צינת בוקר

פרק א — בחזרה לכדור הארץ

ההחלטה לחזור לעולמכם אומנם באה ממני, אבל היא בעצם תולדה של חוסר ברירה. אני חמוש בתקווה שהפעם החווייה תהיה יותר מוצלחת מהפעם הקודמת, שהסתיימה באסון כבד ובבריחה מבוהלת ומבישה. האמת היא שאני עדיין מאוד חושש לחזור. עולמכם אומנם מקום מרהיב, אבל אתם, בני האדם, יצורים פרימיטיביים וצרי אופקים, ואלו תכונות מאד מסוכנות ומרתיעות. אני חייב להתוודות שאני מתעב אתכם, בני האדם, אולי לא כולכם, אבל רובכם. לדעתי אתם עלבון בהשוואה לכל יצור שחי בכדור הארץ ובכל מקום ביקום! נעלבתם? אני מזהיר אתכם, לא הולך להיות לכם קל. דבריי לא ינעמו כלל לאוזניכם, מאחר וחייזרים מהסוג שאליו אני משתייך אינם מסוגלים לעגל פינות. אנו סוגדים לאמת, בניגוד מוחלט לכם, בני האדם, שחייבים לחיות בשקר על מנת לתת הצדקה לקיומכם.

בלבי מקנן חשש גדול שיתכן שהפעם אני לא אשרוד את הביקור. למרות זאת, אני לוקח את הסיכון מתוך הכרה בעובדה שאני חייב לחזור. חרף החששות, אופפת אותי שמחה והתרגשות עצומה, משום שאני עומד לפגוש שוב פעם את שיר, האישה היחידה שאני אוהב ביקום כולו, והיחידה שיודעת עלי כמעט הכל, בעצם הכל חוץ מפרט אחד: שאני אוהב אותה. אני אוהב אותה אהבת גבר לאישה, ולא אהבה של ידיד נפש, כפי שהיא בוודאי משערת בנפשה. את האהבה הזו הסתרתי תמיד, מתוך הכרה בהשלכות הגילוי, שעלול להרתיע את שיר ולגרום לה לברוח. מאהבתי לשיר נעדר מרכיב העתיד, ומי כמוני יודע עד כמה מרכיב זה חשוב לה. למרות הכל, גמלה בלבי ההחלטה כעת להתוודות בפניה על אהבתי העצומה אליה. אני חייב להתוודות בפניה, כי נתתי את הבטחתי לעשות זאת, ומאחר שזה כבר מעבר לכוחי להסתיר את עוצמת האהבה הזו. האהבה הזו גרמה לי להמשיך להרגיש בה, ולחוש את מצבה הנפשי, גם כשהייתה במרחק אלפי שנות אור ממני. על אף שלא היה לי שום קשר איתה יכולתי לחוש תמיד מה שלומה, מתי היא עצובה ומתי היא שמחה, מתי היה לה טוב ומתי היה לה רע. ספק אם אתם בני האדם יכולים לחוות אהבה בעוצמה שכזו. מירב הסיכויים שאפילו לא תצליחו להבין על מה אני מדבר. אני לא רוצה להחמיר עמכם בעניין זה, יתכן שאין לכם רגש מפותח כמו שיש לי. מה שבטוח בוודאות, שאתם לא יודעים להקשיב לאינסטינקטים הכי פשוטים ובסיסיים הנמצאים בתוככם. אפילו בעלי החיים בעולמכם, שאתם מחשיבים כיצורים נחותים, יודעים להיות יותר קשובים לכוח הבריאה שנמצא בתוכם. ייתכן שהרגש הזה עדיין נמצא אצלכם עמוק בפנים, אבל אתם דחקתם ודיכאתם אותו במהלך אלפי שנות שקר של תרבותכם הבזויה. לא מן הנמנע, שאם תדעו להתנער מהשקרים ותדעו לרוקן את האשפה שהצטברה במוחכם, אז תוכלו להאזין לאמת הפשוטה שנמצאת בתוככם, ותדעו לשאוב אנרגיה מתוך כוח הבריאה שנמצא בכם. אבל למען האמת, אני בספק שכבר תוכלו לעשות זאת.

בעיני רוחי דמיינתי ללא הרף תסריטים לאופן תגובתה של שיר, כאשר אתוודה על אהבתי אליה. המכנה המשותף לכל התסריטים שדמיינתי הוא שכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו פסימיים. אפילו תסריט בודד אחד לא חלף במחשבתי, שבו אני מתוודה על אהבתי, ובעקבות כך שיר קורנת מאושר ומצהירה שגם היא אוהבת אותי מאוד, והסיפור שלנו נגמר במשפט ״והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.״ אני יודע שתוצאת הווידוי היא כרוניקה של כישלון בלתי נמנעת וצפויה מראש. יתכן שכבר השלמתי עם הכישלון הזה, ושהתקופה האחרונה שבה הייתי רחוק משיר החדירה בי את האמונה שאני יכול לחיות בלעדיה, דבר שהיה נדמה לי בעבר כבלתי אפשרי. אומנם החיים בלעדיה יהיו דהויים, חסרים, רחוקים מלהיות שמחים, אבל חיים. למען האמת, לא רק ייאוש עמד מאחורי כוונות הווידוי, הייתה גם תקווה. התקווה לא כיונה לגבי האפשרות שנחיה יחד, ונזדקן יחד כזוג, אלא לגבי האפשרות שאני אשכב עם שיר, ולו רק פעם אחת. כה מצער ומאכזב לאהוב מישהי כל כך, ולא לזכות לבטא כלפיה את הרגשות העזים בצורה הכי טבעית, הגיונית, מספקת ומהנה כפי שמשגל יכול לבטא. אפשר לבטא אהבה בהמון דרכים: בכתיבת שיר, בשליחת פרחים, בהקשבה ובתמיכה. אך כל אלו הם ביטוי עלוב לאהבה לעומת העונג של התמזגות יחד בגוף ובנפש, בעת קיום יחסי מין.

הגעתי לירושלים בשעת ערב, ומצאתי את עצמי מהלך ברחוב יפו. היה לי כל מה שצריך כדי להתקיים במקום הזה: כסף, כרטיסי אשראי, שלל כרטיסים אחרים, רישיון נהיגה ותעודת זהות שלא פעם העלתה בי חיוך סרקסטי.

אתם בטח שואלים את עצמכם מתי מתרחש הסיפור שלי. באיזה יום? חודש? שנה? ועל זה אני אשיב בשאלה: האם זה משנה? ירושלים משחר ההיסטוריה שלכם, היא מקום רווי מלחמות ומחלוקות. הדבר שמעצים את האבסורד, הוא העובדה שהיא עיר מקודשת בעיניכם. בכל זאת, כדי לא להשאיר אתכם תלויים באוויר, אציין שהתקופה היא שלהי ימי האינתיפאדה הראשונה, מתישהו בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. כנראה בשנת 1992, כי זכור לי ששנה לפני כן אירעה מלחמת המפרץ. לגבי היום והתאריך המדויק, זה כבר יותר מדי עבורי לזכור.

תכננתי לפגוש את שיר למחרת בבוקר בפקולטה שבה היא לומדת. העדפתי לפגוש אותה באור יום, במקום להגיע בערב לחדר שבו התאכסנה עם שותפה במעונות האוניברסיטה של הר הצופים. לא תהיה בעיה לאתר אותה בפקולטה מחר, חשבתי לעצמי. מצאתי הוסטל נחמד בפאתי רחוב יפו ושכרתי בו חדר. שילמתי ללילה, והודעתי לנציגת הקבלה שיתכן שארצה ללון עוד מספר לילות במקום. לא ייעדתי לעצמי זמן שהייה מוגדר בטרם בואי. זמן השהייה שלי בירושלים הינו פועל יוצא של תגובת שיר לווידוי שלי. הייתי מוכן לאפשרות שאשאר רק דקה אחרי הווידוי, ולאפשרות שאשאר עד עולם!

התקלחתי ונשכבתי במיטה. השעה הייתה תשע בערב, טרם הגיעה שעת השינה שלי, אך העייפות מהנסיעה רתקה אותי למיטה. נתתי למוחי הוראה לשנות תדרים ולעבור למצב מנוחה ושינה. ההתרגשות שהציפה אותי שבשה את התדרים. דמיינתי כיצד תגיב שיר כשתראה אותי מחר. דבר אחד בטוח, היא הולכת להיות מופתעת. קיוויתי מאד שההפתעה תהיה חיובית.

אחרי עשרים דקות שבהן הרצון שלי לישון עלה בתוהו, קמתי מהמיטה. חיפשתי להפיג את המתח שהייתי שרוי בו במעט אלכוהול. ההוסטל בו לנתי הכיל בר קטן, שבהחלט יוכל לשרת את המטרה. ישבתי מול הדלפק. הבר היה כמעט ריק. חוץ ממני היו זוג מקומיים שישבו ליד אחד השולחנות הקטנים. הם דברו בעברית ולגמו מכוסות בירה גדולות. בעודי בוהה בהם, רכן הברמן לעברי ושאל מה ארצה לשתות. ביקשתי וויסקי עם קצת קרח. עוד לפני שהברמן מזג את הוויסקי, החלטתי שאני אלגום את הכוסית ואצא. אולי אלך לפאב כלשהו בחוץ, חשבתי לעצמי. הישיבה בבר לא נעמה לרוחי. חשתי סוג של מחנק ומועקה. יתכן שהתחושה הרעה נבעה מכך שקטעים מהשיחה שהתנהלה בין בני הזוג המקומיים החלו להגיע לאוזניי. השיח לא הוסיף להלך רוחי, על אף שהיה שיח די שגרתי ודי בנאלי. העובדה שאני מבין ומדבר שפות רבות של בני אנוש, גרמה לי להרגיש מקולל. זוטות הקיום של המין האנושי, היו תמיד מעוררים בי סוג של בחילה.

לגמתי את כוס הוויסקי במהירות כמו ילד הלוגם כוס חלב. התכוונתי לשלם ולצאת, אבל פתאום חלה תפנית בדמותה של אישה יפה וסקסית שנכנסה לבר, עוטה חיוך שובב ומקסים, ומתהדרת במחשוף שלא הותיר הרבה מקום לדמיון. היא ניגשה לברמן, ונישקה אותו בלחיו. הברמן שאל לשלומה, בעת שישבה מולו. היא ענתה ללא מילים, רק פשקה את השפתיים עוד יותר ויצרה חיוך גדול יותר, תוך כדי הנהון ראש. ביני לבין היצור הזה, שנטף סקס, הפריד רק כיסא דלפק אחד. בזמן שהיא פטפטה עם הברמן, שניכר שאינה זרה לו, העיניים שלי התבייתו עליה, מנסות להתענג עד כמה שניתן מהמחזה המרהיב שמולן. הזקפה שבה חשתי באותו רגע גרמה לי לתהות כמה זמן כבר לא שכבתי עם אישה, ומדוע פתאום, במקום הזה, התאווה המינית שלי קמה בפראות מהתרדמת שלה. אני לא אשקר לכם, מאד רציתי לשכב עם הבחורה הזו באותו רגע. אפילו קיוויתי שהיא נותנת שירותי מין. אם מדובר בזונה, אז ממילא התמורה שתיתן לי תעלה בהרבה על ערך סכום הכסף המגוחך שאתן לה.

לא יכולתי לחשוב על אישה מבלי ששיר תופיע במחשבה. דמיינתי אותה מאוכזבת ממני בגלל שאני משתוקק לשכב עם זונה, על אף אהבתי העצומה אליה. אבל למען האמת הדבר לא הציק עד כדי נקיפות מצפון. אתם בני האדם אולי לא תבינו את זה, אבל גופו של יצור הוא שלו בלבד, וזכותו של כל יצור לנהוג כאוות נפשו עם מה ששייך לו. אתם מתמודדים קשה עם בגידה מינית, כי כל עולמכם מבוסס על שקר. וכמו בכל דבר אחר, גם בעניין הזה אתם משקרים לעצמכם. מתוך שקר ומתוך בורות, אתם דורשים מבני הזוג שלכם להיות נאמנים לכם. אבל זו דרישה חצופה! לבגוד או לא לבגוד, זו בחירה של אותו אדם ולא בחירת בן או בת זוגו. אדם יכול לבחור מתוך אהבה ומתוך כבוד, שלא לבגוד. אי אפשר לדרוש נאמנות בכוח. בדרך כלל יחס נאמן גורר יחס נאמן. הדבר נכון לא רק בזוגיות. בכל אופן, אין לי שום צל של ספק, שאם שיר תהיה בת הזוג שלי, אני לעולם לא אחשוב לבגוד בה, מתוך בחירה והשלמה מלאה. אבל לצערי אני רחוק מאד מלהיות בן זוגה של שיר. וכרגע מה שמעניין אותי זה לחגוג את שובה של התאווה המינית. באופן פרדוקסאלי, יתכן שהאופוריה שאני חש בה כרגע נובעת מעובדה שאני נמצא באותו מקום ששיר נמצאת בו, ומתוקף כך שאני עומד להיפגש עמה בקרוב. אם כי, מן הסתם, גם למיניות הגוברת של היצור שלידי היה חלק לא קטן בעניין. מרוב שבהיתי בה היא קלטה זאת בזווית עיניה והסיטה את מבטה אלי. חשתי שאני מסמיק ממבוכה. היא הקלה על המבוכה שלי בעת שאמרה בחיוך: ״לדעתי ממש לא יזיק לך לבוא לראות אותי בעבודה היום.״

״איזה עבודה?״ שאלתי בשילוב של התרגשות והתלהבות.

״קח פרטים מהברמן.״ היא אמרה, רכנה כדי לנשק את הברמן בלחי ומיד נעמדה והלכה בקלילות נטולת גינונים מיותרים.

״היא עובדת בתור חשפנית במועדון אריזונה.״ הברמן החביב מיהר לנדב אינפורמציה, עוד בטרם שאלתי אותו.

״המועדון הזה רחוק מפה?״

״זה מרחק רבע שעה הליכה, אבל היא כמובן נוסעת לשם במונית. לא תהיה לך בעיה להגיע לשם, כל אדם שתשאל בחוץ ינחה אותך איך להגיע. זה מועדון מוכר.״

״אולי אני פשוט אסע איתה במונית...איך קוראים לה אגב?״

״שמה מרינה, ואני במקומך הייתי הולך לשם לקראת סוף ההופעה בסביבות שתיים בלילה ומנסה לחזור ביחד איתה״, הוא חייך בערמומיות והוסיף, ״כך תגדיל את הסיכויים שלך להיות בר מזל הלילה.״

״תודה על העצה.״ אמרתי תוך כדי שהנחתי כסף על הדלפק, שלכל הפחות היה כפול ממחיר כוס הוויסקי. נפרדתי מהברמן בלחיצת יד חברית, וחזרתי לחדר מנסה לעבד את הנתונים. מצד אחד התרגשתי וריחפתי מההורמונים שהציפו אותי, ומהעובדה שיש לי סיכוי ריאלי לשכב עם הבחורה הסקסית שהסעירה אותי. מצד שני לא הלהיבה אותי האפשרות שאפגש עם שיר כשאני מותש אחרי לילה סוער. התחלתי לעודד את עצמי שיתכן והדבר יפעל לטובתי, כי במידה ואשכב עם הבחורה הסקסית הדבר עשוי להגביר את הביטחון שלי, ומחר אני אצטרך המון ביטחון והרבה אומץ על מנת להתוודות בפני שיר על אהבתי אליה. ההחלטה נפלה, אני אתייחס לעניין כאל מעין מסיבת רווקים, או מעין התהוללות אחרונה לפני תחילת יחסים עמוקים ומלאי תוכן. עכשיו רק נשאר לחשוב איך למלא את הזמן עד לאותו מפגש עם הבחורה הלוהטת. החלטתי ״לדומם מנועים״ לשעה קלה.

בסופו של דבר, למרות קוקטייל המחשבות וההתרגשות, נרדמתי. כשקמתי, שלחתי מבט לעבר השעון. הוא הראה את השעה 00:15. שמחתי שקמתי בשעה שתאפשר לי לפגוש את מרינה, למרות שלא הפעלתי שעון מעורר כלשהו. ראיתי בכך סימן מעודד.

לא חלף הרבה זמן עד שצעדתי לעבר מועדון אריזונה, או לכל הפחות קיוויתי שאני צועד לשם, מאחר ולא היו הרבה אנשים לשאול בשעות האלו, במיוחד לא בתקופה הזו, כשעדיין האינתיפאדה השתוללה מעת לעת. אחרי שהתקדמתי כמה מטרים, למדתי על בשרי מדוע האנשים מעדיפים להסתגר בבתיהם. משום מקום הגיח אלי ג’יפ צבאי שממנו ירדו במהרה לעברי חיילים ממוגנים מכף רגל ועד ראש, וחמושים לעייפה. מיותר לתאר לכם את הפחד האיום שאחז בי, לבי הלם בחוזקה, והלם ריתק אותי. מחשבות מבעיתות התרוצצו במוחי, הייתי בטוח שסופי הגיע. החיילים האלו לא יהססו לחסל אחד כמוני. לצערי, מהר מאוד החששות שלי התאמתו. הם ציוו עלי להציג בפניהם את תעודת הזהות שלי, ואני מיהרתי לעשות זאת. אחד מהם הדליק פנס שנשא עמו, וכיוון אותו לעבר תעודת הזהות. הוא קרא את הפרטים בדקדקנות, החמיץ פנים, ומהר ללחוש כמה מילים לחייל אחר שהיה לידו, שכנראה היה בדרגת קצין. למרות שלא שמעתי כלום, ידעתי היטב מה היו המילים, והעניין גרם לי לתחושה של חוסר אונים. תחושת הפחד נמהלה בכעס על עצמי. אידיוט שכמוני, איך הבאתי את עצמי לסיטואציה הזו! כמה טיפשי לאחד כמוני להסתובב בשעות האלה בתקופה הזו בירושלים, ועוד בשביל סיבה מגוחכת כזו.

״מה אתה עושה כאן?״ השאלה הצפויה נשאלה על ידי הקצין בזעף פנים.

״אני רק מבלה פה.״ עניתי בחופזה.

תשובתי עוררה את חמתם של החיילים, והקצין מרוב זעם שלף את הרובה שלו, הצמיד אותו לראשי וזעק: ״ מה אתה מתחכם?! אנחנו יכולים לקבור אותך כרגע בבור עמוק ואף אחד לא ישמע עליך, אם לא תענה כמו שצריך אני לא אהסס לעשות את זה.״

התשובה הנאיבית שלי לא נאמרה כדי להתסיס. היא נבעה מפחד וחוסר הכנה מראש לסיטואציה שנקלעתי אליה. ברגע שקנה הרובה הוצמד לראשי, הבנתי שזה הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהתעשת. לא רציתי לגמור את המסע שלי כאן, וגם לא רציתי שייקחו אותי למקום אחר, שבו יעצרו אותי ויחקרו אותי. חשבתי עד כמה אני מעוניין לפגוש את שיר בקרוב, וניסיתי לגייס כוח מהמחשבה הזו.

״אין לי רצון להרגיז אתכם, או להתחכם חלילה, מתנצל אם מהתשובה שלי, היה נדמה כך. אני בסך הכל נבהלתי מההתנפלות הזו, ואתם צריכים להודות שזה קצת מפחיד איך שהתנפלתם עלי. אני לא רגיל לדברים כאלה. אני אשתדל להסביר את עצמי טוב יותר עכשיו, אני לן פה בהוסטל ‘עץ הזית’, אני נשאר בירושלים לכמה ימים בעקבות עבודת סמינר שאני מכין במסגרת הלימודים שלי על מבנים היסטוריים בעיר, וכרגע אני בדרך לאריזונה, כי בהוסטל המליצו על המקום... לזה התכוונתי שאמרתי לבלות... אם כי כרגע אני מצטער על כך שיצאתי מההוסטל בכלל.״

הפעם הם לא הגיבו בכעס, אבל הם הביעו ספק גלוי על תוכן הדברים. אחד מהחיילים שעד עכשיו לא נטל חלק בשיח אמר בתוקף: ״אני לא מאמין אפילו למילה אחת ממה שהוא אמר, ובכלל לא נראה לי שאריזונה פועל בימים אלו.״

״גם אני לא קונה את הסיפורים שלו,״ אמר החייל שעיין בתעודת הזהות ״עדיף ‘שנארוז אותו בטייק אווי’.״

״אין לי סיבה לשקר, יש לי תעודת סטודנט בארנק, ואם תרשו לי אני אציג אותה בפניכם. אני גם מוכן שתבואו אותי להוסטל על מנת שתוודאו שאני לן שם. אני אפילו אציג בפניכם את הברמן שהמליץ לי על אריזונה, או לחלופין מוכן שתבואו לראות שאריזונה פתוח.״

״אני יודע שאריזונה פתוח״ אמר הקצין, והפעם הוא נראה פחות זועף, ״מופעים מתקיימים שם בשלישי, שזה היום, וביום שישי... תראה לי את תעודת הסטודנט ואנחנו נשחרר אותך. אבל עדיף שתחזור להוסטל״, הוא גיחך והוסיף,״ לא נראה לי שיכניסו אותך לאריזונה בכל מקרה.״

הראיתי לו את תעודת הסטודנט. הפעם הוא היה פחות דקדקן, הוא העיף מבט חטוף, ומהר להחזיר לי את התעודות, ואמר, ״אתה משוחרר!״

תחושת הקלה הציפה אותי. בשלב הזה כבר לא עניין אותי כלום, מלבד לחזור להוסטל, להסתגר בחדר עד אור הבוקר, ולהודות על מזלי הטוב שהעניין נגמר כך.

ישר הסתובבתי כדי לשוב על עקבותיי, ואחרי שני צעדים, כשגבי אל החיילים, צעק לעברי הקצין: ״עצור!״

עצמתי את עיניי לרגע ואמרתי בלבי, ״אנא, לא שוב פעם, שיגמר כבר״, הסתובבתי לעבר החיילים, מבלי להגיד אף מילה.

״אני רואה שאתה חוזר להוסטל בכל זאת.״

בשלב זה כבר לא הרגשתי פחד, אלא כעס ומיאוס, ולא היה בי רצון לרצות אף אחד יותר, ״כן, אתה הרי המלצת זאת, וממילא אמרת שלא יכניסו אותי, וגם כך כבר אין לי חשק... וגם כך הצורך בבילוי לאנשים מסוימים הוא דבר מוגזם, שבגללו זוכים לקנה רובה על הראש.״

״קודם כל אנחנו מבצעים את התפקיד שלנו, ואל תהיה תמים, אתה יודע מה המציאות כרגע.״

״אוקי מצוין, יפה שאתם דואגים לביטחון, ואני באמת לא מקנא בתפקיד שלכם, אבל מה עכשיו? שכחתם להפשיט אותי או להרביץ לי קודם?! או שאני צריך להציג עוד תעודות, כמו תעודת לידה למשל?״

״רצינו להציע לך טרמפ לאריזונה ולוודא שהם יכניסו אותך.״

לא ידעתי כיצד לעכל את מה שנאמר לי כעת, והפעם אני הייתי זה שחש ספק. חששתי שהוא משקר, ושהוא כנראה התחרט ששחרר אותי, ובכל זאת הגיע למסקנה שעדיף ״לקחת אותי בטייק אווי״ כדי שיחקרו אותי. על אף החששות, הרגשתי שאין לי ברירה מלבד להסכים ולקוות לטוב, ולשמחתי הסתבר שפעלתי נכון.

המשך הפרק בספר המלא