בל אמי

פרק 1

לאחר שהחזירה לו הקופאית עודף משטר של מאה, יצא ז'ורז' דורואה את המסעדה.
גבר מרשים הן מטבעו והן בהופעתו כנָגַד צבאי, הוא הבליט את חזהו, סלסל את שפמו בתנועה צבאית שגורה וסקר במבטו את הסועדים שטרם יצאו במבט אופייני וחודר של צעיר עליז המטיל את רשתו.
הנשים הרימו ראשיהן לעברו. שלוש פועלות - עוזרות, מורה למוזיקה בגיל המעבר, שערה סתור, מוזנחת, חובשת כובע מאובק מכבר, לבושה בשמלה כלשהי ללא כל צורה, ושתי בנות המעמד הבינוני עם בעליהן, לקוחות קבועות של אותו מטבח זול.
כשהגיע למדרכה, עצר לרגע ותהה מה יעשה. היום היה ה 28 ביוני ולא נותרו בכיסו אלא שלושה פרנקים וארבעים פרוטות עד לסוף החודש. כלומר, שתי ארוחות ערב ללא צהריים, או שתי ארוחות צהריים ללא ארוחות ערב. הוא חישב ומצא שארוחות בוקר עולות עשרים ושתיים פרוטות לעומת שלושים פרוטות לארוחות הערב. וכך, אם יסתפק בארוחת צהריים, ייוותר בכיסו פרנק אחד ועוד עשרים פרוטות, שמשמעותם שתי ארוחות קלות של לחם ונקניק ועוד שתי כוסות בירה בשדרה. זו היתה ההוצאה הגדולה שלו והעונג של לילותיו. וכך החל לצעוד במורד רחוב נוטרה דאם דה לורט.
הוא צעד כבאותם ימים, כשלבש מדי פרשים, עם חזה מנופח ורגליים פשוקות כאילו בזה הרגע ירד מהסוס. התקדם בהליכה הגסה ברחוב ההומה, נתקל בכתפיים, הודף אנשים שעמדו בדרכו. הוא הטה מעט על אוזנו את כובע הצילינדר שלו שהיה מרופט למדי והלם בעקביו במדרכה. תמיד נראה כמתגרה במישהו, בעוברים ושבים, בבתים, בעיר כולה, בחן המאפיין חייל אמיץ שצנח לאזרחות.
למרות שלבש חליפה של שישים פרנק, עדיין ניחן באותו הידור צעקני, מעט המוני, אבל אמיתי כל כך. טמיר, בנוי כהלכה, שערו בלונדיני אך מעט שחום מן השמש, שפמו הזקור נראה כפס קצף מעל לשפה, עיניו כחולות, בהירות, מנוקבות באישון זעיר. שערו המקורזל מטבעו חצוי בשביל באמצע הקרקפת. בדמותו דמה מאוד לאותן דמויות מרושעות המופיעות ברומנים למשרתות.
היה זה אחד מאותם ערבי קיץ פריזאיים, ללא אוויר. העיר, חמה כאמבט תורכי, נראתה מיוזעת בלילה המחניק. בורות הביוב התנשפו בעד פיות הגרניט והדיפו ריח צחנה, והמטבחים התת קרקעיים הטילו לרחוב, דרך חלונותיהם הנמוכים, טינופת של מי כלים ורטבים מעופשים.
השרתים, שרווליהם מופשלים, יושבים במהופך על כיסאות קש ומעשנים מקטרת לפני הכניסה לבתים, ועוברי האורח חולפים בצעד לאה, מצחם חשוף וכובעם בידם.
כשז'ורז דורואה הגיע לשדרה, עצר שנית, תוהה מה יעשה. כעת התחשק לו להגיע לשאנז אליזה ולחורשת בואה דה בולון כדי ליהנות ממעט אוויר צח תחת העצים. אבל תשוקה נוספת כרסמה בו, התשוקה לפגישת אהבים.
איך תיראה? זאת לא ידע אבל ציפה לה זה שלושה חודשים, מדי יום, מדי ערב. למרות שלעתים, בזכות פניו היפים ומילותיו החלקלקות, היה גונב, פה ושם, קצת אהבה, אבל תמיד קיווה לעוד ולטוב יותר.
כיסיו היו ריקים, אך דמו רותח, נרגש כשפגש ביצאניות הלוחשות בפינת רחוב: "בוא אלי, בחור יפה," אבל לא העז לבוא אליהן, בהיעדר פרוטה בכיסו. הוא גם ציפה למשהו אחר, לנשיקות אחרות, מעודנות יותר.
אבל עדיין אהב את המקומות הסואנים בפרוצות, את המסיבות שלהן, בתי הקפה שלהן, את הרחובות שלהן. הוא אהב להתחכך בהן, לדבר איתן, להתגרות בהן, להריח את הבושם העז, לחוש קרוב אליהן. אלו היו נשים בכל זאת, נשות אהבה. מעולם לא בז להן, בבוז הטבוע בגברים ממשפחות אמידות.
הוא פנה לעבר המדליין והמשיך בעקבות ההמון שזרם, מותש מן החום. בתי הקפה באופנה, הומי אדם, עלו על גדות המדרכות, חושפים את קהל השותים לאורה המבהיק והקר של החזית המוארת שלהם. למולם עמדו שולחנות קטנים מרובעים או עגולים, כוסות שהכילו נוזל בגוונים שונים, אדום, צהוב, ירוק, חום. בתוך הכדים נראו גלילי קרח גדולים ושקופים המצננים מים טריים וצלולים.
דורואה האט את צעדיו, התאווה למשקה ייבשה את גרונו.
צימאון לוהט, צימאון ליל קיץ אחז בו והוא נזכר בתחושה הנפלאה של המשקה הקר המחליק בפה. אבל אם ישתה שתי כוסות בירה בלבד, ייאלץ לוותר למחרת על ארוחת הערב הדלה והוא הכיר היטב אותן שעות רעב בסופו של החודש.
הוא אמר לעצמו: "עשר שעות, ואז אשתה כוס בירה ב'אמריקן'. לעזאזל! אני צמא כל כך!" והוא סקר את כל הגברים שישבו אצל השולחנות ושתו, כל אותם הגברים שיכולים היו להרוות צימאונם ככל שירצו. הוא צעד לאורך שורת בתי הקפה, בהבעת פנים יהירה וחצופה, ובהרף עין, על פי ארשת הפנים, איכות הלבוש, העריך מהו הסכום שכל לקוח אצר בכיסו וזעם עלה בו כנגד כל האנשים האלה, היושבים להם שם בשלווה. לו היו מפשפשים בכיסיהם, ודאי היו מוצאים שם מטבעות זהב, מטבעות כסף וכמה פרוטות. כל אחד מהם החזיק בממוצע לא פחות משני מטבעות לואי. כמאה איש בבית הקפה. מאה כפול שני מטבעות לואי שווים ארבעת אלפים פרנק! הוא מלמל: "חזירים!" והתנודד בחן. לו יכול היה למצוא אחד מהם בפינת הרחוב, באפלולית החשוכה, היה תופס אותו בצווארו, באמת, ללא כל נקיפות מצפון, כמו שנהג לעשות עם העופות של האיכרים בימי האימונים הצבאיים בשטח.
והוא נזכר בשנתיים שלו באפריקה, בדרך בה עשק את הערבים כששהה בעמדות הקטנות בדרום, וחיוך זדוני חלף על שפתיו לזכר מעשה קונדס שאף אם עלה בחייהם של שלושה גברים משבט אולד אלאן, סיפק לחבריו ולו עשרים עופות, שני כבשים וזהב, וכן נושא לצחוק במשך חצי שנה. מעולם לא מצאו את האשמים, גם לא חיפשו אותם במיוחד, היות שראו בערבי טרף טבעי של החייל.
בפריז, המצב היה שונה. אי אפשר היה לגנוב בשקט, עם חרב בחגורה, אקדח ביד, הרחק מן החוק האזרחי, ללא מגבלות. הוא נזכר בתחושותיו של נגד ללא רסן בשטח כבוש. כמובן, הוא התגעגע אליהן, לשנתיים האלו במדבר. מה צר שלא נשאר שם! אבל הוא האמין שיהיה טוב יותר לכשיחזור! ועכשיו? כן, כמה נפלא, עכשיו!
הוא העביר את לשונו בתוך פיו, צקצק בשפתיו כאילו ניסה לחוש את הצימאון שבחיכו.
ההמון החליק מעבריו, לאה ואיטי, והוא חזר למחשבותיו: "ערימת מטומטמים! לכל הטיפשים האלו יש כסף תחת העליונית." הוא דחף את האנשים בכתף ושרק מנגינות עליזות. גברים בהם נתקל הסתובבו לעברו ורטנו. נשים פלטו: "איזה גס רוח!"
הוא חלף מול תיאטרון הוודביל ועצר ליד בית הקפה "אמריקן", חוכך בדעתו אם לא ישתה עכשיו, כשהצמא מציק לו, את כוס הבירה שלו. בטרם החליט בחן את השעה בשעונים המוארים, בעודו עומד באמצע הכביש. השעה היתה תשע ורבע. הוא ידע: בו ברגע שכוס הבירה המלאה תעמוד לפניו, ירוקן אותה בלגימה אחת. ואז, מה יעשה עד אחת עשרה?
לכן המשיך ללכת. "אצעד עד למדליין" - אמר לעצמו - "ואחר כך אחזור, לאט לאט."
כשהגיע לפינת כיכר האופרה, נתקל בבחור צעיר ושמנמן שאת פניו זכר איכשהו מאיפה שהוא.
הוא החל לעקוב אחריו, מפשפש בזיכרונו וחוזר ולוחש לעצמו: "מאיפה, לעזאזל, אני מכיר את הבחור הזה?"
הוא קדח במוחו אך לא העלה דבר. ואז, כפי שנוהגים תעתועי הזיכרון, לפתע נראה לו אותו גבר שמן פחות, צעיר יותר, לבוש במדי פרשים. הוא קרא בהתרגשות: "רגע, זה פורסטייה!" ואז קרב בצעד חפוז וטפח על כתפו של הצועד. השני פנה לעברו, הביט בו ואמר:
"מה אתה רוצה ממני, אדוני?"
דורואה פרץ בצחוק:
- "אתה לא מזהה אותי?"
- "לא."
- "ז'ורז' דורואה, מגדוד הפרשים השישי."
פורסטייה פשט את שתי ידיו:
- "היי, חבר! מה שלומך?"
- "מצוין. ואתה?"
- "אני? לא כל כך טוב. תאר לעצמך שהחזה שלי הפך לעיסת נייר. אני משתעל שישה חודשים בשנה בשל ברונכיט שחטפתי בבוז'יבל כשחזרתי לפריז, לפני ארבע שנים."
- "אבל אתה נראה טוב, למרות זאת."
פורסטייה אחז בזרועו של חברו הוותיק, סיפר לו על מחלתו, על ההתייעצויות, הדעות וההמלצות של הרופאים, הקושי לציית להוראתם במצבו. פקדו עליו לבלות את החורף בדרום צרפת. איך יכול היה? הוא היה נשוי ועיתונאי, במשרה בכירה.
"אני מנהל את המדור הפוליטי בלה וי פראנסז, כותב על הסנאט בעיתון סאלו, ומדי פעם מפרסם טור ספרותי בלה פלאנט. זהו, עשיתי כברת דרך."
דורואה התבונן בו, מופתע. הוא השתנה, התבגר. ההופעה מרשימה, מתנהג ולבוש היטב, בחליפה של אדם מיושב, בטוח בעצמו, עם כרס של אדם שאוהב לאכול. פעם היה כחוש, רזה וגמיש, מבולבל, ליצן, רעשן ותמיד בעניינים. שלוש שנים בצרפת והנה הפך למישהו אחר לחלוטין, שמן וחמור סבר, עם כמה שערות לבנות על הרקות למרות שבקושי מלאו לו עשרים ושבע.
פורסטייה שאל:
- "לאן אתה הולך?"
דורואה ענה:
- "לשום מקום, טיול אחרון, לפני שאחזור הביתה."
- "ובכן, אולי תרצה לבוא איתי למערכת לה וי פראנסז, שם עלי לעשות כמה הגהות. ואז נלך לשתות בירה ביחד."
- "אני בא איתך."
הם החלו ללכת, שלובי זרוע, עם אותה תחושת קרבה השוררת בין חברי כיתה או חברים לנשק.
"מה אתה עושה בפריז?" שאל פורסטייה.
דורואה משך בכתפיו:
"אני פשוט מת מרעב. כשסיימתי את השירות, רציתי לבוא לפה כדי... לעשות כסף או יותר נכון כדי לחיות בפריז. והנה זה שישה חודשים אני עובד בתור פקיד במשרדי רכבת הצפון עם משכורת של לא יותר מאלף חמש מאות פרנק לשנה."
פורסטייה מלמל:
- "מה אגיד לך? זה לא משהו."
- "אני מסכים איתך, אבל אין לי ברירה. אני לבד, איני מכיר פה איש, איני יכול להמליץ על עצמי. לא חסר לי רצון טוב, אלא אמצעים."
חברו סקר אותו מכף רגל עד ראש, כיאה לאדם מעשי ששופט מישהו, ואז פסק בנימה בוטחת:
"אתה מבין, חביבי, הכול פה עניין של תעוזה. איש פיקח הופך מהר יותר לשר מאשר למנהל משרד. אתה צריך לכפות את עצמך ולא לבקש. איך לא מצאת משהו טוב יותר מפקיד ברכבת צפון?"
"חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי דבר. אבל יש כרגע משהו באופק, מציעים לי לעבוד כמורה לרכיבה בבית הספר לרכיבה של פאלרן. שם ארוויח שלושת אלפים פרנק, בשורה תחתונה."
פורסטייה עצר במקום:
"אל תעשה את זה, זה טיפשי, אתה אמור להרוויח עשרת אלפים פרנק! אתה חוסם לעצמך אפשרויות לעתיד. במשרד שלך, אתה מוסתר, לפחות, איש לא מכיר אותך, אתה יכול לצאת משם, אם אתה נחוש בדעתך, ולפלס לך דרך. אבל ברגע שתהפוך מורה לרכיבה, אין מוצא. זה כמו להיות מלצר ראשי במסעדה בה כל פריז מבקרת. לאחר שתיתן שיעורי רכיבה לאנשי החברה הגבוהה או בניהם, הם יסרבו להתרגל לרעיון שאתה כאחד מהם."
הוא השתתק, הרהר כמה דקות ואז שאל:
- "יש לך תעודת בגרות?"
- "לא, נכשלתי פעמיים."
- "זה לא נורא, כל עוד למדת עד הסוף. אם מדברים על קיקרו או על טיבריוס, יש לך מושג כלשהו מיהם?"
- "כן, בערך."
- "טוב, איש לא יודע יותר מזה, מלבד שני תריסר מטומטמים שאינם מסוגלים אפילו להציל את עצמם. זו לא בעיה להיראות יודע דבר, באמת. הכי חשוב לא להיתפס כבור. מאלתרים, עוקפים את הקושי, מדלגים על המחסום ומכשילים אחרים בעזרת המילון. כולם טיפשים כמו אווזים ובורים כמו קרפיונים."
הוא דיבר בטון של גבר רגוע שמכיר את החיים, חיוך נסוך על פניו בעודו מתבונן בעוברים ושבים. אבל לפתע החל להשתעל, קטע את דבריו כדי שהשיעול יחלוף ואז המשיך בנימה מיואשת:
"איני מצליח להיפטר מהברונכיטיס, זה מתיש! ועוד באמצע הקיץ. כן, החורף, אסע למנטון לריפוי. לעזאזל, הבריאות קודמת לכול."
הם הגיעו לשדרת פואסונייר, מול דלת זכוכית גדולה שמצדה הפנימי היה דבוק עליה עיתון פרוש לרווחה. שלושה אנשים עמדו וקראו.
מעל לדלת, השתרעה, כמו קריאה להתייצבות, כתובת באותיות גדולות שצוירו על ידי להבות הגז, לה וי פראנסז. והמטיילים שחלפו לפתע באור שנפלט משלוש המילים הבוהקות האלו נראו פתאום, תחת אלומת האור, ברורים כמו באמצע היום בטרם שבו לאפלולית.
פורסטייה דחף את הדלת. "היכנס," הוא אמר. דורואה נכנס, עלה במדרגות מפוארות ומלוכלכות שהיו חשופות לרחוב, הגיע למסדרון, עם שני פקידים שבירכו את חברו לשלום, ואז עצר במין חדר המתנה, מאובק ומרופט, שעל קירותיו בד דמוי קטיפה בצבע ירוק מימי, מלא בכתמים ואכול פה ושם, כאילו עכברים כרסמו בו.
"שב," אמר פורסטייה, "אחזור תוך חמש דקות."
והוא נעלם דרך אחת משלוש היציאות של המשרדון הזה.
ריח משונה, מיוחד, בלתי מוגדר, ריח של חדרי מערכת שרר במקום הזה. דורואה ישב בלי לזוז, נבוך, מופתע מאוד. מדי פעם אנשים חלפו על פניו, בריצה, נכנסו דרך דלת אחת ויצאו מדלת אחרת לפני שהספיק לראותם.
לעתים היו אלו בחורים, צעירים מאוד, בהבעה טרודה, שאחזו בדף נייר שהתנופף בקצב הריצה שלהם. לעתים, סדרי הדפוס, עם חלוק פשתן מוכתם בדיו שחשף צווארון חולצה צחורה ומכנסי אריג צמר בדומה לאנשים אמידים. הם נשאו, בזהירות, יריעות נייר מודפס, הגהות טריות, עדיין לחות. מדי פעם אדון קטן היה נכנס, לבוש בהידור צעקני מדי, מותניו נמחצים בחליפה צרה מדי, רגליו לכודות במכנסיים צמודים מדי, כף רגלו לכודה בנעל מחודדת מדי, איזה כתב רכילות עם מנת שמועות טריות מן הערב.
והיו גם אחרים, חמורי סבר, חשובים, חובשים מגבעת גבוהה עם שוליים שטוחים כאילו להתבדל מיתר האנשים.
פורסטייה חזר כשהוא אוחז בזרועו של בחור גבוה ורזה שגילו בין שלושים לארבעים, לבוש בשחור, עם עניבה לבנה, שחום מאוד, שפמו מגולגל עם קצוות מחודדים, פניו מביעים חוצפה וסיפוק עצמי.
פורסטייה אמר לו:
"שלום לך, מורה יקר."
וזה לחץ את ידו.
"להתראות, יקירי," וירד במדרגות שורק, מקל הליכה תחת זרועו.
דורואה שאל:
"מי זה?"
- "זהו ז'אק ריוואל, אתה יודע, בעל הטור המפורסם, המומחה לדו קרב. הוא היה פה כדי לעשות הגהות. גארין, מונטל והוא הם שלושת בעלי הטור השנונים והמדוברים ביותר שיש לנו בפריז. הוא מרוויח פה שלושים אלף פרנק לשנה תמורת שני מאמרים בשבוע."
ובעודם יוצאים פגשו איש קטן עם שיער ארוך, שמנמן, בעל מראה מרושל, שעלה במדרגות והתנשף.
פורסטייה קד קידה ארוכה לכבודו.
"נורבר דה וארן, המשורר, המחבר של סוליי מור (שמשות מתות), עוד אחד עם שכר גבוה מאוד. כל סיפור שהוא מעביר עולה לנו שלוש מאות פרנק, והסיפור הכי ארוך מגיע אף למאתיים שורות. אבל בוא ניכנס לנאפוליטן, אני מתחיל למות מצמא."
ברגע שהתיישבו לשולחן בית הקפה, פורסטייה קרא "שתי בירות!" והוא בלע את שלו בלגימה אחת, בעוד דורואה שותה לאט, בהנאה ובנועם, כאילו מדובר במשהו נדיר ויקר.
חברו שתק, מהורהר, ואז לפתע:
"למה שלא תנסה עיתונות?"
השני, מופתע, הביט בו ואז אמר:
"כי... כי מעולם לא כתבתי דבר..."
- "זה לא נורא! מנסים ונכנסים לזה. אוכל להעסיק אותך כדי שתביא לי ידיעות, תבצע כל מיני שליחויות וביקורים. תחילה תרוויח מאתיים חמישים פרנק וגם הוצאות נסיעה. אתה מעוניין שאדבר עם המנהל?"
- "כמובן שאני מעוניין."
- "אז עליך לעשות דבר אחד, לבוא אלי מחר לארוחת ערב. אני מארח חמישה או שישה אנשים בלבד. את בעל העיתון, אשתו, ז'אק ריוואל ונורבר דה וארן שכרגע פגשת ועוד חברה של הגברת פורסטייה. סיכמנו?"
דורואה היסס, הסמיק, נבוך. לבסוף מלמל:
- "הבעיה היא... שאין לי מה ללבוש."
פורסטייה נדהם:
"אין לך חליפת ערב? מה אגיד לך! אין דבר חיוני מזה. בפריז, אתה מבין, מוטב שלא תהיה לך מיטה מאשר שלא תהיה לך חליפת ערב."
ואז הוא פשפש בכיס העליונית שלו, שלף כמה מטבעות זהב, לקח שני מטבעות לואי, הניח אותם מול חברו הוותיק ואמר בנימה ידידותית וחמימה:
"תחזיר לי כשתוכל. תשכור או תקנה את הבגדים שאתה צריך בתשלומים עם מקדמה. בקיצור, תמצא פתרון אבל בוא אלינו לארוחת ערב, מחר בשעה שבע וחצי ברחוב פונטיין, שבע עשרה."
דורואה, נבוך, אסף את הכסף וגמגם:
"אין לי מילים, אני מודה לך, תהיה בטוח שלא אשכח..."
חברו קטע אותו: "אל תוסיף, זה בסדר, עוד בירה אחת, כן?" וקרא: "מלצר, שתי בירות!"
ואז, כשסיימו לשתות, העיתונאי שאל:
- "מתחשק לך לטייל קצת, למשך שעה?"
- "בשמחה."
והם החלו שוב לצעוד לעבר המדליין.
"לאן אפשר ללכת?" שאל פורסטייה. "טוענים שבפריז, למטייל יש תמיד מה לעשות. זה לא נכון, אני, כשמתחשק לי לטייל בערב, אין לי אף פעם לאן ללכת. טיול בבואה דה בולון זה נחמד רק עם אישה, ולא תמיד יש אחת זמינה. קפה קונצרט עשוי לבדר את הרוקח שלי ואת אשתו אבל לא אותי. אז מה לעשות? כלום. צריך לחשוב על גן קיץ, כמו פארק מונסו, שפתוח בלילה, שם אפשר יהיה להזמין משקה מרענן תחת העצים. זה לא יהיה מקום תענוגות אלא טרקלין בילוי. מחיר הכניסה יהיה יקר כדי למשוך את הגבירות היפות. אפשר יהיה לטייל בשבילים מכוסים בחול, מוארים בחשמל עם מקומות ישיבה כדי להקשיב למוזיקה מקרוב ומרחוק. בזמנו היה משהו דומה אצל מוזאר אבל מחריש אוזניים, יותר מדי מוזיקה לריקודים, לא מספיק מקום, לא מספיק צל, לא מספיק אפלולית. צריך גן יפה, רחב. זה יכול להיות מקסים. לאן אתה רוצה ללכת?"
דורואה, מהוסס, לא ידע מה לומר. לבסוף גיבש החלטה:
"איני מכיר את הפולי ברז'ר. הייתי שמח לקפוץ לשם."
חברו הזדעק:
- "הפולי ברז'ר? מה אגיד לך! נתבשל שם כמו עוף צלוי. טוב, בסדר, תמיד נחמד שם."
והם פנו לאחור כדי להגיע לרחוב פובורג מונמארטרה.
החזית המוארת של המקום שפכה מפל אור על ארבעת הרחובות הנפגשים מולה. שורת כרכרות המתינה ביציאה.
פורסטייה עמד להיכנס, דורואה עצר אותו:
"שכחנו לעבור בקופה."
ההוא השיב בארשת חשיבות:
"איתי לא משלמים."
כשהגיע לדלפק הביקורת, שלושה סדרנים בירכו אותו לשלום. האחד שניצב באמצע הושיט לו יד. העיתונאי שאל:
- "יש לך מקום טוב?"
- "כמובן, מר פורסטייה."
הוא לקח את השובר שהושיטו לו, דחף את הדלת המרופדת ששוליה מעוטרי עור והם נכנסו לאולם.
אדי טבק נסכו ערפל דק מאוד על האגפים המרוחקים של האולם, הבמה וצדו השני של התיאטרון. הערפל הלך והתרומם, כרשתות לבנות דקות שצמחו מתוך כל הסיגרים וכל הסיגריות שעישנו כל האנשים האלו, והצטבר בתקרה כדי ליצור ענני עשן מתחת לכיפה הגדולה, מעל הגלריה של הקומה הראשונה עמוסת המבקרים.
במסדרון הכניסה הרחב, שהוביל לטיילת העגולה שם ארב שבט הבחורות בלבוש צעקני והתערבל בהמון האפל של גברים, המתינה למגיעים קבוצת נשים ליד אחד משלושת הדלפקים. שם ישבו בהוד והדר, עם איפור כבד על פניהן הבלויים, שלוש מוכרות משקה ואהבה.
דרך המראות הגדולות שניצבו מאחוריהן, ניתן היה להבחין בגבן ובפני העוברים ושבים.
פורסטייה פילס דרכו בין הקבוצות, התקדם בצעד חפוז כאדם הראוי ליחס מיוחד.
הוא ניגש לאחת הסדרניות.
- "תא מספר שבע עשרה?" שאל.
- "מפה, אדוני."
ואז סגרו אותם בקופסת עץ קטנה, חשופה, מרופדת באדום ושהכילה ארבעה כיסאות באותו צבע, צמודים כל כך שבקושי ניתן היה להשתחל ביניהם. שני החברים התיישבו. ומימין, כמו משמאל, לאורך שורה ארוכה ומעוגלת ששני קצותיה נושקים לבמה, רצף של תאים דומים הכילו אנשים שאף הם ישבו וניתן היה לראות רק את ראשם וחזם.
על הבמה, שלושה גברים צעירים בבגד גוף צמוד - אחד גבוה, אחד בינוני ואחד נמוך קומה - ביצעו זה אחר זה פעלולי טרפז.
הגדול התקדם ראשון בצעד קצר ונמרץ, חיוך נסוך על פניו, ידו מנופפת לשלום, כאילו שולחת נשיקה.
מתחת לבגד הגוף ניתן היה להבחין בשרירי הזרוע והרגל. הוא ניפח חזה כדי להסתיר בטן בולטת מדי, ופניו כפני נער מספרה עם שביל מטופח שחצה את שערו לשני חלקים שווים בדיוק באמצע הקרקפת. הוא זינק, תפס בטרפז ובעודו נתלה בידיו הסתובב כגלגל בתנועה, או כשזרועותיו ישרות וכן גופו ניצב ללא ניע, בתנוחה אופקית באוויר, נתמך בטרפז בעזרת אגרופיו בלבד.
ואז הוא קפץ לרצפה, קד קידה וחייך תחת מטח מחיאות הכפיים שבאו ממושבי התזמורת וניגש להיצמד לתפאורה, כשהוא מבליט בכל פסיעה את שרירי רגליו.
השני גבוה פחות, חסון יותר, התקדם אף הוא וחזר על אותו תרגיל שהאחרון ביצע שוב, מלווה בשבחים עזים יותר של הקהל.
אבל דורואה לא שם לב כלל למופע וכשראשו פונה הצידה, הביט ללא הפוגה בטיילת הענקית השופעת גברים וזונות.
פורסטייה אמר לו:
"שים לב למושבי התזמורת: רק בורגנים עם נשותיהם וילדיהם, פרצופים עגולים ומטופשים שבאים כדי לראות. בתאים, בליינים: כמה אמנים, כמה בנות מפוקפקות. ומאחורינו, התמהיל המצחיק ביותר שיכול להיות בפריז. מי האנשים האלו? התבונן היטב, יש פה מכול וכול אבל הזבל שולט. הנה פקידים, עובדי בנק, חנויות, משרדים ממשלתיים, כתבים, סרסורים, קצינים בלבוש אזרחי, מלוקקים בחליפות שבאים לסעוד בקברט ויוצאים מן האופרה לפני שייכנסו לתיאטרון איטליין, ועוד עולם שלם של אנשים משונים שאי אפשר לפענח. באשר לנשים, סוג אחד בלבד, זו שאוכלת ארוחת ערב ב'אמריקן', בחורה במחיר של מטבע לואי אחד או שניים ואורבת לזר שישלם חמישה מטבעות ומודיעה ללקוחות הקבועים שלה כשהיא פנויה. מכירים את כולן כבר עשר שנים. רואים אותן כל ערב, במשך כל השנה, באותם מקומות אלא אם כן הן בסן לאזאר או בטיפול בלורסין."*
דורואה הפסיק להקשיב. אחת מאותן נשים שרכנה לעבר התא שלהם הביטה בו. היתה זו אישה עם שיער ערמוני, עורה מכוסה משחה מלבינה, עם עיניים שחורות מוארכות, מודגשות בעיפרון, עם ריסים ענקיים, מלאכותיים. החזה שלה, גדול במיוחד, מתח את המשי הכהה של שמלתה, ושפתיה הצבועות באדום, כמו פצע, העניקו לה גוון חייתי, צורב, מזעזע אבל עדיין מעורר תשוקה.
היא סימנה בראשה וקראה לאחת מחברותיה שעברה שם, אישה בהירה עם שיער אדום, גם היא מלאה, ואמרה לה בקול רם כדי שיישמע:
"תראי, בחור יפה. אם ירצה בי תמורת עשרה לואי, לא אסרב."
פורסטייה הסתובב, ובחיוך טפח על ירכו של דורואה:
"המילים האלו נועדו לך. יש לך הצלחה, יקירי, כל הכבוד!"
הנגד לשעבר הסמיק. הוא מישש בהיסח הדעת את שני מטבעות הזהב שהיו בכיס העליונית שלו.
המסך ירד. התזמורת ניגנה ואלס.
דורואה אמר:
- "אולי נסתובב קצת ביציע?"
- "איך שתרצה."
הם יצאו ומיד נסחפו לתוך שצף המטיילים. הם נמחצו, נהדפו, נתקלו, התנודדו אך המשיכו ללכת, כשלנגד עיניהם עם של כובעים. והבחורות, בזוגות, חלפו בין המון הגברים, חצו אותו בקלילות, החליקו בין מרפק למרפק, חזה לחזה, גב לגב, כאילו הרגישו בבית, נינוחות, כמו דג במים, בתוך אותו זרם של זכרים.
דורואה, מאושר, הרגיש משוחרר כשהוא שותה בשקיקה את האוויר הרווי בטבק, ריח אנוש ובושם זונות. פורסטייה, לעומתו, הזיע, התנשף, השתעל.
"בוא לגינה," הוא אמר.
הם פנו שמאלה ונכנסו למעין גן מקורה ומצונן באמצעות שתי מזרקות מכוערות. תחת עצי טקסוס וארזים אדומים בארגזי עץ, גברים ונשים שתו ליד שולחנות אבץ.
"עוד בירה?" שאל פורסטייה.
"כן, בשמחה."
הם התיישבו והתבוננו בקהל המהלך.
מדי פעם איזו יצאנית היתה עוצרת ושואלת בחיוך סתמי "תציע לי משהו, אדוני?" וכשפורסטייה היה עונה: "כוס מים מן המזרקה," היתה מתרחקת וממלמלת: "לך לעזאזל, גס רוח!"
אבל השמנה הערמונית שרכנה מקודם מאחורי התא של שני החברים הופיעה שוב, בצעד בוטה, זרועה שלובה בזרועה של הבהירה השמנה. הן נראו כצמד חמד של נשים, התאימו זו לזו.
היא חייכה כשהבחינה בדורואה, כאילו מבטיהם כבר חלקו עניינים אינטימיים וסודיים. ואז לקחה כיסא, התיישבה בשקט מולו והזמינה בקול צלול: "מלצר, שתי כוסות מיץ פטל!" פורסטייה, מופתע, פלט: "אין לך שום בושה!"
היא השיבה:
"זהו החבר שלך שמפתה אותי! הוא באמת בחור יפה. דומני שהיה גורם לי לעשות דברים מטורפים!"
דורואה, נבוך, לא ידע מה לומר. הוא סלסל את שפמו המקורזל וחייך בהבעה בוהה. המלצר הביא את כוסות מיץ הפטל שהנשים שתו בלגימה אחת. ואז הן קמו, והערמונית, בקידת ראש קלה ונעימה ונגיעת המניפה על זרועו, אמרה לדורואה: "תודה, חמוד שלי, אתה לא פטפטן גדול."
והן הלכו לדרכן, מבליטות את אחוריהן.
פורסטייה פרץ בצחוק.
"מה אגיד לך, ידידי, הידעת שיש לך באמת הצלחה בקרב נשים? צריך לטפח את זה. זה יכול לקדם אותך מאוד."
הוא השתתק ואז המשיך, בנימה חולמנית של אנשים שחושבים בקול רם:
"בסופו של דבר, דרכן מגיעים הכי מהר."
ובעוד דורואה ממשיך לחייך מבלי לומר דבר, שאל:
"אתה רוצה להישאר פה? אני חוזר הביתה, נמאס לי."
השני מלמל:
"כן, אשאר עוד קצת. עוד מוקדם."
פורסטייה קם ממקומו:
"ובכן, שלום. נתראה מחר. אל תשכח. רחוב פונטיין, שבע עשרה, בשבע וחצי."
- "סיכמנו. להתראות מחר ותודה!"
הם לחצו ידיים והעיתונאי הלך לו.
ברגע שנעלם, דורואה הרגיש חופשי ושוב מישש בשמחה את מטבעות הזהב שבכיסו. ואז הוא קם ובדק את ההמון בעין סוקרת.
מיד הבחין בהן, בשתי הנשים, החומה והבלונדינית שהתהלכו בגוף זקוף של קבצניות ופילסו דרכן בין הגברים המצטופפים.
הוא ניגש ישר לעברן וכשהיה קרוב מאוד, לא העז.
החומה אמרה לו:
"מצאת את הלשון שלך?"
הוא גמגם: "ועוד איך!" מבלי שיוכל להוסיף מילה.
הם המשיכו לעמוד שם, שלושתם, עוצרים את תנועת הטיילת ויוצרים פקק סביבם.
ואז, לפתע, היא שאלה:
"אתה בא אלי?"
והוא, רוטט בתשוקה, ענה ישירות:
"כן, אבל יש לי רק לואי אחד בכיס."
היא חייכה באדישות:
"לא נורא."
והיא אחזה בזרועו לסמן שהוא רכושה.
כשיצאו, חשב שעשרים הפרנקים הנותרים יספיקו כדי לשכור חליפת ערב לקראת המחרת.