המתיקות שבדמעות

פרק ראשון: ג'ו

בלילה של ספק ועצב

הלאה ממשיכה חבורת הצליינים ללכת.

סבּין בֶּרינג־גולד (מזמור מ־1867)

נכתב במקור בדנית בידי ב"ס אינגמן

בפעם הראשונה שהתנסיתי ברגש של ספק, ניסיתי לטפס ולעבור מעליו, פשוטו כמשמעו. ספק, כפי שלימדו אותי, הוא זרע שהשטן זורע ופריו יוליך לאי־ציות. אבל לספק שלי לא היה שום קשר לאלוהים ולכתבי הקודש. הספק שלי היה קרוב יותר אל ביתי - אף שבסופו של דבר הוא הרחיק אותי משם, אל מעבר לאוקיינוסים ויבשות, מתח קשרי אהבה ונאמנות עד לנקודת השבירה, לפני שיכולתי לחזור שוב, לבסוף, ולחיות בשלום עם כל מי שהייתי. אז, בעת ההיא, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתחמק מלחש הנחש - מהפיתוי לדעת את מה שלא רציתי לדעת. בהתחלה פשוט התעלמתי מהלחישות, העמדתי פנים שאיני רואה את מה שראיתי, כאילו יש דרך לא להאמין למראה עיניים. ידעתי איך סיפור הפיתוי המקורי הסתיים ולא היה לי שום רצון להיות מגורשת מגן עדן.

זה היה מאבק ששמרתי לעצמי במשך כל שנת הלימודים העשירית. ידעתי שאם אתן ביטוי לשאלות - אפילו במחשבותי - אַקנה להן כוח, אאשר את נוכחותו של הספק, אסתכן בנפילה שתבוא בסופו של דבר.

מאמץ ההכחשה רוקן אותי ממילים - תופעה יוצאת דופן, שלא נעלמה מעיני הסובבים אותי.

"את כל כך שקטה בזמן האחרון, ג'ו. מה קרה?" שאלה אותי אמא בדאגה בזמן ארוחת הערב.

ברגע שאמרה זאת שמט אבא את המזלג, הניח את ידו על מצחי, נענע את ראשו כשנוכח שהוא צונן למגע, הריץ אגודל מיובל לאורך אפי ומשך בתוך כך בזנב הסוס שלי, כמנהגו תמיד.

"אין חום," הכריז. "היא מפסיקה לדבר רק כשיש לה חום. בדרך כלל. לעולם אינה מניחה לאיש להשחיל מילה. עכשיו ההזדמנות שלך, כריס," אמר אבא לאחי, וזה משך בכתפיו, הבזיק חיוך זוהר של שיניים, בוהק ומתיקות המאירים את הפנים מלאות ההבעה שהיו כל מה שכריס נדרש לו באמת כדי לתקשר עם אנשים, הפנים שאמא תמיד אמרה שהן שוות אלף מילים. אבא היה קמצן בזה - משפטים שלמים היו מותרות שכמותן הרשה לעצמו לעתים רחוקות. אבל הוא לא היה חסכן כל כך באוזניו, והיה מעמידן לרשותי בנדיבות לאורך כל פטפטת הילדוֹת שהמטרתי עליו במהלך שנות ילדותי.

גם אמא הקשיבה; למעשה, באופן פעיל יותר. היא נהגה להשתלב במונולוגים שלי, גנבה לי איכשהו את ההצגה במעורבותה החרדה והדאגנית, ותמיד סרקה את השטח בחיפוש אחר בעיות שהיא חשה חובה לעזור לפתור אותן, להתפלל בעטיין, ונטתה להרגיש מזוּלזלת בשמי. השיחות עם אמא היו מייגעות. מבחינתה, אני יודעת, כיוון שהתאמצה כל כך להיות מושקעת רגשית במאורעות בחיי, בהצלחותי ובכישלונותי. וגם מבחינתי, משום שהחרדה שלה היתה מידבקת, ועוררה בי רצון להסתיר דברים מפניה כדי לחסוך ממנה את הדאגה. אף שאת זאת אף פעם לא עשיתי. עד עכשיו.

"זה משהו שקרה בבית הספר?" שאלה אמא שוב. ניכר בה שהאבחנה המעודדת של אבא לא שכנעה אותה. "את תמיד יכולה לחזור לבית הספר של כריס, את יודעת. המעבר שלך לתיכון גארדן היל אף פעם לא נראה לי." היא הביעה את התנגדויותיה בקול רם וברור בקיץ שלפני שנת הלימודים הראשונה בתיכון ורצתה שאשאר עם אחי כריס ב"גארדן היל כְּרייסט אקדמי", מוסד ששנינו למדנו בו מאז גן הילדים, במקום ללמוד בבית הספר התיכון הציבורי שמעבר לרחוב, שהיא למדה בו בשעתה.

"שום דבר לא קרה, אמא. בבית הספר הכול נהדר." וזה היה נכון. אבל אני בכל זאת תהיתי אם היא לא צדקה כשרצתה שאשאר ב"כרייסט אקדמי".

הרגשתי את עיניו של אבא על פני והתעלמתי מהאינסטינקט להתחמק מהן - כשם שהייתי צריכה להשתדל לא להתחמק מעיניהם של אמא ושל כריס במשך רוב אותה שנה, ובכל זאת הצלחתי רק להסתכל על עיניהם במקום בתוכן. כאילו התמקדתי בשמשת החלון במקום להסתכל על מה שנראה בעדה.

רק בקיץ הייתי מסוגלת להודות, אפילו בפני עצמי, שמשהו מציק לי. במחנה הקיץ. "מחנה הקיץ מסעות ההלך לנוער"* שאמא ייסדה כשהייתי בת שמונה.

[* באנגלית Pilgrims' Progress Summer Youth Camp. "מסעות ההלך" - Pilgrims' Progress- הוא אלגוריה מאת הסופר והמטיף הנוצרי האנגלי ג'ון באניין (John Bunyan) המתארת את מהלך חייו של אדם המחפש חיי נצח ושלום פנימי ועושה את דרכו מעיר ההרס (העולם הזה) אל העיר השמימית (העולם הבא).]

"מחנה הקיץ מסעות ההלך לנוער" היה הפרויקט המיוחד של אמא. בעלון ההסברה - שכריס ואני עזרנו לבייל אותו ולהדביק עליו את פתקיות הכתובת לפני שנשלח לכנסיות בכל דרום קליפורניה - הוא הוצג כמקום שמקיימים בו "תוכנית ניסויית ללימודי קיץ, המיועדת לילדים נוצרים שמִשנתו של אדוננו ומושיענו ישו הנוצרי מושרשת בהם עמוקות".

הפצת "הבשורה" היתה מסורת משפחתית שהתפרשה על פני ארבעה דורות, מסורת מפוארת שידעתי כי באחד הימים אקיים אותה גם אני. אבי־סבתי היה הכומר פול פֶּלטון. הוא בכבודו ובעצמו. כל מי שיודע משהו על העולם האֶוונגלי, שמע עליו. הוא היה בנו של מטיף מאוקלהומה, שנולד מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא להקיף את העולם כמיסיונר מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ואשתו עמו. בתם היחידה, פֵיית פלטון - סבתי מצד אמי - נולדה בסין. כשהיתה בת עשר הביאו אותה הוריה לארצות הברית לביקור. זאת היתה הפעם הראשונה שרגליה של סבתא פיית דרכו על אדמה אמריקאית.

הם הגיעו בדיוק בזמן כדי לראות את אלביס פרסלי באחת מהופעותיו הראשונות ב"דֶה אֶד סאליבן שואו" בטלוויזיה, לפני שהוחלט לחתוך את אגן הירכיים שלו מהתמונה. זה היה הרגע שבו, מרוב זעזוע ממה שראה באותו ערב בשחור־לבן גרגרי - את אלביס מתנה אהבים בקולו עם חבורה של בנות מצווחות, ומנענע את עכוזו במה שוודאי נראה לו כחיקוי של סקס פראי ולא־מיסיונרי - החליט אבי־סבתי להישאר בארצות הברית. במחשבה שבעת היעדרו, בעודו עוסק בהפצת ה"בשורה" בקרב נשמות עלובות ונבערות, שאלמלא כן היה סופן כליה, היתה האומה הנוצרית שאותה ראה כאומתו שלו - ארץ הפוריטנים שהוא היה צאצאם - אבודה בעצמה.

שנתיים לאחר שהחליט להישאר בארצות הברית, התפרסם ספרו של סבא־רבא פלטון - אֶבִילוּציה* או "התפתחות השחיתות האנושית". הספר היה רב־מכר, והפך אותו לגיבור בקרב חוגי הימין הנוצרי השמרני. מקץ שנים סייע פרסומו של סבא־רבא פלטון בקידום הקריירה שעשה נכדו, באותו מדיום שהבעית אותו כל כך בשובו לארצות הברית. דודי רון, אחיה של אמא, עבר צפונה, למרחק של יותר ממאה ושישים קילומטרים מביתנו בגארדן היל, פרוור של סן דייגו, לפרוורי לוס אנג'לס, והיה לטֶלֶאֶוונגליסט הצעיר ביותר מאז ומעולם הודות לתוכנית טלוויזיה שבועית שהשיק כשאני עוד הייתי רק ילדה. דוד רון אמר שהשליחות שלו היא להפוך את הוליווד - Hollywood- למה שהיא באמת: Holly wood- יער קדוש.

[* באנגלית - Evilution; שילוב של המילה evil- מושחת - בתוך המילה evolution- אבולוציה.]

גם אמא המשיכה את המסורת, אם כי איכשהו, בדרך שקטה יותר. ההתמקדות שלה היתה בילדים - בי ובאחי, בבני הדודים שלנו ובכל ילדי הקהילה שלנו. למן ההתחלה היה המחנה שייסדה עניין משפחתי. כמנהלת המחנה היתה אמא למעשה אמא של כולם במשך השבועיים שבילינו בהרי דרום קליפורניה, ודאגה שכל הילדים יאכלו טוב, יישארו בתחומי המחנה ויהיו תמיד מצוידים במלאי של "בקטיין" לחיטוי פצעים ושל פלסטרים. סבתא פיית, שהיתה אחות במקצועה ועשתה את רוב חודשי השנה בשירות במיסיונים רפואיים ברחבי העולם, הצטרפה אלינו לפעמים, והגיעה בדיוק בזמן, בטיסה ממקום רחוק כלשהו. דוד רון היה מופיע, ופעם אפילו צילם לטלוויזיה דרשה שנשא במחנה. אבא היה אחראי לצד הטכני של המבצע - פשוטו כמשמעו. הוא היה נגר ואיש תחזוקה והוא היה זה שהקים מראש את כל מתקני השעשועים. מסלול המכשולים המסובך שבנה בהנחייתה של אמא היה ה"בייבי" שלו. ומסלול המכשולים היה מה שגמר אותי.

כל יום אחרי ארוחת הבוקר היינו רצים על צמיגים ומנסים לדלג מעל "ביצות הדיכאון" - שלוליות בוץ ענקיות שהוצפו בכוונה כדי שלא תהיה לנו שום אפשרות להימנע מלהתכסות ברפש אם נרפה מ"חבל האמונה". רצנו ביער, במעלה גבעות טרשים, דרך גֵאיות של "ענווה" ו"צלמוות". לרוב המכשולים ניתנו שמות לזכר הדרך שעשה כריסטיאן, או "משיחי", במסעות ההלך של ג'ון בּאניין. היו אלה ציוני דרך סמליים במסלול של אמונה, שאמא תכננה אותו בקפידה בכל קיץ כדי להמחיש פרט מסוים באלגוריה הזאת של תשועה, שהיתה אחד הספרים החביבים עליה, והסיבה, לדבריה, לכך שהיא נוצרייה.

עוד לפני שבכלל למדנו לקרוא, נתנה אמא לכריס ולי בחג המולד עותקים משלנו של הספר. הם היו תחובים בגרביים, ואמא הסבירה אחר כך איך האחיות מארץ' בנשים קטנות - עוד ספר שאמא אהבה מאוד, שהיה עמוס לעייפה בהתייחסויות סמויות וגלויות ליצירה הפוריטנית הקלאסית של ג'ון באניין מהמאה השבע־עשרה - קיבלו אותה מתנה מאִמן בימי הדלות וההקרבה של מלחמת האזרחים. היא תמיד מתלוצצת ואומרת שאחת הסיבות לכך שהיא נישאה לאבא היא ששם המשפחה שלו הוא מארץ'. היא קראה לאחי כריסטיאן על שם ההלך ביצירה של באניין. לי היא קראה ג'וזפין, על שמה של הילדה המרדנית בנשים קטנות. ג'וזפין מארץ', המכונה ג'ו, בדיוק כמוני, הנקראת על שמה.

אהבתי את המחנה. אבל לא כמו שכריס אהב אותו. הוא היה הראשון שסיים כל משימה, כל חיפוש אחרי מטמון, כל מרוץ. חוץ משנה אחת, שבה היה לנו מרוץ מטורף ומבולבל שאמא קראה לו, ברוח המושגים במסעות ההלך, "מרוץ פנה מקום". הרעיון היה שצריך להגיע אחרון.

המרוץ החל מיד אחרי ארוחת הבוקר. כשאמא אמרה, "מוכנים, היכון, רוץ!" איש לא זז. אף לא צעד אחד. בסופו של דבר התיישבנו כולנו. ישבנו וישבנו, ובהתחלה צחקקנו. נדמָה לנו שזה נמשך שעות, אף שעברו רק כמה דקות. נאסר עלינו לדבר. כמה מאיתנו השפילו את ראשיהם והתפללו. ואז גלגל אבא החוצה מתקן בר־בי־קיו שפועל על גז, והבעיר אותו מאחורי קו הגמר. ואנחנו, כאילו לא התפטמנו זה עתה בארוחת בוקר, התבוננו בו בדריכות וראינו אותו פותח בזהירות אריזה של נקניקיות. ואחר כך עוד אחת. אמא סידרה את הכלים על דוכן. אבא הוציא צידנית עם משקאות קלים קרים והעמיד אותה כך שנראה את המבחר הנפלא של משקאות קלים שברשותו. שקיות צ'יפס הוצאו אף הן והונחו בתצוגה נאה על אחד משולחנות הפיקניק, ליד קו הגמר. וגם סלט תפוחי אדמה. בזה אחר זה, כל אחד מחרה מחזיק אחרי קודמו, החלו רוב הילדים לנוע, עשו צעדים אטיים, מהוססים, מלווים בצחקוקים מחודשים, בכיוון קו הגמר.

רק אחי כריס ישב בסבלנות, עדיין בקו ההתחלה המסומן בגיר לבן בקצהו של מסלול עפר. זמן מה ניסיתי להישאר שם איתו. אבל הייתי משועממת ורעבה וגם היה לי די חם. התחלתי לזוז קדימה, אבל עדיין במרחק רב מכל השאר.

פיט מֶקגרו היה המוביל. וזה לא היה מפתיע: פיט עדיין לא הצליח להפגין אף אחת מהמידות הטובות של "הֵלך רוחני", כנדרש בתוכנית הלימודים המעוצבת בקפידה של אמא, וסופו היה שנשלח הביתה מהמחנה ממש בשנה שלאחר מכן, סולק לצמיתות, משום שעלה על ארגז כדי להציץ למקלחת של הבנות. כשפיט הגיע אל קו הגמר, שהיה בטווח ראייה של קו ההתחלה, הוא היסס שעה ארוכה עד שלבסוף עבר אותו. אמא טפחה לו על השכם ובירכה אותו. קודם לכן הוא פחד. אבל עכשיו הוא חייך והנהן בשמחה. אמא הושיטה לו נקניקייה, פחית קולה ושקית צ'יפס. הנער לקח אותם והפטיר תודה, מודע עד כאב לכך שבהתאם לכללים שאמא קבעה, הוא בעצם הפסיד במרוץ. אחרי שנייה הוא הסתער על השקית, פתח במשיכה אחת את פחית הקולה ונגס בנקניקייה.

אנחנו הזלנו ריר למראה המתרחש. בתוך שניות היינו כולנו שם לידו, וכל אחד מאיתנו תבע את הנקניקייה שלו, את שקית הצ'יפס ואת פחית המשקה. אמא זזה הצדה, עינה נחה על שעון העצר שהחזיקה ועדיין לא נדרשה לו. ואז, כשבקושי הספקתי לנגוס בנקניקייה שלי, להתענג על טעם החרדל והקטשופ וללגום מעט מהמשקה, שרקה אמא במשרוקית שהיתה תלויה לה על הצוואר. שריקה רמה. היא התקדמה לעברנו עם פח אשפה גדול ביד, לקחה מאיתנו את כל מה שהחזקנו בידינו והשליכה לתוכו. אחר כך היא נעמדה על קו הגמר ורמזה לכריס - היחיד מבינינו שלא זז ממקומו למן ההתחלה - לגשת אליה. בזמן שכריס התקרב היא הכינה בשבילו את האוכל והמשקה, בדיוק כמו שהכינה בשבילנו. היא הושיטה לו אותם, והוא לקח אותם ממנה בהבעה חשדנית. אמא הוליכה אותו אל שולחן הפיקניק, שאיש מאיתנו לא טרח לשבת לידו.

"שב לך בנחת, כריס. אינך צריך למהר. לא אתה, שהיתה לך סבלנות," הבטיחה אמא לכריס. היא התבוננה לרגע שעה שכריס נפנה אל ארוחתו ואז שלפה את מהדורת הכיס המרופטת שלה של מסעות ההלך, פתחה את הספר בעמוד מסומן וקראה: "'תשוקה מסמלת את בני העולם הזה; וסבלנות - את בני העולם הבא. כפי שראיתם, תשוקה,'" כאן החוותה אמא בידה לעבר כל אלה שסיימו ראשונים, "'...חייבת לספק את כל המאוויים עכשיו. כך גם בני העולם הזה חייבים להשיג את הדברים הטובים מיד, ואינם מוכנים להמתין לעולם הבא כדי לרשת את מנת חלקם הטובה... על הראשון לפנות מקומו לאחרון...'"

אנחנו, אלה המייצגים את התשוקה - ואת חוסר הסבלנות - ישבנו והתבוננו בכריס המכלה את הנקניקייה הראשונה שלו ואחר כך עוד אחת. בשלב זה החליטה אמא שכולנו סבלנו מספיק ולמדנו לקח ראוי, העבירה לכולנו עוד סבב של נקניקיות ואמרה, "אתם מבינים את זה, נכון? שהעולם הזה הוא זמני, וכמוהו כל הדברים הטובים שבו. הם ישנם ואינם עוד כמעט באחת. הגמול הממשי, זה שכדאי לחכות לו - חיי נצח בשמים - הוא הדבר האמיתי."

איש מאיתנו לא הופתע מכך שכריס היה זה ש"ניצח" במרוץ. הוא התייחס לעצמו ברצינות רבה מאוד במחנה, אימץ את זהותו של ההלך שעל שמו הוא נקרא בקנאות מצפונית שעלתה על כל מה שמישהו מאיתנו יכול לייחס לעצמו.

כשכריס ואני למדנו בבית הספר התיכון היינו כבר יועצים זוטרים במחנה - יחד עם כמה מהילדים שהשתתפו בו בנאמנות מאז הקמתו. "מחנה הקיץ מסעות ההלך לנוער" היה עכשיו סיפור גדול, עם מאות ילדים שהגיעו מכל רחבי הארץ ומאות שנדחו, מאז שדוד רון התחיל לשלב את המחנה בתוכנית הטלוויזיה שלו.

בקיץ שאחרי שנת הלימודים העשירית הגענו לשם ערב לפני פתיחת המחנה. אמא הוליכה אותנו בשמחה לאורך "מסלול המסע" - או המ"מ, כפי שמסלול המכשולים נקרא עכשיו - ולקחה אותנו עד סופו, שם הקים אבא את החידוש האלגורי האחרון, בסוף השבוע שלפני כן. "קיר הסָפֵק". במסעות ההלך סוטה כריסטיאן מן "הדרך" ונכלא בידי "ענק ייאוש" ב"מבצר הספק". הואיל ובניית מבצר ממש היתה פרויקט מורכב מדי (ועל אחת כמה וכמה מפחיד במקצת כמקום כליאה של ילדים קטנים), התפשרה אמא על קיר בגובה של שלושה מטרים, עם חבלים שנקשרו אליו מכל צד ונועדו לעזור לנו לטפס עליו בצד אחד ולרדת ממנו בצד האחר. אני סקרתי את הקיר באי־נוחות, בחשש מהסָפק, שבזמן האחרון היה לי לבן לוויה שסירבתי להכיר בו.

ביום הראשון במחנה לא הצלחתי לעבור אותו. אחרי כמה ניסיונות ויתרתי ועקפתי אותו כדי להגיע אל סוף המסלול. אמרתי לעצמי שחסר לי הכוח הדרוש בפלג הגוף העליון. הרי גם בנות אחרות במחנה התקשו. הרהרתי בכישלון שלי באותו לילה ובלילות שאחריו, לאחר שנכשלתי שוב ושוב למרות מאמצי החוזרים ונשנים. הבנות המעטות שנכשלו אף הן הצליחו לבסוף לכבוש את הקיר. התחלתי לבלוע את הארוחות במהירות וניצלתי את הזמן הפנוי לאימון גופני - עשיתי שכיבות סמיכה ותרגילי מתח כדי לפתח את השרירים והכוח שהיו דרושים לי. ביום שלפני היום האחרון של המחנה עדיין לא הצלחתי לכבוש את "קיר הספק".

בבוקר הראשון במחנה נהגה אמא תמיד להסביר את משמעותו של כל אתגר - הביצות, הגֵאיות והחבלים. על הקיר היא אמרה, "עליכם להבין שספק הוא רעל לאמונה. הוא מכרסם בה. יש להתגבר עליו, לעלות עליו ולכבוש אותו כדי להשלים את מסע האמונה."

אחרי ארוחת הצהריים יצאתי בגנבה כדי לנסות להתמודד עם הקיר בעצמי. כשעמדתי לרגליו אחזתי בחבל, נשאתי את עיני וחשבתי על מה שאמא אמרה על הספק. עצמתי את עיני, כמו כדי להתעלם מדבריה. לשמע קול גריסה של צעדים מאחורי הסתובבתי בלב הולם וראיתי את כריס, שהתקרב אלי והשיא עצה שלא ביקשתי. "תעשי את זה פשוט צעד אחר צעד, ג'ו. את יכולה לעשות את זה. אני יודע שאת יכולה."

עצמתי שוב את עיני, כיווצתי אותן חזק אף יותר משעשיתי קודם, בניסיון להתרכז בַּרגע, לעלות מתוך צלן הרודף של השאלות שהדחקתי. ראיתי שמיכה בהירה בצבע בלתי מזוהה מעטרת את ראש הקיר - השמש, שעפעפי לא היו עבים דיים לחסום; ועם האסוציאציה המחשבתית שהמילים הללו - "עיניים" ו"צבע" - עוררו, שקעתי בחזרה אל תוך הצל והרפיתי מהחבל.

"מה קרה, ג'ו?" שאל כריס והניח את ידו על כתפי. נענעתי את ראשי ופטרתי אותו במשיכת כתף.

"שום דבר. אני... אני הולכת לטייל."

"את רוצה שאבוא איתך?"

"לא."

הוא בחן את פני, אבל אני לא יכולתי להביט בעיניו. הוא הטה את סנטרי באצבע ותחב תלתל שחמק מזנב הסוס שלי אל מאחורי אוזני. "את תעשי את זה, ג'ו. יש לך עוד יום אחד."

"כן. עוד יום אחד."

מוזר עכשיו לחשוב עד כמה הוא היה רציני - הוא באמת חשב שהייתי נרגזת בגלל הקיר שלא הצלחתי לטפס עליו. אבל האלגוריה של הקיר היא שהטרידה אותי, והתרגום שלה לחיי המציאות.

עזבתי את "מסלול המסע" ושמתי פעמי אל השטח המיוער שלידו. היה שם קריר יותר, מתחת לחופת העלים והענפים שרשרשו חרש ופצפצו ברוח שהפיחה בהם חיים במשבים פתאומיים. בעת שהתהלכתי ביער, ומאחורי אורב הקיר הבלתי מנוצח של "מסלול המסע", שמעתי רעש מוזר - מעין תקתוק שבא מלמעלה - ונשאתי את עיני אל בין הענפים כדי למצוא את מקורו. ראיתי ציפור קטנה, רגילה, והתבוננתי בה כשחזרה על ציוצה הנוקשני, ואחר פצחה ברפרטואר שלם של קריאות ציפורים שונות, יחד עם מה שנשמע כצופר אזעקה של מכונית, וכל הקולות שזורים בשיר. זה היה זמיר. התיישבתי על הקרקע - לאט לאט ובזהירות, כדי לא להפחיד אותו ולהבריחו - והתבוננתי בו זמן מה. תהיתי אל מי מכוון הקונצרט והסתכלתי סביבי כדי למצוא ציפור אחרת. אבל לא היתה שם אף ציפור נוספת. אולי הוא פשוט התאמן.

זמירים תמיד מזכירים לי את הפינצ'ים - אלה של אֶטיקוס וסקָאוּט - כי זה עתה למדתי בספרות אנגלית את היצירה הקלאסית של הרפֶּר לי. משפחת פינץ' - שם שפירושו פָּרוּש - הוליכה אותי אל דרווין, אל המינים השונים שפגש בדרום אמריקה ובאיי גלפָּגוס והיו אחד הממצאים שעוררו בו את החשיבה על הרעיון של מגוון מינים שהם צאצאים של אב קדמון משותף אחד. לפני שהוכיתי באלם מריבועי הפַּנֶט של מֶנדֶל הארורים האלה, עשיתי חלק ניכר מהשנה שעברה בוויכוחים על דרווין עם המורה לביולוגיה שלי, מר היקס, חמושה בכל הטיעונים שהופיעו בספרו של הסבא־רבא שלי, פלטון.

אבל בסופו של דבר, דרווין לא היה הבעיה שלי. שום דבר ממה שמר היקס אמר לא יכול לערער את אמונתי בגרסת ספר בראשית על בריאת העולם. מֶנדֶל והאפונים שלו הם שהתקילו אותי - מנדל, הנזיר הגנן, איש האלוהים שהאמין כמוני בגרסה של ספר בראשית, בייחוד בגנים דומיננטיים ורֶצֶסיביים, פֶנוטיפים וגֶנוטיפים. תנוכי אוזניים תלויים. שיער בלונדיני. המופיליה. וצבע עיניים. שלי חומות. הורי - להם יש עיניים כחולות. לשניהם.

כאן היתה הדילמה שהולידה ספק. מעולם לא שמעתי דבר נגד "חוקי התורשה של מנדל" - לא מאמא, לא מהכומר שלי ולא מאף אחד מהדברים שיכולתי למצוא בספרו של אבי־סבתי פלטון. איש לא התווכח עם העובדה שעיניים כחולות הן רצסיביות וששני הורים כחולי עיניים אינם יכולים להוליד ילד עם עיניים חומות. לפיכך הייתי צריכה להחליט אם להאמין לעיניים שלי או לפקפק בכל מה שידעתי על עצמי.

הזמיר סיים את החזרה שלו והתעופף לו, אולי כדי לחפש קהל רלוונטי יותר ממני. קמתי וניסיתי להסתלק ממשמעות המסקנות של מנדל.

יוצאים מן הכלל. לכל כלל יש תמיד יוצא מן הכלל. וזה בדיוק כל הרעיון של אמונה. נסים. אין להם שום בסיס במדע. כתבי הקודש מלאים במאורעות שמדענים שללו כבלתי אפשריים, כי הם אירעו בניגוד לכללים - התבקעות של ימים, ריפוי של חולים, תחיית המתים ולידת בתולים. הרגשתי אי־נוחות מכך שהטלתי את צבע עיני אל תוך קטגוריית הדיווחים של כתבי הקודש על מעשיו של אלוהים עלי אדמות. אבל זה כל מה שהייתי מסוגלת לעשות בעת אותו טיול ביער.

זה עזר, אני חושבת, כי בבוקר האחרון במחנה הצלחתי לטפס על הקיר, בכוח הרצון - בעיקר זה של כריס. הוא העלה אותי בצעקותיו כל הדרך עד למעלה - כמו ריצ'רד גיר בקצין וג'נטלמן, כשעזר לצוערת לטפס על הקיר ולקבל דרגת קצונה.

הטיפוס על הקיר פתר לכאורה את הבעיה הזאת. ניצחתי את הספקות שלי, טיפסתי ועברתי מעליהם - בעזרתו של כריס. השארתי אותם מאחורי. זה מה שאמרתי לעצמי.

אלא ששנתיים אחרי כן, בדיוק כשעזבתי את הבית לצורך לימודים בקולג' בשיקגו, עלו שוב הספקות אל פני השטח, פרצו החוצה מהפה שלי, כשאמא עזרה לי לארוז את המזוודה וביקשתי שתגיד לי את האמת. ואז ידעתי שהפחד שלי היה מוצדק. הסיפור שהיא סיפרה לי גרם לאמי להיראות לי זרה. הוא גרם לי להיות זרה לעצמי.

"אבא יודע?" היה הדבר היחיד שיכולתי להעלות על דעתי לשאול לאחר שסיימה.

"ודאי שהוא יודע. לא שיקרתי לו, ג'ו!"

אבל שיקרת לי, רציתי לומר. ואת מבקשת שגם אני אשקר.

זה היה שבועיים קודם לכן. עכשיו הייתי בשיקגו, התכוננתי ליום המחרת, היום הראשון ללימודים, וניסיתי לא לחשוב על מה שאמא אמרה, במחשבה שפשוט אתעלם מכל הסיפור ואעמיד פנים שאני לא יודעת. במקום זאת מצאתי את עצמי עומדת בעברו האחד של רחוב ובוהה בבניין של אדם זר, בעֵבר האחר. המספרים המוטבעים בזהב על דלת הזכוכית היו ברורים והלמו את הכתובת שמצאתי במדריך הטלפון באותו בוקר, ליד השם שלא התכוונתי לחפש, כשאצבעותי עשו את ההליכה שדעתי לא רצתה לעשות.

הסתכלתי שמאלה, ימינה, שמאלה. לא היתה שום מכונית שתמנע ממני לחצות את הכביש. אבל אחרי רגע שבו עמדתי על קצה המדרכה, חזרתי לאחור ונשארתי בצד הרחוב שלי; פסעתי הלוך ושוב על המדרכה, עיני נחות על חלונות הבניין שלו, ותהיתי אם הוא בכלל בבית, אם הוא בכלל אותו איש - אותו בחור - מהסיפור של אמי.

תחבתי את ידי עמוק בכיסי מכנסי הג'ינס שלי, והפעם לא הסתובבתי לאחור כשהמדרכה נגמרה, אלא הלכתי, לאורך שני גושי בניינים הלאה ואחר כך לאורך שניים בכיוון הנגדי, הקפתי את גוש הבניינים שהוא גר בו, ברשת של שתיים על שתיים, כמו ריבועי הפּנֶט שהיו הסיבה להיותי כאן.

אני מניחה שרגלי אמרו לי שמה שאני מרגישה עכשיו הוא מה שהרגשתי אז, בכיתה של מר היקס, כשמי שחשבתי שזו אני קמה נגד מנדל. ככל שניסיתי, כשמילאתי את דפי העבודה שמר היקס חילק בכיתה, מחקתי את האותיות ההן ומילאתי אותן שוב, שוב ושוב - אותיות דפוס ואותיות כתב, הדומיננטי והרצסיבי* - לא הצלחתי להתאים את עצמי לריבועי הפּנֶט הללו. לבסוף נאלצתי להיעזר בשקר לשם ביצוע המטלה; סידרתי מחדש את האותיות וכפיתי עליהן היגיון בכך שהעמדתי פנים שלאבי עיניים חומות ולא כחולות וזייפתי לעצמי מקום, במקום שלא היה דבר כזה. אבל שנתיים של שקר ששיקרתי לעצמי לא הועילו.

[* האָלֶלים - הצורות המולקולריות של הגֶן - הדומיננטיים מצוינים באות לטינית גדולה, והרצסיביים באות קטנה.]

השלמתי את דרכי סביב גושי הבניינים האלה, והייתי שוב לפני הבניין שלו. הפעם, לאחר שהסתכלתי לשני הצדדים, חציתי את הכביש ומצאתי את שמו על לוח האינטרקום שמחוץ לבניין.

מובארק, ס"ע

איתור שמו במדריך הטלפון - השם שאמי גילתה לי באי־רצון שכזה שבועיים קודם לכן - היה צירוף מקרים גדול מדי. אם זה באמת האיש, העובדה שהוא גר בשיקגו היתה עוד קטע מדהים, אחד מאותם מִפנים בסיפור שקשה מדי לבלוע אותם. אבל אני לא האמנתי בצירופי מקרים. אי־אפשר להאמין בדבר כזה אם יש אמונה בלב.

למרות זאת היססתי מלהרים את האצבע אל הלחצן. אחר כך ראיתי אישה יוצאת ממעלית הבניין, דוחפת עגלת ילדים. היא נאבקה בדלת היציאה עד שניגשתי והחזקתי אותה בשבילה. התבוננתי בפיה מניב קולות של תודה, ראיתי אותה מסתובבת ומדברת אל התינוק שבעגלה, והוא מחא כפיים למה שאמרה. עמדתי והתבוננתי בה בעשותה את דרכה לאורך הרחוב, כנראה אל הפארק שלידו עברתי רגעים אחדים לפני כן, ותשומת הלב שלי היתה ממוקדת בדלת שידי עדיין החזיקה אותה פתוחה. בהבזק של כניעה נכנסתי פנימה, עברתי את המבואה, נכנסתי למעלית ועליתי אל הקומה שלו. הלכתי לאורך המסדרון וחיפשתי את מספר הדירה שהופיע במדריך הטלפון. לאחר שמצאתי אותו בהיתי בחריר ההצצה והצטערתי שהוא אינו פועל בשני הכיוונים. שמעתי צלילים עמומים של מוזיקה מבעד לדלת - קול של אישה, שרה בשפה זרה. הרמתי את ידי ונקשתי חזק. קול הנקישה הבליע את הלמות לבי.

לפני שפתח את הדלת, נחלשה עוצמת המוזיקה. ואז הוא עמד לפני. "כן?"

"אה... אני... שלום," אמרתי ועיני קלטו את צבע השוקולד הכהה והחלק של עיניו הזרות.

"אני יכול לעזור לך?"

מעבר לכתפיו ראיתי ארגזים. ארגזים רבים. הוא ארז. כנראה עובר לאיזשהו מקום.

"אני... אה... אתה סַדיק מובארק?"

"כן?"

"האם... הממ... שם אמך הוא דינה?" זאת היתה השאלה היחידה שהצלחתי להעלות על דעתי לשאול כדי לוודא שהוא האיש הנכון, לפני שאגיע לעניין.

"כן?"

"אני ג'ו. ג'וזפין מארץ'. אני הבת של אנג'לה."

"אנג'לה?" ראיתי הבהוב כלשהו בפניו. הוא זכר אותה.