אבי ואמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבי ואמי
מכר
מאות
עותקים
אבי ואמי
מכר
מאות
עותקים

אבי ואמי

5 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד (1932-2018) יליד צ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה. ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946. חונך בתנועת הנוער. ב־1950 גוייס לצבא. ב־1952 למד באוניברסיטה העברית שבירושלים ספרות עברית וספרות יידיש. ראשית כתיבתו - בעודו נער. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1954־1955 וב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחזיק בתארי דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר־אילן, הסמינר התיאולוגי בניו־יורק, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יוניון קולג'. זכה פעמיים בפרס אנה פרנק וב־1969 זכה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה, וכן חתן פרס ביאליק, פרס ברנר (1975 על ספרו "כאישון העין") ופרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג). 

תקציר

אבי ואמי, הרומן החדש של אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות ואחד הסופרים הנחשבים והמוערכים ביותר בעולם, לוקח אותנו אל המחוז הקסום של ילדותו - אל הנהר פרוט ואל הרי הקרפטים, שם הוא נופש עם הוריו על סף פריצתה של מלחמת העולם השנייה, חודש תמים שייחרת בלבו לעד.

ההורים הם אנשים משכילים, רגישים, אך שונים באופיים. האב קנאי לחשיבה הרציונאלית, האם כולה אינטואיציה ורגש רליגיוזי. האב סולד מן היהדות, האם, לעומתו, מתרפקת על המראות והנגינות שנגלו לה בבית אביה.

אבי ואמי, רומן רב־רבדים, כתוב במסורת הרומנים האירופיים הגדולים. הוא מחובר אל זמנו ומקומו, אך יחד עם זאת שואף אל מעבר לזמן ולמקום. זהו רומן של תקופה ובה בעת רומן של אמן, העוקב - דרך עיניו של ילד מתבונן, דק הבחנה - בפלאי הטבע וביחסים שבין בני אדם על שלל גילוייהם. לא נעלמים מעיניו המעוּות, המנוון והמרושע, אך הוא מגלה שהאהבה עזה מן הסלידה, והחמלה גוברת על הציניות - כל זאת רגע לפני שהמבול הגדול עומד להציף את העולם היהודי.

אבי ואמי הוא רומן אישי מאוד, גדוש מראות מילדותו של הסופר, וגם חושף באורח מזהיר את מצוקותיו ונבוכותיו של היהודי המודרני במאה השנים האחרונות - כל זאת בחוכמת המסַפר המופלאה של אפלפלד ובסגנונו שזכה לתהילה: צלול, חרישי, מהפנט וממכר.

יגאל שוורץ

פרק ראשון

פרק ראשון:1

 

 

במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הורי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששָהיתי בהם יחד עם הורי. אמרתי חוזר ואני מבקש לתקן. אני נמצא תמיד בבית הורי ובבית הסבים, אף שכבר שנים אינם קיימים. אלה מקומות הקבע שלי, מראות תמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש.

החזרה הביתה היא לרוב שמחה שמלווה בהתרגשות רבה.

בהרבה בתים התגוררתי בימי חיי, אך הגעגועים אל בית הורי הם תמיד באותה עוצמה. יש ימים שאני משתכן בבית הורי ויש ימים שאני מפליג אל בית הסבים ומשתקע בו. השפע שהם מעניקים לי אינו יודע שיעור.

בית הורי ובית הסבים לכאורה עומדים כמו שהשארתי אותם, ולא כן הדבר: השנים השילו מהם את הזמני ואת העודף והשאירו את הילד שחוזר ותמה על כל שהתרחש סביבו ובו אז והיום.

מבטו של הילד נחוץ לכל מעשה יצירה. כשאתה מאבד את הילד שבך המחשבה משתגרת ומוחקת באין משים את ההשתאות ואת הראייה הראשונה, ומעשה היצירה הולך ופוחת. חמור יותר, בלא השתאותו של הילד, המחשבה הולכת ומתמלאת ספקות: בשום מעשה אין מתום. הכול נבחן בזכוכית מגדלת, הכול ניתן לערעור ובסופו של דבר אתה נשאר מסוכסך, רק השחזת מילים.

הבית הראשון, החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי. אני לא כותב ספרי זיכרונות. שימור הזיכרון והקפאתו הוא מעשה אנטי־אמנותי. נכון, הדברים שאירעו לי בילדותי ובנעורי המוקדמים הם הקרקע לגידולי הכתיבה שלי. אולם עליהם אני מוסיף תמיד מניסיונותי האחרים, אך בלא הבית הראשון, המסד והטפחות, הייתי אובד בים של מחשבות וסתירות, ובמקום לכתוב ספרות הייתי עוסק בהרהורים פורחים ובניסויי שווא. מעשה היצירה הוא תמיד המגע המסתורי של עיני הילד שבך. טביעת עין זו אין להמיר בשום תחבולה ספרותית.

ברגע שעיני הילד עולות מחשכת השנים מובטח לך כי מראות חדשים, מילים מבוררות וצירופי לשון מאירים, ששנים היו חבויים בך, יתגלו לך. ההשתאות הדרוכה של הילד מסירה בבת אחת את האבק מן השנים, ממראות ומאנשים, והם עומדים מולך כמו שנגלו אליך לראשונה, ואתה מבקש בכל לבך שחסד זה לא ייפסק.

כתיבת ספר הוא מסע שיימשך ימים רבים. יהיו בו, כמו בכל מסע, התוודעויות, תעיות, מחשבות ייאוש ושינה בלתי נעימה. המגע הפנימי עם עצמך והדמויות שילוו אותך בדרכך הם מיזוג של אנשים שהכרת מקרוב ואנשים שחלפו על פניך וחמקו מחייך, ויש אנשים משורש נשמתך, שמשום בלבולי השעה לא נגלו אליך כראוי ושקעו בתהום הנשייה, אך אל דאגה, במסע הזה, אם אך יאיר לך המזל פנים, יתגלו אליך מקצת האבדות הללו והעולם שלך ילך ויתרחב.

מסע כתיבה דומה מבחינות רבות למסעי הקיץ שעשיתי יחד עם הורי אל בית הסבים בקרפטים. כל מה שראיתי לא דומה היה למה שדמיינתי, לא הנוף ולא האנשים שפגשנו. המראות טפחו בי מכל צד, וטוב שאמא ישבה לצדי, מלווה את השתאותי, בלי להפנות את תשומת לבי לפרטים ובלא להסביר. ובהימנעות זו הרשתה למראות לזרום ישר אלי. משום הדממה קלטתי יותר. הדממה היא סוד כל אמנות. בדממה אנחנו רואים יותר ושומעים יותר.

אחרי הכנות אתה יוצא למסע. בתחילה נדמה לך כי הדרך כבושה ואתה עתיד להתקדם במהירות ובקצב נכון. לא עובר זמן רב והלך רוח אופטימי זה משתבש. משפטי הפתיחה, שהתגלגלו בראשך סדורים וזורמים, מסרבים להתלבש באותיות.

חיש מהר מתברר לך, שאין זה פשוט כלל למצוא את המילים הנכונות לתחושה, למראה נוף, שלא לומר פני אדם. אתה חוזר ולָמֵד שמילים אינן תחושה ואינן מראה, לכל היותר הן עשויות לרמוז עליהם. שמות תואר שאנו מבקשים להיעזר בהם הם לרוב מראית עין. מילים כמו: יפה, נהדר, מקסים, הן קישוט וכסות שקופה. לתאר או לספר משהו במילים היא משימה שתובעת את כל כוחותיך. וכך כבר בראשית הדרך ידיך מרוּפּוֹת. האמונה כי תוכל לספר ולתאר במילים נכונות ובקצב הולם — אמונה זו אין לה מסתבר על מה לסמוך.

ולמרות כל התעיות והתקלות אתה מנסה שוב לחבר את המראות עם האותיות. הקללה הסיזיפית הזאת תלווה אותך לכל אורך דרכך.

יש מילים שטומנות בתוכן אור והן עוזרות להרכיב תמונה ודימוי נכון, ויש מילים שמשום־מה הן גבבה, נעדרות חִיות. אם בר מזל אתה — מילים של אור יפלסו את דרכך, אך לרוב מילים של אור ומילים של גבבה מעורבות ומשום כך מלאכת הכתיבה קשה ומייאשת.

אך ראה פלא, אתה נחלץ מדישה זו ויוצא לדרך.

אך הפעם אתה מתקדם בזהירות, מתוך קשב שנדרך מרגע לרגע, כמו בילדותך המוקדמת, כשיצאת מן הפתח הצדדי של הבית — נמשך אל פנים החורשה האפלה. לא הרחקת, אך הפסיעות המואטות שעשית, הנגיעות בצללי החורשה החשודה, ההיסוס הער הזה, חוזרים אליך עכשיו, כשאתה עומד בפתחו של ספר חדש ויוצא אל הלא נודע.

זהירות, חרדה ויראה יהיו מעתה בני לוויה שלך: מה לומר ומה לא לומר. מרוב זהירות אתה מוחק גם את הנחוץ. לא פעם, באמצע המסע נופלת עליך תרדמה — אין זו עייפות, אלא תחושת כישלון, ייאוש. בתרדמה אתה בוחן את מעשיך בזכוכית מגדלת. כל החולשות, כל אי־הדיוקים, כל מה שביקשת להעלים צף ועולה, וטוב שבמפתיע מבצבצת מתוך הערבוביה קרקע רחבה ושלווה: זהו הגן של הסבים, ערוגות הפרחים וערוגות הירק, ועצי פרי זקנים שבכל שנה פורחים ומניבים פרי. סבא וסבתא עומדים ותמהים שעל אף כל התקלות הגעתי אליהם.

הם לא מתארים לעצמם כמה התגעגעתי אליהם.

יש כאן מה שאין בעיר: קרקע, עשב, בעלי חיים, עצים גבוהים, שמים ופלגים זורמים. אך יותר מהם מבהיקה כאן האמונה. סבא וסבתא משום קומתם הנמוכה נראים כילדים. והתימהון ממלא את עיניהם. אבא ואמא נבוכים. השנים בעיר השילו מהם את התום הזה שהיה פעם גם שלהם. אני כל כך שמח שהגעתי לכאן, שמרוב שמחה קשה לי לזוז ממקומי.

אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד (1932-2018) יליד צ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה. ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946. חונך בתנועת הנוער. ב־1950 גוייס לצבא. ב־1952 למד באוניברסיטה העברית שבירושלים ספרות עברית וספרות יידיש. ראשית כתיבתו - בעודו נער. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1954־1955 וב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחזיק בתארי דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר־אילן, הסמינר התיאולוגי בניו־יורק, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יוניון קולג'. זכה פעמיים בפרס אנה פרנק וב־1969 זכה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה, וכן חתן פרס ביאליק, פרס ברנר (1975 על ספרו "כאישון העין") ופרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג). 

אבי ואמי אהרן אפלפלד

פרק ראשון:1

 

 

במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הורי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששָהיתי בהם יחד עם הורי. אמרתי חוזר ואני מבקש לתקן. אני נמצא תמיד בבית הורי ובבית הסבים, אף שכבר שנים אינם קיימים. אלה מקומות הקבע שלי, מראות תמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש.

החזרה הביתה היא לרוב שמחה שמלווה בהתרגשות רבה.

בהרבה בתים התגוררתי בימי חיי, אך הגעגועים אל בית הורי הם תמיד באותה עוצמה. יש ימים שאני משתכן בבית הורי ויש ימים שאני מפליג אל בית הסבים ומשתקע בו. השפע שהם מעניקים לי אינו יודע שיעור.

בית הורי ובית הסבים לכאורה עומדים כמו שהשארתי אותם, ולא כן הדבר: השנים השילו מהם את הזמני ואת העודף והשאירו את הילד שחוזר ותמה על כל שהתרחש סביבו ובו אז והיום.

מבטו של הילד נחוץ לכל מעשה יצירה. כשאתה מאבד את הילד שבך המחשבה משתגרת ומוחקת באין משים את ההשתאות ואת הראייה הראשונה, ומעשה היצירה הולך ופוחת. חמור יותר, בלא השתאותו של הילד, המחשבה הולכת ומתמלאת ספקות: בשום מעשה אין מתום. הכול נבחן בזכוכית מגדלת, הכול ניתן לערעור ובסופו של דבר אתה נשאר מסוכסך, רק השחזת מילים.

הבית הראשון, החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי. אני לא כותב ספרי זיכרונות. שימור הזיכרון והקפאתו הוא מעשה אנטי־אמנותי. נכון, הדברים שאירעו לי בילדותי ובנעורי המוקדמים הם הקרקע לגידולי הכתיבה שלי. אולם עליהם אני מוסיף תמיד מניסיונותי האחרים, אך בלא הבית הראשון, המסד והטפחות, הייתי אובד בים של מחשבות וסתירות, ובמקום לכתוב ספרות הייתי עוסק בהרהורים פורחים ובניסויי שווא. מעשה היצירה הוא תמיד המגע המסתורי של עיני הילד שבך. טביעת עין זו אין להמיר בשום תחבולה ספרותית.

ברגע שעיני הילד עולות מחשכת השנים מובטח לך כי מראות חדשים, מילים מבוררות וצירופי לשון מאירים, ששנים היו חבויים בך, יתגלו לך. ההשתאות הדרוכה של הילד מסירה בבת אחת את האבק מן השנים, ממראות ומאנשים, והם עומדים מולך כמו שנגלו אליך לראשונה, ואתה מבקש בכל לבך שחסד זה לא ייפסק.

כתיבת ספר הוא מסע שיימשך ימים רבים. יהיו בו, כמו בכל מסע, התוודעויות, תעיות, מחשבות ייאוש ושינה בלתי נעימה. המגע הפנימי עם עצמך והדמויות שילוו אותך בדרכך הם מיזוג של אנשים שהכרת מקרוב ואנשים שחלפו על פניך וחמקו מחייך, ויש אנשים משורש נשמתך, שמשום בלבולי השעה לא נגלו אליך כראוי ושקעו בתהום הנשייה, אך אל דאגה, במסע הזה, אם אך יאיר לך המזל פנים, יתגלו אליך מקצת האבדות הללו והעולם שלך ילך ויתרחב.

מסע כתיבה דומה מבחינות רבות למסעי הקיץ שעשיתי יחד עם הורי אל בית הסבים בקרפטים. כל מה שראיתי לא דומה היה למה שדמיינתי, לא הנוף ולא האנשים שפגשנו. המראות טפחו בי מכל צד, וטוב שאמא ישבה לצדי, מלווה את השתאותי, בלי להפנות את תשומת לבי לפרטים ובלא להסביר. ובהימנעות זו הרשתה למראות לזרום ישר אלי. משום הדממה קלטתי יותר. הדממה היא סוד כל אמנות. בדממה אנחנו רואים יותר ושומעים יותר.

אחרי הכנות אתה יוצא למסע. בתחילה נדמה לך כי הדרך כבושה ואתה עתיד להתקדם במהירות ובקצב נכון. לא עובר זמן רב והלך רוח אופטימי זה משתבש. משפטי הפתיחה, שהתגלגלו בראשך סדורים וזורמים, מסרבים להתלבש באותיות.

חיש מהר מתברר לך, שאין זה פשוט כלל למצוא את המילים הנכונות לתחושה, למראה נוף, שלא לומר פני אדם. אתה חוזר ולָמֵד שמילים אינן תחושה ואינן מראה, לכל היותר הן עשויות לרמוז עליהם. שמות תואר שאנו מבקשים להיעזר בהם הם לרוב מראית עין. מילים כמו: יפה, נהדר, מקסים, הן קישוט וכסות שקופה. לתאר או לספר משהו במילים היא משימה שתובעת את כל כוחותיך. וכך כבר בראשית הדרך ידיך מרוּפּוֹת. האמונה כי תוכל לספר ולתאר במילים נכונות ובקצב הולם — אמונה זו אין לה מסתבר על מה לסמוך.

ולמרות כל התעיות והתקלות אתה מנסה שוב לחבר את המראות עם האותיות. הקללה הסיזיפית הזאת תלווה אותך לכל אורך דרכך.

יש מילים שטומנות בתוכן אור והן עוזרות להרכיב תמונה ודימוי נכון, ויש מילים שמשום־מה הן גבבה, נעדרות חִיות. אם בר מזל אתה — מילים של אור יפלסו את דרכך, אך לרוב מילים של אור ומילים של גבבה מעורבות ומשום כך מלאכת הכתיבה קשה ומייאשת.

אך ראה פלא, אתה נחלץ מדישה זו ויוצא לדרך.

אך הפעם אתה מתקדם בזהירות, מתוך קשב שנדרך מרגע לרגע, כמו בילדותך המוקדמת, כשיצאת מן הפתח הצדדי של הבית — נמשך אל פנים החורשה האפלה. לא הרחקת, אך הפסיעות המואטות שעשית, הנגיעות בצללי החורשה החשודה, ההיסוס הער הזה, חוזרים אליך עכשיו, כשאתה עומד בפתחו של ספר חדש ויוצא אל הלא נודע.

זהירות, חרדה ויראה יהיו מעתה בני לוויה שלך: מה לומר ומה לא לומר. מרוב זהירות אתה מוחק גם את הנחוץ. לא פעם, באמצע המסע נופלת עליך תרדמה — אין זו עייפות, אלא תחושת כישלון, ייאוש. בתרדמה אתה בוחן את מעשיך בזכוכית מגדלת. כל החולשות, כל אי־הדיוקים, כל מה שביקשת להעלים צף ועולה, וטוב שבמפתיע מבצבצת מתוך הערבוביה קרקע רחבה ושלווה: זהו הגן של הסבים, ערוגות הפרחים וערוגות הירק, ועצי פרי זקנים שבכל שנה פורחים ומניבים פרי. סבא וסבתא עומדים ותמהים שעל אף כל התקלות הגעתי אליהם.

הם לא מתארים לעצמם כמה התגעגעתי אליהם.

יש כאן מה שאין בעיר: קרקע, עשב, בעלי חיים, עצים גבוהים, שמים ופלגים זורמים. אך יותר מהם מבהיקה כאן האמונה. סבא וסבתא משום קומתם הנמוכה נראים כילדים. והתימהון ממלא את עיניהם. אבא ואמא נבוכים. השנים בעיר השילו מהם את התום הזה שהיה פעם גם שלהם. אני כל כך שמח שהגעתי לכאן, שמרוב שמחה קשה לי לזוז ממקומי.