קסם

1
'ארוחת הערב הלבנה' היא שיר אהבה לידידוּת, לשמחת חיים, לאלגנטיות ולמונומנטים היפהפיים של פריז. ובכל שנה זהו ערב בלתי נשכח. ערים אחרות ברחבי העולם ניסו לחקות את המנהג הזה, אך ללא הצלחה רבה. יש רק פריז אחת, ומדובר באירוע מכובד ונערץ כל כך, שמתנהל באופן מושלם כל כך, עד שאי־אפשר לדמיין אותו בעיר אחרת.

הכול התחיל לפני כשלושים שנה, כשקצין ימִי ורעייתו החליטו לחגוג את יום הנישואים שלהם עם חברים בדרך יצירתית יוצאת דופן, מול אחד המונומנטים האהובים עליהם בפריז. הם אירגנו כעשרים חברים, כולם לבושים לבן. הם הגיעו עם כיסאות ושולחנות מתקפלים, מפות שולחן, כלי כסף, קריסטל וחרסינה, לפעמים פרחים, הביאו איתם ארוחה אלגנטית, ערכו הכול וחלקו עם אורחיהם חגיגה מרהיבה. הקסם החל בלילה ההוא.

האירוע נחל כזאת הצלחה, שהם חזרו עליו בשנה הבאה, במיקום אחר אך מדהים באותה המידה. ומאז 'ארוחת הערב הלבנה' הפכה למסורת, ובכל שנה מגיעים יותר ויותר אנשים כדי לחגוג באותו אופן, לבושים לבן מכף רגל ועד ראש, בערב אחד ביוני.

האירוע נשאר סגור למוזמנים בלבד, וכולם מכבדים זאת, ולאורך השנים הוא הפך לאחד האירועים הסודיים הנחשקים ביותר בפריז. קוד הלבוש הלבן עדיין תקף, כולל הנעליים, וכולם מפגינים מאמץ כן להתלבש באלגנטיות ולמלא אחר כללי המסורת. בכל שנה 'ארוחת הערב הלבנה' נערכת מול מונומנט אחר, ובפריז אין מחסור באפשרויות. מול הנוטרדאם, מול שער הניצחון, למרגלות מגדל אייפל בטרוֹקָדֵרוֹ, בפְּלאס דה לה קונקורד, בין הפירמידות מול הלוּבר, בכיכר וַנדוֹם. 'ארוחת הערב הלבנה' נערכה עד כה בשלל מיקומים, כל אחד יפה מקודמו.

במהלך השנים ארוחת הערב גדלה עד כדי כך, שעכשיו היא נערכת בשני מיקומים, ומספר המוזמנים הכללי מתקרב לחמישה־עשר אלף. קשה לדמיין אנשים רבים כל כך מתנהגים כיאות, מגיעים בלבוש אלגנטי ומצייתים לכל הכללים, אבל באורח נס הם עושים זאת. מן הראוי להגיש 'מאכלים לבנים', אבל מעל לכול, חובה להגיש ארוחה נאותה (לא נקניקיות, המבורגרים או סנדוויצ'ים). יש להגיש ארוחת ערב אמיתית, לערוך אותה על שולחן מכוסה מפה לבנה ולאכול אותה בכלי קריסטל וחרסינה, בסכו"ם כסף, בדיוק כמו במסעדה, או כמו בבית שבו מתארחים אורחים חשובים. כל מה שמביאים חייב להיכנס לעגלת שירות, ובסוף הערב יש לאסוף כל פיסת פסולת לשקיות אשפה לבנות ולפַנות אותן מהמקום, עד בדל הסיגריה האחרון. אסור שיישאר זכר למשתתפי המשתה במיקומים היפהפיים שנבחרו באותה שנה ל'ארוחת הערב הלבנה'. על המשתתפים להיעלם בחן ובאלגנטיות כפי שהופיעו.

המשטרה מעלימה עין מהאירוע, אף על פי שהוא נערך ללא אישור (הוצאת אישור תפגום בהפתעה); ועל אף מספר המשתתפים הגבוה, למרבה הפלא אין מסתננים. ההזמנה ל'ארוחת הערב הלבנה' נחשקת ויקרת ערך, אבל מעולם לא הופיע אדם שלא נכלל ברשימת המוזמנים וטען שהוא מוזמן. מעולם לא חלו תקריות לא נעימות או התנהגות עוינת באירוע. זהו ערב של הנאה צרופה, המועצמת בכבוד ההדדי שהאורחים רוחשים זה לזה ובאהבה שהם רוחשים לעיר.

חצי מההנאה טמונה באי־הידיעה, היכן ייערך האירוע השנה. זהו סוד פורמלי שנשמר באדיקות בין ששת המארגנים. ויהיה היכן שיהיה, כל זוג חייב להביא עמו שולחן מתקפל ושני כיסאות שעומדים בתקן.

ששת המארגנים מודיעים ל'מארגני משנה' על מקום ההתכנסות הראשון של האורחים, שמתבקשים להגיע עם העגלות, השולחנות והכיסאות לאחד האתרים הראשוניים בשעה שמונה ורבע בדיוק. שתי הקבוצות יסעדו בשני מיקומים שונים. ההתרגשות מתחילה כשהמיקום הראשון נחשף, מה שלרוב מתרחש רק אחר הצהריים ביום האירוע. מיקום זה מספק מושג כללי לגבי אתר הארוחה עצמה, אבל מדובר בניחושים בלבד, שכן ישנם כמה אתרים יפהפיים אפשריים במרחק הליכה משם. במשך היום כולו אנשים מעלים השערות. הם מגיעים בזמן למיקום הראשוני, לבושים לבן ומצוידים לקראת הארוחה. חברים מוצאים זה את זה בקהל, קוראים זה לזה, ומגלים בחדווה מי עוד שם. ההתרגשות רבה במחצית השעה הראשונה. ובשעה שמונה ארבעים וחמש בדיוק נחשף היעד הסופי, במרחק של לא יותר מחמש דקות הליכה ממיקומם.

או־אז מוקצה לכל זוג שטח בדיוק בגודל השולחן שלו, ועל כולם להתמקם במרחב בשורות ארוכות ומסודרות. ישנם כאלה שמגיעים בקבוצות של כמה זוגות זה שנים, והם סועדים זה לצד זה בשולחנות אישיים כחלק מהשורה הארוכה.

עד השעה תשע, שבעת אלפים איש מגיעים למונומנט המרהיב בר־המזל לאותו ערב. ולאחר שהגיעו וקיבלו את מיקום השולחן שלהם, שנמדד עד הסנטימטר האחרון, הם מתחילים לפתוח שולחנות, להעמיד כיסאות, לפרוש מפות, להוציא פמוטות לנרות ולערוך את השולחנות כמו לקראת חתונה. בתוך חמש־עשרה דקות האורחים מסיבים לשולחן, מוזגים יין, עליזים וקורנים בציפייה לערב נפלא בין חברים ותיקים וחדשים. המסתוריות עד הרגע האחרון גורמת להם להרגיש כמו ילדים במסיבת הפתעה. ובשעה תשע וחצי החגיגות כבר בעיצומן. אין טוב מזה.

הארוחה מתחילה כשעה לפני השקיעה. כשהשמש שוקעת מדליקים את הנרות על השולחנות, ובְרֶדֶת החשכה האתר כולו מוצף אור נרות, ושבעת אלפים סועדים לבושים לבן מרימים כוסות קריסטל שבוהקות לאור פמוטות הכסף, חגיגה לעיניים. בשעה אחת־עשרה מחלקים לאורחים זיקוקים, והם מדליקים אותם. באמצע האירוע, להקת ריקודים לצלילי מוזיקה מוסיפה לחדווה. פעמוני כנסיית נוטרדאם מצלצלים, והכומר התורן מברך אותם מהמרפסת. חצי שעה בדיוק לאחר חצות האורחים אורזים הכול ונעלמים, כמו עכברים שבורחים לתוך הלילה, לא מותירים זכר לנוכחותם, מלבד זיכרונות נצורים לעד מהזמן שבילו בנעימים, החברויות שרקמו והחוויה המיוחדת שחלקו.

לאירוע יש מאפיין מעניין נוסף — שום כסף לא עובר בו מיד ליד. איש לא משלם עבור ההזמנה, ואין צורך לקנות דבר או לשלם עבור דבר־מה. הנוכחים מביאים איתם את הארוחות, ואין דרך לקנות אישור כניסה. המארגנים מזמינים את הקהל על פי בחירתם, והאירוע נשאר טהור. ערים אחרות ניסו להרוויח מארגון ארוחות ערב דומות, אבל האירוע נפגם כשנכללים בו גסי רוח שלא שייכים אליו, שמוכנים לשלם כל מחיר תמורת השתתפותם, והורסים את הערב עבור כל השאר. 'ארוחת הערב הלבנה' בפריז דבֵקה במודל המקורי ונוחלת תוצאות מזהירות. כולם מצפים לה בשקיקה, עם התקרב המועד. ובמשך שלושים שנה מעולם לא הודלף סודה, מה שרק מוסיף כיף לכל העניין.

אנשים מחכים ל'ארוחת הערב הלבנה' בכל השנה, ולעולם לא מתאכזבים. באופן עקבי מדובר בלילה בלתי נשכח, מתחילתו ועד סופו. המוזמנים בני המזל יזכרוהו לנצח. ערב של קסם, הכול מסכימים.

ז'אן־פיליפ דיוּמא השתתף ב'ארוחת הערב הלבנה' במשך עשור, מאז שהיה בן עשרים ותשע. ומאחר שהיה חבר של אחד המארגנים, הורשה להזמין תשעה זוגות נוספים וליצור קבוצה של עשרים איש שיושבים יחד, צמודים זה לזה. מדי שנה בחר את אורחיו בקפידה, ולצד חברים ותיקים שכבר הזמין בעבר, ניסה לכלול כמה חדשים, שלדעתו עתידים לכבד את כללי האירוע, להסתדר היטב עם יתר אורחיו וליהנות. רשימת האורחים שלו לא הייתה מאולתרת או אקראית. הוא התייחס אליה בכובד ראש, ואם בטעות כלל בה אדם שלא העריך את האירוע, שחברתו לא הייתה נעימה, או שניצל את הערב ליצירת קשרים אישיים — מטרה לחלוטין לא מקובלת — הוא החליף אותו באחר בשנה הבאה. אבל בעיקר הוא הזמין אורחים קבועים, שהתחננו לבוא בכל שנה.

מאז נישואיו לפני שבע שנים, אשתו האמריקאית ואלרי למדה לאהוב את ארוחת הערב כמוהו, ומדי שנה הם בחרו יחד את אורחיהם בקפידה.

ז'אן־פיליפ עבד בהשקעות בינלאומיות בחברה ידועה. ואלרי פגשה אותו שבועיים אחרי שעברה לפריז. כעת, בגיל שלושים וחמש, היא הייתה עוזרת העורכת של המהדורה הצרפתית של 'ווג', והמועמדת המובילה לתפקיד העורכת הראשית בעוד שנתיים, כשזו הנוכחית עתידה לפרוש. שמונה שנים לפני כן ז'אן־פיליפ התאהב בה ממבט ראשון. היא הייתה גבוהה, מסוגננת ומהוקצעת, בעלת שיער ארוך, חלק וכהה. היא הייתה אופנתית באופן לא מייגע, ניחנה בחוש הומור משובח, ונהנתה לבלות עם החברים שלו. היא השתלבה מצוין בחבורה, והיא וז'אן־פיליפ הסתדרו נפלא. אחרי שהתחתנו נולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת, בתוך שש שנים. כולם רצו לבלות איתם. לפני שעברה לפריז, עבדה ואלרי במהדורה האמריקאית של 'ווג' בניו יורק, מיד אחרי הקולג'. היא התייחסה ברצינות לעבודתה, ועם זאת הצליחה להיות רעיה ואם טובה — איכשהו ליהטטה בין כל הדברים יחד. היא אהבה את פריז, ולא יכלה לדמיין את עצמה גרה במקום אחר. היא התאמצה מאוד ללמוד צרפתית בשבילו, מיומנות שגם שירתה אותה בעבודה. כעת הייתה יכולה לדבר עם צלמים, סטייליסטים ומעצבים. היה לה מבטא אמריקאי כבד, והוא הקניט אותה לגביו, אבל היא דיברה צרפתית שוטף. מדי קיץ הם לקחו את הילדים לבית הוריה במֵיין כדי שיכירו את בני דודם האמריקאים, אבל מבחינת ואלרי, צרפת הייתה הבית. היא כבר לא התגעגעה לניו יורק או לעבודה בה. פריז הייתה בעיניה העיר היפה ביותר בתבל.

היה להם חוג חברים רחב, וחייהם היו נהדרים. הם גרו בדירה נפלאה ואירחו לעתים תכופות, לפעמים בישלו בעצמם ולפעמים שכרו שף וערכו ארוחות ערב לא רשמיות. הזמנות מהם היו מבוקשות מאוד, ובפרט הזמנה ל'ארוחת הערב הלבנה'.

ואלרי פגשה את בֵּנֵדֵטָה וגרגוריו מָריאני בשבוע האופנה במילאנו זמן קצר אחרי שעברה לפריז. הם התיידדו מיד, וגם ז'אן־פיליפ חיבב אותם. ואלרי והוא הזמינו אותם ל'ארוחת הערב הלבנה' עוד לפני שנישאו, בזמן שיצאו ארבעתם יחד. מאז בני הזוג מריאני היו אורחים קבועים, ומדי שנה טסו לארוחה ממילאנו. השנה בנדטה לבשה שמלת סריג לבנה בעיצובה שהציגה לראווה את גזרתה הנהדרת, ונעלה נעלי עקב גבוהות. גרגוריו לבש חליפה לבנה שנתפרה עבורו ברומא, עם עניבת משי לבנה, חולצה לבנה כשלג ונעלי זמש צחורות חפות מרבב. גרגוריו ובנדטה תמיד נראו כאילו יצאו מדפיו של מגזין אופנה. המשפחות שלהם היו מעורבות בעסקי האופנה מאות שנים, ועלה בידם לשלב בין כישרונותיהם באופן שהועיל לשני הצדדים. המשפחה של בנדטה עסקה בייצור סריגים ובגדי ספורט שהיו מפורסמים ברחבי העולם, וכעת, בזכות כישורי העיצוב שלה, הצליחו אף יותר מתמיד. המשפחה של גרגוריו ייצרה את הטקסטיל המשובח ביותר באיטליה זה מאתיים שנה. בני הזוג היו נשואים עשרים שנה ועבדו יחד. אֶחיו של גרגוריו ניהלו את בתי החרושת המשפחתיים וסיפקו להם את רוב הבדים. הם היו מבוגרים מעט מז'אן־פיליפ ומוואלרי — בנדטה בת ארבעים ושתיים וגרגוריו בן ארבעים וארבע — וחברתם תמיד הייתה נעימה. לא היו להם ילדים כי התברר שבנדטה לא מסוגלת להרות, והם בחרו לא לאמץ. במקום זה היא הרעיפה את כל אהבתה, זמנה וכוחותיה על העסק שלהם לצד גרגוריו. יחד הם זכו לתוצאות מרשימות.

מקור הכאב היחיד בנישואיהם היה חולשתו של גרגוריו לנשים יפות. פרשיות האהבים השערורייתיות שלו תפסו מדי פעם את תשומת הלב התקשורתית. בנדטה תיעבה את חוסר הנאמנות שלו, אבל החליטה להעלים עין, מפני שרוב הרומנים התמסמסו במהירות ולא כללו מעורבות רצינית. הוא אף פעם לא היה מאוהב בנשים שאיתן ניהל רומן, ובעיניה הוא לא היה נורא יותר מהבעלים של הרבה מחברותיה באיטליה. זה אמנם לא מצא חן בעיניה, והיא התלוננה על כך, אבל הוא תמיד נשמע מלא חרטה, התעקש שהוא אוהב אותה בלהט, והיא תמיד סלחה לו. הוא גם הקפיד שלא להתקרב לעולם לנשות החברים שלו או לחברות של בנדטה.

גרגוריו נמשך לדוגמניות באופן חסר תקנה, במיוחד לצעירות שבהן, כך שבנדטה השתדלה להרחיק אותו ממעידות. לא היה צורך להעמיד בפניו פיתויים, שכן הוא לא התקשה למצוא אותם בעצמו. נראה שתמיד יש איזו בחורה צעירה שבולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו, כשאשתו לא מסתכלת. אבל כשהם היו יחד, לא היה שום רמז לחוסר נאמנות מצדו. הוא נראה בעל מסור שמעריץ את אשתו. השניים היו זוג מושך מאוד, ותמיד היה כיף במחיצתם. הם נראו נלהבים מאוד כשעמדו בכיכר דוֹפין עם ז'אן־פיליפ וחבריהם וחיכו לשמוע היכן תיערך הארוחה הערב. כולם העלו ניחושים. ז'אן־פיליפ חשב שהמיקום יהיה נוטרדאם.

התברר שהוא צדק. וכשהמיקום הוכרז ברבע לתשע בדיוק, עלה מהקהל גל של קריאות התרגשות, תרועות ומחיאות כפיים. זה היה אחד המיקומים החביבים ביותר על הכול. שאר חבריהם הגיעו בינתיים, והם היו מוכנים להתקדם לארוחת הערב.

שנטל ז'יבֶרני, גם היא מחבריו הטובים ביותר של ז'אן־פיליפ, הייתה אורחת קבועה מדי שנה. בת חמישים וחמש, מבוגרת מעט משאר האורחים, תסריטאית מצליחה זה שנים רבות. היא זכתה בשני פרסי סזאר, הייתה מועמדת לאוסקר ולגלובוס הזהב בארצות הברית, ותמיד הייתה עסוקה ביצירת פרויקטים חדשים. בתחום הדרמה היא הגיעה להישגים מרשימים, ומדי פעם יצרה סרטים דוקומנטריים בנושאים חשובים, שבדרך כלל נקשרו לאכזריות ולחוסר צדק כלפי נשים וילדים. כעת הייתה בעיצומה של כתיבת תסריט, אבל היא לא תחמיץ את 'ארוחת הערב הלבנה' בעד שום הון שבעולם. שנטל הייתה מהאנשים האהובים ביותר על ז'אן־פיליפ, ואשת סודו. הם נפגשו ערב אחד במסיבה והפכו לחברים קרובים. הם אכלו יחד ארוחת צהריים לעתים תכופות, והוא תמיד ביקש את עצותיה, שכן סמך לגמרי על כושר השיפוט שלה. החברות ביניהם והזמן שבילו יחד היו מתנות יקרות ערך לשניהם.

שנטל שמחה מאוד כשהוא נישא לוואלרי וחשבה שהם מושלמים יחד. היא הייתה הסנדקית של בנם הבכור, ז'אן־לואי, שכעת היה בן חמש. היו לה שלושה ילדים בוגרים משלה, אך אף אחד מהם לא גר בצרפת. היא התאלמנה כשילדיה היו קטנים והקדישה להם את כל כולה, וז'אן־פיליפ ידע שלא קל לה עם המרחק מהם. היא גידלה אותם להיות עצמאיים ולפעול להגשמת חלומותיהם ללא פחד, והם עשו זאת. כעת אריק, בנה הצעיר, היה אומן בברלין; פול, בנה הגדול, היה קולנוען עצמאי בלוס אנג'לס; ושרלוט בתה למדה בבית הספר לכלכלה של לונדון, קיבלה תואר במנהל עסקים בקולומביה, וכעת הייתה בנקאית בהונג קונג. אף אחד מהם לא התכוון לחזור לצרפת, כך ששנטל הייתה לבד. היא הצטיינה מדי במלאכתה. והגוזלים שלה פרחו מהקן.

למזלה, העבודה שלה העסיקה אותה. היא ביקרה את ילדיה מדי פעם, אבל לא רצתה להפריע להם. הם ניהלו חיים משל עצמם, וציפו ממנה לעשות אותו הדבר. היא התחרטה רק על כך שלא השקיעה שום מאמץ ביצירת קשר רציני עם גבר, מכיוון שטיפלה בהם בצעירותם במסירות רבה כל כך. עברו שנים מאז שפגשה גבר שעניין אותה. אז היא עבדה קשה יותר משהייתה עובדת אילו היה לה בן זוג, או אילו ילדיה היו מתגוררים קרוב יותר. אבל הייתה עסוקה ומאושרת, ומעולם לא התלוננה על בדידות, אם כי ז'אן־פיליפ דאג לה וקיווה שתפגוש מישהו כדי שלא תישאר לבדה. מדי פעם היא הודתה בפניו שהריחוק מילדיה מסב לה בדידות עמוקה, אבל רוב הזמן היא הקיפה את עצמה בחברים, נקטה גישה חיובית כלפי החיים והוסיפה הנאה ותחכום אינטלקטואלי לכל אירוע.

כל שאר חברי הקבוצה שלהם כבר השתתפו בעבר ב'ארוחת הערב הלבנה' בתור אורחים של ז'אן־פיליפ וּואלרי, מלבד גבר הודי חביב שהם פגשו בלונדון בשנה שעברה. דהראם סינג, מדלהי, היה מהאנשים המצליחים ביותר בהודו, גאון טכנולוגי. חברות הייטק מרחבי העולם התייעצו איתו. איש מקסים, נטול יומרות ונאה מאוד. הוא אמר שיש לו עסקים בפריז ביוני, אז הם הזמינו אותו לארוחת הערב, במיוחד בשביל שנטל, שנזקקה לבן זוג לשולחן. ז'אן־פיליפ היה בטוח שהם יסתדרו מצוין, אף על פי שטעמו של דהראם נטה לעבר נשים יפות מאוד וצעירות מאוד. לכל הפחות, הם ייהנו לסעוד יחד ויעניינו זה את זה.

דהראם היה גרוש, בן חמישים ושתיים, עם שני ילדים בוגרים בדלהי. בנו היה שותף בעסק שלו, ובתו הייתה נשואה לאיש העשיר ביותר בהודו, אֵם לשלושה ילדים ובעלת יופי מזהיר. חליפתו הלבנה של דהראם, שנתפרה למידותיו בלונדון, שיוותה לו מראה נאה ואקזוטי כשהוא התיישב מול שנטל. היא הביאה את המפה, הכלים והארוחה, ואילו הוא תרם קוויאר בקערת כסף, שמפניה ויין לבן מעולה.

שנטל נראתה נהדר באותו ערב, וכרגיל צעירה לגילה בגזרתה הצנומה, פניה הנעריים ושערה הבלונדיני הארוך. היא ודהראם כבר היו שקועים עמוק בשיחה על הקולנוע ההודי ונהנו מאוד זה מחברת זה, כשדהראם פתח את השמפניה. הוא הביא איתו בקבוק נוסף לז'אן־פיליפ וּואלרי. כמה מהשולחנות חָלקו את המנות שלהם, והאווירה הייתה נעימה וחגיגית. מדהים ששבעת אלפים איש הצליחו לסעוד יחד באלגנטיות ולבלות בנעימים. בשעה תשע וחצי החגיגה כבר הייתה בעיצומה, יין נמזג, מתאבנים הוגשו, חברים ותיקים נפגשו שוב, וחברים חדשים ערכו היכרות.

בשולחן מאחוריהם ישבו אורחים צעירים יותר, ובהם כמה בחורות יפות להפליא. גם גרגוריו וגם דהראם כבר שמו עין עליהן, אבל העמידו פני מתעלמים והתמקדו במקום זאת בחבריהם לשולחן. החבורה שקיבצו ז'אן־פיליפ וּואלרי הייתה מושכת ועליזה, וניכר שערב נעים עובר על כולם בעת שהשמש שקעה לאיטה, וקרניה האחרונות השתקפו בשמשות של הנוטרדאם. המראה היה מרהיב ביופיו. פעמוני הכנסייה צילצלו כמו ברכת שלום. והכומר יצא למרפסת ונופף אליהם, מקבל את פניהם בברכה.

כעבור חצי שעה שקעה השמש, והנרות שעל השולחנות הציפו באור את הכיכר מול הנוטרדאם. ז'אן־פיליפ שוטט בין אורחיו כדי לוודא שכולם נהנים. הוא עצר לדבר עם שנטל, ולשבריר שנייה היא ראתה הבעה רצינית בעיניו. זה הדאיג אותה.

"הכול בסדר?" לחשה לו כשרכן לנשק אותה. היא הכירה אותו טוב מדי.

"אתקשר אלייך מחר," ענה כך שאיש מלבדה לא שמע אותו. "בואי נאכל צהריים, אם את יכולה." היא הינהנה, זמינה תמיד עבורו בעת הצורך, או סתם כדי לפטפט ולצחוק בארוחת צהריים. הוא התקדם לעבר אורחיו האחרים בדיוק כשהטלפון הנייד של גרגוריו צילצל. הוא ענה באיטלקית ועבר מיד לאנגלית, כשבנדטה נעצה בו מבט מודאג. אז קם לנהל את השיחה קצת רחוק משם, ובנדטה הצטרפה לשיחה השנונה של שנטל ודהראם בניסיון להסוות את דאגתה.

שנטל ראתה את הכאב בעיניה. היא ניחשה שמדובר ברומן האחרון של גרגוריו. הוא נעדר זמן ממושך, ודהראם משך את בנדטה בחביבות לתוך השיחה. הוא ניסה לשכנע את שנטל לבקר בהודו והציע מקומות שכדאי לה לבקר בהם, ובהם אוּדַאיפּוּר על מקדשיה וארמונותיה, שלדבריו היא אחד המקומות הרומנטיים בעולם. היא לא אמרה שאין לה עם מי לטייל, כדי לא להישמע פתטית. הוא נדהם לגלות שגם בנדטה מעולם לא הייתה בהודו. הוא עדיין ניסה לשכנע את שתיהן, כשגרגוריו חזר לשולחן כעבור חצי שעה, הביט באשתו בחשש ואמר לה משהו מסתורי באיטלקית.

בהיעדרו של גרגוריו, דהראם מזג יין בנדיבות לשלושתם. למשך זמן קצר בנדטה נראתה רגועה יותר, עד שבעלה חזר לשולחן. היא ענתה לו במהירות באיטלקית. הוא אמר לה שהוא חייב ללכת. הוא דיבר בשקט כדי שהאחרים לא ישמעו, ושנטל ודהראם דיברו ביניהם כדי לא להיראות כאילו הם מאזינים.

"עכשיו?" שאלה בנדטה בכעס חריף. "זה לא יכול לחכות?" בששת החודשים האחרונים היא התמודדה עם סיטואציה לא קלה ולא רצתה להניח לזה להפריע לבילוי עם חברים, ובמיוחד לא הערב. אם כי ידעה שהמרצע כבר יצא מהשק, והסיפור מרוח בכל הצהובונים. אבל אף אחד לא היה חצוף או נבזי עד כדי כך, שהעלה את הנושא בפניה.

"לא, זה לא יכול לחכות," ענה גרגוריו קצרות. זה שמונה חודשים הוא ניהל רומן עם דוגמנית־על רוסייה בת עשרים ושלוש, ולפני חצי שנה היא נכנסה להיריון עם תאומים ברוב טיפשותה, וסירבה לעשות הפלה. גרגוריו כבר ניהל לא מעט רומנים בעבר, אבל מעולם לא נולד לו ילד בעקבותיהם. ומאחר שבנדטה לא הייתה מסוגלת להרות, הריונה של הבחורה הכאיב לה במיוחד. זו הייתה השנה הנוראית ביותר בחייה. הוא הבטיח לה שמדובר בטעות מצערת ושהוא לא מאוהב באניה, וברגע שהיא תלד — הוא יתנתק ממנה. אבל בנדטה לא הייתה בטוחה שהבחורה תסכים להרפות ממנו. היא עברה לרומא שלושה חודשים קודם לכן כדי להיות קרובה אליו, ובשלושת החודשים האלה הוא התרוצץ הלוך ושוב בין שתי הערים. זה הוציא את בנדטה מדעתה.

*המשך הפרק בספר המלא*