הדת קמה על יוצריה

פרק ראשון: על ההכרח שבספר זה

ספר זה פונה לכולנו, ובמיוחד אל החילונים. הצורך באלוהים ובדת טבוע עמוק בכולנו. זהו צורך במישהו שינחה אותנו בחיינו, שיצדיק את מעשינו, שיאיר את דרכנו בעולם מלא חרדות וקשיים; זהו צורך במישהו שייתן לנו תקווה שיהיה טוב, שישכך את הפחד שלנו מן המוות הבלתי נמנע, שיעניק לנו משמעות למרות זמניותם של החיים; זהו הצורך להשתייך לקבוצה הנותנת ביטחון, הצורך בטקסים ופולחנים (כמו חגים) שגם הם מקנים ביטחון ומשמעות.

בדרך כלל אין אנו מודעים לצורך הזה שלנו, ויש סיבה לכך. פחד המוות והצורך במשמעות הם כה חזקים, עד שהם מושכים אותנו להאמין במיני אמונות. במה אנו מאמינים? במה שאנו שומעים וסופגים מסביבתנו. אדם שנולד בבית יהודי, לא יתחיל להאמין לפתע באלילים של שבטים אפריקאים; אדם שנולד בשבט אינדיאני בפרו, לא יתחיל פתאום להאמין בבודהה, בישו או במוחמד, מבלי שנחשף אליהם בצורה כלשהי. תוכן האמונה שלנו תלוי לחלוטין במה שאנו סופגים מן הסביבה.

האמונה דורשת עיוורון. מעצם טבעה היא תובעת להכיר בקיומו של משהו שאנו לא תופשים את קיומו. רק כך, כשאנו מאמינים בקיומו של דבר מה שאין אנו תופשים את קיומו, נוכל להירגע מפחד המוות. כי אם קיים משהו בלתי נתפש ובלתי מוסבר, כנראה שיש איזושהי משמעות נשגבת, ואולי המוות בכל זאת איננו סוף פסוק...

האמונה מסתירה מפנינו את הצורך שלנו להאמין, כי הכרה בצורך הזה תעקר את האמונה מתוכן: כאשר ברור שהיא צורך, אמיתות המוטלת בספק. ואמונה אינה יכולה לחיות עם ספקות. בגלל היעדר המודעות שלנו בצורך להאמין, כל דיון בנושא אמונה נידון מראש להיות קורבן לדו–פרצופיות: אדם יעשה כל דבר שבעולם כדי להגן על אמונתו. הוא לעולם לא יוכל לבחון אותה בביקורתיות, כי היא אוחזת במשמעות חייו. היא מרגיעה את פחדיו הנוראיים ביותר. היא מנחמת אותו על תסכוליו המרים ביותר כדי שלא לסתור אותה האדם יהיה מוכן להשתמש בשקרים ובתכסיסים (ראו בפרק ״גָּשׁ הָאָמָה הזאת ואת בנה״ - ספר התורה נגד המצפון האישי - פרשת תולדות, עמ׳ 160), בתרגילי לוגיקה מתוחכמים וגם בדברים שהם מעבר למילים, ובלבד שלא ייטלו ממנו את המשמעות. קשה מאוד להודות שאין משמעות. קשה מאוד לשנות את תפישת המשמעות שלך. יותר נוח לרמות את עצמך ואת זולתך, להוציא דברים מן ההקשר, להפוך את העיגול למרובע, ובמידת האפשר פשוט למחוק את מי שמנסה להתווכח (ראו בפרק הנ״ל - פרשת ראה, עמ׳ 164), כל זאת כדי ליהנות מן האשליה שיש כוח אחראי בעולם.

רגע, אבל למה בכלל להתווכח? מדוע לתקוף את האמונה? לבטח תשאלו. חילונים רבים שואלים זאת.

-כי הדת והאמונה תורמות אמנם לרגיעתנו הנפשית, אבל הן מזיקות באופן אנוש לתפקודנו החברתי. הדתות פועלות בשיטה של ״הפרד ומשול״. הן יוצרות ומבליטות הבדלים בין בני האדם במקום ליצור שוויון בין כל בני האדם. הבדלים אלו מביאים למתחים וויכוחים. הדת היא התבדלות וויכוח מעצם מהותה. ההבדלים והמתחים מביאים למלחמות ולהשמדות עמים. הרעיונות הדתיים מביאים לרעיונות חברתיים מעוותים ובלתי ניתנים ליישום, ובוודאי לא ליישום הגון והוגן כלפי כל בני האדם. כל הרעיונות החברתיים שגובשו עד היום, הושפעו כולם בצורה ישירה או עקיפה מן הדת ומקיומה של זו בעולמנו (מהסיבה הפשוטה שלא ניתן היה להתעלם מקיומה). ולכן כולם אינם אפשריים או שאינם הוגנים. הדת והאמונה מפרידות בין קרובי משפחה וגורמות במקרים רבים לנטישת ילדים על–ידי הוריהם הדתיים, או לנטישת הורים על–ידי ילדיהם הדתיים (בניגוד לצו הדתי הפוקד לכבד אב ואם). לכן העמידה מול הדת והוויכוח עמה הם כורח חברתי עבור כל מי שמעוניין בעולם חופשי, ומי שאינו עושה זאת תורם למעשה להמשך המחיצות והבדלנות בין בני האדם באשר הם.

טיעון שכיח נשמע שיש לדון את ההלכה הדתית בהתאם לזמן שבו נכתבה. טיעון זה היה בו ממש אם לא הייתה ההלכה קופאת על שמריה והופכת לקדושה. אולם, כפי שנלמד מספר זה, רעיון מרכזי בהלכה הוא שהינה נצחית, והיא נחשבת קדושה בימינו בעיני ציבור רחב, גם בעיני ציבור שאינו מכיר אותה. על–פיה מתחנכים כיום נערים צעירים בישיבות, על–פיה שואפים מנהיגים חרדים לנהל את מדינת ישראל, והיא משפיעה בפועל על חוקים רבים מחוקיה מדינה.

ספר זה הוא יחיד ומיוחד במינו. הוא מתווכח עם הדת במגרש שלה, מבלי לשחק את המשחק הצבוע, הציני והדו–פרצופי שלה. הוא נכתב על–ידי אדם שאין כמוהו בנוף הישראלי; אדם המכיר את היהדות על בוריה, לא פחות מגדולי הרבנים של ימינו; אדם שהיה רב וראש כולל ועילוי גדול בעולם החרדי, וממשיך ללמוד יהדות ומחשבה יהודית גם לאחר שעזב את העולם החרדי; אחד הבודדים ואולי היחיד שיש לו גם את היכולת והידע וגם את האומץ והרצון לפרושֹ בפנינו בצורה בהירה וחדה את השקרים וההתחכמויות והמניפולציות והתחבולות שעושה הדת כדי להגן על עצמה, כדי להמשיך ולשלוט על נפשותיהם של מאמיניה וגם של מי שאינם מאמיניה.

האתגר שהמחבר לקח על עצמו כביכול קל, אבל למעשה קשה. הוא קל כי לכאורה עליו בסך הכול להציג את הדברים כפי שהם. אבל הוא קשה כי השקרים והתחבולות הם סבוכים כל כך ומאחזים עיניים ורצופים בתלי טלאים של סתירות ותכסיסים ורבדי רבדים של רטוריקה מתוחכמת, שנארגו במשך אלפי שנים, כדי לשמר את אותה משמעות שבאמונה, ולמעשה כדי לשמר את שליטתה של הדת על הציבור שלה. והדבר קשה אף יותר מסיבה אחרת וזו הסיבה שכתובה למעלה: כולנו פוחדים, כולנו זקוקים למשמעות, כולנו רוצים להאמין שיש שיטה, שיש צדק, שיש תקווה; כולנו רוצים להשתייך, כולנו רוצים לקיים טקסים שירגיעו את נפשנו. כולנו לא ממש מעוניינים לוותר על הדת. במובן זה, החילונים שבינינו אינם דתיים פחות מן החרדים שבינינו. אולי אפילו יותר.

ירון ידען, האדם שמקדיש את חייו כדי להסיר את המסכה מפניה של הדת, מציב בספר זה את הדת מול המראה, וחושף בפנינו את פניה האמיתיות; מהי באמת תורת המידות שלה. הוא אינו מתווכח עמה, אלא מביא את דבריה כפי שהם, עירום ועריה. וכאשר היא מוצגת כפי שהיא, ללא מתק השפתיים של דובריה, ללא צנזורה, הפנים שנגלות מן המראה יפתיעו גם את מי שחושב שהוא כבר שמע וראה הכול.

מהטמה גנדי אמר: ״שנא את החטא ואהוב את החוטא״. על אותו משקל בדיוק יש להתייחס אל הדת, ולעולם לא לשנוא את המאמינים בה. הבעיה נעוצה בדת עצמה. המאמינים, ואפילו הם רבנים גדולים, הם על–פי רוב קורבנותיה הגדולים ביותר. ברוב מקרים הם נולדים לתוך מציאות שאינה מאפשרת להם בחירה ומסתירה מפניהם בקנאות כל השקפה אחרת. במקרים אחרים היא תופסת אותם ברגע של חולשה בחייהם. הדת מנצלת את חולשותינו ואת חוסר האונים של האדם בעולם כדי לשלוט בו. על הרקע הזה יש להבין ספר זה.

תומר קרמן 2007