודה לה על כך, על מתן השהות לנשום, לחשוב. הוא מרגיש שפניו רטובות מזיעה, למרות הקור. אורי, הדברים האלה לא כל כך פשוטים. לסופר מתחיל מאוד קשה, כמעט אפילו בלתי אפשרי, לפרסם את הטקסט הראשון שלו, ובטח טקסט כמו של אביתר, שהוא פחות נגיש, שהוא מראש לא מיועד למסות של קוראים אלא, וזו מחמאה אגב, לא ביקורת, ופניה מחייכות אליו עכשיו, לקוראים מאוד מסוימים, ולכן, לדאבוננו, מעטים. הבנתי, הבנתי, אורי מחייך כשהוא חותך את הדג. אז בכל מקרה, גם אם תצליח לפרסם, עשיר גדול לא תהיה מזה, הא? לא נגיש זה לא נגיש, ובמציאות שלנו יכולת לתקשר היא הקריטריון המרכזי להצלחה, נכון? תקנו אותי אם אני טועה. טוב, לא נורא. אולי ברומן הבא שלך. וחיוך הניצחון הזה מערער את אביתר, מטריף אותו. כמו חיוך של אב נכלולי, אב שמשים עצמו כיודע ומתייחס לתקוות ילדו בפרופורציות הנכונות לשיטתו, בפרופורציות המקטינות. כמו ברור לו, והוא טורח להבהיר זאת לכל הנוכחים, ששניהם לא באותו מגרש, בכלל אין כאן תחרות, הרי לתחרות נדרשים שני גברים וכאן יש רק אחד. אתם יודעים שהוא לא נותן לי לקרוא את מה שהוא כותב? הוא אפילו לא מוכן לספר לי על מה זה. ושלושתם מפנים את ראשם ומסתכלים על מיקה, מופתעים לשמוע את קולה פתאום, אחרי דקות ארוכות של שתיקה. אתם לא חושבים שזה מוזר? שדווקא כשהוא עושה את הדבר הכי חשוב מבחינתו, או כמו שהוא קורא לזה — ואפשר לשמוע איך צורת הדיבור שלה משתנה עכשיו, מחקה, מלעיגה — מממש את הייעוד שלו, דווקא אז הוא מרחיק אותי ממנו? ואביתר מתחיל לגמגם משהו, מבולבל מן החזית הזאת — עוד חזית — אבל מיקה ממשיכה, מביטה באורי, ובעמית, ושוב באורי, מתמקדת בו. זה כמו שאתה לא היית מספר לעמית שום דבר על עסקה גדולה שאתה משקיע בה חודשים ארוכים של עבודה. יש בכלל אפשרות כזו?
 
והמבט של אורי, מין הבזק במבט שלו, ובדיוק ברגע הזה, בדיוק, עמית מצליחה להעניק פשר לתחושה המוזרה שמלווה אותה מרגע שנכנסו. וזו תחושה שונה מן המועקה שקדמה לארוחה, ומאי־הנוחות המובנית בפגישות כאלה. כמו משהו הואר בה פתאום, מבקש ממנה להסתכל ולהבין, והיא לא יודעת מה בדיוק היא ראתה בעיניו, אבל נדמה לה שמיקה ואורי מכירים מלפני, וזו היכרות ארוכה, קרובה. ואיזה הסבר אחר יש לטון השאלה הזה של מיקה? איזה הסבר אחר יש לאופן המבט שלה בו? וכשעמית מסתכלת עכשיו על אורי, רואה אותו מחייך אל מיקה ומציע איזו תשובה מתחכמת על אי־ההיענות של אביתר, היא מתרכזת בעיניו הכחולות, ואז בשפתיו, ובאיזו התכווצות לא רצונית המלווה את תנועתן, נמשכת אל הלחי, ורגע לפני שהיא עוצרת הכול ושואלת, מתי, מתי נפגשתם, והיכן, היא חשה רעד פנימי, כי מתבהר לה שזו לא היתה סתם פגישה מקרית ברחוב או באיזה מקום אחר, שזו אינה העמדת פנים מקובלת, מפאת אי־נעימות או נימוס, אלא, ככל הנראה, משהו משמעותי הרבה יותר, איזה זמן משותף יחד. אולי אפילו רומן. כן, אולי רומן. ומחשבותיה של עמית צפות בחלל ראשה, קטועות, המומות, ובתנועה מכאנית היא מושיטה את ידה אל כוס היין, מקרבת אותה אל שפתיה ולוגמת לגימה קטנה. וכשהיא מחזירה את הכוס למקומה היא מביטה במיקה, בעיניים הירוקות שלה, בשפתיה המלאות, בנמשיה, בחיוכים העדינים שלה, בגופה המופנה אליו, אל אורי שלה, כמו מבלי משים, באקראי. התאורה בסלון מתחדדת לרגע, אולי שינוי מתח עדין ברשת החשמל, אולי איזו תנועה פנימית אצלה, בעיניה, וגוונים חדשים של צהוב שוטפים את ארבעתם, משרטטים גבולות אחרים לנראה, למוצלל. ועכשיו אביתר מדבר, מנסה להחליק את דרכו מחוץ לאי־הנעימות הזאת, מתגונן מפני ההאשמה של מיקה, מסביר שהמבט שלה קרוב, קרוב מדי, ואיך הוא לא יכול להראות לה משהו שהוא לא בטוח בו במאת האחוזים, הרי היא תראה הכול, את כל הפגמים, והוא יהיה חשוף, חשוף מדי. וכשעמית בוחנת אותו, את עיניו ודיבורו, את גופו השפוף מעט, כמעט קורס אל השולחן, ברור לה שהוא לא מבחין בדבר. עיוור לחלוטין מול המערבולת הזאת, הגועשת, מושתקת, בין מיקה לאורי היושבים במרחק נגיעה ממנו, קרובים כל כך, תמימים. ועמית מבקשת את סליחתם והולכת לחדר האמבטיה. הרגליים שלה קצת רועדות, וכשהיא נעמדת מול המראה אחרי שנעלה את הדלת מאחוריה היא רואה שפניה חיוורות. היא היתה רוצה לפוצץ את זה עכשיו, כמו במחזות, בסרטים, לשבור צלחות, לצעוק, או לצאת מן הדירה אל הרחוב בלי לומר מילה, פשוט ללכת, אבל ברור לה שהיא תמתין ותשחק את המשחק עוד שעה או שתיים, ותחייך ותהנהן, לא מסוגלת לחרוג מגבולות אופייה וחינוכה, כלואה במין נימוס שנראה לה עכשיו משובש, כמעט מפלצתי, נאחזת בסיכוי הקיים שכל זה בדמיונה, שוב בדמיונה. והיא נדה בראשה להשתקפותה באי־אמון. אישה בת שלושים וחמש, וקמטים עדינים בזוויות עיניה, וכל עברה, כל חייה, מתקפלים לנקודה הזאת, הנקודה האומללה הזאת, ודמעות מציפות אותה.
כשהיא חוזרת לשולחן, אחרי ששטפה את פניה והדיחה את מי האסלה במין הסוואה חסרת פשר וילדית, אורי בדיוק מספר על תקרית העכברוש מן החופשה שלהם ביוון, בפסח האחרון. והיא כבר שמעה אותו מספר עליה, על התקרית, עשרות פעמים, באותן מילים ובאותו טון, ופניו מאדימות, כמעט מתפקעות, כשהוא נחנק מצחוק בנקודות ידועות, והיא מעלה חיוך על פניה ומתיישבת במקומה, מאמצת מחדש את תפקידה במחזה. בקיצור, ניסינו כמה מלכודות שקנינו במכולת ליד הווילה שלנו, אצל איזה זקן בן מאה, עיוור כמו עטלף עם זקן ירוק, נשבע לכם, זקן צבוע בירוק. עמית לוקחת אל צלחתה מתבשיל הקינואה שמיקה הכינה, מבחינה במבטה עוקב אחרי תנועתה, שבעת רצון. אבל כלום. העכברוש הזה, בגודל של כלב, בכלל לא ספר את המלכודות. לקח את האוכל שהיה בפנים והמשיך ללכת לאט־לאט, זחוח כמו אריה. לא אכפת לו מהמלכודות ולא אכפת לו מאיתנו. ואז החלטנו להזמין לוכד עכברושים, והשכנים נתנו לנו כרטיס ביקור של אחד, גיורגיוס לנטימוס או משהו כזה, וכתוב עליו שהוא לוכד עכברושים מדופלם, באנגלית מגוחכת ממש, משהו כמו ספיישליסט ראט קאטצ'ר. הצחוק של אורי נהיה צווחני עכשיו, כמעט נשי. והלנטימוס הזה מגיע. מבוגר, בן איזה שישים בטח. קירח, שפם לבן, עבה, וכרס גדולה, ולפני הכול מבקש שלוש מאות יורו, וזה נחשב הון ביוון, הון, אבל אתם יודעים, בכל זאת עכברוש מתוחכם, ושתי הנשים שלי, ואורי מביט בה, שולח לרגע יד בעל־בית אל כתפה, כבר היו בהיסטריה מוחלטת. ומה הלוכד המדופלם עושה? תבשיל הקינואה חריף, ועמית ממהרת לשתות כוס מים, נתקלת שוב במבטה של מיקה, שמחייכת אליה עכשיו. הוא מפזר איזה שלושים מלכודות, לא משהו מיוחד, סתם, את המלכודות הכי פשוטות שיש, מעץ, ומניח עליהן חתיכות של פלפלים אדומים. ואז הוא בא אלי ומבקש לשתות משהו, קצת אלכוהול, עדיף אוזו אם יש, ומתיישב עם הכוס על כיסא הנדנדה שבגינה, מול הים, ונרדם. אתם קולטים? נרדם. כמו ילד הוא ישן שם. מיקה כמעט לא אוכלת, ועמית רואה אותה מביטה באורי, שפתיה חתומות. ואחרי איזה שלוש־ארבע שעות הוא מתעורר, הפוך כולו, אדום מהשמש ומהאלכוהול, ושואל אותי אם דה ראט איז דד נאו. אורי צוחק, מכה על השולחן בכפו הימנית ומרעיד את הצלחות. עמית מביטה באביתר וברור לה שהוא מנסה לחנוק את הדחייה העמוקה שבו. מבטו, פניו, מכילים קו תיעוב גלוי לה, חד־משמעי. וכשעיניהם נפגשות, במקרה, עמית מתמלאת במבוכה כי עיניו של אביתר מביעות תמיהה גדולה, ואכזבה, כן, אכזבה ממנה, על בחירתה באורי, על כך שמישהי כמוה חיה עם גבר גס כל כך, ואביתר ממהר לכסות, לנסות ולטשטש, והוא מעלה על פניו חיוך, אולי אפילו מוסיף קריצה קטנה, במיוחד עבורה, וחוזר להביט באורי, שממשיך בסיפורו. ואמרתי לו שלא, דה ראט איז נוט דד, הי איז סטיל אלייב, ורי אלייב, והוא לקח את התיק שלו והתחיל ללכת לכיוון הדלת, אתם מבינים? פשוט ללכת. אז תפסתי אותו, יותר משועשע מעצבני, ושאלתי אותו לאן הוא חושב שהוא הולך, הרי אמרתי לו שהעכברוש עדיין חי. ומה הזורבה הזה אומר לי? שהוא יחזור מחר לאסוף את המלכודות, ושהוא, ושימו לב לזה, הופ דט דה ראט וויל בי דד ביי דן. ושאלתי אותו, ואם לא, תחזיר לי את השלוש מאות יורו? והוא, הלוכד עכברושים המדופלם הזה, כן, אומר לי שלא, מה פתאום. הוא לא מבטיח אף פעם שהשיטה שלו עובדת במאה אחוז, כי יש לפעמים ראט דט איז ורי קלבר. קולטים? הוא לוקח שלוש מאות יורו על הניסיון, ואם זה לא עובד, טוב, אז פשוט לא, מה הוא כבר יכול לעשות? הרי דה ראט איז ורי קלבר. ואביתר צוחק, בעל כורחו הוא צוחק, נאלץ לשתף פעולה עם אורי, ומיקה מחייכת, ועמית רואה איך אורי מביט בה במהירות, מרוצה, ומריק, בלגימה אחת, את היין שנותר בכוסו. ארבעתם דוממים לרגע, ואביתר קם ולוקח איתו את קנקן המים הריק. כשהוא חולף לידה בדרכו אל המטבח הוא מניח את כף ידו הפנויה על משענת הכיסא שלה ואצבעותיו נוגעות בכתפה. אורי לוקח עוד חתיכת דג, טיפות רוטב נוזלות על המפה כשהוא מניח אותה בצלחתו. שמע, אביתר, אני חייב להגיד שהדג יצא לך מעולה, באמת, ממש מעולה. הוא לוקח פלח לימון וסוחט אותו מעל לדג, ואצבעותיו עבות ורטובות. אביתר חוזר אל השולחן ומניח את קנקן המים המלא למחצה לידה. תודה, מאוד פשוט להכין אותו. ואורי עונה לו, בפה מלא, פשוט, אבל פשוט טעים. וכשאביתר ניגש אל הפטפון, להחליף צד בתקליט, מיקה מבקשת ממנו לבחור משהו אחר. עם קצת יותר אנרגיה וחיים, משהו אופטימי, עם קצב, הפסנתר הזה מדכא אותה. לחייה סמוקות מן היין, והיא מבקשת מאורי לפתוח לה בקבוק נוסף. עמית מפנה את כיסאה לימין, לכיוונו של אביתר שרוכן מעל למערכת. הוא בעל הברית שלה כאן. ולמראה גופו, למראה ההשתדלות שלו, וחוסר האונים והפגיעות, עמית מרגישה כיצד החמימות שליוותה אותם בשבועות האחרונים שבה ומציפה אותה, שבה ומנחמת. מה אתה שם? הוא מביט בה במהירות ואומר בקול שקט, המיועד רק לה, ועל פניו חיוך קטן, ערמומי, שנראה לא קשור אליו ולעיניו העצובות, משהו עם אנרגיה וחיים, משהו אופטימי, עם קצב, את הרי יודעת שאני בחור מאוד ממושמע. והוא מפנה אליה עטיפת אלבום. טום וייטס בהופעה חיה, והיא לא יכולה שלא לצחוק, שוכחת לרגע את עצבותה, ומכריחה את עצמה לשוב לרצינות, לשליטה, כשאביתר מניח אצבע על שפתיו, מבקש ממנה לשתף פעולה.
 
טום וייטס, שוב פעם טום וייטס. אביתר חוזר לשולחן במין צעדת ניצחון עם חיוך אווילי על פניו, אבל למיקה לא אכפת מן ההתרסה הזאת נגדה. יש תחושת סכנה המלווה את ישיבתם סביב השולחן, נמזגת בין הטעמים והריחות, והסכנה הזאת, הפיזית מאוד, הופכת את הארוחה לנעימה, מלאה בריגוש, בעונג. והיא המוקד שלה. כולם סבים סביבה, מבקשים את עיניה, את אישורה. מיקה יכולה לראות כיצד הם מציגים לפניה מחזה. היא מעבירה את עיניה מדמות לדמות, מכירה את עברן, את עתידן, ולרגע נדמה לה כי תנועת שפתיה משרטטת יחד איתן את המילים, תנועת גופה מסמנת את המחוות. והארוחה הזאת, המשותפת, מספקת לה הזדמנות לראות את אורי ואביתר זה לצד זה. זה מול זה. וההשוואה מחזקת, מאששת, וכבר אין לה ספק בבחירה שלה, בחירה גופנית מאוד. הגוף רוצה, קודם כול הגוף. הגוף המלא תואַם עכשיו, השופע אליה, מנתב רצפי מחשבות חריגים ההופכים את כל ההתנהלות כאן, על כל הקשריה, לחשופה לחלוטין, בוהקת. והגוף הוא זה המסמן הכרח, הכרח גמור. והיא מסתכלת שוב על עמית. יש בה משהו שמצליח לסקרן אותה. משהו המצליח להישאר נסתר, לא ברור. היא אישה מרשימה, נבונה מאוד. אבל לחלוטין לא מאיימת. בגלל הגוף שלה, והפנים שיש בהן רוך ואובדן. כמעט אפשר לראות איך הן קורסות עכשיו, מעברו השני של השולחן, ממש ברגעים אלה. העיניים והלחיים, הסנטר. וצר למיקה עליה, באמת שצר. אבל אלה הם כללי המשחק, כללים שנכפו גם עליה וגם על אורי ואביתר, כללים שוודאי נכפו על העולם כולו. הרי לא קורה כאן שום דבר מיוחד או חריג. היא לוגמת מכוס היין שלה ומביטה בתליון שלצווארה של עמית. תלתן זהוב, עדין מאוד. ומיקה מרגישה כיצד מבטה מעורר בעמית אי־נוחות, והיא לא יכולה שלא לחייך לעצמה. חיוך זדוני קצת, על המחזה הזה, המתקרב לסיומו.
לוסי מתחילה ליילל, יללות ארוכות, רצופות. אורי מפסיק ללעוס ופונה לאביתר. מה, איפה שמת אותה? ואביתר נשען לאחור על משענת כיסאו ומביט דווקא במיקה כשהוא עונה. סגרנו אותה בחדר העבודה, שלא תפריע לכם. תפריע לנו? אורי משים עצמו כלא מבין, שולח מבט מהיר אל עמית. למה שהיא תפריע לנו? מה, שנינו אוהבים כלבים. ומיקה יכולה לראות איך גופו של אביתר מזהה כאן הזדמנות עמומה, והוא מנסה, מגשש. אז למה אין לכם אחד? הוא מביט באורי, ואז בעמית, שמחווה בידה על אורי. בגללו. תשאל אותו, אולי הוא יסכים לספר לך למה. ועכשיו פני כולם מופנות אל אורי, ומיקה מסתכלת על עיניו הכחולות ועל איזה הבהוב לא ברור בהן, אולי שעשוע. נהנה מתשומת הלב, מהדריכות הזאת. הוא נועץ את שיני המזלג בתפוח אדמה. לוסי מייללת שוב, יללה ארוכה. תראה, זה שאתה אוהב משהו לא אומר שאתה חייב לחיות איתו, נכון? ועמית מתערבת עכשיו, במין תוקפנות מוזרה, מסרבת לאפשר לו להתחמק, מסרבת להניח לו להמשיך ולהשתעשע. הוא פשוט אלרגי אליהם, ממש אלרגי. אחרי שעה כל הגוף שלו מתחיל להתפרע, לצאת מכוונון. ומיקה רואה איך אורי נעצר לרגע, מסמיק קצת, כמו נחשפה כאן חולשה גדולה שלו. איזה חלל הנמצא בבסיסו, סודי מאוד, שמור. והוא נוגס בתפוח האדמה ולועס אותו, מתוך התכוונות, בשקידה, כשהוא ממשיך להביט בעיניו של אביתר. ואביתר שואל, רגע, מה זה אומר להיות אלרגי לכלבים? יש לך פריחה בעור? גירודים? אורי נד בראשו, באיזו קשיחות, באי־היענות, אולי בחשש, וממשיך ללעוס. אז מה? איך זה בא לידי ביטוי? טום וייטס מפסיק לשיר. ובהפוגה הקצרה שבין שתי רצועות התקליט, עמית, אכזרית, מעניקה לאביתר, ולמיקה, את התשובה. עיניה נעוצות באורי, מחייכות. בוא נגיד שכלבים מעוררים אצלו בעיה מסוימת, בעיה קשה, במערכת העיכול. הפטפון מתחיל לנגן רצועה חדשה. קול חצוצרה בוקע מן הרמקולים, מלווה במחיאות כפיים. מיקה מבינה שנחשפה כאן פגיעות אמיתית, לא מדומה, והיא מונחת עכשיו ביניהם. והגילוי הזה, שמשעשע אותה תחילה, מעלה בה בת צחוק, משתנה במהירות לבלבול, כי יש איזו תנועה עכשיו, מתחת לעורו. היא מסתכלת על פניו של אורי ועל החיוך שקפא בהן. כיצד הוא מרכז את כל שריריו בהרמת מחסומים, בביצורם, בניסיון לבלום איזה רגש עז שמאיים לחמוק מתוכו, שמאיים להשתולל. העורק בצווארו אוסף אליו גוונים נוספים, כהים יותר, של כחול, כשעמית ממשיכה לספר, בפרוטרוט, על הרגישות המיוחדת של אורי. רגישות לרוק, ליתר דיוק, ועל תופעות הלוואי החריגות, חריגות מאוד, של הרגישות הזאת. ופתאום מיקה מצליחה לראות מין פער, מרווח, בין המסכה ובין האדם. לא, היא מזדעפת בתוכה, כי זו לא המחשבה שלה, לא באמת. אסור לה להתפתות לקלישאות האביתריות, היא צריכה להתאמץ, לחדד את מבטה. וזוהי אינה מסכה כי אם כפילות, והפער המוחש הוא הפער הידוע, אך לראשונה הוא נוכח מולה, מול עיניה. ומיקה מביטה בכפות ידיו של אורי, המונחות עכשיו על השולחן, ורואה את ציפורניו העשויות. היא לוגמת לגימה מכוס היין שלה, מסתירה מעיניה את השולחן, ואת אורי ואביתר, מטביעה אותן בנוזל צהבהב־לבן. היא מרגישה את תנועת היין בתוכה, מחממת, מן הגרון אל החזה ואל הבטן. היא מניחה את הכוס חזרה על השולחן. ומולה עמית מחייכת, שבעת רצון על השינוי שהושג במאזן הכוחות. תוצר שיתוף הפעולה בינה ובין אביתר. ומבטה של עמית נתלה בה עכשיו, וכמו מנסה לסמן לה משהו. אולי ניצחון, ואיזה קורטוב שמחה לאיד מנצנץ בזוויות העיניים. אבל הנה גופו של אורי מתעשת, ומשהו בו חוזר לפעול, לנוע. טוב, הוא מכוונן את קולו, רק תדעו שזה פחות קיצוני ממה שעמית תיארה, הרבה פחות קיצוני. אני אפילו מוכן להדגים לכם. נו, הוא מחייך ומסמן לאביתר בעיניו, תוציא אותה. היללות שלה שוברות לי את הלב, ובטח השכנים שלכם מתחילים להתעצבן. והוא מחזיר לעמית עכשיו. בעדינות. לא מאבד שליטה, לא חושף את עצמו מדי, בדיוק במידה הנכונה. אני יודע שעמית היתה מטפסת על הקירות מהיללות של הכלבה שלך, ואנחנו עוד גרים בבניין אחר. אביתר מביט במהירות בעמית ונעמד על רגליו. הוא מתרחק אל חדר העבודה. בפינת המסדרון הוא נעצר, מסתובב אליהם ומביט בעיניה של מיקה. מיקוש, אם כולם סיימו לאכול אולי נתחיל לפנות את השולחן? שנוכל לעבור לקינוחים? ומשהו בה מתקומם על הבקשה הזאת, על התפעול של גופה שנראה לה חצוף, מתנשא. לגוף שלה נוח עכשיו, בדיוק בתנוחה הזאת, כמו במעין עריסה או בריכה. אבל עוד לפני שהיא מספיקה להגיב היא רואה את עמית נעמדת, אוחזת בצלחתה. זה בסדר, אני אפנה, ואביתר מהנהן ונעלם מאחורי הקיר. היא שומעת את דלת חדר העבודה נפתחת, טפיפות רגליים מהירות, והנה לוסי רצה אליהם וקופצת על ברכיה של עמית. מכשכשת בזנבה, שמחה מאוד. עמית מניחה על השולחן את הצלחת ומלטפת את ראשה של לוסי בשתי ידיה, מביטה היישר בעיניה ומחייכת אליה. אורי שולח יד ומלטף אותה פעם, ועוד פעם, מהנהן אל מיקה כשהוא ממהר להרחיק את ידו מלוסי. דווקא חמודה הכלבה הזאת. אביתר חוזר אל הסלון, ועכשיו עמית והוא מתחילים לפנות את הכלים. ולוסי רצה בין רגליהם, מתנשפת. מיקה ואורי נשארים לבדם ליד השולחן, אביתר ועמית במטבח, ואורי מביט במיקה במבט ארוך, חרמני. ונגיעה רכה ברגלה. פלג גופו העליון, מעל לשולחן, שמוט, לא קשור להתרחשות התת־שולחנית הזאת. ידה הימנית של מיקה מונחת על השולחן, אוחזת בכוס היין שלה. היא נתקלת במבטה של עמית, שחוזרת ובידה מטלית רטובה. ואחרי בלבול של כמה שניות אורי שולח את ידו, בהיסח הדעת, אל מותנה של עמית. היא מתרחקת ממנו במהירות, במופגן, מצמידה את המטלית אל כתם כהה בשולי המפה, מנסה להספיגו. ואביתר, מן המטבח, שואל אותם, כמעט צועק, אני מכין שתייה חמה. מי רוצה מה? ראשה של מיקה מסתחרר לפתע, והיא עוצמת את עיניה ומניחה יד על בטנה. יד מלטפת, מגינה, ושומעת את אורי מבקש נס עם חצי כפית סוכר. כל זה כבר לא באמת קשור אליה. לא באמת.
 
ואחרי שאביתר ועמית מסיימים לפנות את השולחן, ארבעתם עוברים לשבת סביב שולחן הסלון. כל אחד מהם מחזיק בידו כוס ובה קפה או תה, ועל שולחן העץ הנמוך שלפניהם שתי עוגות. עוגת שוקולד, קנויה, ועוגת סולת, שאותה אפה אביתר. על הספה האדומה יושבות מיקה ועמית, רחוקות זו מזו. ליד עמית, על כיסא מטבח, יושב אביתר, רגליו שלובות, ושתי כפות ידיו עוטפות ספל לבן. שניהם מדברים עכשיו, נרגשים מאוד, על איזה סרט שראו, סרט רוסי, ומשתמשים במילים שעמית כל כך אוהבת. כמו היפה והנשגב. אורי נאנח. כשהיא משתמשת במילים האלה הוא יודע שמדובר בסרט שהוא שעמום מוחלט, סרט ארוך ועגמומי. מסוג הסרטים שלא קורה בהם כלום, רק נוף, שתיקות ואנשים שהולכים והולכים, ובדרך כלל מישהו מת בסוף, וגם אז בדממה מוחלטת. אורי שרוע על כורסה לצדה של מיקה. הוא מסתכל על אביתר ועמית. על החיוכים, על שפת הגוף, על הקרבה ביניהם. הוא מצניע חיוך למחשבה שאם היה מגיע לסלון אדם מן החוץ, שלא מכיר את ארבעתם, הוא היה קובע בביטחון שעמית ואביתר הם בני זוג. בני זוג בתקופה הטובה שלהם, בהתחלה. עוד לפני הסדקים והכאב, עוד לפני שיברונות הלב. והחיוך עולה על פניו של אורי, כי מי יודע, ואולי באמת, בחיים אחרים, היה יכול לקרות משהו בין שני אלה. משהו אמיתי. אפילו הגוף שלהם נע באופן דומה, עם תנועות הידיים הרחבות והנגיעות החוזרות ונשנות בפנים. ובאופן מוזר הוא מקנא לה עכשיו, לעמית. בבני הזוג שיכלו להיות לה, בהיסטוריה פרטית חלופית, בלעדיו. ולמרות עייפותו, הלום משלוש כוסות היין ששתה, ישנה מין נעימות בגופו, נעימות המעבירה בו צמרמורת עונג קבועה ומעוררת רגישות חריפה מאוד לריח, לתנועה, למגע. ואז הוא מסתכל על מיקה. מבט מהיר, בניסיון להציע מענה זמני לתשוקה שלו, לתאוות ההבטה. והוא מרגיש כיצד העונג מקבל ממשות גופנית מדויקת יותר, של חרמנות פשוטה, סוחפת. הרגליים שלה, השדיים, השפתיים, הנשימות הרכות, המושכות את המבט אל לובן הצוואר. וברור לו כי אם לא ייזהר הוא עלול להיחשף כאן, כי הוא נהיה קליל מדי, משוחרר, כמעט לא אכפתי. וזה מסוכן, מסוכן מאוד. ולפתע, מאיזה מקום חסר בסיס, מופרך, מנצנצת בו מחשבה, אולי תקווה, שהאלכוהול, והלאות, והרוך הפיזי הזה, שנדמה לו כשוטף את ארבעתם, מכונן אותה פעימת לב, אותו מקצב, יוכלו להתפתח למשהו משותף. משהו חייתי, בשרי, כאן ועכשיו, בסלון. כן, הוא מביט במיקה ובעמית לסירוגין, מהורהר, יכול להיות מסקרן, ומחרמן, מאוד, לראות את שתי הנשים האלה יחד. עירומות, גוף אל גוף, וההבדל הבלתי ייאמן, המפתה, שבין גוני העור. ואורי מנער את המחשבה הזאת ממנו ומביט לרגע בלוסי ששוכבת מתחת לשולחן, ישנה. הארוחה הזאת עברה בקלות מפתיעה, כמעט בלי מאמץ מצדו, למרות ההתקפה המדויקת של אביתר, אך גם הוא לא ניחש דבר. אחרת לא היה מאפשר לו להימלט מהר כל כך, להמיר נושא בנושא. להרחיק. כן, הוא בשליטה מלאה כאן. כצפוי. ונכון שאי אפשר להכחיש שיש משהו קצת מוזר, יוצא דופן, בהתנהלות של עמית, החל מן הרגע שטיפסו במדרגות הבניין. אבל זה לא נראה לו קשור למה שהתרחש כאן, סביב השולחן. ואחרי מחשבה נוספת הוא מחליט כי גם הדקירה של עמית, עם האלרגיה לכלבים, קשורה בוודאי לאיזו מתיחות ישנה, לא ברורה. ובכלל, אולי אמרה את שאמרה בהיסח הדעת, בלי לחשוב ולכוון. ברור, ברור, הוא סתם מסתבך עם עצמו. הכול בשליטה. נעול. כרגיל. ואורי מעביר את כף ידו הימנית על פניו, כמו מתנקה.
אולי נשחק משחק? שלושתם מביטים במיקה, מופתעים. היא מחייכת אליהם, ילדה תמימה. מה? משחק קטן, עדין, לסיום. אחרת אני עוד אירדם כאן על הספה. ואורי מזהה, בבהירות גמורה, ראשיתה של מזימה, אבל משהו בו בכל זאת מתלהט אל מול האתגר המסתמן, מכריע לשתף פעולה עם מה שלא יבוא. ואביתר, דרוך כולו, מבקש לדעת. על איזה משחק חשבת? בואו נשחק במעולם לא. מכירים? אביתר מתנגד. מיקוש, בחייך, איזה מין... אבל עמית מפסיקה אותו. מה זה המשחק הזה? אני לא מכירה. ואביתר נע במקומו באי־נחת ומסביר. טוב, קודם כול צריך בקבוק אלכוהול, אם לא שניים. אחר כך כל אחד אומר מה הוא מעולם לא עשה. לא יודע, נגיד, מעולם לא הייתי בצרפת, או מעולם לא אכלתי שניצל, כאלה. מיקה מתערבת, גם כאלה. אבל בואו נגיד שבדרך כלל מנסים להעז יותר, בשביל העניין. כן, טוב, אביתר מהנהן, נראה אבוד. בכל אופן, אחרי שהמשפט נאמר, כל אחד מהנוכחים שהמשפט לא תקף לגביו, כלומר, כל מי שכן עשה, כן היה בצרפת או כן אכל שניצל, צריך לשתות כוסית. ואין מנצחים במשחק הזה, רק מתעלפים, לפעמים, הוא מנסה לחייך. בקיצור, זה משחק מטופש, ממש מטופש. אבל עמית דווקא נלהבת, וגם אורי, ואחרי חילופי דברים קצרים והתעקשות של שלושתם, אביתר הולך אל המטבח ומביא מן המקפיא בקבוק וודקה. אחר כך הוא חוזר למטבח ומוציא מן הארון שמעל לכיור ארבע כוסיות זכוכית קטנות. הוא ממלא את ארבעתן ומניח אותן על השולחן לפניהם. כשהוא שב ומתיישב על כיסאו הוא נאנח, מעורר צחוק מצדה של עמית. ומיקה מחליטה להתחיל, דוגמה אישית, לחימום. אני מעולם לא גנבתי. והיא מביטה בחיוך העולה על פני שלושתם כשהם ממהרים להריק את כוסם. מיקה צוחקת. מפחיד לגלות שאני יושבת עם חבורה של פושעים. והם עושים סבב הבהרה קצר, הכרחי. עמית מספרת על תפוז שגנבה בכיתה ו', באיזה חופש גדול כשהגיעה לתל אביב ונאלצה להמתין שעות לאביה בלי אגורה עליה. ואביתר מספר על כובע, כשהיה בן שבע־עשרה, סתם, התערבות עם חברים. ורק הסיפור של אורי טוען רצינות אל הסלון, כשהוא מספר על ארנק שהוא מצא, מלא במזומנים וכרטיסי אשראי, כשהוא היה חייל.
לאורי נדמה שאביתר נד בראשו, שופט אותו, לא מאמין שבחר להשאירו אצלו. ועכשיו תורה של עמית. והיא חושבת ארוכות, פניה סמוקות מן השתייה, מתלבטות. ולבסוף היא מביטה במיקה ואומרת, מלאת העזה, מרימה את הרף במהירות, אני מעולם לא שכבתי עם בחורה. ואביתר ואורי ממהרים לשתות כוסית נוספת ומזייפים מִרמור, כי מה החוכמה במשפט הזה, אבל אז גם מיקה. היא מרימה את הכוסית שלה ולוגמת ממנה באיטיות. אביתר מכווץ את גבותיו, משועשע. מה? מתי היית עם מישהי? והיא מספרת להם על המפקדת שלה בצבא, ואיך היא פגשה אותה ערב אחד, שנה אחרי השחרור, והן הלכו לשתות משהו, ואחר כך ירדו לים, לרחצה לילית. ובגדי ים לא היו להן. ואז היא עוצרת, ואורי מרגיש איך הזין שלו נעמד כשהיא ממשיכה ואומרת שהיא מניחה שמכאן הם יכולים להשלים את הסיפור בעצמם, נכון? ואביתר, דווקא אביתר, מנסה להתחכם. לא, אני לא יכול. אבל מיקה מסרבת לשתף פעולה, והמבט ושפת הגוף שלה מלאים טינה פתאום, משתיקים אותו. ועכשיו אורי מבקש את תורו, מדלג על אביתר, כי יש בו דחף להחריף את ההתרחשות כאן. לנסות ולבחון עוד כמה גבולות. וחיוך שדי, זימתי, עולה על פניו כשהוא אומר, מעולם לא בלעתי זרע. ושלושתם, שלושתם שותים, ואביתר נהיה אדום, גם מן האלכוהול, כשהוא מסביר, מצחקק. לא, זה לא מה שאתם חושבים, באמת שלא, הוא מדגיש מול עיניה של עמית. פשוט כשהייתי נער מתבגר ובדיוק נכנסתי לקטע הזה, אתם יודעים, של אוננות, הייתי נורא סקרן לדעת מה הטעם של הדבר הזה. אז נהגתי לאונן לתוך בקבוק פלסטיק ריק ששמרתי במקרר מאחור, שאף אחד לא ימצא אותו בטעות, ואחרי שמילאתי בערך שליש ממנו, פשוט טעמתי. ועמית מעווה את פניה בגועל מעושה, ומיקה ואורי צוחקים, והמתח של אורי נפרק כמעט לגמרי. והוא נרגע עכשיו, עד לרגע שהוא מביט שוב באביתר, ומאתר תכונה בפניו, תכסיסנות. ואביתר משיב לו מבט, מסמן אותו כמטרה של המשפט הבא, משפט מכוון היטב, שאמור לפגוע. ואורי עוטה על עצמו חיוך, ובהתרכזות פנימית מרכז שליטה בשרירי פניו. בעיניו ובלחייו, בפיו ובמצחו, נכון להדוף כל מהלומה. נו, בואו נראה מה הפישר הקטן הזה מכין לו. ואביתר, בקול מעט לא יציב, אומר, אני מעולם לא בגדתי. וכל העיניים מופנות אל אורי, אך הוא לא נוגע בכוסו, פניו חתומות עם אותו חיוך כן, לבבי. רק מיקה, מיקה, ואביתר נדהם, ואורי לא מבין מה היא עושה, לאן היא מבקשת לקחת את המשחק שלה? אבל היא מיד מרגיעה ואומרת שזה היה עם אחד מבני הזוג הקודמים שלה, לקראת הסוף. ובכלל לא בטוח שאפשר לקרוא לזה בגידה, כבר היה ברור שאין עתיד לקשר, הפרידה היתה ודאית, ברורה לשניהם. ואורי ממהר לקחת פרוסה מעוגת הסולת. טיפת מי ורדים נוזלת על מכנסיו, והוא מנסה, לשווא, לספוג אותה במפית נייר.
הם משחקים עוד שני סיבובים, עד שהם מאבדים עניין במשחק. הוודקה מתחילה להכביד עליהם, והעייפות, והבטן המלאה. פתאום עמית נעמדת, בלי לשאול אותו, אפילו בלי להביט בו, אומרת שהם צריכים לזוז, השעה מאוחרת. הבייביסיטר שלהם, שהיא רק ילדה בת חמש־עשרה, והם סיכמו עם הוריה לחזור עד חצות, בטח כבר מתה מעייפות, אם לא נרדמה כבר. וגם הוא ואביתר נעמדים. הוא מביט אל אביתר, ואז אל מיקה, טוב, תודה רבה על האירוח. היה נורא נעים, וטעים. ומוסיף, משַחק איזה מִשחק עם עצמו, בפעם הבאה אצלנו. ועמית, כבר בפתח הדלת, הודתה להם גם היא, מחבקת את עצמה. הם לא לוחצים ידיים ולא מתנשקים ומיקה ממשיכה לשבת כל הזמן הזה, נראית רגועה מאוד, מנותקת. עמית והוא יוצאים אל חדר המדרגות, רועדים אל מול הרוח שחדרה מבעד לפתח נסתר בגג, נושאת איתה קור עז ורטיבות. אביתר מדליק את האור. אור חיוור, צהוב, מלא צללים. לילה טוב, לילה טוב. והם יורדים במדרגות, עמית לפניו, כמעט רצה, ואורי מנסה לחבק אותה אליו, להתחמם קצת, לאהוב אותה, את האישה שלו. אבל היא נחלצת מבין זרועותיו ומתרחקת ממנו. את המרחק הקצר בין שני הבניינים הם עושים כשכפות ידיהם מכסות את פניהם. אף פעם לא היה כאן קר כל כך. אף פעם.
כשהם נכנסים למיטה, והיא עדיין לא מדברת, לא מביטה, אורי מבין שקרה משהו, משהו קשה, שקשור אליו. אבל כבר לא אכפת לו מכלום. בגלל האלכוהול, והעייפות, והקור הזה ששואב כל טיפה מתשומת הלב שלו. ובכלל, כבר מזמן אין לו כוח למשחקים כאלה, היא יצאה לו מכל החורים עם השטויות והסצנות שלה. וכל אחד מהם מתהפך אל הצד, והם שוכבים כך, גב אל גב, שותקים. ומתוך הדממה המשותפת הזאת שניהם נרדמים. מכונסים בעצמם מתחת לשמיכות, מחפשים מעט חום בתוך הקור המצמית.
 
ועמוק אל תוך הלילה, בסביבות השעה שלוש, כששני הזוגות ישנים, מכורבלים בשמיכות פוך וצמר וחולמים חלומות פרטיים, בודדים, מתחילים לרדת פתיתי שלג גדולים, נושקים ברוך לאדמה, לאנטנות, לצמרות העצים. והשלג ממשיך לרדת, הולך ומכסה את העיר כולה, נערם על הגגות, על הגנים, על המכוניות והרמזורים, עוטף את הכבישים והשבילים. וכשעולות קרני השמש הראשונות מן המזרח, תל אביב מכוסה בשכבת שלג עבה ושקט קדמוני, שזה שנים לא היה בה, שורה עליה, כמו נספגו כל הקולות והרחשים על מנת שלא להעיר את עשרות המפלצות הכבירות, המעוותות, שקפאו בשנתן, וביניהן עזריאלי והקריה, דיזנגוף סנטר וארובת רידינג, שעין אדומה, עמומה, ממשיכה להבהב בה. נדלקת ונכבית. נדלקת ונכבית.