חטיפה בגיאורגיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חטיפה בגיאורגיה
הוספה למועדפים

חטיפה בגיאורגיה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רוני פוקס

רוני פוקס הוא איש עסקים ישראלי אשר נכלא בכלא הגיאורגי יחד עם חברו ושותפו לעסקים, זאב פרנקל, ב-14.10.2010. ספרו: "חטיפה בגיאוגרפיה" מתבסס על היומן שניהל פוקס בתקופת מאסרו.

נושאים

תקציר

במסעדה על חוף הים השחור יושב רוני פוקס וממתין בהתרגשות לראש ממשלת גיאורגיה, שהזמין אותו לארוחת צהריים. הם אמורים לחתום בטקס חגיגי על הסכם פיצויים של עשרות מיליוני דולרים לטובת פוקס, בהתאם לפסיקת מוסד הבוררות של הבנק העולמי. אבל במקום ראש הממשלה הגיעו למקום אנשי ביטחון חמושים, עצרו את איש העסקים הישראלי והשליכו אותו לכלא.

תרגיל העוקץ תוכנן בקפידה: בכירי השלטון בגיאורגיה הפלילו את פוקס כדי להתחמק מתשלום הפיצויים, ניהלו נגדו משפט ראווה ממושך וגזרו עליו שבע שנות מאסר בעוון שוחד. חטיפה בגיאורגיה מתבסס על היומן שניהל פוקס בתקופת מאסרו.

הוא הוחזק בתנאי בידוד, עבר התעללות קשה מצד רעולי פנים, התיידד עם המוות וניסה לשמור על שפיותו. המשפחה והחברים לא ויתרו; הם הציפו את סיפור החטיפה בארץ ובעולם, גייסו אישים רבי–השפעה, והלחץ הפוליטי הבינלאומי אכן הוביל לבסוף לשחרורו. זהו מסמך מרתק על הישרדות וכוח רצון, על קנוניות אפלות וכסף גדול, ויותר מכול, על נאמנות ואהבה שניצחו את הרוע.

"שני הקצוות באישיותו של רוני עמדו כאן למבחן: התום והחוכמה. התום הפיל אותו בפח; החוכמה הוציאה אותו משם. חזרתו הביתה היתה בגדר נס, ומי שלא מאמין בניסים ־ הוא לא אדם ריאלי."

שמעון פרס

פרק ראשון

פרק ראשון: 1

 

 

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010. גיאורגיה

 

הטיסה מאיסטנבול לעיר הנמל בָּטוּמי, השוכנת לחוף הים השחור, היתה קצרה ונוחה. שעתיים בסך הכול, במטוס ששכרתי במיוחד לרגל המעמד. הרומן העסקי שלי עם גיאורגיה, שהחל לפני כתשע־עשרה שנים כחזון אדיר ועבר תהפוכות כה רבות, עמד סוף־סוף להסתיים. בכיסי היה מכתב ההזמנה הרשמי של ראש ממשלת גיאורגיה, יחד עם תוכן הנאומים ששנינו אמורים לשאת במסיבת העיתונאים החגיגית בצהריים. לא בכל יום מזמינים אותי בהתראה קצרה לארוחה עם ראש ממשלה, ולא בכל ארוחה חותמים איתי על הסכם פשרה בסך שבעים ושניים מיליון דולר - ואלה היו סיבות טובות מספיק, לדעתי, כדי להגיע לפגישה במטוס פרטי.

הסיבה הנוספת ישבה לידי: יוני, בני הבכור. שמחתי כל כך שהצטרף לנסיעה. לא מכבר מלאו לו עשרים ושמונה, ורק לאחרונה הוא החל לעבוד איתי. נהניתי לראותו לומד את רזי העסקים, הולך ונכבש בקסמו של תחום האנרגיה. את התהליך הכרתי היטב: גם אני למדתי את המקצוע מאבא שלי - והוא בתורו למד זאת מאביו, שניהל חברת מכס קטנה במשרד צנוע ליד נמל חיפה. אבי נכנס לעסק של סבא והתמקד בשמאות ימית ובמדידות של משלוחי נפט. כילד נהגתי להתרוצץ איתו בין המכליות בנמל הדלק, שואף לקרבי בהתלהבות את ריח הזהב השחור. כשהייתי בן עשרים וחמש כבר ניהלתי את העסק המשפחתי הקטן. עד היום אני אוהב ריח של נפט. זה היה המקום שממנו התחלתי, משם צמחו עסקי. והנפט הוא שהוביל אותי בסופו של דבר גם לגיאורגיה, אל הפרשה ששינתה את חיי.

אבל השאלה אם בני עתיד להיות דור רביעי למקצוע לא העסיקה אותי ביום הגורלי ההוא. הייתי דרוך ונרגש. שוחחנו מעט על חילוץ הכורים בצ'ילה, דרמה שהסתיימה לפנות בוקר, אך רוב הזמן הבטתי בשקט מבעד לחלון, מגלגל במוחי את הדברים שאגיד במסיבת העיתונאים, מלטש את הניסוחים המליציים שסיכמו עורכי הדין האמריקאים של גיאורגיה עם עורכי הדין הבריטים שלי. אותו דיאלוג קוסמופוליטי ייצג באופן סמלי את שנות האור שהפרידו ביני לבין אבי. בחלומותיו הפרועים ביותר לא יכול היה לדמיין אי־מיילים החוצים יבשות כהרף עין, ודאי לא כאלה העוסקים בפרויקט העצום שנדון בבית הדין הבינלאומי לבוררות, לא כל שכן בגובה הפיצוי שנפסק לטובת הפרחח שהייתי פעם.

רק שלשום ישבתי בסלון התל אביבי של אורנה, אחותי, וסיפרתי לה על הזמנתו האדיבה של ניקה גילאורי, ראש הממשלה החדש. "אני מקווה שהוא איש נחמד," אמרתי.

"לא מוצא חן בעיני שאתה נוסע למדינה הלא יציבה הזאת," אמרה אורנה. "אני עוד זוכרת כמה דאגתי לך כשהפגיזו את המלון שלכם בטביליסי."

צחקתי. "עפת רחוק מדי, אורנה'לה, זה קרה ב־1991! עבורי זו היתה חוויה, להתיידד עם הכתבים הזרים ולפטפט עם כריסטיאן אמנפור המדליקה... תפסיקי להיות כזו דאגנית."

תמיד היא דואגת לי, אחותי הקטנה. נשארנו קרובים גם כשאוקיינוסים חצצו בינינו, ואחרי שהורינו נפטרו הקשר אף התחזק. אורנה היא מוקד של חום וכוח במשפחה הקטנה שלנו. לפני שנים לקחה על עצמה את ניהול העסק של אבא בחיפה ועשתה חיל. היא כבר מזמן לא זקוקה לעזרתי ואני גאה בהצלחתה, אבל הדאגה שלה משעשעת אותי.

"אין מה לחשוש," הרגעתי אותה. "אני טס עם פמליה ענקית."

"גם יָאני יבוא איתך?" היא שאלה.

יאני קארדָסופולוס הוא חברי ושותפי הוותיק. סוחר נפט יווני, יליד בית לחם, בוגר קיימברידג' ואיש אשכולות, הילדים שלי אוהבים אותו כבן משפחה, ולא, הוא לא ייסע לבטוּמי. שני עשורים של התנהלות עסקית שערורייתית מצד הגיאורגים גרמו לנו הפסדים כבדים, ויאני לא מצא טעם בחיוכים המאולצים שנועדו למצלמות. הוא יחתום על ההסכם באיסטנבול בנוכחות עורכי הדין משני הצדדים, סיפרתי לאורנה, ומשם אמריא בלעדיו לטקס החתימה הסופי עם ראש הממשלה.

"למה אתה צריך את כל הצרמוניה?" הקשתה אחותי. "שהגיאורגים יבואו לטורקיה ותחתמו כולכם שם. יש לי תחושת בטן רעה, רוני."

"אל תגזימי," אמרתי. "שני עורכי דין שלי מהפירמה הבינלאומית 'סקאדן' באים לשמור עלי, גם עורך הדין שמייצג את הגיאורגים טס איתנו. והפרטנר הטורקי שלי, מהמט, את הרי יודעת שהוא דיפלומט לשעבר ואיש עסקים מוכר. אפילו הנציג הגרמני של חברת הביטוח 'אליאנס' מצטרף. ואל תשכחי שאני קונסול כבוד של טורקיה בישראל. מה כבר יכול לקרות?"

אורנה הזכירה לי משפט שאמא שלנו נהגה לומר: "אל תלכו למקום שבו חייבים לכם כסף." לא השתכנעתי, כמובן. הרי לא הייתי מעז לסכן את בני אילו היה בי חשש קל שבקלים.

איך יכולתי לנחש שעומדים לחטוף אותי? חשתי מוגן, מלא ציפייה לקראת הטקס הממלכתי שיסיים את הסכסוך הארוך, ולא שיערתי לעצמי שטומנים לי מלכודת.

 

•••

 

נחתנו בבטומי לפני הצהריים. על המסלול המתין לנו כבר סגן שר האוצר, אַבטָנדיל חַראיידזֶה, שאותו פגשתי חודש קודם לכן בסוויטת מלון מפוארת באיסטנבול. זה היה מפגש הזוי למדי, ארוך ורווי אלכוהול, שהתנהל באמצעות מתורגמן. אני זוכר שתהיתי אז איך בכיר במשרד האוצר שאינו יודע אנגלית נשלח להתדיין על פיצוי בשווי של שלושה אחוזים בערך מתקציב המדינה. למרות זאת, הישיבה המסורבלת הסתיימה ברוח טובה וסללה את הדרך - כך לפחות האמנתי - לסיכום הפשרה עם ראש הממשלה. בקרוב מאוד אני עתיד לגלות עד כמה שגיתי בפירוש המציאות.

סגן השר, שהגיע גם הפעם עם מתורגמן, היה בגילו של בני. חייכתי נוכח מבטי הפליאה שהחליפו אנשי הפמליה שלי. כן, הפוליטיקה בגיאורגיה שייכת לצעירים. מאז מהפכת הוורדים בשלהי שנת 2003, שגרמה להתפטרותו של הנשיא שוורדנדזה, נדיר למצוא איש ממשל שגילו עולה על ארבעים. נדמה שהם פשוט העלימו את הדור הישן. לצִדו של סגן השר ראיתי פנים מוכרות: זאב פרנקל, מהנדס ישראלי ואיש עסקים שחי שנים רבות בגיאורגיה, שכיר לשעבר בחברה שלנו ואיש הקשר שתיווך במשא ומתן עם משרד האוצר. צלם זריז תיעד את חבורת הגברים המכובדת על המסלול, מחליפים לחיצות יד ומחייכים בנימוס, וכולנו נכנסנו למכוניות השרד המפוארות שחיכו לנו.

עיר הקיט בָּטוּמי בנויה על חצי אי, כעשרים קילומטרים מהגבול הטורקי, נחשבת לנמל הראשי של גיאורגיה ונראית כעיירת פיתוח. הטיילת הרחבה היתה ריקה, הרחובות נטושים. התברר שזהו חג לאומי - יום השנה האלף לקתדרלה של מצחֶתָה. חלפנו ליד שלטים רבים שהכריזו על בנייה ופיתוח, ומבעד לחלון המכונית הראיתי ליוני את הניגודים שלמדתי כבר להכיר: הכביש נראה חדש אך יש בו בורות, הבניינים מסוידים אבל ספק אם הצנרת עובדת, ומאחורי השלטים ניצבים רק מגרשים ריקים. כאן מחשיבים את הרושם החיצוני ואת מראית העין. פגשתי לא מעט גיאורגים עם שעוני זהב ומכוניות יוקרה שגרים בחורבות. יש להם אפילו ביטוי מיוחד לתופעה - "פאקאזוחה".

השיירה עצרה ליד "דג הזהב", מסעדת תיירים גדולה, דו־קומתית, המשקיפה לים השחור. לפי לוח הזמנים שתואם מראש ציפתה לנו כאן ארוחה חגיגית, ואחריה פגישה עם ראש הממשלה, טקס החתימה ומסיבת עיתונאים. לא פלא, חשבתי, שסגרו את המקום לכבודנו.

התיישבנו סביב שולחן עמוס בכל טוב, כמנהגם של הגיאורגים: מבחר גדול של מנות ראשונות, סלטים רבים ושפע של משקאות קלים וחריפים. סגן השר נשא נאום קצר והדגיש את תרומתם של המשקיעים הזרים לכלכלת ארצו. המתורגמן הסביר כי לפי מנהגי המקום, כל אחד מאיתנו מתבקש להרים כוסית ולומר דברי ברכה. הוא גם בירך ראשון; סיפר באריכות על המלחמה עם רוסיה לפני שנתיים והרים כוס לחיי השלום העולמי, השלום בין ישראל לגיאורגיה והשלום בלבבות. הגיע תורי לברך. יוני חייך לעברי. הכנתי אותו מבעוד מועד לכך שהאלכוהול זורם פה כמים - גם בפגישות עבודה רשמיות.

"ארים כוס לחיי גיאורגיה," אמרתי. "אני שמח שהממשל הנוכחי מבקש סוף־סוף לתקן נזקים שנגרמו בתקופת הממשל הקודם ולפצות עליהם. כך תעודדו את המשקיעים לחזור."

זו היתה חזרה קצרה לקראת הנאום שלי. סוכם כי אגיד לכתבים עד כמה אני שמח לחזור לגיאורגיה, אהלל ואשבח את השינויים הגדולים שחלו כאן, ואזכיר את ההזדמנויות הנפלאות המצפות למשקיעים זרים. היה עלי כמובן גם להכריז על שביעות רצוני המלאה מתנאי ההסכם שהושג בינינו.

לא אמרתי דבר מכל אלה, בסופו של דבר.

דרך חלונות המסעדה ראינו עוד ועוד מכוניות שרד מגיעות למקום, כיאה לאירוע. המשכנו לשתות ולברך, לא חשדנו בדבר. סגן השר קיבל שיחת טלפון ומיד אחריה פנה לזאב ברוסית והזמין אותו ואותי, באמצעות המתורגמן, לצאת לכמה רגעים ולשוחח עמו בפרטיות.

השארנו את חברי המשלחת בחדר ועלינו יחד לקומה השנייה, שם חיכה לנו כבר שולחן ערוך יפה, עם בקבוקי וודקה ושמפניה. חראיידזֶה ביקש לעבור שוב על הפרטים שסיכמנו באיסטנבול, והנחתי שברצונו להתכונן לבואו של ראש הממשלה. מאוחר יותר אגלה איזה תפקיד מהותי היה לשיחתנו הקצרה. בינתיים חזרנו לבקשתו על המספרים: בית הדין הבינלאומי לבוררות של הבנק העולמי פסק כי נקבל פיצוי מהמדינה בסך תשעים ושמונה מיליון דולר; אנו מסכימים לפשרה ולפיה נקבל רק שבעים ושניים מיליון דולר, בשני תשלומים; מתוך סכום זה נעביר חזרה לגיאורגיה - באופן רשמי וגלוי - שבעה מיליון דולר, כהשקעה בנדל"ן ובפיתוח עתידי. את הפרטים המדויקים לגבי השקעתנו בפיתוח הייתי אמור לסכם סופית מול ראש הממשלה, בשעה שהוקצתה לצורך כך בלוח הזמנים.

כעבור עשרים דקות קיבלתי הודעת טקסט מיוני: מה קורה? ודאי משעמם לו שם למטה עם כל המשפטנים והמכובדים, חשבתי. סימסתי לו שאנחנו עובדים. ואז, מבעד לקיר הזכוכית בקומה השנייה, ראיתי כעשרים גברים בחליפות שחורות מתקרבים אלינו במהירות, מלווים בצלמים. מנהיגים קטנים אוהבים אבטחה מנופחת, כידוע, וגיאורגיה אינה יוצאת דופן בכך.

"ראש הממשלה תכף מגיע," אמר חראיידזֶה ויצא מהחדר. במקומו נכנסו לובשי החליפות, חלקם חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובאקדחים, אוזניות תחובות באוזניהם. אחד מהם טפח על שכמו של סגן השר, כמברך על הצלחתו.

שני גברתנים נעמדו לידי, נושאים תגי זיהוי רשמיים על הדש. שלישי תפס מקום מאחורי. שני גברים נוספים התייצבו ליד זאב, והשאר התפרשׂו בחדר. חשתי מתוח ומבולבל נוכח הדריכות הפתאומית סביבנו, לא הבנתי מי מהם הוא ראש הממשלה ומה לעזאזל קורה פה. אני חושב שאפילו חייכתי מתוך מבוכה. מצלמות כוונו לעברנו ולפתע נשמע קול סמכותי. אחד הגברים פצח בהכרזה רהוטה בגרוזינית, לא הבנתי מילה מדבריו. לידו עמד איש שפוף באפודה משובצת, היחיד ללא חליפה, שתרגם בקול עדין ושקט - לעברית - את ההודעה שנמסרה לנו זה עתה: "אני חוקר ממשרד התובע הכללי של גיאורגיה. לפי סעיף 339 לחוק הפלילי אתם עצורים ומואשמים במתן שוחד."

רוני פוקס

רוני פוקס הוא איש עסקים ישראלי אשר נכלא בכלא הגיאורגי יחד עם חברו ושותפו לעסקים, זאב פרנקל, ב-14.10.2010. ספרו: "חטיפה בגיאוגרפיה" מתבסס על היומן שניהל פוקס בתקופת מאסרו.

עוד על הספר

נושאים

חטיפה בגיאורגיה רוני פוקס

פרק ראשון: 1

 

 

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010. גיאורגיה

 

הטיסה מאיסטנבול לעיר הנמל בָּטוּמי, השוכנת לחוף הים השחור, היתה קצרה ונוחה. שעתיים בסך הכול, במטוס ששכרתי במיוחד לרגל המעמד. הרומן העסקי שלי עם גיאורגיה, שהחל לפני כתשע־עשרה שנים כחזון אדיר ועבר תהפוכות כה רבות, עמד סוף־סוף להסתיים. בכיסי היה מכתב ההזמנה הרשמי של ראש ממשלת גיאורגיה, יחד עם תוכן הנאומים ששנינו אמורים לשאת במסיבת העיתונאים החגיגית בצהריים. לא בכל יום מזמינים אותי בהתראה קצרה לארוחה עם ראש ממשלה, ולא בכל ארוחה חותמים איתי על הסכם פשרה בסך שבעים ושניים מיליון דולר - ואלה היו סיבות טובות מספיק, לדעתי, כדי להגיע לפגישה במטוס פרטי.

הסיבה הנוספת ישבה לידי: יוני, בני הבכור. שמחתי כל כך שהצטרף לנסיעה. לא מכבר מלאו לו עשרים ושמונה, ורק לאחרונה הוא החל לעבוד איתי. נהניתי לראותו לומד את רזי העסקים, הולך ונכבש בקסמו של תחום האנרגיה. את התהליך הכרתי היטב: גם אני למדתי את המקצוע מאבא שלי - והוא בתורו למד זאת מאביו, שניהל חברת מכס קטנה במשרד צנוע ליד נמל חיפה. אבי נכנס לעסק של סבא והתמקד בשמאות ימית ובמדידות של משלוחי נפט. כילד נהגתי להתרוצץ איתו בין המכליות בנמל הדלק, שואף לקרבי בהתלהבות את ריח הזהב השחור. כשהייתי בן עשרים וחמש כבר ניהלתי את העסק המשפחתי הקטן. עד היום אני אוהב ריח של נפט. זה היה המקום שממנו התחלתי, משם צמחו עסקי. והנפט הוא שהוביל אותי בסופו של דבר גם לגיאורגיה, אל הפרשה ששינתה את חיי.

אבל השאלה אם בני עתיד להיות דור רביעי למקצוע לא העסיקה אותי ביום הגורלי ההוא. הייתי דרוך ונרגש. שוחחנו מעט על חילוץ הכורים בצ'ילה, דרמה שהסתיימה לפנות בוקר, אך רוב הזמן הבטתי בשקט מבעד לחלון, מגלגל במוחי את הדברים שאגיד במסיבת העיתונאים, מלטש את הניסוחים המליציים שסיכמו עורכי הדין האמריקאים של גיאורגיה עם עורכי הדין הבריטים שלי. אותו דיאלוג קוסמופוליטי ייצג באופן סמלי את שנות האור שהפרידו ביני לבין אבי. בחלומותיו הפרועים ביותר לא יכול היה לדמיין אי־מיילים החוצים יבשות כהרף עין, ודאי לא כאלה העוסקים בפרויקט העצום שנדון בבית הדין הבינלאומי לבוררות, לא כל שכן בגובה הפיצוי שנפסק לטובת הפרחח שהייתי פעם.

רק שלשום ישבתי בסלון התל אביבי של אורנה, אחותי, וסיפרתי לה על הזמנתו האדיבה של ניקה גילאורי, ראש הממשלה החדש. "אני מקווה שהוא איש נחמד," אמרתי.

"לא מוצא חן בעיני שאתה נוסע למדינה הלא יציבה הזאת," אמרה אורנה. "אני עוד זוכרת כמה דאגתי לך כשהפגיזו את המלון שלכם בטביליסי."

צחקתי. "עפת רחוק מדי, אורנה'לה, זה קרה ב־1991! עבורי זו היתה חוויה, להתיידד עם הכתבים הזרים ולפטפט עם כריסטיאן אמנפור המדליקה... תפסיקי להיות כזו דאגנית."

תמיד היא דואגת לי, אחותי הקטנה. נשארנו קרובים גם כשאוקיינוסים חצצו בינינו, ואחרי שהורינו נפטרו הקשר אף התחזק. אורנה היא מוקד של חום וכוח במשפחה הקטנה שלנו. לפני שנים לקחה על עצמה את ניהול העסק של אבא בחיפה ועשתה חיל. היא כבר מזמן לא זקוקה לעזרתי ואני גאה בהצלחתה, אבל הדאגה שלה משעשעת אותי.

"אין מה לחשוש," הרגעתי אותה. "אני טס עם פמליה ענקית."

"גם יָאני יבוא איתך?" היא שאלה.

יאני קארדָסופולוס הוא חברי ושותפי הוותיק. סוחר נפט יווני, יליד בית לחם, בוגר קיימברידג' ואיש אשכולות, הילדים שלי אוהבים אותו כבן משפחה, ולא, הוא לא ייסע לבטוּמי. שני עשורים של התנהלות עסקית שערורייתית מצד הגיאורגים גרמו לנו הפסדים כבדים, ויאני לא מצא טעם בחיוכים המאולצים שנועדו למצלמות. הוא יחתום על ההסכם באיסטנבול בנוכחות עורכי הדין משני הצדדים, סיפרתי לאורנה, ומשם אמריא בלעדיו לטקס החתימה הסופי עם ראש הממשלה.

"למה אתה צריך את כל הצרמוניה?" הקשתה אחותי. "שהגיאורגים יבואו לטורקיה ותחתמו כולכם שם. יש לי תחושת בטן רעה, רוני."

"אל תגזימי," אמרתי. "שני עורכי דין שלי מהפירמה הבינלאומית 'סקאדן' באים לשמור עלי, גם עורך הדין שמייצג את הגיאורגים טס איתנו. והפרטנר הטורקי שלי, מהמט, את הרי יודעת שהוא דיפלומט לשעבר ואיש עסקים מוכר. אפילו הנציג הגרמני של חברת הביטוח 'אליאנס' מצטרף. ואל תשכחי שאני קונסול כבוד של טורקיה בישראל. מה כבר יכול לקרות?"

אורנה הזכירה לי משפט שאמא שלנו נהגה לומר: "אל תלכו למקום שבו חייבים לכם כסף." לא השתכנעתי, כמובן. הרי לא הייתי מעז לסכן את בני אילו היה בי חשש קל שבקלים.

איך יכולתי לנחש שעומדים לחטוף אותי? חשתי מוגן, מלא ציפייה לקראת הטקס הממלכתי שיסיים את הסכסוך הארוך, ולא שיערתי לעצמי שטומנים לי מלכודת.

 

•••

 

נחתנו בבטומי לפני הצהריים. על המסלול המתין לנו כבר סגן שר האוצר, אַבטָנדיל חַראיידזֶה, שאותו פגשתי חודש קודם לכן בסוויטת מלון מפוארת באיסטנבול. זה היה מפגש הזוי למדי, ארוך ורווי אלכוהול, שהתנהל באמצעות מתורגמן. אני זוכר שתהיתי אז איך בכיר במשרד האוצר שאינו יודע אנגלית נשלח להתדיין על פיצוי בשווי של שלושה אחוזים בערך מתקציב המדינה. למרות זאת, הישיבה המסורבלת הסתיימה ברוח טובה וסללה את הדרך - כך לפחות האמנתי - לסיכום הפשרה עם ראש הממשלה. בקרוב מאוד אני עתיד לגלות עד כמה שגיתי בפירוש המציאות.

סגן השר, שהגיע גם הפעם עם מתורגמן, היה בגילו של בני. חייכתי נוכח מבטי הפליאה שהחליפו אנשי הפמליה שלי. כן, הפוליטיקה בגיאורגיה שייכת לצעירים. מאז מהפכת הוורדים בשלהי שנת 2003, שגרמה להתפטרותו של הנשיא שוורדנדזה, נדיר למצוא איש ממשל שגילו עולה על ארבעים. נדמה שהם פשוט העלימו את הדור הישן. לצִדו של סגן השר ראיתי פנים מוכרות: זאב פרנקל, מהנדס ישראלי ואיש עסקים שחי שנים רבות בגיאורגיה, שכיר לשעבר בחברה שלנו ואיש הקשר שתיווך במשא ומתן עם משרד האוצר. צלם זריז תיעד את חבורת הגברים המכובדת על המסלול, מחליפים לחיצות יד ומחייכים בנימוס, וכולנו נכנסנו למכוניות השרד המפוארות שחיכו לנו.

עיר הקיט בָּטוּמי בנויה על חצי אי, כעשרים קילומטרים מהגבול הטורקי, נחשבת לנמל הראשי של גיאורגיה ונראית כעיירת פיתוח. הטיילת הרחבה היתה ריקה, הרחובות נטושים. התברר שזהו חג לאומי - יום השנה האלף לקתדרלה של מצחֶתָה. חלפנו ליד שלטים רבים שהכריזו על בנייה ופיתוח, ומבעד לחלון המכונית הראיתי ליוני את הניגודים שלמדתי כבר להכיר: הכביש נראה חדש אך יש בו בורות, הבניינים מסוידים אבל ספק אם הצנרת עובדת, ומאחורי השלטים ניצבים רק מגרשים ריקים. כאן מחשיבים את הרושם החיצוני ואת מראית העין. פגשתי לא מעט גיאורגים עם שעוני זהב ומכוניות יוקרה שגרים בחורבות. יש להם אפילו ביטוי מיוחד לתופעה - "פאקאזוחה".

השיירה עצרה ליד "דג הזהב", מסעדת תיירים גדולה, דו־קומתית, המשקיפה לים השחור. לפי לוח הזמנים שתואם מראש ציפתה לנו כאן ארוחה חגיגית, ואחריה פגישה עם ראש הממשלה, טקס החתימה ומסיבת עיתונאים. לא פלא, חשבתי, שסגרו את המקום לכבודנו.

התיישבנו סביב שולחן עמוס בכל טוב, כמנהגם של הגיאורגים: מבחר גדול של מנות ראשונות, סלטים רבים ושפע של משקאות קלים וחריפים. סגן השר נשא נאום קצר והדגיש את תרומתם של המשקיעים הזרים לכלכלת ארצו. המתורגמן הסביר כי לפי מנהגי המקום, כל אחד מאיתנו מתבקש להרים כוסית ולומר דברי ברכה. הוא גם בירך ראשון; סיפר באריכות על המלחמה עם רוסיה לפני שנתיים והרים כוס לחיי השלום העולמי, השלום בין ישראל לגיאורגיה והשלום בלבבות. הגיע תורי לברך. יוני חייך לעברי. הכנתי אותו מבעוד מועד לכך שהאלכוהול זורם פה כמים - גם בפגישות עבודה רשמיות.

"ארים כוס לחיי גיאורגיה," אמרתי. "אני שמח שהממשל הנוכחי מבקש סוף־סוף לתקן נזקים שנגרמו בתקופת הממשל הקודם ולפצות עליהם. כך תעודדו את המשקיעים לחזור."

זו היתה חזרה קצרה לקראת הנאום שלי. סוכם כי אגיד לכתבים עד כמה אני שמח לחזור לגיאורגיה, אהלל ואשבח את השינויים הגדולים שחלו כאן, ואזכיר את ההזדמנויות הנפלאות המצפות למשקיעים זרים. היה עלי כמובן גם להכריז על שביעות רצוני המלאה מתנאי ההסכם שהושג בינינו.

לא אמרתי דבר מכל אלה, בסופו של דבר.

דרך חלונות המסעדה ראינו עוד ועוד מכוניות שרד מגיעות למקום, כיאה לאירוע. המשכנו לשתות ולברך, לא חשדנו בדבר. סגן השר קיבל שיחת טלפון ומיד אחריה פנה לזאב ברוסית והזמין אותו ואותי, באמצעות המתורגמן, לצאת לכמה רגעים ולשוחח עמו בפרטיות.

השארנו את חברי המשלחת בחדר ועלינו יחד לקומה השנייה, שם חיכה לנו כבר שולחן ערוך יפה, עם בקבוקי וודקה ושמפניה. חראיידזֶה ביקש לעבור שוב על הפרטים שסיכמנו באיסטנבול, והנחתי שברצונו להתכונן לבואו של ראש הממשלה. מאוחר יותר אגלה איזה תפקיד מהותי היה לשיחתנו הקצרה. בינתיים חזרנו לבקשתו על המספרים: בית הדין הבינלאומי לבוררות של הבנק העולמי פסק כי נקבל פיצוי מהמדינה בסך תשעים ושמונה מיליון דולר; אנו מסכימים לפשרה ולפיה נקבל רק שבעים ושניים מיליון דולר, בשני תשלומים; מתוך סכום זה נעביר חזרה לגיאורגיה - באופן רשמי וגלוי - שבעה מיליון דולר, כהשקעה בנדל"ן ובפיתוח עתידי. את הפרטים המדויקים לגבי השקעתנו בפיתוח הייתי אמור לסכם סופית מול ראש הממשלה, בשעה שהוקצתה לצורך כך בלוח הזמנים.

כעבור עשרים דקות קיבלתי הודעת טקסט מיוני: מה קורה? ודאי משעמם לו שם למטה עם כל המשפטנים והמכובדים, חשבתי. סימסתי לו שאנחנו עובדים. ואז, מבעד לקיר הזכוכית בקומה השנייה, ראיתי כעשרים גברים בחליפות שחורות מתקרבים אלינו במהירות, מלווים בצלמים. מנהיגים קטנים אוהבים אבטחה מנופחת, כידוע, וגיאורגיה אינה יוצאת דופן בכך.

"ראש הממשלה תכף מגיע," אמר חראיידזֶה ויצא מהחדר. במקומו נכנסו לובשי החליפות, חלקם חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובאקדחים, אוזניות תחובות באוזניהם. אחד מהם טפח על שכמו של סגן השר, כמברך על הצלחתו.

שני גברתנים נעמדו לידי, נושאים תגי זיהוי רשמיים על הדש. שלישי תפס מקום מאחורי. שני גברים נוספים התייצבו ליד זאב, והשאר התפרשׂו בחדר. חשתי מתוח ומבולבל נוכח הדריכות הפתאומית סביבנו, לא הבנתי מי מהם הוא ראש הממשלה ומה לעזאזל קורה פה. אני חושב שאפילו חייכתי מתוך מבוכה. מצלמות כוונו לעברנו ולפתע נשמע קול סמכותי. אחד הגברים פצח בהכרזה רהוטה בגרוזינית, לא הבנתי מילה מדבריו. לידו עמד איש שפוף באפודה משובצת, היחיד ללא חליפה, שתרגם בקול עדין ושקט - לעברית - את ההודעה שנמסרה לנו זה עתה: "אני חוקר ממשרד התובע הכללי של גיאורגיה. לפי סעיף 339 לחוק הפלילי אתם עצורים ומואשמים במתן שוחד."