טלטלה

פרק ראשון
במאי 2018 הוארתי

הגענו לקורדובה בערב. המלון שלנו שכן ברובע העתיק של העיר. היינו שני זוגות. אנחנו וזוג חברים מניו יורק, שהצטרפו אלינו לטיול בדרום ספרד. הג'יפ השכור שלנו היה לבן ורחב, והסמטאות צרות ומפותלות. המראות בצידי הג'יפ כמעט שפשפו את קירות הבתים. אני הייתי זה שהזמין מראש את המלון. החבר נהג, ואני ניווטתי. כבר כשהייתי בקורס טיס, ב-1974, עלו על כך שניווט זה לא בשבילי. השיא היה כשטסתי עם מפקד הבסיס דאז, יעקב טרנר. עשינו כמה סיבובים באוויר עם הפייפר המקרטע, ואז ביקש ממני טרנר להצביע על באר שבע. הצבעתי עליה, אבל באר שבע הייתה במקום הלא נכון. הזיזו אותה ב-180 מעלות. מובן שהודחתי. דחיתי הצעה לעבור למסלול ניווט. אילו הייתי נווט בחיל האוויר, היינו עלולים להפציץ את סכר אסואן במקום את הכור בעיראק.

בקורדובה, עירו של הרמב"ם, מצאנו את המלון בקושי. ליד הכניסה לא הייתה שום חניה. ירדנו מהג'יפ והורדנו את המזוודות. קיבלתי תדרוך קצר על הדרך לחניון מפקידת הקבלה. לקחת שמאלה בכל מזלג, לא לשכוח לפנות ברחוב זה וזה, אחרת נסתבך, שתי דלתות ירוקות. יצאנו, שני גברים, לתוך הלילה. הנשים נשארו במלון. סמטאות צרות ומפותלות, שלטי רחובות דהויים, מואפלים, שמות ארוכים של רחובות, מפה מינימלית, מצוירת ביד, וטלפון שהסוללה שלו כמעט ריקה. מובן שהלכנו לאיבוד. טעינו בכל פנייה אפשרית. לא זכרתי מתי הרגשתי חסר אונים כל כך. ממש ייאוש קיומי. עצרנו באמצע סמטה. הטלפון נדם. שום דלתות ירוקות. שום כלום. הרגשתי שאני מתמוטט. במקום זה יצאתי מהג'יפ. בחנתי את העוברים והשבים. אחד מהם נראה לי אמין. ניגשתי אליו והסברתי לו את המצב. הוא הסכים להצטרף, ויחד נסענו עד שהגענו לחניון.

באותו לילה ישנתי שינה טרופה. כשקמתי, התחלתי לכתוב. עברו שנים מאז כתבתי כך, בבוקר שאחרי לילה לא שקט. "לחשוב בועות", כתבתי בראש הדף. היו בו התנסחויות שלא הבנתי את פשרן באותו הבוקר. כתבתי על תפקיד הגזים בגוף האדם, בתנועה, בחיים. כתבתי על כוח החיים בכל תא, בכל בקטריה, בכל יבחוש. משמעותו של הקטע הזה התבררה לי רק אחרי שנה. נדרשו שנתיים נוספות, כדי שאבין את הקשר בין תחושת האין־אונים והייאוש הקיומי מחד גיסא, ובין הנביעה של רעיונות פורצי דרך, כמה שעות אחר כך, מאידך גיסא.

אהבתי מאוד את הקטע ההוא. באופן טבעי שיתפתי חברים קרובים, עמיתים ומשתלמים שלי בעבר ובהווה, כולם אנשים שאני מעריך ומכבד. רבים מהם לא הגיבו. כל מי שהגיב, הגיב לאסתטיקה של הקטע, כאילו כתבתי שיר, ולא מניפסט מדעי. אף אחד לא התייחס לתוכן. אף אחד לא הציע לשבת ולדבר על המסר המדעי.

מלמדים אותנו, אנשי המדע, להיות אובייקטיביים. להפריד בין רגש לשכל. לגשת לכל בעיה בשיקול דעת. להישען על כל מה שמוכר מתוך הספרות המדעית הרלוונטית. הדרישה הכי חשובה היא להתקדם עקב בצד אגודל, מתוך אינטראקציה עם הקהילה המדעית המקומית והעולמית, וקבלת משוב מעמיתים.

זה מצחיק, אבל הכול עבד אצלי בדיוק להפך. פריצות הדרך הגרנדיוזיות נבעו ממצב נפשי־רגשי מעורער. מתחושת חולשה. מחיבור ישיר בין הלא מודע למודע. מייאוש מעורב בתקווה גדולה. אינני מכיר את כל הספרות המדעית הרלוונטית. אני מכיר רק חלק קטן ממנה. לא תכננתי מראש את כל מה שכתוב בהמשך. לא במודע, בכל אופן. הכול הגיע בהפתעה מוחלטת. התת־מודע שלי לא נח לרגע. ככל שהתהדק הקשר בין המודע למה שנחבא תחתיו, הלך והתאיין הקשר שלי עם הקהילה המדעית.

כתבתי על מכניקה של תנועה וחיים. התהליך היצירתי שקדם לספר ניתן לתיאור כשרשרת די מדכאת של חוסר תנועה, וחיים שאינם חיים: אי־הבנה, משהו לא מסתדר, תסכול, שוב תסכול, ניסוח שאלה. אחר כך מתברר שכך נוצרות שאלות המחקר. ואז שוקעת השאלה. ושוב תסכול. ושוב בדידות, ועצירה. ואז אני עושה הכול, מלבד לעסוק בשאלה עצמה. תסכול, תסכול, ייאוש, חוסר כוח, תשישות. האם מחשבה מתאפשרת בעיקר כשהאדם תשוש? ואז טלטלה. כן, הייתה הארה. התגבשה תיאוריה מדהימה. מי ידע שהשאלה ההיא הייתה כל כך רלוונטית? ואז חמש דקות של נחת עצומה. ושוב לבד. לבד. לבד. התעלמות שהולכת ונערמת מכל הצדדים. תסכול.

התהליך אינו מומלץ למי שרגיל לסיפוקים מהירים.

***

אני קרוב מתמיד לנקודת מפנה בחיי.

שמי איתן קימל. נולדתי לשרה ולאריה קימל בשנת 1951. אני פרופסור אמריטוס בטכניון בחיפה, גר ברמת השרון, בזוגיות מעל 20 שנה. גרוש פעמיים. אב לשתי בנות, סב לנכדים. לזוגתי שלושה ילדים, ונכדים שקוראים לי סבא. משפחה גדולה ומורחבת. יש לי שתי אחיות מבוגרות ממני. אני סובל מפרקינסון, ומאובחן מאז ספטמבר 2009. תמיד הייתי מדען טוב ומורה טוב. לא בלטתי במיוחד. לא הייתי מפונק בפרסים, לא נהניתי מתקציבי מחקר ענקיים. אף פעם לא הובלתי קבוצת מחקר גדולה ומתוקתקת. מפעם לפעם הוזמנתי להרצות בכנס בין־לאומי כלשהו.

בדיעבד מתברר שלאורך חיי האקדמיים הלך והצטבר בראשי אוסף גדול של תמיהות. כל הסבר מדעי לא מספק, כל גמגום שלי או של מרצה אחר, נצרתי בתוכי. כל משפט לא קוהרנטי. כל תיאוריה קלוקלת במאמר או בספר. כל ניסוי פגום או הסבר מפוקפק. כל תופעה שבה נתקלתי, ושלא זכתה להסבר שהניח את דעתי, לא עוכלה, אלא נפלטה ונרשמה ברשימה שחורה. אינסטינקטיבית. כמו יין רע שמסרב לרדת בגרון. במבט לאחור, הפכתי למין שרלוק הולמס של עולם המדע. במשך 50 שנה תיעדתי כל קרטוע מדעי שנתקלתי בו. השד יודע כמה פעמים ניסיתי להבין, ללא הצלחה, איך עובדים לייזר או אם־אר־איי (MRI). תופעת הקוויטציה (Cavitation) הייתה סוד גדול בעיניי, למרות התמחותי בבועות גז בנוזל. לא הסתרתי מתלמידיי את חוסר הידע שלנו, המומחים, בנושא. הרצאת מבוא שלי בנושא הקוויטציה הייתה נשמעת ככה:

אנו עוסקים בבועות קטנות שנוצרות במים מגרעיני קוויטציה. מהם גרעיני קוויטציה? אף אחד לא יודע. הקוטר של הבועות נע בין מיקרומטרים ספורים למילימטרים אחדים. אלה לא בועות רתיחה, אלא בועות המכילות גזים מומסים. הבועות הללו שוחקות מדחפים של ספינות. איך? לא ברור. גם בדם יש גזים מומסים. למה לא נוצרות, אם כן, בועות בתוך הדם בלב או ליד שסתומי הלב? לא ברור. הרי גם השסתומים בלב, כמו המדחפים בספינה, יונקים וסונקים. הסיבה לכך אינה ידועה. טוב, הרי דם זה לא מים.

אין כמו בדיחה טובה לכסות על חוסר ידע.

בועות גז הפכו אט־אט למרכז של עולמי המדעי. עקבות של בועות מלוות כל שינוי לחץ בגוף. כשצוללן עולה אל פני המים במהירות רבה מדי, נצפות בועות מיקרוסקופיות ברקמות הגוף העדינות, למשל ברֵיאות. התהליך נקרא דקומפרסיה. הוא מלוּוה בכאבי מפרקים, בטשטוש ובפגיעות נוירולוגיות. גם פיצוץ חזק גורם לתופעות פתולוגיות בגוף החי. כמיליון חיילים אמריקאים סובלים מפגיעה מוחית, שגורמת דיכאונות, כאבי ראש, קשיי ריכוז, קשיי שמיעה, חוסר שקט והפרעות בשינה. את כל התסמינים האלה ניתן לייחס לרעש חזק או לפיצוצים, שאליהם נחשפו החיילים במהלך שירותם בעיראק ובאפגניסטן. מהות הרעש היא שינוי לחצים. בעקבות קוויטציה נצפו בועות גם בנתיחות מוח של שחקני פוטבול מקצוענים, שמתו מוות לא מוסבר בטרם עת.

אבל לא רק נזקים נגרמים משינויי לחץ. אפשר גם לטפל בעזרתם. הפוטנציאל של כלי טיפולי, העושה שימוש מבוקר בשינויי לחץ, הוא אדיר. טיפולים בתא לחץ הפכו לפופולריים מאוד בזמן האחרון. הביקוש לתא הלחץ במרכז הרפואי אסף הרופא עולה על כל המצופה. אנשים עם בעיות במערכת העצבים יוצאים מסדרת טיפולים כמו חדשים, לפחות לזמן־מה. גם לאולטרסאונד, ככלי טיפולי, הייתה עדנה. אולטרסאונד הוא אמצעי לייצר ולמקד גל מכני של לחצים עולים ויורדים. הדמיה בעזרת אולטרסאונד היא בדיקה נפוצה ומוכרת לצורך מעקב אחרי בריאות העובר במהלך היריון. האבחון מתבצע באמצעות ניתוח ההדים החוזרים. הפעלת אולטרסאונד במכל המכיל מי ברז תגרום לבועיות (שנמצאות במים מלכתחילה) להתנפח ולהתכווץ. ואכן, קוויטציה נחשבת כגורם מספר אחת לכך שאפשר לנקות משטחים באמבט באמצעות אולטרסאונד. היא מאפשרת להחדיר תרופות דרך העור. היא מאפשרת לתרופות לחדור דרך מחסום הדם־מוח. ריסוק אבני כליה ושחרור מפרקים מסתיידים על ידי גלי הלם מבוססים גם הם על קוויטציה. אולטרסאונד ממוקד ורב־עוצמה משמש גם לטיפול בשרירנים ברחם. באותו אופן מטפלים גם בכמה סוגי סרטן, בשלבים שבהם הגידול תָחוּם באזור מוגדר. אותה שיטה מיושמת, תחת בקרה, בתוך מכשיר אם־אר־איי. לטכנולוגיה הישראלית יש משקל נכבד ביישומים הללו. גירוי עצבי באמצעות אולטרסאונד ממוקד נחקר באינטנסיביות לאחרונה, וכבר דוּוח על מספר לא מבוטל של הצלחות: אולטרסאונד רב־עוצמה, מכוון אם־אר־איי, יודע לדכא רעד בידיים, בעיקר כשאינו קשור לפרקינסון.

בסוף העשור הראשון של המאה הזאת חל שינוי מהותי בצורת העבודה המדעית שלי. התחלתי לחשוב. קדמו לכך שתי טראומות: אבחון הפרקינסון שלי וכישלון הקידום לדרגת פרופסור מן המניין. זה היה בתום כ-20 שנה, שבהן הובהר לי שבמהלך הקריירה המפותלת שלי עשיתי כל טעות אפשרית כדי לקלקל לעצמי את הקידום: החלפתי פקולטות; החלפתי תחומי עניין; לא התבלטתי באף תחום; פרסמתי במגוון גדול מדי של כתבי עת מדעיים; לא הפגנתי עמוד שדרה מקצועי; לא התהדרתי בשום נוצה בכובע; בקיצור, הלך עליי. לא פיטרו אותי כי הייתה לי קביעות, אבל אילו היו יכולים, היו נפטרים ממני באקדמיה.

מה עושים כשאין עוד לאן לרדת ואין אופק? מתייאשים? כמובן! צמצמתי את מספר המשתלמים, הקטנתי את מספר הצעות המחקר, הפסקתי לכתוב מאמרים, פטנטים, דוחות. בזמן שהתפנה לי התחלתי, מבלי משים, לחשוב. לראשונה מאז הפוסט־דוקטורט. זה לא היה תהליך שהתחלתי בו במודע. פשוט הרשיתי לעצמי לטעות. הרי אני כבר כישלון מוכרז. זהו קו פרשת המים המבדיל, לדעתי, בין עבודה במדע כקבלן ביצוע ובין הפעלת חשיבה עצמאית. בין מחקר בעל אופק התבוננות, המתוחם על פי הניסוי הבא שניתן לעשות, ובין מחקר חופשי. בין התערסלות בחיקו החמים של הקונצנזוס ובין חשיבה ללא גבולות. במסגרת ניסיוני הדל לא נתקלתי במדעי החיים של היום בגישת "הסכמנו לא להסכים" בין שתי אסכולות המנוגדות בתפיסתן. לא פגשתי אנשים החורגים מהקונצנזוס ובו־בזמן גם בולטים בקהילה המדעית. הרי השיטה בנויה על תהליך הערכה של עמיתים. ללא תמיכתם ואישורם לא תקבל כספי מחקר ולא תוכל לפרסם. למה לך, חוקר צעיר ומבטיח, לחרוג מהקונצנזוס? ראשית, תפגע באגו של אנשים חזקים ומשפיעים ממך בתחום. הם כבר מאמינים בדבר אחד או שניים באמונה חזקה. הם דעתניים. בדומה לך, כבר כשהיו צעירים ומבטיחים, הם התגבשו בתפיסתם הנחרצת בנוכחות אנשים חזקים ומשפיעים. מי יכתוב עבורך מכתבי המלצה כשתסיים את הפוסט־דוק? כשתרצה למצוא עבודה באוניברסיטה יוקרתית? כשתנסה לזכות במענק מחקר לחוקרים צעירים? תמיד, בכל צומת חשוב בחייך, ימתינו לך בכירים ממך, שבהם התחככת בעבר הקרוב. ואוי ואבוי אם יהיו שם כאלה שהוכחת להם באותות ובמופתים שהם שוגים. הוכחת? השפלת? שילמת!

בסתיו 1987 חזרתי מהפוסט־דוקטורט לארץ, לטכניון. הייתי בן 36, נשוי בשנית. חזרתי לפקולטה להנדסה חקלאית כחבר סגל בדרגת מרצה בכיר. המעבר הזה היה קשה ולגמרי לא מקובל. לא רק שהיה כאן שינוי תחום מהנדסה ביו־רפואית להנדסה חקלאית ושינוי דרמטי בתדמית. יצאתי מתרבות של מחקר תיאורטי ומעשי, מתמטי ופיזיקלי של שאלות הרות גורל לאדם, מהיכלי הקודש של אם־איי־טי (MIT) והרווארד. עברתי משם היישר למחקר מעשי יותר ותיאורטי פחות. עברתי למחקר שתכליתו לעזור לחקלאי להגדיל את רווחיו. לעזור לו לנצל את בעלי החיים שבאחריותו בצורה אפקטיבית יותר. זהו מחקר בפקולטה חלשה יחסית בטכניון, עם סטודנטים חלשים יחסית. ממעמד של חוקר שעסק בנשימה, במבנה הריאות, בזרימת דם במערכת הקרדיו־וסקולרית, הידרדרתי להיות חוקר של צינון פרות לחלב בקיץ. הפכתי לבוחן של שיטה למתן תרופה לעטין של פרה במקרה של מסטיטיס (דלקת העטין). "אתה הרי עוסק בזרימה ביולוגית דרך צינורות אלסטיים הניתנים לקריסה," אמר לי אחד מחברי הסגל הוותיקים בהנדסה חקלאית. "אז מה הבעיה לשנות תחום? מזרימת דם בכלי דם ומזרימת אוויר בדרכי האוויר, לזרימת חלב במעברי החלב בעטין. גם שם יש קריסת צינורות." בכנס הבין־לאומי הראשון וגם האחרון שהשתתפתי בו במיכון חקלאי, הסתובבו בשטח מדענים טקסנים עם כובעי בוקרים ומגפיים, שלעסו טבק וירקו את העיסה לכוס פלסטיק קטנה שהחזיקו בידם. כבידור, היו תחרויות בהסעת דגמי טרקטורים נשלטים מרחוק. שוחחתי עם פרופסור ברנרד בודיאנסקי מהרווארד. תיארתי לו, מבודח ומזועזע, את החוויה שלי. התיאור שלי היה בדיעבד מתנשא ומזלזל, והאיש היקר הזה נזף בי. "אתה יודע," אמר, "אין מדע עליון ומדע נחות. יש רק מדע טוב ומדע רע." הצדק היה עימו.

באותן שנים נמשכתי לעסוק יותר במיקרו וּבְנָנוֹ מאשר במאקרו. זה קרה לרבים מחבריי בהנדסה ביו־רפואית, אלה שעסקו כמוני בביו־מכניקה. זהו תחום שמטבעו מתמקד יותר במאקרו. למשל, מחקרים של זרימת דם בעורקים הגדולים, שקוטרם כמה מילימטרים עד סנטימטרים. יתר תחומי ההנדסה הביו־רפואית עוסקים במיקרו, ברמה התאית, כשגודל התא הוא 10-20 מיקרומטר, או בננו, ברמה המולקולרית. אומנם המשכתי לנסוע לכנסים בין־לאומיים העוסקים בביו־מכניקה, אך היה לי מעט מאוד מה להציג שם. הקשבתי שם רק להרצאות שעסקו במיקרו ובננו.

ב-1994 התאהבתי באולטרסאונד ובאינטראקציה שלו עם התא החי. יותר נכון, התאהבתי בָּאי־ודאות. אף אחד לא מבין, אפילו בערך, מה קורה שם, באינטראקציה הזאת. וראה זה פלא: האי־הבנה הזאת אינה מפריעה כלל וכלל לתנופה שבה התחום מתקדם. גם אני לקחתי חלק בכך. נכנסתי לשגרה של ניסויים, קבלת תוצאות, פרסום, ניסויים בתנאים קצת שונים, קבלת תוצאות הפוכות בעליל, פרסום נוסף. תיאוריה אחת סותרת תיאוריה קודמת, הסברים חלקיים, ספקולציות הזויות וחוזר חלילה. באיזשהו שלב, אינני זוכר את השנה המדויקת, אולי 2005, הגעתי לביקור אצל פרופסור אלכסנדר סשה פופל. סשה היה חבר וקולגה מהנדסה ביו־רפואית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור. זה היה ביקור טראומטי. הוא ניסה להבין מה אולטרסאונד עושה לתאים. סדרת השאלות המחויכות שלו הוכיחה לי שלא הבנתי דבר וחצי דבר במשך יותר מעשר שנים של מחקר אינטנסיבי. בדיוק של סכין מנתחים הוא פרש בפניי את מצב הידע. סתירות נחשפו, תהיות, פרדוקסים ומה לא. הוצגתי ככלי ריק. הבנתי את גודל הפָדִיחָה. לא היה אפשר להמשיך ככה. סשה לא ויתר לי. אני אסיר תודה לו על כך שלא היה מנומס ואמפתי, שפשוט רצה להבין ויהי מה.

ב-1996 קודמתי לדרגת פרופסור חבר בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, ויצאתי לשבתון בריו, ברזיל. הייתי גרוש בפעם השנייה. התגרשתי בלי סיבה מודעת. הייתי חסר שקט. אנשים קרובים מתו סביבי. הייתה לי בת זוג, אבל נסעתי לשבתון לבדי. הבנות נשארו בארץ. אני חושב שנכנסתי לדיכאון. לא הבנתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. לא ידעתי מי אני. הייתי לחלוטין לא מודע לעצמי. הייתי קליפה חלולה. חייתי שנים בלי כוכב. בלי מצפן. מה יביא לי שקט? איך אהיה הורה טוב? איך יהיה לי טוב? איך אעשה מדע טוב? בריו, בבדידות, בחופשת הקיץ שהתחילה בדצמבר, התחלתי לכתוב פרק אחר פרק בסיפור חיי; סיפור העוסק בסודות, בשקרים, בהדחקות, בהכחשות. בכאבים. בטראומות. באשמה. הו, כמה אשמה! בכתיבה פסיכואנליטית, תוך כדי הרבה בכי, בין הרבה רגעי שבר וייאוש, תיעדתי את המחקר הפנימי שלי. חשפתי לעצמי את סיפור חיי. זה נמשך שלושה שבועות. חלק ממה שכתבתי אז מובא כאן. בכוונת מכַוֵון אינני עוסק פה רק במדע ובחידושיו, אלא מספר גם על חניכות והבשלה. אני מנסה לתאר תהליך, שאותו עברתי ב-67 השנים שקדמו לפריצה הגדולה במאי 2018. ללא התהליך הזה כלום לא היה קורה, אני בטוח. הספר הזה עוסק בפיתוח הקשר הבלתי אמצעי בין המודע ללא מודע. צריך להדק את הקשר הזה. אני מאמין שהקשר המופלא הזה יכול להוביל לחשיפה של סודות החיים, סודות היקום, סודות הקיום.

במרס 1997 חזרתי לארץ מברזיל. אבוד, אם כי מעט פחות מאשר לפני השבתון. המשכתי במחקר גם בכל התקופות הקשות. שאלתי שאלות מחקר ועניתי עליהן כמיטב יכולתי. זה אומנם היה מדע בינוני, אבל מדע. יוצאים מן הכלל היו שלושת השבועות של הכתיבה בריו. בכל מקרה, הייתי לא מאוזן. ובלתי מובן. ניתקתי כל קשר עם בת הזוג שעזרה לי בטלפון בכל תקופת השבתון. לא הייתה עוד ברירה: התחלתי טיפול פסיכותרפי רציני ומעמיק. כדי להבין, בין היתר, את הכוחות שמניעים אותי. אין לי מושג איך הדברים האלה עובדים. אבל הם עובדים. לפחות בשבילי. שנה וחצי לאחר תחילת הטיפול הכרתי את בת זוגי הנוכחית, ומאז אנחנו יחד. יותר מ-20 שנות חסד. שלוש שנים נוספות עברו, ומצאתי את ההזדמנות לעזוב את ההנדסה החקלאית ולתת ללב ולראש להוביל אותי הביתה, לחזית המדע: להנדסה ביו־רפואית. שם קיבלו אותי ברגשות מעורבים. בסך הכול עברו 14 שנים שבהן נותקתי, מכורח הנסיבות, מהתחום. גם יעקב עבד את לבן 14 שנים.

וכך מצאתי את עצמי, באוקטובר 2002, מקבל הזדמנות נוספת, רב־שכבתית. בזוגיות, בקריירה ובחיים בכלל. מצאתי את עצמי חי ברמת השרון, עטוף באהבה. אפילו הנסיעות הארוכות לטכניון ובחזרה הפכו מניג'וס להתעלות. נהגתי לנסוע לחיפה עם רביעיית מתמטיקאים, חברי סגל בטכניון, אנשי העולם, חכמים ורגישים. מצאתי לי קבוצת תמיכה והעשרה בדמות חברי הקארפול. בנסיעות המשותפות, יותר משעתיים ביום, במכונית סגורה, עם מיטב הנוער. מה עוד יכול הבן אדם לבקש? בטכניון עצמו, בפקולטה להנדסה ביו־רפואית, מצאתי מעבדה פעילה, סטודנטים מעולים, משתלמים נהדרים, קולגות מוכשרים וידענים ונושאים מרתקים למחקר - ללא סוף. היו, כמובן, גם נפילות ורגעי שפל. באופיי אני זאב בודד, ובכל זאת, החיבורים צלחו. בסיכומו של דבר, היה נדמה לי שמצאתי סוג של איזון. לפחות עד תחילת 2018. ב-2017 קודמתי סוף־סוף לדרגת פרופסור מן המניין.

בד בבד עם כל אלה, הלכה והתחזקה אצלי התחושה שאני רץ בכיוונים הלא נכונים, ובמהירות. לא הייתי מחושב. לא תכננתי דיי. הייתי אימפולסיבי מדי. לא התעכבתי שנייה, גם לא כדי למקסם רווחים מכל תרומה ותרומה שהענקתי למדע. פיתחתי יותר מדי מודלים. הגעתי ליותר מדי תובנות. יותר מדי רעיונות חדשים צצו חדשות לבקרים. הקהילות המדעיות השונות לא רצו ולא יכלו לעמוד בקצב שלי. אם אתה מבקש לפרסם מאמר בכתב עת מדעי כלשהו, במיוחד בתחום מדעי החיים, הוא צריך להכיל חלק ניסויי נוסף על החלק התיאורטי. המאמר צריך להיות בנוי לתלפיות. צריך להיות בו סקר ספרות מקיף ועדכני. הוא צריך להיות טיפ טופ. אף כתב עת שמכבד את עצמו לא יקבל מאמר שיש בו חוסרים בתחומים הללו. ככל שהתרבו הרעיונות היצירתיים בראשי, כך פחתה יכולתי לארגן את הדברים בצורה מסודרת, הדרגתית. ככל שפחתה יכולת הביצוע שלי, כך נסקו לגבהים רמות ההפשטה והמידול במחקרי. אחותי אמירה נחלצה לעזרה. ישבנו אחד מול השנייה לסדרת מפגשי סקייפ. ניסחנו ביחד את הרעיונות. למרות חוכמתה ותמיכתה, הרגשתי שאני צועד במקום. יותר מעשרה מאמרים נותרו בשלבים שונים של הכנה. התהליך נמתח כמו מסטיק. מאמרים שלי, שכבר הוגשו, נדחו. הצעות מחקר שהגשתי נדחו גם כן. פרסים לא קיבלתי. לכנסים לא הוזמנתי. בקיצור, התעלמו ממני לחלוטין. כשאתה לא משקיע חלק ניכר ממרצך בהשתלבות אורגנית בקהילה המדעית, תישכח מהכרה. רק לחשוב וליצור, זה בפירוש לא מספיק. לאט־לאט התגברה המצוקה. עבדתי יותר שעות, הרבה מעבר ליכולת של חולה פרקינסון מזדקן. ישנתי פחות ופחות, מנקר בכל ערב, במשך שעות, בישיבה מול מסך המחשב. יעיל כמו דלעת. כמו שניתן להבין, העבודה לא התחילה אפילו להתקדם. התסכול הלך והעמיק. סיטואציות שמוכרות לי היטב. פלאשבקים מימי המשבר בריו.

גל חום פקד את הארץ בתחילת מאי. המשבר הרים שוב את ראשו המכוער לראשונה מאז ריו. תאונת דרכים שכמעט התרחשה. סכנה גדולה ומוחשית שניצבה באחת מול העיניים. נחש שהיה בחצר ביתנו. אימה ופחד. הכלבים נבחו. משכתי אותם בכוח לתוך הבית והסתגרתי איתם שם. ראיתי את הנחש בחטף. איני יודע אם היה זה צפע ארסי או זעמן לא ארסי. הזמנתי לוכד נחשים והוא לא מצא אותו. הפניקה התחילה להשתלט עליי. ואז הגיעה מתקפת חולדות. אלף מדבירים, אלפיים מלכודות וטונות של רעל לא יכלו לכבות את התקף החרדה. רק לדחות אותו. במשך יומיים נראָה שאני בסדר, עד שנשארתי לבד בבית. תכננתי את ההתבודדות כמו גדול. זוגתי נסעה לחו"ל לכמה ימים. הבטחתי לה למצוא בין בני המשפחה והחברים אנשים טובים שיבואו להיות איתי. למעשה, לא פניתי לאיש. וכך מצאתי את עצמי ארבעה ימים תמימים לבדי, בבית שהיה מואר כולו, כל הזמן, עם תריסים מוגפים וחלונות נעולים. הקשבתי לציוצי החולדות הלכודות. הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שנחש ייכנס מהחלונות בעקבות הקולות והריחות. ליד המיטה הנחתי מוט עץ גדול, אבל הייתי בטוח שאין לי סיכוי נגד הנחש. אני איטי מדי, ותשוש. ונוסף לכך, היו באחריותי זוג כלבים חסרי אונים. בקיצור, הלך עליי. הסוף הגיע.

לילה אחד עבר, להפתעתי. אחריו עוד לילה. ועוד אחד. הנחש לא הגיע. בשעות האור השלמתי שעות שינה. אחדים מיקיריי התעקשו לבוא למרות התנגדותי. הם חיממו את ליבי.

לאט־לאט שמתי לב שדעתי מוסחת מפעם לפעם מסכנת המוות הנשקף לי. מצאתי נחמה בחשיבה חופשית, אסוציאטיבית, ללא אג'נדה מסודרת. חשבתי על מדע, על בועות. חשבתי על הנחש והבריאה, על אדם וחוה, על הגירוש מגן עדן, על הנידוי בעקבות השאיפה לידע, על המפץ הגדול, על חלקיקים אלמנטריים, על תודעה, על מערכת העצבים, על חיים ומוות, על אנרגיה, על מרידיאנים, על רפואה הומאופתית, על דיקור. לעיתים ניסיתי לכוון את זרם התודעה, אבל רוב הזמן פשוט זרמתי איתו.

עוד כמה ימים עברו. העניינים התחילו לחזור אט־אט למסלולם. ואז, תוך כדי התאזנות, עדיין תשוש, הוארתי. אני לא יודע להסביר מה בדיוק קרה ואיך. הרעיון הממוקד הראשון היה שבועית הגז המיקרומטרית יכולה בקלות רבה לקרוס לתוך עצמה. כשזה קורה, נוצר צֶבֶר ננומטרי של גזים דחוסים מאוד. נוצרים תנאי היתוך גרעיני. האנרגיה המתקבלת, לכאורה יש מאין, מנוצלת לכמה תהליכים: דחיסת הגזים בַּצֶּבֶר; דחיפת ריאקציות כימיות שונות; שחרור אנרגיה מכנית וקינטית בעת פיצוץ הצבר בחזרה לבועית. זוהי אנרגיית החיים של החי והצומח. זהו הבסיס לביוכימיה ולביוטכנולוגיה. זה יכול להיות מקור האנרגיה הירוקה שהאנושות זקוקה לו. מים, אוויר ואור שמש כמקור של מזון. התברר לי שכל נושא הגזים באורגניזם החי בכלל, ובאדם בפרט, נתפס בצורה שגויה לחלוטין. זוהי מהפכה של ממש בפיזיולוגיה וברפואה, מהפכה של סינתזה בין רפואה מערבית למזרחית, בין מדעי החיים לפיזיקה. על כל שאלה, "על מה אתה נסמך?" למדתי להשיב, "ועל מה אתם נסמכים, ידידיי המלומדים ממדעי החיים? איך אתם מסבירים מעבר של גזים בגוף? כמו בנרגילה? איך אתם מסבירים תנועה, נשימה, אנרגיית חיים? כל ריאקציה כימית שהיא במסגרת של תנאים פיזיולוגיים? בעזרת תיאוריות מחוררות כמו גבינה שוויצרית? בעזרת נפנופי ידיים? הרי אפילו נפנוף של יד אחת אתם לא מסוגלים להסביר באמצעות התיאוריות המקובלות. שלא לדבר על איך מגיעה אספקת גזים רציפה לחיידק אחד באמצע גוש מזון המתעכל במעי הדק."

ההספק המטבולי הנדרש לכל פעולות החיים באדם ממוצע, בפעילות ממוצעת, לא עולה על 100 ואט בקירוב. ניקח, לדוגמה, את ההספק הנדרש רק כדי להזרים דם דרך נימי הדם (הקפילָרות). באדם מספרם 100 מיליארד (1011). אלה צינורות גליליים. נניח בקירוב, לשם פשטות, שאורך כל אחד מהם 200 מיקרומטר וקוטרו 6 מיקרומטר. לכדוריות הדם האדומות, למשל, צורת גליל, ונניח בקירוב, שקוטרו 5.8 מיקרומטר. זהו קוטר הקטן מקוטר הקפילרה, כדי לאפשר מעבר חופשי של הכדוריות־הגלילים. אלה הנחות מקילות, כי בפועל לכדורית האדומה קוטר גדול מקוטר הקפילרה. היא נדחקת ומתעוותת בכניסתה לקפילרה ובתנועה דרכה, מה שמצריך השקעת הספק נוסף. יתרה מזאת, חלק מתאי הדם הלבנים גדולים עוד יותר מכדוריות הדם האדומות. גודלם דורש הגדלת הֶסְפֵּק. למעשה, הם יגרמו לסתימת הקפילרות. בכל מקרה, בהנחות המקילות האלה יוצא בחישוב, כי רק כדי לבצע פעולת חיים זאת, נדרשים כ-240 ואט. וזו רק פעולת חיים אחת מני רבות. להפעלת הגוף כולו נדרשים, אם כן, אלפי ואטים. המסקנה המתבקשת היא שהגוף החי משתמש באנרגיה בראשיתית. אנרגיה זו לא מתקבלת מהמזון שאנחנו צורכים. בין שזה לחם ובין שעוגות, עם קצפת או בלעדיה, עם הדובדבן או בלעדיו.

בשלב זה הייתי אמור להגיד: די. מספיק. הגעת להישג שלא הרבה אנשים הגיעו אליו. במקרה או שלא במקרה, הוארת. ועכשיו לפרסם, להרצות, להתראיין, להפיץ את הבשורה. בניגוד לכל היגיון, עפתי על עצמי. ניגשתי להתמודד עם, לא פחות ולא יותר, הפיזיקה המודרנית, האור, האלקטרון, הפרוטון, כוח הכבידה וכיוצא באלה. הקורא הסביר אמור לגחך לעצמו ולחשוב: האיש הזה מגלומן. מטורף. מה הוא חושב לעצמו? אני מקבל בהכנעה את כל כינויי הגנאי. אבל בתוך שבועיים, עד סוף מאי 2018, פתרתי את הבעיה. הסברתי לעצמי בצורה שהייתי מסוגל להבין את כל מה שלא הבנתי מהקלאסיקה. לא הבנתי אינטראקציה בין אלקטרון לפוזיטרון הנקראת אניהילציה. לא הבנתי איך אלקטרון ופוזיטרון, חומר ואנטי־חומר, נפגשים, נעלמים והופכים לפוטון. את הפוטון עצמו לא הבנתי. חלקיק ללא מסת מנוחה וללא מטען חשמלי, שמאיץ למהירות 300 אלף קילומטר בשנייה ללא סיבה נראית לעין. ואז, ללא כל איבוד אנרגיה, הוא נעצר. הפוטון נעצר והופך שוב לאלקטרון ופוזיטרון. לא הבנתי את זה. לא הבנתי גם זמן יחסי, מרחבים מתעקמים, אנטי־חומר ועוד שורה ארוכה של הסברים נוגדי אינטואיציה ושכל ישר. בסך הכול מדובר בחלקיקים קטנים מאוד, שמורכבים מחלקיקים יותר קטנים שסובבים אלה את אלה. מהם מקורות הכוח החזק? והחלש? והחשמלי? והגרוויטציוני? והמגנטי? כמה מסובך זה יכול להיות? חלקיקים ותנועה בסך הכול.

הפתרון שהגעתי אליו מדהים בפשטותו. כל התופעות הפיזיקליות האלה ניתנות להסבר באמצעות תופעות זרימה באֶתֶר. האֶתֶר הוא אותו תווך דליל מאוד שממלא כל חלל: בתוך האטומים ובחלל החיצון. הוצאתי את האתר מהנפטלין. החזרתי את הגישה הדטרמיניסטית־מכניסטית של ניוטון. ייתרתי את תורת היחסות הפרטית כמו גם הכללית, יכול להיות שגם תורת הקוונטים מיותרת. לא יודע, לא יכול לחשוב על הכול.

נשאלת השאלה, איך זה יכול להיות? איש אחד שקורא "המלך הוא עירום!" כנגד כל העולם. פעם חשבו שכדור הארץ שטוח. האמינו שהוא עומד על פילים וצבים. טענו שהוא מוחזק על ידי דרקון. ובה־בעת כל הספנים בעולם, דור אחר דור, ראו כי כאשר ספינה רחוקה מתקרבת, אזי קודם נגלה התורן ורק אחר כך גוף הספינה. כשהתקרבו מלב הים אל היבשה, הם ראו קודם את פסגות ההרים. כשהתקרבו עוד יותר, הם ראו גם את מורדות ההר. בכל ים, בכל מקום, בכל כיוון. כל יורד ים היה עד לסדר ההתגלות הזה של הנוף המשתרע מולו. כל נוסע. כל מי שעמד על שפת הים והתבונן. כולם ראו, ולא קישרו את התופעה לכדוריות. זה כוחו של הקונצנזוס. זה כוחה של תמימות הדעים. כאן טמונה החולשה האנושית. והיה מישהו, הראשון שעשה אחת ועוד אחת והסיק מכך, או מתצפיות דומות, כי הפלנטה שלנו כדורית. מאז מוסכם על כולם שהיא כדורית, מעט פחוסה, אבל כדורית. זה כנראה היה תהליך הבנה שארך כמה מאות שנים, או אף יותר מזה.

בשלב זה כתבתי לעורכי כתב העת Nature, הסברתי בקצרה במה דברים אמורים, תיארתי את מגבלותיי ואת הקושי הפרטי שלי להתארגן ולכתוב סדרת מאמרים מטלטלים. הצעתי לבוא לביקור בלונדון, על חשבוני, וביקשתי פגישה עם עורך מדעי אחד או יותר, כרצונם, כדי להסביר במשך שעה עד שעתיים את התובנות החדשות. ביקשתי לטכס עצה, ביחד, איך ניתן לקדם את פרסום הרעיון. רציתי לעשות זאת בעזרתם. כפי שניתן היה לשער, קיבלתי מכתב תשובה קר ומתנכר. הם ענו לי באדיבות מאופקת, שהשתמע ממנה "לך לעזאזל ותפסיק לבלבל את המוח." בדיעבד אני מבין שהם כנראה מקבלים מכתבים כמו שלי ממשוגעים בכל העולם. לכל הפחות, היו יכולים להתקשר אליי. היו יכולים לחפש בגוגל ולראות שמדובר באדם נורמטיבי. פרופסור מהטכניון, בלי עבר פסיכיאטרי.

אז מה עושים? אם אין אני לי מי לי. נותרה לי אפשרות אחת. לכתוב ספר. כמו שעשה גליליאו גליליי. כמו ניוטון. אבל איך כותבים ספר? בעצמי? אין סיכוי. ניסיתי להיעזר בחברה מבוסטון. היא ששה לעזור. דיברנו בסקייפ כמה פעמים, והיא שלחה לי סיכום של הדברים באנגלית. תודה, יאירה, אבל זה לא היה זה, עם כל הרצון הטוב. חזרתי לנקודת המוצא. לא חשבתי שאוכל לכתוב באנגלית. לא חשבתי גם שאוכל להקליד או להתנסח בעל פה בעזרת תוכנה זו או אחרת. אפילו כתיבה בעברית של ספר שלם נראתה לי כמו טיפוס על האוורסט. לעומת זאת, תקציר של שני עמודים - אוכל גם אוכל. ייקח כמה זמן שייקח. זה היה כמו לצאת מבית חם כשבחוץ גשם זלעפות. זה נראה קשה ללא נשוא, אבל אז אתה יוצא, והשד לא נורא כל כך. למרבה הפלא, אפילו נעים לך. וכך היה. התקציר הפך משני עמודים לעשרה, ואז למאה ועשרה עמודים. בשלב זה כבר קראתי לו תקציר מורחב.

אני מקווה שמה שהיה פעם תקציר, התרחב והפך לספר שלם, ימצא הד בליבו של הקורא. מי שמצליח לעקוב אחר סיפורי הרפתקאות כמו "הארי פוטר", מי שצולל לתוך מאבקי הכוחות בסדרה "משחקי הכס" או מי שמבין את מהלך העניינים בסרט "ממנטו" או את חוקי המשחק של הפוטבול האמריקאי, יצליח להבין גם את הספר הזה.