המכשפה מנחל חילזון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המכשפה מנחל חילזון

המכשפה מנחל חילזון

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

השנה היא 2058.
הבינה הכללית, מערכת ניטור ממקסמת, מעין ישות שצמחה מהמרשתת, הצילה את העולם מכיליון וכעת מנטרת פחות או יותר הכול.
אין יותר מלחמות, משבר האקלים נבלם. כולם חיים בקהילות חכמות בתוך בועות ממוגנות ומניחים לבינה הכללית לקבל עבורם את ההחלטות - כולם - פרט לעמרנה טימור ולהוריה הלא ממש מתפקדים.
עמרנה היא מתבגרת זועמת ובודדה מאוד המוטלת כעת על ערש דווי ורק היא עצמה, כן, רק היא, יכולה לעזור לעצמה לחזור אל החיים.
האם היא תצליח לעשות זאת? ואיך כל זה קשור בפרויקט מסתורי לנערים גאונים ולשטחי ההפקר שמחוץ לבועה; במכשפה בדואית זקנה; בשמאנית נטופית קדומה; בארכיאולוגית מרת נפש, ובילד-פלא חי-מת ועוד דמויות גשמיות ופלאיות המקיפות אותה?
עמרנה תאלץ לעשות קפיצת אמונה ענקית; לעבור בין העולמות ובין הממדים ולנווט בין בינה מלאכותית לקרבה אנושית. היא תכיר בדרך רוחות ואלים, שדים וחיות-קודש, תרכוש חברים נאמנים ויריבים ראויים, ותאלץ להקריב הרבה מאוד בכדי להרוויח את חייה בחזרה.

המכשפה מנחל חילזון הוא סיפור מסע קלאסי, שמהדהד אגדות, מיתוסים ואוצרות פילוסופיים של חוכמה יהודית עתיקה; סיפור שהוא שיר אהבה לטבע המכושף של הגליל.
זהו סיפור רב המצאות ורב מעוף, שקורה ממש כאן, בעתיד הקרוב, בעולם אפשרי מאוד.

במכשפה מנחל חילזון הרומן השני שלה, רוקמת רוני כרם-פז סיפור שהוא שיר אהבה לטבע המכושף של הגליל של העבר, ההווה והעתיד. זהו סיפור רב המצאות ורב מעוף ורומן התבגרות, שאפשר להגדיר כפנטזיה או מדע בדיוני אבל עדיף לא להגדיר בכלל. זה סיפור שקורה ממש כאן, בעוד זמן קצר מאוד, בעולם אפשרי מאוד. סיפור מסע קלאסי, ובו עמרנה, הגיבורה המרדנית ועזת הרוח נאלצת לצאת למסע בו מהדהדות אגדות, מיתוסים ואוצרות של חכמה יהודית עתיקה.  
ספרה הראשון עלמא ראה אור ב-2012 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. ספר הילדים שלה שמחת הדברים הבלתי מוסברים יצא לאור בהוצאה עצמית ב-2023.

פרק ראשון

פרולוג

מבטי נושר לאט מן התקרה, כפתית שלג, אדיש ואוורירי, מרחף בחלל החדר ופוגע, ברכות רבה, במיטה הלבנה, כאלומת אור הנשפכת על גבי במה, ובתפקיד הראשי — עמרנה טימור, כך טוענות, בלהט שלהבות, האותיות הדיגיטליות המרצדות על גבי המסך השחור. 29.08.2058.

אני רואה הכול מלמעלה. זה חדר אשפוז סטרילי בגווני טורקיז ותכלת. על מיטה חכמה שרועה נערה רדומה. פנים חיוורות, סנטר רפוי, שפתיים יבשות פעורות קמעה, עיניים עצומות. סביבה מהבהבים חלושות אורות חירום, ומעליה — אני.

מי אני? לא יותר ממבט חסר עיניים נלטש באפלה.

השם, עמרנה טימור, ופני הנערה — מוכרים לי בצורה מוזרה, מכאיבה, דז'ה־וואית.

היא אני, אני מבינה, אני היא.

שאלות צפות ועולות בתוכי, חסרות כיוון, חסרות מענה, חסרות סימן שאלה. אני לא זוכרת ולא יודעת, איזה סיפור חיים נגמר כך בקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה.

אני מחפשת אחר דברים נוספים ניתנים לזיהוי, בתקווה לאתר דבר מה שישפוך אור על הפרשה העגומה שאליה נקלעתי, משהו שיסביר לי מה הוביל אל סצנת המוות הזו. אני כאן, ולא יכולה לעצום עיניים, לא יכולה שלא להתבונן בתיבה השחורה הניצבת לצד המיטה, תיבת כינור, אולי ויולה. כן, ולידה צרור פרחי עולש תכולים בבקבוק של מים מינרליים. שני הפריטים הללו מפיחים בי שמחה לא מוסברת, ועוד שאלות. איך אני מזהה ויודעת דברים על כלי נגינה ופרחי בר. חידה.

- תק - - תק - - תק -

לא ברור מה מקור התקתוקים. שני בלוני המתכת הגבוהים הניצבים בפינת החדר, שולחים צינוריות שקופות ומתנשפים בקצב אחיד ומלאכותי — האה — האה — האה. הנשיפות והתקתוקים אינם מסתנכרנים, ויוצרים דיסהרמוניה מערערת של צלילי ארעי. מכונת הנשמה מבוססת בינה מלאכותית פועלת. אני חוששת שהנערה המוטלת על המיטה תחתיי, כלומר אני, לא לגמרי מתה.

עדיין לא.

למטה — גוף מרוקן וגוסס. למעלה — רסיס תודעה רחפני, נקודת מבט התלויה מן התקרה כמנורה, שופכת אור ומתבוננת מטה במין תוגה גדולה ומתפלספת. שאננות מסוימת מתלווה לתחושת הבעתה שלי. מי אני? לא לגמרי אכפת, לא משנה.

אהיה אשר אהיה.

חריקה נשמעת, דלת נפתחת ואישה כהה וארוכת שיער משתרכת לכיוון המיטה. היא כבדה ואיטית בהתנהלותה, קורסת על הכיסא הריק הניצב למרגלות המיטה ונאנחת, בידיה ספרון מצופה מתכת ומשובץ אבנים צבעוניות. היא פותחת אותו ומתחילה למלמל ללא קול, בדבקות. היא נראית לי מוכרת, אם כי לא מספיק כדי לשלוף שֵם או לזהות הֵקְשֵר. היא עוצמת את עיניה ונראה שבמקום בתפילה, היא שוקעת בשינה.

- תק - - תק - - תק -

התקתוק הכפייתי ברקע מטריף את מנוחתי. השאלות הקדחתניות, כמו עיר מלאה רחובות בלי מוצא, מציפות אותי ומאיימות להטביע. אני מנסה לשער, לנחש, להמר. מה קרה לנערה, מה קרה לי. האם נחבלתי אנושות בתאונה, האם נפלתי קורבן לניסיון הריגה, האם אני גוועת ממחלה, אולי הורעלתי, הוכשתי, נעקצתי ואולי ניסיתי לשים קץ לחיי בעצמי?

ניחושים לא יעזרו. כל ההשערות סבירות ומופרכות באותה מידה. טאבולה ראסה אני, לוח חלק.

- תק - - תק - - תק -

על הקיר, מעל הדלת הסגורה, אני מאתרת את המפגע. שעון קיר אנלוגי מיושן ומאובק, מקושט בלבבות דהויים, תמונות מבריקות עם חיוכים מזויפים ומילות תודה חרוטות, שחוקות.

המחוגים מצביעים ברעד קל על השעה חמש חמישים וארבע. אני מחכה קצת עד שמחוג השניות משלים את סיבובו והדקה מתחלפת. חמש. חמש. חמש. כמה יפה. סימטריה היא סוג של הרמוניה.

- תק - - תק - - תק -

חוזר ואומר השעון. ברוסית הוא אומר לי. ככה זה. ככה זה. ככה. אין מה לעשות, אף אחד לא הבטיח לך פיקניק, ילדה.

מי שמכנה בתואר 'צמח' את מצבי הגופני הנוכחי, אינו יודע על מה הוא מדבר. צמח יכול לרטוט ברוח פרא, להעמיק שורשים. הוא יכול לינוק מזון ומים מן הקרקע ואור מן השמש, להנץ ניצנים, ללבלב ולפרוח, להזין חרקים וציפורים, להפיץ אבקנים, להסב אל החמה ולזקוף את ראשו בהדר, להשפיל ראש, להיסגר ולהיפתח.

להיות בתרדמת זה לא כמו להיות צמח. הו לא. זה לא. לא חי, לא צומח. דומם. לגמרי דומם.

האישה לצד המיטה מקיצה ומתמתחת. הריסים הארוכים והעור העודף הנתלה מזרועותיה משווים לה מראה עטלפי. היא מניחה את ספרון התפילה על השידה ועיניה מתבוננות ללא רתיעה בגוף הרפוי השרוע באין אונים על המיטה. נרעדת לפתע, היא משפשפת את עיניה ופולטת מפיה יבבה נרעדת קצרה, ילדית, ואחריה יפחות קצובות, חלושות. היא נראית עייפה, מותשת אפילו, בשערה הסתור, עיניה העצומות, לחייה השקועות. ראשה צונח בייאוש על הכוננית. אני מנסה לקרוא לה, אבל קולי אינו נשמע.

אשת העטלף פוקחת זוג עיניים, לחות וריסניות, מביטה כה וכה על סביבותיה, כאילו מחפשת דבר מה שאבד לה, נאנחת מרה וגונחת. "איך נתתי לזה לקרות." היא ממלמלת. "איך נתתי לך לחמוק מבין אצבעותיי."

בתנועה מוכנית היא נעמדת על מקומה, טובלת פיסות צמר גפן בכוס מים בזו אחר זו ומעבירה על השפתיים היבשות כנייר צלופן. כפות ידיה אינן מפסיקות לרעוד. היא מתכופפת ומרימה חפץ קטן ולבן שנפל על הרצפה, בתנועות מהוססות של סלידה, כאילו נוגעת במקק. זה ניידון, מהסוג האיכותי ביותר. חרוט עליו סמל של תמנון. אשת העטלף מתירה את זרועות האוזנייה, מפרידה את המקרן הכפתורי, הזעיר, משחקת קצת במסך המגע ובטעות מפעילה את התוכנה האחרונה שפעלה.

כמו גל צונאמי אדיר ממדים, מוזיקה מתנפלת על החדר הדומם, ממלאת את החלל בצלילים סוחפים. אני מזהה שזו סונאטה של דביסי. התמנון נופל אל מתחת למיטה, פי האישה נפער בבעתה וידיה מגששות אחריו, אוחזות אותו בקצות האצבעות, כאילו הוא עלול לנשוך אותה בכל רגע. היא מחפשת לחצנים, אך אין כאלה. אח סיעודי שהכיתוב "מחלות נדירות" מהבהב על מדיו, נכנס לחדר ומנסה לעזור לה, אבל רק מחמיר את המצב. היא צועקת עליו, הוא צועק עליה בחזרה, אבל צעקותיהם נבלעות בהמולה המתוכננת היטב של דביסי. אני מתעלמת בכל כוחי מהמאבק שמתחולל תחתיי ומתמקדת בהתמוגגות על הצלילים שרודפים זה אחר זה במשחק תופסת צבעים, יוצרים מערבולות אימפרסיוניסטיות מסובכות, קשתות מטורפות של צבעים, מפלים מפכים וצלולים של אושר גולמי.

האח יוצא מהחדר בפרצוף זועף, בעוד האישה מטלטלת את הניידון בניסיון להחליש, לנתק, לכבות, בלי הצלחה. היא מטיחה את המכשיר הקטן והמשוכלל על מיטת הברזל הריקה שמאחוריה, מכסה אותו בשמיכה ובכרית, לבסוף נשכבת עליו. הסונאטה מפרכסת וגוועת. המכשיר נחנק וכבה, הקסם נגמר, והחדר שב להיות מדבר של צפצופים אקראיים ותקתוקים טורדניים. אל החדר נכנס איש גבוה, ולו מצח גבוה ומקומט, עיניים כחולות, אף צר ושפתיים משורטטות. חושך מציף אותי, הכול נמוג ונעלם.

אני צפה בים של אין. מרחב ביניים אוקייני ריק, לימבו, מורטוריום.

דבר־מה דק־מדק אט־לאט משתנה סביבי ומרצד, מתנועע. האוויר מתמלא ניצוצות של אור. גיצים מיקרוסקופיים נוצקים מתוך האפלה ומתפזרים בתוכה, כמו חלב צמחי הנמזג לכוס קפה, כמו נבטים הנובטים בהילוך מהיר. אולי שום דבר לא משתנה ורק עיניי הן אלה שמתרגלות אל החושך. אני מחליטה לחפש עוד אנשים. אולי מעל כל מיטת אשפוז נמצאת נפש נבוכה חסרת גוף, כמוני. אולי זו קומה של נשמות, רוחות, מבטים נלטשים באפלה.

כפות ידיי כבר לא ממש אינן. אומנם לא מוצקות, אבל יש בהן מין תחושה חשמלית רוטטת. שכובה על גחוני, כלטאה שזה עתה איבדה את זנבה ומנסה להתרגל למצבה המתחדש, אני מניעה את אצבעותיי האווריריות ומתבוננת בהן כשהן הולכות ומתמצקות, הולכות ומתגבשות לכדי משהו מוחשי, מורגש.

אני מקמרת את גבי ומפרידה את בטני מהרצפה, נשענת על הידיים ומתרוממת לעמידה, שולחת יד מהוססת לפנים ושולחת רגל מגששת קדימה. שני חריצי אור בוהק ניבטים אליי מהמקום שממנו התרוממתי, ומסמנים את נקודת התצפית על סצנת הגסיסה בבית החולים. אם זה המוות, אז כל הקלישאות כוזבות. אין אור גדול או מנהרה. שום חיים לא חולפים לנגד עיניי. ההיפך הוא הנכון. אני תקועה בהווה אחיד, אפל, מגרד ומעיק. לו רק היה לי פנס. הרגליים־לא־רגליים שלי נתקלות במוט — גליל ניצב, קר למגע ומעט מחוספס. נשיפה רפה נשמעת מאחוריי. אני מסתובבת ושואלת בחשש - "יש כאן מישהו?" אין תשובה, אף לא הד. אני לוטשת עיניים באפלה ומגלה שהמוט שמצאתי הוא למעשה עמוד של תחנת אוטובוס. בעצם זו לא תחנה, זה מבנה עצום בגודלו, ממודף כולו, מן הרצפה ועד התקרה הגבוהה. אני מנסה לספור את המדפים, אבל דומה שלחלל הספרייתי אין סוף. התחנה הייתה רק קליפה. אני מבינה שלגודל, כמו לזמן, אין פה הרבה משמעות. אני מנסה למשוך ספר, אך הם מחוברים בשלשלאות קרות וחלקלקות, לחפצים משונים, כדוריים ואטומים, העשויים מחומר קר ונוקשה, כמו אוסף אינסופי של כדורי זכוכית מושלגים. ספר, כדור, ספר, כדור. אני ממששת את הכריכות בניסיון לזהות שם של ספר או שם של סופר, אבל כל הכריכות חלקות.

אני מזנקת בבהלה, כולי מצומררת, מסתובבת, רק כדי לגלות שוב שאין מאחוריי אף אחד ושום דבר. רק משב רוח תועה, קר, חלק וממוקד, כאילו נשלח במיוחד אליי היישר מאלסקה. או אנטארקטיקה. או אורנוס.

הרוח מפזרת את הערפל ואור רך וחלק מאוד נוצק לתוכו. אני משתוקקת לדבר עם מישהו. לברר איפה אני. אם זו אכן ספרייה, אמור להיות פה דלפק השאלה. אני מחליטה שאם הוא לא בכניסה, כדאי לחפשו במרכז המבנה. אולי אמצא שם ספרנים או לפחות רמז למקום הימצאם.

אני פותחת ספר, ממששת, מחפשת בליטות ברייל, אבל הכול חלק, ריק, חסר פשר. אני מאמצת את עיניי ומתקדמת לאורך המדפים, פונה מהם אל מה שאני משערת שהוא ליבו של האולם רחב הידיים. כל המעברים פונים אליו, אבל אין זה דלפק השאלה כלל וכלל. הרוח שוככת. אני מקיפה את הרהיט המשונה, מעין פסל, פחות או יותר בגובהי. הוא עשוי ממתכת רכה, אולי פח או נחושת. במבט ראשון הוא דומה בצורתו לחרוט, כמו דגם של מגדלור. אני ממששת אותו ומגלה שתחתיתו היא עמוד רחב, עתיק למראה ומכוסה עיטורים גיאומטריים מורכבים, אולם ראשו חלק ונפוח כבלון זכוכית, כאותם מתקנים כדוריים קטנים, שמקיפים אותו בהמוניהם על גבי המדפים האינסופיים. גם אליו מחובר ספר, הוא גדול יחסית לאחרים. על הכריכה שלו חקוק משהו! אני ממששת שלושה רצפים של בליטות. אותיות אולי, אבל אין מספיק אור כדי לזהות אותן. אצבעותיי ממששות את העיטורים, שמתגלים עד מהרה כאותיות עבריות גדולות ומסוגננות.

"המכשפה מנחל חילזון." צירוף מילים חסר פשר: מכשפה. נחל. חילזון. הצירוף מצמרר את עורי, אך לא נשמע לי הגיוני. הייתי עורכת חיפוש, לו היה ניידון, אבל אני חסרת כל.

אצבעותיי נתקלות בחפץ חד וקשה בחלק התחתון של המתקן החלקלק. זה מתג קטן, אני לוחצת עליו. זמזום דק עולה מן המתקן ואור בוהק מאיר אותו מבפנים, מלאכותי, לבן ומסנוור. אני מסתירה את עיניי בכפות ידיי, עד שהצריבה חולפת. המתקן מתגלה כמיכל כדורי שקוף, מעין בועת זכוכית, מלא עד רבעו בסוכריות גומי צבעוניות. מכונת ממתקים אוטומטית, מהסוג המוצב בקניונים, מהסוג שמשלשלים לתוכו מטבע. נדמה לי שאסור לי לגעת בדברים כאלה. אינני זוכרת מי אסר ולמה, אבל כאן אני לבד, וממילא כמעט מתה.

אני מזהה חריץ למטבעות, אך בבגדי המורטוריום שלי אין ולו כיס אחד לרפואה. אני מנסה לדחוף את הזרת שלי פנימה, אבל ללא הועיל. אני מנסה להזיז את הידית מצד לצד, ולפתע היא חורקת מעט ומנוף קטן יורד ומשתלשל מלמעלה לעבר הגושים הדביקים המתוקים.

אני מפנה את המנוף אל אחד התאים. המנוף יורד וננעל על ממתק, נסוג בחזרה למקומו בכיפת המתקן, שומט את הממתק אל תעלה, והוא גולש בה היישר אל כף ידי המושטת. אני סוגרת עליו את האצבעות וממשיכה לבהות בתולעי גומי בצבעים זוהרים, חלק מהן אוחזות בזנב חברותיהן כמו בשרשרת, חלקן דבוקות בגושים קטנים ויש גם הרבה שפזורות בצורה אקראית. כולן מהסוג הגדוש חומרי טעם, חומצות זרחתיות וצבעי מאכל. הספר הגדול פתוח לרגליי, סוכרייה טבעתית קטנה אחוזה בין אצבעותיי. אני מועכת אותה מעט, לוחצת ומשחררת, מתלבטת אם לטעום. איסורים עולים בי. אסור לאכול ממתקים, אסור לגנוב. אולי האיסור האחד מבטל את השני? אני מלקקת את האצבע וליבי פועם בחוזקה. על המסך דמוי הדף הלבן הולך ומצטייר מאליו מעגל דקיק כסוף וחלוש, ובמרכזו צצות עשרות נקודות צבעוניות, זזות, מהבהבות ומרצדות, ומסביבן מלבנים לבנים וכתמים ירוקים. אנימציה מתקדמת על פני חפץ, שרק נראה כמו ספר פשוט ומיושן.

אני מלקקת את האצבע וקווי הציור מתחזקים. הסקרנות גואה בי ולרגע אחד שוברת את סכרי הפחד והדאגה. כשאני נושכת את השכבה החיצונית של הסוכרייה הגנובה, טעם מתוק־חמצמץ מתפשט בחלל פי. ככל שהעסיס מתפזר, מעקצץ, מתפשט וחודר פנימה, כך זזות הצורות ומתנועעות יותר ויותר מהר, עד שמתערפלות מרוב מהירות, כמו בקליידוסקופ. אני כאילו מריצה את ההתרחשות קדימה בהילוך מהיר. כשאני בולעת את הרוק שוב מופיע לפניי דף לבן וריק.

אני מכניסה את הממתק החכם לפי ונוגסת בו בחוזקה, מצטמררת כשהסוכר מתפורר והופך לאבקה דביקה ומתפוצצת. הגרגירים הדקיקים נתפסים ונצמדים אל החך כעטלפים אל קירות מערה, והציור שב ומתחזק. אני מגבירה את קצב הלעיסה, שולחת אצבע ומשרטטת על פני הדף את הצורות שהיו שם קודם, כאילו היה מסך מגע. מעגל, מלבנים קטנים, נקודות זזות, רוטטות. האצבע שלי מותירה אחריה שביל עדין של אור.

אני מרוקנת את המחשבות, מכווצת את העיניים, ממצמצת מול האור, מנסה להתבונן על הכול מחדש. השרטוט המואר שמולי נראה לפתע כמו מפה חיה. אני מבינה שאני צופה במתרחש מלמעלה, ממבט ציפור. אני מתקשה למקד את המבט, ולכן מאטה עוד קצת את קצב הלעיסה ומניחה לטעם הלימוני לעמוד על לשוני, להשתהות מעט. תחושת דז'ה וו חריפה מתנפצת ומביאה איתה הבנה ובעקבותיה זיהוי. זהו בית עלמין מוקף בועה שקופה. המלבנים הגדולים אינם אלא מצבות, עטורות אותיות ומספרים, שמות ותאריכים. הכתמים הם עצים, והנקודות — אנשים. קבוצת דמויות מתאספות כעדר ומתהלכות יחד בין הקברים, מצטופפות ומתלהקות סביב מלבן אחד קטן.

אני לועסת ובולעת.

אותיות נוצקות אל הספר. המלבן הוא מצבה קטנה. איש ארוך ועגמומי ניצב מולה, שברירי וחבוט כקנה, משקפי שמש לעיניו וכובע מצחייה עם כיתוב סיני מטיל צל אפור על עיניו ועל אפו. הוא שולח יד ארוכה ומלטף את האותיות השחורות החרוטות על פני המצבה, שפתיו הדקות ממלמלות את המילים הכתובות ומרעידות את סנטרו.

מצידו השמאלי, בעמידה שפופה ולאה, ניצבת אישה כהה וגדולה, אפשר לומר ענקית. אצבעותיה לופתות בחוזקה את אותו ספר תפילות מתכתי המעוטר מרגליות עכורות, וכובד משקלה עובר מרגל לרגל.

מבטי יורד וקרב אל המצבה. "עידן טימור לנצח בליבנו" נכתב עליה באותיות של קידוש לבנה. אותיות מתגבשות וכובשות את הדפים, מתקלדות ומתדפסות מעצמן, בעצמן, יש מאין, על גבי הדפים המתדפדפים אל מול עיניי. ארבע המילים הראשונות ענקיות.

עוד על הספר

המכשפה מנחל חילזון רוני כרם-פז

פרולוג

מבטי נושר לאט מן התקרה, כפתית שלג, אדיש ואוורירי, מרחף בחלל החדר ופוגע, ברכות רבה, במיטה הלבנה, כאלומת אור הנשפכת על גבי במה, ובתפקיד הראשי — עמרנה טימור, כך טוענות, בלהט שלהבות, האותיות הדיגיטליות המרצדות על גבי המסך השחור. 29.08.2058.

אני רואה הכול מלמעלה. זה חדר אשפוז סטרילי בגווני טורקיז ותכלת. על מיטה חכמה שרועה נערה רדומה. פנים חיוורות, סנטר רפוי, שפתיים יבשות פעורות קמעה, עיניים עצומות. סביבה מהבהבים חלושות אורות חירום, ומעליה — אני.

מי אני? לא יותר ממבט חסר עיניים נלטש באפלה.

השם, עמרנה טימור, ופני הנערה — מוכרים לי בצורה מוזרה, מכאיבה, דז'ה־וואית.

היא אני, אני מבינה, אני היא.

שאלות צפות ועולות בתוכי, חסרות כיוון, חסרות מענה, חסרות סימן שאלה. אני לא זוכרת ולא יודעת, איזה סיפור חיים נגמר כך בקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה.

אני מחפשת אחר דברים נוספים ניתנים לזיהוי, בתקווה לאתר דבר מה שישפוך אור על הפרשה העגומה שאליה נקלעתי, משהו שיסביר לי מה הוביל אל סצנת המוות הזו. אני כאן, ולא יכולה לעצום עיניים, לא יכולה שלא להתבונן בתיבה השחורה הניצבת לצד המיטה, תיבת כינור, אולי ויולה. כן, ולידה צרור פרחי עולש תכולים בבקבוק של מים מינרליים. שני הפריטים הללו מפיחים בי שמחה לא מוסברת, ועוד שאלות. איך אני מזהה ויודעת דברים על כלי נגינה ופרחי בר. חידה.

- תק - - תק - - תק -

לא ברור מה מקור התקתוקים. שני בלוני המתכת הגבוהים הניצבים בפינת החדר, שולחים צינוריות שקופות ומתנשפים בקצב אחיד ומלאכותי — האה — האה — האה. הנשיפות והתקתוקים אינם מסתנכרנים, ויוצרים דיסהרמוניה מערערת של צלילי ארעי. מכונת הנשמה מבוססת בינה מלאכותית פועלת. אני חוששת שהנערה המוטלת על המיטה תחתיי, כלומר אני, לא לגמרי מתה.

עדיין לא.

למטה — גוף מרוקן וגוסס. למעלה — רסיס תודעה רחפני, נקודת מבט התלויה מן התקרה כמנורה, שופכת אור ומתבוננת מטה במין תוגה גדולה ומתפלספת. שאננות מסוימת מתלווה לתחושת הבעתה שלי. מי אני? לא לגמרי אכפת, לא משנה.

אהיה אשר אהיה.

חריקה נשמעת, דלת נפתחת ואישה כהה וארוכת שיער משתרכת לכיוון המיטה. היא כבדה ואיטית בהתנהלותה, קורסת על הכיסא הריק הניצב למרגלות המיטה ונאנחת, בידיה ספרון מצופה מתכת ומשובץ אבנים צבעוניות. היא פותחת אותו ומתחילה למלמל ללא קול, בדבקות. היא נראית לי מוכרת, אם כי לא מספיק כדי לשלוף שֵם או לזהות הֵקְשֵר. היא עוצמת את עיניה ונראה שבמקום בתפילה, היא שוקעת בשינה.

- תק - - תק - - תק -

התקתוק הכפייתי ברקע מטריף את מנוחתי. השאלות הקדחתניות, כמו עיר מלאה רחובות בלי מוצא, מציפות אותי ומאיימות להטביע. אני מנסה לשער, לנחש, להמר. מה קרה לנערה, מה קרה לי. האם נחבלתי אנושות בתאונה, האם נפלתי קורבן לניסיון הריגה, האם אני גוועת ממחלה, אולי הורעלתי, הוכשתי, נעקצתי ואולי ניסיתי לשים קץ לחיי בעצמי?

ניחושים לא יעזרו. כל ההשערות סבירות ומופרכות באותה מידה. טאבולה ראסה אני, לוח חלק.

- תק - - תק - - תק -

על הקיר, מעל הדלת הסגורה, אני מאתרת את המפגע. שעון קיר אנלוגי מיושן ומאובק, מקושט בלבבות דהויים, תמונות מבריקות עם חיוכים מזויפים ומילות תודה חרוטות, שחוקות.

המחוגים מצביעים ברעד קל על השעה חמש חמישים וארבע. אני מחכה קצת עד שמחוג השניות משלים את סיבובו והדקה מתחלפת. חמש. חמש. חמש. כמה יפה. סימטריה היא סוג של הרמוניה.

- תק - - תק - - תק -

חוזר ואומר השעון. ברוסית הוא אומר לי. ככה זה. ככה זה. ככה. אין מה לעשות, אף אחד לא הבטיח לך פיקניק, ילדה.

מי שמכנה בתואר 'צמח' את מצבי הגופני הנוכחי, אינו יודע על מה הוא מדבר. צמח יכול לרטוט ברוח פרא, להעמיק שורשים. הוא יכול לינוק מזון ומים מן הקרקע ואור מן השמש, להנץ ניצנים, ללבלב ולפרוח, להזין חרקים וציפורים, להפיץ אבקנים, להסב אל החמה ולזקוף את ראשו בהדר, להשפיל ראש, להיסגר ולהיפתח.

להיות בתרדמת זה לא כמו להיות צמח. הו לא. זה לא. לא חי, לא צומח. דומם. לגמרי דומם.

האישה לצד המיטה מקיצה ומתמתחת. הריסים הארוכים והעור העודף הנתלה מזרועותיה משווים לה מראה עטלפי. היא מניחה את ספרון התפילה על השידה ועיניה מתבוננות ללא רתיעה בגוף הרפוי השרוע באין אונים על המיטה. נרעדת לפתע, היא משפשפת את עיניה ופולטת מפיה יבבה נרעדת קצרה, ילדית, ואחריה יפחות קצובות, חלושות. היא נראית עייפה, מותשת אפילו, בשערה הסתור, עיניה העצומות, לחייה השקועות. ראשה צונח בייאוש על הכוננית. אני מנסה לקרוא לה, אבל קולי אינו נשמע.

אשת העטלף פוקחת זוג עיניים, לחות וריסניות, מביטה כה וכה על סביבותיה, כאילו מחפשת דבר מה שאבד לה, נאנחת מרה וגונחת. "איך נתתי לזה לקרות." היא ממלמלת. "איך נתתי לך לחמוק מבין אצבעותיי."

בתנועה מוכנית היא נעמדת על מקומה, טובלת פיסות צמר גפן בכוס מים בזו אחר זו ומעבירה על השפתיים היבשות כנייר צלופן. כפות ידיה אינן מפסיקות לרעוד. היא מתכופפת ומרימה חפץ קטן ולבן שנפל על הרצפה, בתנועות מהוססות של סלידה, כאילו נוגעת במקק. זה ניידון, מהסוג האיכותי ביותר. חרוט עליו סמל של תמנון. אשת העטלף מתירה את זרועות האוזנייה, מפרידה את המקרן הכפתורי, הזעיר, משחקת קצת במסך המגע ובטעות מפעילה את התוכנה האחרונה שפעלה.

כמו גל צונאמי אדיר ממדים, מוזיקה מתנפלת על החדר הדומם, ממלאת את החלל בצלילים סוחפים. אני מזהה שזו סונאטה של דביסי. התמנון נופל אל מתחת למיטה, פי האישה נפער בבעתה וידיה מגששות אחריו, אוחזות אותו בקצות האצבעות, כאילו הוא עלול לנשוך אותה בכל רגע. היא מחפשת לחצנים, אך אין כאלה. אח סיעודי שהכיתוב "מחלות נדירות" מהבהב על מדיו, נכנס לחדר ומנסה לעזור לה, אבל רק מחמיר את המצב. היא צועקת עליו, הוא צועק עליה בחזרה, אבל צעקותיהם נבלעות בהמולה המתוכננת היטב של דביסי. אני מתעלמת בכל כוחי מהמאבק שמתחולל תחתיי ומתמקדת בהתמוגגות על הצלילים שרודפים זה אחר זה במשחק תופסת צבעים, יוצרים מערבולות אימפרסיוניסטיות מסובכות, קשתות מטורפות של צבעים, מפלים מפכים וצלולים של אושר גולמי.

האח יוצא מהחדר בפרצוף זועף, בעוד האישה מטלטלת את הניידון בניסיון להחליש, לנתק, לכבות, בלי הצלחה. היא מטיחה את המכשיר הקטן והמשוכלל על מיטת הברזל הריקה שמאחוריה, מכסה אותו בשמיכה ובכרית, לבסוף נשכבת עליו. הסונאטה מפרכסת וגוועת. המכשיר נחנק וכבה, הקסם נגמר, והחדר שב להיות מדבר של צפצופים אקראיים ותקתוקים טורדניים. אל החדר נכנס איש גבוה, ולו מצח גבוה ומקומט, עיניים כחולות, אף צר ושפתיים משורטטות. חושך מציף אותי, הכול נמוג ונעלם.

אני צפה בים של אין. מרחב ביניים אוקייני ריק, לימבו, מורטוריום.

דבר־מה דק־מדק אט־לאט משתנה סביבי ומרצד, מתנועע. האוויר מתמלא ניצוצות של אור. גיצים מיקרוסקופיים נוצקים מתוך האפלה ומתפזרים בתוכה, כמו חלב צמחי הנמזג לכוס קפה, כמו נבטים הנובטים בהילוך מהיר. אולי שום דבר לא משתנה ורק עיניי הן אלה שמתרגלות אל החושך. אני מחליטה לחפש עוד אנשים. אולי מעל כל מיטת אשפוז נמצאת נפש נבוכה חסרת גוף, כמוני. אולי זו קומה של נשמות, רוחות, מבטים נלטשים באפלה.

כפות ידיי כבר לא ממש אינן. אומנם לא מוצקות, אבל יש בהן מין תחושה חשמלית רוטטת. שכובה על גחוני, כלטאה שזה עתה איבדה את זנבה ומנסה להתרגל למצבה המתחדש, אני מניעה את אצבעותיי האווריריות ומתבוננת בהן כשהן הולכות ומתמצקות, הולכות ומתגבשות לכדי משהו מוחשי, מורגש.

אני מקמרת את גבי ומפרידה את בטני מהרצפה, נשענת על הידיים ומתרוממת לעמידה, שולחת יד מהוססת לפנים ושולחת רגל מגששת קדימה. שני חריצי אור בוהק ניבטים אליי מהמקום שממנו התרוממתי, ומסמנים את נקודת התצפית על סצנת הגסיסה בבית החולים. אם זה המוות, אז כל הקלישאות כוזבות. אין אור גדול או מנהרה. שום חיים לא חולפים לנגד עיניי. ההיפך הוא הנכון. אני תקועה בהווה אחיד, אפל, מגרד ומעיק. לו רק היה לי פנס. הרגליים־לא־רגליים שלי נתקלות במוט — גליל ניצב, קר למגע ומעט מחוספס. נשיפה רפה נשמעת מאחוריי. אני מסתובבת ושואלת בחשש - "יש כאן מישהו?" אין תשובה, אף לא הד. אני לוטשת עיניים באפלה ומגלה שהמוט שמצאתי הוא למעשה עמוד של תחנת אוטובוס. בעצם זו לא תחנה, זה מבנה עצום בגודלו, ממודף כולו, מן הרצפה ועד התקרה הגבוהה. אני מנסה לספור את המדפים, אבל דומה שלחלל הספרייתי אין סוף. התחנה הייתה רק קליפה. אני מבינה שלגודל, כמו לזמן, אין פה הרבה משמעות. אני מנסה למשוך ספר, אך הם מחוברים בשלשלאות קרות וחלקלקות, לחפצים משונים, כדוריים ואטומים, העשויים מחומר קר ונוקשה, כמו אוסף אינסופי של כדורי זכוכית מושלגים. ספר, כדור, ספר, כדור. אני ממששת את הכריכות בניסיון לזהות שם של ספר או שם של סופר, אבל כל הכריכות חלקות.

אני מזנקת בבהלה, כולי מצומררת, מסתובבת, רק כדי לגלות שוב שאין מאחוריי אף אחד ושום דבר. רק משב רוח תועה, קר, חלק וממוקד, כאילו נשלח במיוחד אליי היישר מאלסקה. או אנטארקטיקה. או אורנוס.

הרוח מפזרת את הערפל ואור רך וחלק מאוד נוצק לתוכו. אני משתוקקת לדבר עם מישהו. לברר איפה אני. אם זו אכן ספרייה, אמור להיות פה דלפק השאלה. אני מחליטה שאם הוא לא בכניסה, כדאי לחפשו במרכז המבנה. אולי אמצא שם ספרנים או לפחות רמז למקום הימצאם.

אני פותחת ספר, ממששת, מחפשת בליטות ברייל, אבל הכול חלק, ריק, חסר פשר. אני מאמצת את עיניי ומתקדמת לאורך המדפים, פונה מהם אל מה שאני משערת שהוא ליבו של האולם רחב הידיים. כל המעברים פונים אליו, אבל אין זה דלפק השאלה כלל וכלל. הרוח שוככת. אני מקיפה את הרהיט המשונה, מעין פסל, פחות או יותר בגובהי. הוא עשוי ממתכת רכה, אולי פח או נחושת. במבט ראשון הוא דומה בצורתו לחרוט, כמו דגם של מגדלור. אני ממששת אותו ומגלה שתחתיתו היא עמוד רחב, עתיק למראה ומכוסה עיטורים גיאומטריים מורכבים, אולם ראשו חלק ונפוח כבלון זכוכית, כאותם מתקנים כדוריים קטנים, שמקיפים אותו בהמוניהם על גבי המדפים האינסופיים. גם אליו מחובר ספר, הוא גדול יחסית לאחרים. על הכריכה שלו חקוק משהו! אני ממששת שלושה רצפים של בליטות. אותיות אולי, אבל אין מספיק אור כדי לזהות אותן. אצבעותיי ממששות את העיטורים, שמתגלים עד מהרה כאותיות עבריות גדולות ומסוגננות.

"המכשפה מנחל חילזון." צירוף מילים חסר פשר: מכשפה. נחל. חילזון. הצירוף מצמרר את עורי, אך לא נשמע לי הגיוני. הייתי עורכת חיפוש, לו היה ניידון, אבל אני חסרת כל.

אצבעותיי נתקלות בחפץ חד וקשה בחלק התחתון של המתקן החלקלק. זה מתג קטן, אני לוחצת עליו. זמזום דק עולה מן המתקן ואור בוהק מאיר אותו מבפנים, מלאכותי, לבן ומסנוור. אני מסתירה את עיניי בכפות ידיי, עד שהצריבה חולפת. המתקן מתגלה כמיכל כדורי שקוף, מעין בועת זכוכית, מלא עד רבעו בסוכריות גומי צבעוניות. מכונת ממתקים אוטומטית, מהסוג המוצב בקניונים, מהסוג שמשלשלים לתוכו מטבע. נדמה לי שאסור לי לגעת בדברים כאלה. אינני זוכרת מי אסר ולמה, אבל כאן אני לבד, וממילא כמעט מתה.

אני מזהה חריץ למטבעות, אך בבגדי המורטוריום שלי אין ולו כיס אחד לרפואה. אני מנסה לדחוף את הזרת שלי פנימה, אבל ללא הועיל. אני מנסה להזיז את הידית מצד לצד, ולפתע היא חורקת מעט ומנוף קטן יורד ומשתלשל מלמעלה לעבר הגושים הדביקים המתוקים.

אני מפנה את המנוף אל אחד התאים. המנוף יורד וננעל על ממתק, נסוג בחזרה למקומו בכיפת המתקן, שומט את הממתק אל תעלה, והוא גולש בה היישר אל כף ידי המושטת. אני סוגרת עליו את האצבעות וממשיכה לבהות בתולעי גומי בצבעים זוהרים, חלק מהן אוחזות בזנב חברותיהן כמו בשרשרת, חלקן דבוקות בגושים קטנים ויש גם הרבה שפזורות בצורה אקראית. כולן מהסוג הגדוש חומרי טעם, חומצות זרחתיות וצבעי מאכל. הספר הגדול פתוח לרגליי, סוכרייה טבעתית קטנה אחוזה בין אצבעותיי. אני מועכת אותה מעט, לוחצת ומשחררת, מתלבטת אם לטעום. איסורים עולים בי. אסור לאכול ממתקים, אסור לגנוב. אולי האיסור האחד מבטל את השני? אני מלקקת את האצבע וליבי פועם בחוזקה. על המסך דמוי הדף הלבן הולך ומצטייר מאליו מעגל דקיק כסוף וחלוש, ובמרכזו צצות עשרות נקודות צבעוניות, זזות, מהבהבות ומרצדות, ומסביבן מלבנים לבנים וכתמים ירוקים. אנימציה מתקדמת על פני חפץ, שרק נראה כמו ספר פשוט ומיושן.

אני מלקקת את האצבע וקווי הציור מתחזקים. הסקרנות גואה בי ולרגע אחד שוברת את סכרי הפחד והדאגה. כשאני נושכת את השכבה החיצונית של הסוכרייה הגנובה, טעם מתוק־חמצמץ מתפשט בחלל פי. ככל שהעסיס מתפזר, מעקצץ, מתפשט וחודר פנימה, כך זזות הצורות ומתנועעות יותר ויותר מהר, עד שמתערפלות מרוב מהירות, כמו בקליידוסקופ. אני כאילו מריצה את ההתרחשות קדימה בהילוך מהיר. כשאני בולעת את הרוק שוב מופיע לפניי דף לבן וריק.

אני מכניסה את הממתק החכם לפי ונוגסת בו בחוזקה, מצטמררת כשהסוכר מתפורר והופך לאבקה דביקה ומתפוצצת. הגרגירים הדקיקים נתפסים ונצמדים אל החך כעטלפים אל קירות מערה, והציור שב ומתחזק. אני מגבירה את קצב הלעיסה, שולחת אצבע ומשרטטת על פני הדף את הצורות שהיו שם קודם, כאילו היה מסך מגע. מעגל, מלבנים קטנים, נקודות זזות, רוטטות. האצבע שלי מותירה אחריה שביל עדין של אור.

אני מרוקנת את המחשבות, מכווצת את העיניים, ממצמצת מול האור, מנסה להתבונן על הכול מחדש. השרטוט המואר שמולי נראה לפתע כמו מפה חיה. אני מבינה שאני צופה במתרחש מלמעלה, ממבט ציפור. אני מתקשה למקד את המבט, ולכן מאטה עוד קצת את קצב הלעיסה ומניחה לטעם הלימוני לעמוד על לשוני, להשתהות מעט. תחושת דז'ה וו חריפה מתנפצת ומביאה איתה הבנה ובעקבותיה זיהוי. זהו בית עלמין מוקף בועה שקופה. המלבנים הגדולים אינם אלא מצבות, עטורות אותיות ומספרים, שמות ותאריכים. הכתמים הם עצים, והנקודות — אנשים. קבוצת דמויות מתאספות כעדר ומתהלכות יחד בין הקברים, מצטופפות ומתלהקות סביב מלבן אחד קטן.

אני לועסת ובולעת.

אותיות נוצקות אל הספר. המלבן הוא מצבה קטנה. איש ארוך ועגמומי ניצב מולה, שברירי וחבוט כקנה, משקפי שמש לעיניו וכובע מצחייה עם כיתוב סיני מטיל צל אפור על עיניו ועל אפו. הוא שולח יד ארוכה ומלטף את האותיות השחורות החרוטות על פני המצבה, שפתיו הדקות ממלמלות את המילים הכתובות ומרעידות את סנטרו.

מצידו השמאלי, בעמידה שפופה ולאה, ניצבת אישה כהה וגדולה, אפשר לומר ענקית. אצבעותיה לופתות בחוזקה את אותו ספר תפילות מתכתי המעוטר מרגליות עכורות, וכובד משקלה עובר מרגל לרגל.

מבטי יורד וקרב אל המצבה. "עידן טימור לנצח בליבנו" נכתב עליה באותיות של קידוש לבנה. אותיות מתגבשות וכובשות את הדפים, מתקלדות ומתדפסות מעצמן, בעצמן, יש מאין, על גבי הדפים המתדפדפים אל מול עיניי. ארבע המילים הראשונות ענקיות.