נמר מעופף

פרק ראשון:

סליפינג ביוטי

אני עומדת בפני הכרעה חשובה. שוגר דדי או סליפינג ביוטי? ורוד בהיר או ורוד יותר בהיר. לשוגר דדי יש שם יותר מעורר אבל סליפינג ביוטי הוא צבע יותר יפה. אני הולכת על היפה. "סליפינג ביוטי," אני מודיעה לאנה המניקוריסטית. היא מביטה בי באכזבה ושולפת בקבוקון ורוד ממדף עמוס בקבוקונים. "למה את אף פעם לא שמה אדום?" היא שואלת אותי בחצי נזיפה. "אישה עם לק אדום זה סקסי."

הראש שלי במקום אחר. אני בוהה בה.

"סו הוט איט ברנס," היא מצטטת במבטא רוסי כבד מתוך המודעה של הלק החדש. "תעזי פעם," היא מרימה אלי מבט ממזרי. "מותר לך!"

אני לא יודעת אם מותר לי אבל אני מעיזה. ואנה לא צריכה לדעת הכול.

יש לי לק טרי על הציפורניים והטלפון הסלולרי שלי מצלצל מקרקעית התיק. אני לא יכולה לענות. כדי לשלוף אותו אני צריכה להחזיק את התיק פעור ביד אחת ורק אז להכניס את היד השנייה פנימה. אני בטוח אהרוס את הלק והיום זה לא יכול לקרות. התיק שלי רוטט ומלא אור וזה מטריף אותי שאני לא יכולה לענות.

"מה להעז? אני נשואה," אני אומרת לאנה, מנסה להתעלם מהטלפון. אבל בעיניים שהיא מרימה אלי אני רואה את הכובע בוער על ראשי.

"לבעל לא מגיע לפעמים משהו?" היא שואלת בטון תמים מדי. "אולי לכבוד חג, מתנה בשביל בעל, אישה יותר סקסי?" עכשיו היא לא מרימה אלי את מבטה.

"מגיע, בטח שמגיע," אני עונה ושולחת מבט לעבר התיק שלי שהשתתק אבל ברגע שאני מביטה בו, צלילים ותנועות רטט מבורכות שבים ועולים ממנו.

"אולי בפעם הבאה," אני מפזרת הבטחת סרק, שמחה שלא מוותרים עלי כל כך מהר. הפעם אני עומדת להכניס את היד היותר יבשה לתיק כדי להוציא ממנו את הטלפון בזהירות. אבל אנה קולטת את התנועה ומתרה בי בחומרה, "לא להכניס יד! לק נהרסת!"

אני מתעלמת מהאזהרה שלה ומנסה לדוג את המכשיר אבל הוא שוב מפסיק לצלצל. אני מוציאה את היד מן התיק וסוקרת את הציפורניים שלי.

זה קרה.

"סליחה," אני אומרת לה נכלמת ומושיטה את היד כדי שתשפץ את ההרס.

שתי הנשים היושבות על הספסל בחזית החדרון שלה מביטות בי בקוצר רוח. אחת מהן מתנשפת במחאה. "אני מחכה לטלפון מהבן שלי מהצבא," אני משגרת לעברן תירוץ. "הוא צריך להודיע לי אם הוא מגיע הביתה לחג. הוא בקורס קצינים." אני מקווה שתרומתו למולדת תגרום להן לקבל בהבנה את העיכוב המעצבן. הטלפון שלי שב ומצלצל.

"קצין יחכה," אנה פוסקת, "אימהות פה בישראל, כל כך עושות ילדים מפונקים."

"הוא לא יכול לחכות," אני אומרת. אני חייבת לענות לו. פשוט חייבת. "נותנים להם לצלצל רק בזמן מסוים והוא צריך להגיד לי אם הוא בא לחג או לא."

ההסבר על שעות הת''ש המוגבלות של הצוערים לא גורם לה להתרכך. יש אצלה לחץ של חג ומועד ואני מחבלת לה בפס הייצור. היא מנסה לתקן את הנזק על ידי מריחת מעט אצטון על הלק הטרי, אבל הפטנט הקדמון לא עובד. זה לא נראה טוב ועם כל הלחץ שלי מהטלפון אני לא שוכחת שהיום מכל הימים, זה חייב להיראות מושלם.

"אני חושבת שצריך להוריד את הכול ולשים מחדש," אני אומרת לה בחשש ולפני שהיא טורפת אותי אני מחניפה לטוב טעמה, "ואת צודקת! אני רוצה את האדום הזה, הוא מקסים! למה שאני לא אהיה סקסית?" אני מצטחקת לעבר הממתינות כשותפות לדבר עברה, מנסה לרכוש את אהדתן. מבע פניהן נותר קפוא.

"לא להזיז ידיים," היא פוקדת עלי במבט מאיים ומסירה את הלק בזריזות. "את צריכה להיות יותר החלטית, זה לא טוב להסס כל חיים!" היא נוזפת בי ופוצחת במריחה מיומנת של הסו הוט איט ברנס. הצמד על הספה קולט במי מדובר ומתגבר את קוצר הרוח שהוא מדיף לעברי. האחת מביטה בשעונה כל כמה דקות ופולטת אנחה עצבנית והשנייה נוקשת בעקביה על הרצפה. הן עדיין לא אומרות דבר אבל השקט שלהן מרשרש. אני רואה את אנה מסמנת לשתיים בניד ראש שתכף היא משנעת אותי החוצה.

כמו תמיד, כשלא נעים לי, אני ממלאת את האוויר במלל. בידי הפנויה אני לוקחת בקבוקון לבן מהמדף, הופכת אותו כלפי מטה וקוראת בקול רם: "אול יו ניד איז דוב! סמבה אול נייט, אני מתה על השמות האלה... אני בטוחה שבחברה הזאת יש שם מישהו שזה התפקיד שלו, להמציא שמות. אי פינק אוף יו..." אני מפריחה פניני קופירייטינג לאוויר.

הטלפון שב ומצלצל. הנוכחות באימפריה של אנה מסתכלות על התיק שלי, חרדות מהיד שעלולה להישלח פנימה ולעכב אותן. אנה לא לוקחת סיכון ושולחת זרוע שמנמנה לעברו.

"אפשר?" היא שואלת כשידה כבר חצי בתוך התיק.

אני מתפללת בלבי שהיא לא תיפול על המטלפן הלא נכון. "בטח," אני מזייפת טון של בת הרב.

היא שולפת בזריזות את המכשיר, מקרבת אותו לאוזנה ואומרת, "הלו, לא, זה לא אמא, רק רגע בבקשה." על פניה עולה הבעת בהלה, "לא מבינה מה צועק כל כך חזק," היא אומרת ומגישה לי את הטלפון במהירות. באוויר, בדרך ממנה אלי, אני שומעת בליל של קולות רמים עולה מן המכשיר. אני מקרבת את הטלפון לאוזני למרות שאין בכך כל צורך.

"הלו?"

אני מזהה מיד את קולו של אור, בני הצעיר. "אמא!" הדחיפות בקולו מלחיצה אותי. "אמא!"

"כן, אור'לה," אני מנסה להישמע עניינית, "זאת אני. מה קרה?"

הוא חוזר שוב ושוב על אותם משפטים ואני לא קולטת מה הוא אומר. אני מבינה את המילים, הן בעברית, שפת האם שלי, אבל התחביר שלהן שגוי. אין בהן שום היגיון. "אור!" אני אומרת לו. "אור! תירגע רגע!" אני מודעת לזה שאני נשמעת יותר קשוחה ממה שאני מתכוונת אבל אני חייבת להבין מה הוא אומר. אני מסמנת לאנה שמבארת לצמד על הספה שקרה משהו, שתהיה בשקט. אני צריכה להיות מרוכזת.

"אמא!" הוא צועק, "בואי הביתה! תגיעי לפה מהר! אמא, בואי!"

אני חוטפת את התיק שלי מאנה ומזנקת לעבר היציאה. "אני חייבת להגיע הביתה. אני אשלם לך בשבוע הבא," אני צועקת לה תוך כדי שעטה החוצה. אני חולפת על פני הצמד המבועת בכניסה ובזווית העין קולטת את אנה מנסה להשיג אותי. היא אוחזת בידיה בקבוקוני סליפינג ביוטי וסו הוט איט ברנס וקוראת אחרי, "מיקי! ידיים שלך!"

אני רצה אל המכונית שלי ומתניעה. רגלי רועדות, הפה שלי יבש וידי לא מצליחות לאחוז בהגה. הן מרחפות. אני ממקדת בהן את מבטי כדי לטעון אותן בכוח. אני מהדקת אותן אל ההגה. אצבעות ידי האחת מהבהבות אלי באדום בוער ואצבעות ידי השנייה נמוגות בוורוד חיוור.