רוח מערבית עזה הטיסה עננים שחורים ראשונים של חורף, מחרישה את רוב המילים שאמרה, מלבד — "מדהים איך שאלוהים עושה לפעמים העתקים."
יונתן הבחין בה עוד במהלך מסע ההלוויה הארוך, כשהשתרכה מאחור דקת גֵו, ישרה כמו סרגל, נושאת בגאווה את שנותיה הרבות.
רק לאחר שהחזן גמר את חלקו ואמר, "אפשר להניח זרים"; רק לאחר שציין זאת בטון כמעט ניטרלי, הנושא ניחוח ספקנות על מנהגם "הפרחוני" של החילונים הלקוח בכלל מהמסורת הנוצרית שאותה החזן תיעב; רק אז היא התקרבה אל תלולית העפר ואל המשפחה המתאבלת.
בהילוך אופייני לסובלים מכאבי גב, בידיעה שבעיצומה של תנועת ההתכופפות יפלוש כאב חד אל מורד עמוד השדרה, היא הניחה בעדינות זר קטן של רקפות מתורבתות שפרחו בחממה אלמונית עוד בסתיו. ורודות וסגולות, עטופות בנייר צלופן מעוטר בסלסולים מודפסים, מהסוג המוצב בדליי פלסטיק צבעוניים בכניסה לכל סופרמרקט.
ושוב בתנועה איטית הזדקפה, העיפה מבט מהיר בתלולית העפר, התקרבה אל יונתן, הושיטה יד ומלמלה מילות תנחומים שגרתיות.
"סליחה, אמרת משהו על העתקים," תהה יונתן והתעלם מדודה חדווה עבת הבשר וגדושת הנוכחות שהגיחה מהצד. "העתק של מי?
של מה?"
"חבל שנפגשים בנסיבות כאלה. קוראים לי עליזה. אני חברה של סבתא שלך עוד מבית הספר לאחיות בהר הצופים בשנת תרפפ"ו. וכן, אתה העתק מושלם של סבא שלך," אמרה בקול שקט, כמעט לוחשת, בוחנת אותו מקרוב בעיניה הבהירות, כמו צלמת בעבודה.
היא עמדה להמשיך ולומר עוד משהו, אבל נאלצה לפנות מקום על פיסת הקרקע הקטנה בין הקברים לדודה חדווה ולקבוצה של כמה ותיקי "מוסד", חברים של אביו מהחוליה המבצעית של פעם, שהקפידו להפגין נוכחות בטקסים משפחתיים לסוגיהם. לבסוף נבלעה בין מאות האבלים שבאו לחלוק כבוד אחרון לסבתו תמר.
*
הדפדוף באלבומי תמונות ישנים, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהשבעה, לווה בצקצוק מנומס של צער על יופיים וחִנם של ההולכים שמסלול חייהם נקטע, מעורב בקריאות שמחה כבושות על חשיפת פנים מוכרות מימים עברו.
מילים כמו "הנה אני בטקס ט"ו בשבט בגן של שרה, בקצה הגבעה איפה שבונים עכשיו שכונה חדשה", התחלפו והתערבבו ב"זה עם הכובע־גרב, מימין, זה סבא שלך במלחמת השחרור, אחרי כיבוש קטמון".
יונתן לא הצליח להבליע חיוך לשמע המונח "מלחמת השחרור", שהכליל מיד את הדובר בקבוצת גיל מסוימת, שהרי מי עוד קורא למלחמה ההיא "מלחמת השחרור"? הוא הציץ בסקרנות בתמונה המדוברת באלבום שעצם קיומו כמעט נשכח ואשר הוצא ממגירה מאובקת רק בגלל האבל.
גבר ממוצע קומה, פרצוף עגול חד תווים, שגם השיער הבהיר שמצוי בנסיגה קשה כלפי מרכז הפדחת לא הצליח לרבע אותו, ניבט מהתצלום הקטן בשחור־לבן. שוליים גליים גזורים בסגנון של פעם.
כאשר התעמק יונתן בתצלום, עדיין הדהדה במוחו ההערה של עליזה שהושמעה בהלוויה שנערכה שעות קודם לכן.
"מה פתאום העתק? איזה העתק בראש שלה? איזה דמיון ואיזה בטיח? אני לא דומה לסבא, ואפילו אבא לא דומה לסבא. איך היא הגיעה לזה? ועוד הדגישה שיש דמיון מדהים? טוב, זיכרון של זקנים, מה אפשר לעשות."
במרכז חדר האורחים שבו קיבלו הוא ומשפחתו את פני המנחמים, על שידה כבדה בלטו תמונות אביו ואמו בין אלו הממוסגרות. ניצה ורונן. כל אחד לחוד, וביחד.
יונתן דווקא שמע על אבא רונן, ובתדירות מעצבנת, שהוא "קופי"
שלו.
ברוב המקרים זה קרה בטקסי זיכרון.
יונתן נולד באוגוסט 1967 , חודשיים לאחר שאביו, מפקד טנק במילואים, נהרג ברמת הגולן בקרבות הסיום של מלחמת ששת הימים.
טנק השרמן המיושן של גדוד המילואים עלה באש מפגיעת אר.פי.ג'י בדופן ימין, וכל הצוות נקטל, לא במקרה זכה השרמן במלחמת העולם לכינוי "רונסון", על שם מציתי הסיגריות המפורסמים, בגלל נטייתו להידלק בקלות.
שביב המידע הזה נע במהירות במוחו במקביל לבחינת הדמיון החיצוני בין סבא לאבא.
"לאבא כן. אני דומה לו. אבל מה פתאום לסבא?"
האמת היא שמעולם לא אהב את סבא אשר, למרות שהרעיף עליו אהבה וחום כאשר מכורח הנסיבות שינה תפקיד מסבא לממלא־מקום־ אבא, איחד מאמצים עם אשתו לגדל את הנכד שלא הכיר את אביו ושאיבד את אמו עוד לפני שנרשם לגן חובה.
אמו של יונתן, ניצה, נהרגה בהתנגשות מכונית האוסטין איי־ 40 הקטנה שלה בעץ גדול באחד מסיבובי הכביש הישן לירושלים, בין קיבוץ נחשון לצומת בית שמש. המכונית התרסקה לחלוטין, והאישה שבתוכה נהרגה מיד.
שנים מאוחר יותר פגש יונתן באקראי קצין משטרה שהדהים אותו בהעלאת פרטים מדויקים על האירוע שסיים את חיי אמו. "אתה יודע למה אני זוכר כל כך טוב את התאונה הזאת?" סיפר הקצין, שאת שמו שכח יונתן בינתיים, "כי כמה חודשים לפני זה הייתי השוטר הראשון שהגיע למקום התאונה שבה מרגלית שרון, אשתו הראשונה של אריק שרון, קיפחה את חייה. גם היא נהגה באוסטין איי־ 40 כחולה ונהרגה בהתנגשות עם עץ בדרך לירושלים, קילומטרים בודדים ממקום התאונה של אמא שלך. כמה מכוניות מהסוג הזה היו אז בכלל בארץ הקטנה של שנות השישים? שתיים מהן מעורבות בתאונות כמעט זהות. תודֶה שזה מדהים, לא?"
מדוע האנקדוטה הזאת שוטטה דווקא עתה בראשו ונפתחה כמו "יומן חדשות גבע" שהוקרן בילדותו לפני כל סרט? על כך לא היתה לו תשובה.
האנקדוטה נדחקה לבסוף למגירה אפורה בשולי הזיכרון בגלל המחשבה על מלאכת המיון של כל חפצי סבתו וניקוי הארונות. הרבה עבודה תהיה לו בתום השבעה.
*
יומיים.
להפתעתו, יומיים בלבד ארכה מלאכת פינוי הדירה הישנה של סבתא תמר מכל חפציה. במהלך הזמן הזה מחק למעשה בלי מאמץ גדול את נוכחותה רבת השנים בפינה הזאת על פני כדור הארץ.
יונתן שקע בעבודת הפינוי מיד עם סיום השבעה. הוא עשה זאת כאחוז דיבוק.
אלה היו יומיים מתישים במיוחד ולא רק מן ההיבט הפיזי, שהתבטא בשיא העשייה במתקפה בלתי נגמרת של התעטשויות בגלל רגישותו לקרדית אבק הבית. אותו יצור מיקרוסקופי אוהב אבק ולחות, שהבטיח הכנסות נאות ליצרני תכשירים נגד אלרגיות, נהנה כנראה מתקופה ארוכה של חיי הוללות ומותרות בארונות של סבתא תמר.
בטנדר שגייס מקצין הרכב של מקום העבודה שלו העביר לסניף ויצ"ו המקומי ארגזים גדושים בבגדים משומשים ובכלי מטבח של פעם שמצא בארונות המטבח הישנים.
מכל מערכות הסירים והכלים הוא שמר רק סרוויס רוזנטל מהודר, בתקווה שיצליח למכור אותו ברשת המכירות האלקטרונית שעליה שמע לאחרונה מחבר בעבודה.
סט של ספלי תה לבנים עם תחתיות תואמות ניצל גם הוא מהעברה לוויצ"ו בגלל אהבתו להיסטוריה. בזכותה הבחין בחותמת יוצאת הדופן אשר הוטבעה בתחתית הכלים מיד אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר האימפריה היפנית נכבשה על ידי הצבא האמריקני.
MADE IN OCCUPIED JAPAN , נכתב שם באותיות קטנות.
מהרהיטים נפטר תמורת אלף שקלים שקיבל מרוכל מטייבה שהסתובב בשכונה עם טנדר פולקסווגן חבוט, מצויד ברמקול צרוד והקלטה חורקת של "אלטע־זאכן, קונה הכול, רהיטים, מיטה, מקרר, מכונת כביסה, מכונת תפירה, אלטע־זאכן, אלטע־זאכן".
חמישה ארגזי קרטון גדולים, גדושים בספרים, הועברו תמורת גרושים לחנות ספרים יד־שנייה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.
"אתה יודע כמה עותקים של זיכרונות צ'רצ'יל מכרו בישראל של שנות השישים? אז באמת קראו ספרים!" אמר בעל החנות בטון שנשמע זועם, כאילו לקח אישית את עלבון הפיחות במעמד הספר בחברה הישראלית, "יותר מ־ 120,000 עותקים של זיכרונות צ'רצ'יל נמכרו בארץ הקטנה של אז. ותאמין לי שכבר שנים אף אחד לא הופיע בחנות וביקש לרכוש את הספר הזה. רק בגלל שאני אוהב ספרים אני לא מוכר אותם לגריסה, לפי משקל, לנייר חדרה."
ספר אחד, ארבעים הימים של מוסא דאג, בגרמנית, של הסופר פרנץ ורפל, נשלף בהחלטה פתאומית מהערמה המיועדת למכירה בגלל ההקדשה בעמוד הראשון, בדיו כחולה, חלשה.
יונתן ניסה לפענח מה כתוב שם, אך נכשל, מלבד השנה: 1934 .
*
כמו בסרט הוליוודי, בסוף התהליך המעייף והמעוטש של מיון חפצי סבתא נחתה לידיו הפתעה. מין אפיקומן לא צפוי עם ניחוח מסתורי.
במדף העליון של ארון הבגדים היו מונחות קופסאות קרטון בגדלים שונים, רובן נושאות תוויות של בתי עסק ששגשגו לפני מלחמת העולם בווינה ובפראג.
"נראה כמו מערת עלי באבא," הרהר למראה תוכן הקופסאות:
מגוון מקרי ולא מסודר של מתנות ישנות, חלקן בעטיפות מקוריות, מתפוררות, שסבתא שמרה.
"אלה דברים יפים. חבל לזרוק," הסבירה לו לפני שנים, כאשר גייסה אותו, למרות מחאותיו בגלל רגישותו לאבק, לאחד ממבצעי אוורור הארונות התקופתיים שלה. "למשל, צלחת פירות יפה מזכוכית מורנו מוונציה. מה, לא שווה לשמור ולשמח מישהו במתנה מקורית?"
הצלחת ממורנו נחה עדיין בדיוק באותו מקום בארון, ממתינה בסבלנות לתורה, "לשמח מישהו במתנה מקורית".
במהרה התעייף ממלאכת המיון והסתפק במבט מהיר מלמעלה על תוכנו של כל ארגז, לפני שהניח אותו לצד הארגזים שתויגו תחת הכותרת "לתת" או "לחלק".
את חבילת ההפתעות — אריזה שטוחה מאורכת — הוא כמעט החמיץ, מכיוון שהוצמדה לדופן הארגז שהכיל חבילות בדים, אריזות סגורות של מגבות מטבח קטנות ועוד עשרות פריטים. על כן לא היה חסר הרבה כדי שתחמוק מעיניו.
לשנייה הרהר באפשרות לוותר על פתיחת הקופסה, אבל משהו בתצלום הדהוי שעל חזיתה — מראה אישה אלגנטית, לבושה בסגנון שנות השלושים, שרק ידיה או יותר נכון הכפפות שלה הודגשו, וכתובת באותיות גותיות BATA , "תוצרת צ'כוסלובקיה" — משך את עיניו.
לשונית הקרטון של סגר הקופסה איבדה זמן רב לפני כן את קשיחותה ונותרה בידיו כאשר שלף אותה. בתנועות ניעור רוקן על השולחן את תוכן אריזת הכפפות.
ראשונות נפלו קבלות ישנות של "מעון ילדים צימרמן, תלפיות", צמודות זו לזו במהדק משרדי חלוד שהותיר פסי ברזל חומים על הנייר.
"תשלום עבור שישה חודשים", נכתב בכולן, עם תאריכים עולים, החל בינואר 1940 . מלבד אחת, מאוגוסט 1944 , שעליה צוין "תשלום לחודשיים וסגירת חשבון".
ניעור נוסף שחרר ממעמקי האריזה כעשרים תצלומים בגדלים שונים, כולם בשחור־לבן, חלקם כבר נוטים לגוונים שונים של חום, עם שוליים משוננים.
יונתן מיין את התצלומים:
שש תמונות, נופים שונים, אישה צעירה ונאה שאותה זיהה מיד כסבתא תמר בצעירותה.
עשר תמונות קבוצתיות. גם בהן זיהה את סבתא עם עוד דמויות אלמוניות.
בתמונה הגדולה ביותר הונצחה קבוצת אנשים בבגדי חג, בתנוחות שונות, סביב ובתוך מכונית ישנה מסוג פורד עם גג בד שטוח. על צדו האחורי של התצלום נכתב בעיפרון חלש, באותיות עגולות נשיות, "טיול חג המולד, דצמבר 1938 ".
מתצלומים נוספים ניבטה דמותה החייכנית של סבתא יחד עם צעירה אחרת, בת גילה, ושני גברים נאים, תמירים — אחד בעל שיער כהה והשני בלונדיני.
"זאת עליזה. אין ספק שהצעירה השנייה היא עליזה, הזקנה מההלוויה," אמר לעצמו.
אף על פי שהיו אלה תמונות קטנטנות, שהקשו זיהוי מובהק של פרטים כמו תווי פנים או קמטי עיניים, העבירו הדמויות המצולמות תחושת שמחה וחברות עמוקה.
בשתי תמונות של סבתא תמר, צעירה ומפזרת קרני אושר, היא נראתה מחובקת בזרועותיו של הצעיר הבלונדיני.
"טיול עם וולפגנג ליריחו", נכתב מאחור באותן אותיות קשות לקריאה.
יונתן בחן היטב את התמונות, מודע לדופק המהיר ולזיעה הקרה שפשטה ברקותיו נוכח הדמיון הבולט בין המחבק הבלונדיני לבין מראהו שלו בצעירותו.
מעטפה לבנה קטנה נשרה אף היא מקופסת הכפפות הישנה.
בפנים מצא יונתן דף מקופל, למעשה חצי תחתון של דף גדול יותר שנחתך, עם חותמת דהויה באנגלית, בעברית ובערבית. התאריך, 9 באוגוסט 1944 , עם שרבוטי העט של פקיד שאת שמו לא הצליח לקרוא:
"אחרי בדיקת כל המסמכים ואישור הגורמים המקצועיים, אני מכריז בזאת שהילד רונן לנדוור, יליד 25 בדצמבר 1939 , אומץ כחוק, ובתוקף הסמכות שהוענקה לי על ידי ממשלת הוד מלכותו והנציב העליון לפלשתינה־א"י, שונה שם משפחתו בפנקס רישום האוכלוסין בהתאם להחלטה זאת."
*
את כתובתה של עליזה הוא איתר במהירות הודות לחביבותן של פקידות בית הספר לאחיות של הדסה, ולסדר המופתי של הרישומים במשרד הראשי של המוסד הרפואי.
"במחזור 1941 שבו למדה סבתך, שנקראה אז הנרייטה־תמר לנדוור, מצאנו עליזה אחת ושתי אליסות," ענתה לו בעליצות פקידה בשם ענת, שהתגייסה לסייע ועשתה זאת בהתלהבות. "אליס אחת מתגוררת כבר עשרות שנים בניו יורק. השנייה נפטרה. ואיך אני יודעת? כי לפני ארבע שנים התארגנו הדודות למסיבת מחזור במלאת חמישים שנים לסיום הלימודים, וסייענו אז לאיתור הבוגרות. הרוח החיה בארגון האירוע ההיסטורי היתה עליזה שניידר. היא מתגוררת בבית אבות בבת ים, משהו עם 'ים תיכון', ויש לי גם מספר טלפון שלה."
הנחישות שאפיינה עד אותו הרגע את פעולותיו לאתר את עליזה נמוגה בשנייה שרשם את המספר.
"מה אכפת לך למה היא החביאה קבלות מבית יתומים," התווכחו הקולות בראשו בחלומות הקצרים שסייטו את לילותיו. "אתה הולך לפתוח כאן תיבת פנדורה. מה אתה צריך את זה? מה אתה בעצם מחפש? מה זה הנוסטלגיה המשפחתית הזאת שגורמת לך לחפש תשובות אצל זקנה זרה ואולי גם מבולבלת?"
לבסוף ניגש לטלפון, חייג במהירות כאילו שד חמוש בגרזן מאיים לחתוך את אצבעותיו.
השפופרת בצד השני הורמה אחרי הצלצול השני.
"אה, יונתן. ידעתי שתתקשר," ענתה עליזה בקול צלול וברור. "כן, מחר בחמש אחר הצהריים מתאים לי. תבקש מהשוער שיאפשר לך להחנות במקום שלי, שפנוי מאז שהפסקתי לנהוג בעקבות התפרצות המחלה שגומרת אותי. וכן, יש לי הרבה מה לספר לך. חברתי לשעבר תמר, אותה אהבתי אהבת נפש ושאיתה לא דיברתי יותר מחמישים שנים בגלל ריב טיפשי, היתה תמיד טיפוס של קצוות. אני רק מקווה שבסוף שיחתנו תאמר לי, 'את זה אני כבר יודע,' כי אם לא..." ולא סיימה את המשפט.
יונתן רצה כבר עכשיו, בטלפון, לשאול משהו על טופס האימוץ המנדטורי ומיהו וולפגנג המסתורי שבתמונות. אבל הוא לא הצליח לשאול, או נכון יותר פחד לשאול ונותר עם התהיות וצליל של קו מנותק שבקע מהאפרכסת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
