מעטפת הלב

פרק ראשון: וריאציה ראשונה

עד קצה העולם

"מה את, מטומטמת? תעופי מפה," קרא יאיר בכעס, אבל שמר על מרחק בטוח מהנערה. היא נשענה קדימה, ידיה אוחזות בסורגי הברזל שסגרו על החנות, ראשה היה שמוט ושערה הסתיר את פניה, אבל יאיר זיהה אותה.

"סליחה," היא מילמלה באומללות, אבל המשיכה ונזפה בו, "אבל מה אתה צועק עלי? אתה לא רואה שאני מקיאה?"

"בסדר," הוא אמר, "מה את מקיאה בכניסה לחנות?"

היא ניסתה להרים את הראש, אבל זה היה יותר מדי בשבילה והיא כמעט מעדה, אצבעותיה נאחזו בחוזקה בסורגים.

"את בסדר?" הוא שאל בבהלה.

חבריה של הנערה, שישבו ליד מכונות התשלום לחניון, השתוללו מצחוק. "תראו, הוא רוצה להתחיל איתה!" יאיר שמע אחד מהם צועק.

הם הפחידו אותו. על זה מדברים כשמדברים על אלימות שרק מחכה להתפרץ, חשב. אחד מהם צעק אליו במבטא רוסי, "תבקש ממנה את הטלפון שלה!"

הנערה התחילה לצחוק. זה היה מוזר, כי עכשיו ראה שעיניה מלאות דמעות. הוא מיהר ואחז בזרועה ומנע ממנה מלהשתטח בקיא. הוא שמע אותם צוחקים שוב. הוא התפלא, אף פעם לא ראה אותם שם כל כך מוקדם, הם בדרך כלל הגיעו אחר הצהריים. "פאנקיסטים מדומים," צ'רלי קרא להם, "הפאנק היה תנועה אידיאולוגית, אנרכיסטית, אלה רק אימצו סמלים שליקטו מדימויים שראו בווידיאו־קליפים ולא התחייבו לשום דבר חוץ מלהיראות טוב."

יאיר דווקא הבחין בחולצת ה־FOR THE HORDEשהרוסי לבש מדי פעם ותהה אם נבחרה כי היא נראתה לו מגניבה, או שהוא באמת משחק World of Warcraft. ככה נראה גנקר במציאות, הוא חשב לעצמו. גנקרים הסתובבו רק באזורי המשחק שיועדו לשחקנים ברמות נמוכות והרגו את כל המתחילים. הוא אף פעם לא הבין מי יכול ליהנות רק מלהרוס לאחרים את המשחק פעם אחר פעם.

בגלל שדעתו הוסחה, הנערה נשמטה מזרועותיו. הריח החריף של הקיא הגיע אליו, והוא הרגיש שעוד רגע גם הוא יקיא.

"היא לא יודעת לשתות!" צעק אליו הגנקר הרוסי.

הם בטח נשארו פה כל הלילה, חשב לעצמו יאיר, נעולים בקניון הסגור. השומרים היו אמורים לגרש אותם. הוא ציין לעצמו שהוא צריך לדבר על זה עם צ'רלי.

כשנפלה, ניסתה לייצב את עצמה, ועכשיו היד שלה טבלה בשלולית המצחינה שישבה בתוכה. "איכס, אלוהים, אני שוכבת בתוך הקיא של עצמי," אמרה בגועל, ואז התחילה לצחוק ומילמלה, "אוי, אני גם חושבת שברח לי קצת פיפי," ולמרות שניסה לעצור בעצמו, גם יאיר התחיל לצחוק.

המכנסיים שלה היו מלאים בקיא. "בואי לשירותים, את יכולה לשטוף את זה שם," הוא הרים בזהירות את הנעל שהיתה מוטלת בקיא לצדה, "אבל נראה לי עדיף שתלכי לשם יחפה."

היא נשענה עליו כשחלצה את הנעל השנייה והגישה לו אותה. היא הסריחה מאלכוהול. אחרי שני צעדים פתאום נזכרה, הסתובבה וצרחה בכל הכוח אל הנערים, "יא בניזונות!" אבל אז הציף חיוורון את פניה, והיא התכופפה והקיאה שוב.

הגנקר הרוסי התחיל לצעוד לכיוונם כשראה אותה מקיאה. מבטו היה מודאג עכשיו. כשראה שיאיר תומך בה, עצר.

"סליחה," היא הצליחה למלמל שוב, ונראתה עוד יותר אומללה וחלשה, "כואב לי כשאני מקיאה, כי כבר אין לי מה להקיא, אני מקיאה דם, נראה לי."

"מקיאה דם" לא נשמע טוב ליאיר.

בכניסה לשירותי הנשים היסס רגע. כשנכנס נשאר וגבו צמוד לדלת, מחזיק ביד פשוטה את הנעל שלה. קריאות הלעג נשארו מאחור. לפני שהספיק להסתובב, כבר הורידה את הגופייה השחורה, נשארה בחזיית סטרפלס, התכופפה ושטפה את פניה בכיור, ורק אז בחנה את עצמה בראי ואמרה, "אני נראית נורא." הוא ניסה שלא להסתכל על השדיים שלה, חפונים בחזייה ורודה, הכי לא מתאימה לה בעולם.

מבטו נמשך שוב אל הפגסוס שעל כתפיה, שגודלו כשתי ידיים פרושות, כנפיו מוצקות, בצבעי אדום וכתום דהויים. הוא אהב את הקעקוע שלה.

"נראה לי שכדאי שתלכי הביתה ותחליפי בגדים או משהו," הוא אמר.

"דרך אגב, אל תשים לב אליהם, הם מפגרים," היא אמרה, ואז הציצה בו מבעד למראה וחייכה.

"תודה," היא אמרה.

"זה בסדר," הוא אמר.

כשראה אותה בפעם הראשונה, חשב שהנה נפרשת בפניו עלילה שתתאים למשחק מחשב. תמיד הרגיש שכשכבר היתה במשחקים עלילה, היא תמיד היתה מלאה בקלישאות, רק משחקים בודדים באמת השקיעו גם בסיפורים טובים. אז אם זה היה משחק מחשב, זו היתה תחילתו של סיפור הרפתקאות על גיבור תמים וחסר כישורים חברתיים שפוגש נערה פראית ומינית שהוא צריך להציל, עם קשר מרומז בין הופעת הרוע בעולם והמיניות המתעוררת של הנער והנערה.

הוא שם לב שבהמון משחקי מחשב הדמות הנשית היא לא הבלונדינית המושלמת, נערת המסיבות הפופולרית. מעצביהם כנראה חשבו שגיימר ממוצע לא יוכל לדמיין רומן עם אחת כזו אפילו בסיפור בדוי. לנערה תמיד היתה מיניות ילדותית ממש כמו להם. הוא רצה לכתוב על זה פעם ותהה איפה אפשר יהיה לפרסם דבר כזה, אולי בדף הפייסבוק של החנות. בסוף לא כתב כלום כי פחד מהטוקבקים.

איזה סיכוי יש לו איתה? תהה אז. הוא נזכר איך הבחין לראשונה בקעקוע שעל כתפיה. גם שאר חבריה היו מקועקעים, אבל שלה היה אחר, מחמיא. הוא אמר לעצמו שרק בגלל החברים שלה לא ניגש אליה, אבל אז הבין שגם אם לא היו שם, היא עדיין היתה מפחידה אותו, היא נראתה לו בלתי צפויה ומינית.

והנה הם כאן, בשירותים, והיא מסריחה מאלכוהול ומרוחה בקיא והפטמות שלה זקורות, הוא ציין לעצמו כעוד עובדה שצריך לתייק איפשהו.

"אני אוסי," היא אמרה.

"יאיר," הוא אמר.

ביד אחת סילקה את השיער הרטוב מעיניה. תמיד היה להן שיער רטוב במשחקים האלה. בטח רמז פרוידיאני שמסמל את הפליטה הגברית, אולי על השיער שלה, הוא חייך לעצמו כשחשב על זה.

"מה אתה מחייך לעצמך כמו איזה סוטה?" שאלה אוסי.

"סתם," אמר, נבוך.

"אז אכפת לך לא לבהות בשדיים שלי ולחייך?"

"סליחה," הוא אמר והסתובב בזמן שחזרה ולבשה את הגופייה.

"אתה עובד בחנות מחשבים, לא?" שאלה.

"זאת לא בדיוק חנות מחשבים," הוא אמר, "זאת חנות למשחקי מחשב ומשחקי תפקידים."

"אני שונאת משחקי מחשב," ענתה מיד.

זה לא הפתיע אותו, הרי כבר מזמן ניחש מה היא חושבת עליו. הוא החנון המוזר מחנות המחשבים שעוקב אחריה מרחוק. אבל הוא לא היה יכול שלא לשים לב, שכשהיא מגיעה היא תמיד מחפשת אותו במבטה. כשהיתה רואה אותו, היתה מנופפת לו לשלום. ודווקא בגלל זה היה עוד יותר מאוכזב מכל המפגש הזה עכשיו. סוף סוף הוא מעז לדבר איתה, ומה שיש לו להגיד לה זה שכדאי שהיא תלך הביתה להחליף בגדים כי היא שכבה בתוך הקיא של עצמה.

כשהם יצאו מהשירותים הגנקר הרוסי צעק, "נראה לי שהוא בתל אותה!" והיא צחקה והצטרפה אליהם ולא הסתכלה שוב לאחור.

צ'רלי הסביר ליאיר שהחנות ביססה את עצמה מספיק בקהילת הגיימרים ושחקני משחקי התפקידים, והיא תוכל לשרוד גם את המעבר למיקום החדש שלה, בקניון. עשר שנים לקח לו להגיע למעמד הזה. יאיר עקב אחר הדרך בה בחר בקפידה את עובדי החנות, אלה שדאגו שייבא את המשחקים הכי מעודכנים וניהלו עבורו את חוגי משחקי תפקידים וחוגי המיניאטורות שפעלו כל יום בחנות, וחנכו את אלה שהגיעו בפעם הראשונה, מבוישים. העובדים היו צריכים להיות מספיק סובלניים כדי לטפל בנערים שהגיעו לחנות, כי בה התייחסו אליהם כגורואים של ידע, ובכל מקום אחר הסתכלו עליהם כחריגים ומוזרים, אבל המוכרים גם היו צריכים להיות מספיק ייצוגיים ואחראיים לטפל בהורים שהגיעו לחפש מתנות לילדיהם, איתם לא היתה להם כבר שום שפה משותפת.

תמיד פנו אל צ'רלי נערים שהעבודה בחנות נראתה להם התגשמות חלומם להרוויח כסף ממה שהם הכי אוהבים לעשות. צ'רלי אמר ליאיר שחיפש את אלה שהזכירו לו את עצמו כשהיה בגילם. כשהיה צעיר, סיפר ליאיר, הוא אהב את המשחקים שהיו פורצי דרך, כאלה שכשהתחלת לשחק אמרת שדבר כזה לא ראית קודם אף פעם. הוא תמיד תיאר את העולם הזה בהתלהבות. הוא תמיד היה אומר שבתוך כל הגבב הטכנולוגי הטכני וחסר הנשמה של האייפונים והאייפדים, זאת היתה פינה עמוסה ביצירתיות ודמיון. הוא תמיד היה מרצה באריכות ליאיר על איך כל הסיפור של קהילות שיתופיות ברשת התחיל משחקנים שרצו לחלוק עם אחרים את הידע שצברו. "זה מטורף לחשוב על זה, כל הפייסבוק, יוטיוב ואתרי שיתוף הקבצים, הכול התחיל בגלל שאנשים רצו לשחק יחד," אמר לו שוב ושוב. זה בלט בעיקר במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, בהם שיחקת בו־זמנית עם אלפי שחקנים מרחבי תבל, בעולם שכל שחקן שינה אותו עבור כל האחרים בכל מהלך שעשה.

"חשבתי שהכול התחיל בגלל סטודנטים שחיפשו בחורות," אמר יאיר.

"זאת הגרסה שניסו למכור לנו בהוליווד," התרגז צ'רלי, "אבל לא שם זה התחיל. מה שכן נכון, זה שכל הכלים והאפליקציות רק משמשים אותנו לחזור לחוויה של בילוי עם אנשים שדומים לנו, אפילו אם זה רק אונליין."

יאיר אהב את המשחקים בהם היה עליו לשחק בדמות שבחר לה תכונות ואופי, בעלילה כתובה מראש, אך כזו שהתקדם בה על פי הבחירות שביצע. אבל היתה לו בעיה עם משחקים שהיו מלאי יצירתיות, כמו שצ'רלי אמר, אבל נשארו עם סיפורים לא מורכבים. כמו שלטלוויזיה לקח איזה חמישים שנה עד שהתחילה לספק יצירות דרמטיות שיכולות לעמוד בשורה אחת עם כל יצירות האמנות החשובות של המאה העשרים ואחת, הוא האמין שגם משחקי המחשב צריכים לעשות קפיצה אבולוציונית בשביל לעבור לשלב הבא שלהם, בו הם הופכים ליצירות משמעותיות. גם על זה רצה לכתוב פעם.

יאיר תמיד נפעם מכמה צ'רלי אוהב את החנות ואת הילדים שהגיעו אליה. לפעמים גם קינא בו, כי לא האמין שהוא עצמו ימצא פעם משהו שיוכל להעמיק בו ככה. הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר. הידע שלו היה שטחי. הוא הרגיש שחוץ מפורנו שום דבר לא באמת מעניין אותו.

אלא שבזמן האחרון היה נראה לו שצ'רלי התעייף. צ'רלי אמר ליאיר שהוא מזדהה עם לקוחותיו הבוגרים שחזרו לביקור. שהרי אם הידע היה חלק מההנאה, ידע היה גם פונקציה של זמן. ככל שהשקעת יותר במשחק, יכולת ליהנות ממנו יותר, וכשאתה מתבגר, הזמן שלך לשחק אוזל, ואז אין לך את הידע אפילו סתם להשתעשע בעולם שפעם שלטת בכל רזיו.

יאיר היה מביט לפעמים על צ'רלי, שהיה יושב, שקוע בעצמו, ליד שולחן משחקי התפקידים שתפס את רוב החלק האחורי של החנות. מלך זקן בממלכה נחבאת. השולחן היה קטע ארץ דמיונית, כר דשא ירוק, שדה קרב לדמויות הפלסטיק הצבעוניות שכל שחקן בחר מתוכן, ושכמו קפאו באמצע התנועה. יצורים אגדיים, חצאי מפלצות, גיבורים סתורי שיער, שהר געש כבוי ואפל, אדמה שסועה סביבו, נישא מעליהם.

קופסאות הפלסטיק של המיניאטורות האפורות וערכות הצביעה שלהן ניצבו בכונניות מיוחדות. גם כאן, כמו במשחקי הרשת, חלק גדול מהמשחק היה לעצב בעצמך את אופיה הייחודי של הדמות שתשחק. הנערים של צ'רלי היו שליטי המבוך, במשחק שצעדים נמדדו בו בקוביות, וסיפורים נרקמו בו בעל פה. מסביבם שקדו הילדים לצבוע את הדמויות שבחרו, כפופים מעל השולחן, מרוכזים. החידוש בחנות, אחרי המעבר לקניון, היה שעכשיו, ליד השולחן, ניצבו שתי עמדות הפלייסטיישן שלא נותרו אף פעם נטושות.

יאיר דווקא אהב את עיצובה של החנות החדשה. בקודמת היה רק חלל אחד, צפוף, והיא נראתה בעיניו כמקום נסתר וחשוך אליו חמקו הנערים בחשאיות. החנות החדשה היתה מרווחת ומוארת, למרות שגם פה בחר צ'רלי בקומה התחתונה של הקניון. החנות לא תהיה למעלה, החליט ואמר ליאיר, לא תשב בין החנויות המעוצבות באחידות, חסרות הנשמה, אלא מתחת לפני האדמה, בפינה משלה, רק חבל שבדיוק מול הכניסה לחניון.

צ'רלי ניסה לשמר באופיה של החנות משהו שאליו כמה כילד. הוא הסתבך בדבריו כשניסה להסביר ליאיר שזה מה שאבד בכל זאת עם המעבר לחנות החדשה, אבל הוא היה יכול לדקלם את ההיגיון הכלכלי שבמעבר לקניון. יאיר ניחש שכשהחנות היתה פופולרית, צ'רלי חשב שזו תהיה הפנסיה שלו, אבל השגשוג לא נמשך. המעבר לקניון היה השלב ההגיוני הבא, אבל צ'רלי עשה אותו בחוסר חשק.

יאיר אהב את העבודה בחנות. אבל הוא גילה שהוא פחות ופחות מתלהב מהמשחקים. עם כל משחק חדש שיצא, החל לאבד את האמונה שיש באמת איזה חזון לתעשייה הזאת להפוך למשהו יותר מתחרות מיומנות בין בני שלוש־עשרה נקמניים עם בעיות קשב וריכוז. בשנה האחרונה הוא שיחק רק במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, שבהם מי שייצר את הסיפור היו השחקנים עצמם, שהאינטראקציה ביניהם היתה חשובה ומורכבת הרבה יותר מהעלילות שסיפקו המתכנתים. הוא מצא עצמו מתעניין יותר ויותר בקהילת השחקנים ולא במשחק עצמו.

בלי הקהילה היה רק את הגריינד הסיזיפי, הרג מפלצות מתמשך, רק כדי להתחיל מחדש עם אותם יצורים שחזרו והופיעו לאחר זמן קצוב באותם מקומות. המשחקים השיתופיים הטובים בנויים כך שאי־אפשר להתקדם מעבר לשלב מסוים ללא שיתוף פעולה עם אחרים.

הוא החל לעבוד בחנות כשהיה בן ארבע־עשרה. גם ככה בילה שם די הרבה. בהתחלה, מבויש, ביקוריו קצרים, אבל לאט לאט הפך לאחד הקבועים. כשצ'רלי שאל אותו אם ירצה לעבוד בקייטנות הקיץ, יאיר קפץ על ההזדמנות. אחרי סיום לימודיו החל לעבוד בחנות במשרה מלאה. הוא תיכנן להשקיע שם את שמונת החודשים שנותרו לו עד הגיוס, לא בשביל להרוויח כמה שיותר כסף עד הגיוס כמו חבריו, אלא כי בשעות שעבד חשב פחות על הגיוס. שם גם הכיר את עמרי, שלמרות שהיה גדול ממנו בשנה, הפך להיות החבר הכי טוב שלו. הם היו ידועים כ"תאומי הנזק", כובשים כתף אל כתף את שדות הקטל של המשחק. אבל מאז שעמרי התגייס, הוא הפסיק לשחק. הוא אמר שמשעמם לו ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. יאיר לא הבין מה ההבדל בין סופי־השבוע שהם בילו כל הלילה במשחק לחופשות של עמרי מהצבא, אותן היה מבלה צמוד לג'וינטים בבהייה בטלוויזיה.

חבריו בבית הספר דיברו על סירוב. המחשבה שהוא הולך לעשות את ההחלטה הראשונה שתשנה את עתידו לעד, להתגייס או לא, שיתקה אותו. נכון, אחותו מאירה היתה אומרת שכל פעם שאתה חוצה את הכביש זאת בחירה, אבל פה היה מדובר על בחירה אמיתית ומשמעותית.

לפעמים דמיין את אמו יושבת על מיטתו, כמו שישבה לידו כשהיה ילד, והוא מדבר איתה על פחדיו, אבל אף פעם לא מצא את ההזדמנות הנכונה ליזום בעצמו שיחה שכזו. אחרי שקיבל את הצו הרגיש שגם עם צ'רלי יהיה לו קשה לדבר. הוא ידע מה צ'רלי יגיד. הוא יגיד לו לא להתגייס. הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו.

ככה גם ידע שצ'רלי אוהב אותו. הוא אמר שיש לו סקרנות וחוש הומור, שהקבוצות שעברו אצלו תמיד יכלו לצפות למשחק מקורי ומפתיע. הוא היה היחידי שצ'רלי הרגיש בטוח להשאיר אותו בחנות לבד. מהרגע הראשון יאיר ידע שצ'רלי מרגיש קצת אחראי עליו, וזה היה בסדר גמור מבחינתו. צ'רלי אמר לו שאולי החנות תיסגר יום אחד, אבל הפילוסופיה מאחורי מה שרצה ליצור שם, תישאר. צ'רלי ניסה לחנך את יאיר להטיל ספק בכל מה שאומרים לו, למרוד במערכת, כי זה הכי חשוב, הוא התעקש שיאיר חייב להפסיק להיות רציני כל כך. תראה אותי, היה אומר לו, אני עוד ילד בנשמה, לא שמו עלי שלשלאות, לא הצליחו לביית אותי. כשצ'רלי סיפר לו שהוא קיבל הצעה מהקניון החדש, יאיר שאל אותו בציניות אם זה גם חלק מהמרד שלו במערכת, לפתוח חנות בקניון.

"מה לעשות, היום כסף זה חופש," ענה לו צ'רלי.

"ברור," הקניט אותו יאיר, "אתה מורד, אתה לא חלק מהמערכת, אתה רק מעמיד פנים, אתה הורס את המערכת מבפנים."

הוא הבין את הסיבה האמיתית למעבר, אפילו שצ'רלי ניסה בהתחלה להסתיר ממנו את המשבר הכלכלי אליו נקלעה החנות. אבל צ'רלי לימד אותו שעל הכול מותר לצחוק, וההקנטות ההדדיות האלה היו חלק מהשפה האינטימית שלהם. יאיר אהב את זה שכשצ'רלי ירד עליו, הוא ידע בדיוק איפה הגבול ומתי משהו שאמר כבר פוגע. זאת היתה בעיניו הדרך שבה צ'רלי הראה לו כל פעם מחדש כמה טוב הוא מכיר אותו. והוא ניסה לעשות אותו דבר עם כל ההקנטות הקטנות שלו על זה שצ'רלי מזדקן או מתמסחר.

צ'רלי אמר שיאיר חייב לנסוע ללמוד בחו"ל, לא להגביל את עצמו לפינה הקטנה שהעולם ייעד ליהודים, "גטו מרצון", כינה את ישראל. על יאיר לצאת לעולם, ואם ירצה לחזור אחר כך, יחזור מתוך בחירה ולא מאין ברירה. גם אם הוא רוצה להיכנס לתעשייה, אז אי־אפשר לעשות את זה מהפריפריה, צריך להיות במקום בו דברים קורים, באמריקה או בצרפת שהפכה למעצמת אנימציה ממוחשבת. יאיר רק ידע שהוא פשוט לא אוהב פה כלום. הוא היה שותף מלא לקיטורים של צ'רלי על כל מה שרע בארץ. העולם הווירטואלי היה המקום היחיד בו הרגיש שייך, בינתיים. צ'רלי אמר שמישהו כמו יאיר יכול למצוא את מקומו בעולם בקלות, אבל הוא חייב לעשות את זה כשהוא צעיר. יאיר הניח שזה היה פעם החלום של צ'רלי, ועכשיו הוא מנסה לחיות אותו דרכו. צ'רלי גם עודד את יאיר להתחיל לכתוב, כשהוא סיפר לו שזה חלום שלו.

למרות שנראה לו נכון להיות מעורב חברתית, בסופו של דבר השאיר את הפעילות הפוליטית לחבריו לכיתה, האנרכיסטים, שאהב אותם ותמך בהם, אבל גם ביניהם הרגיש זר. כששקעו בוויכוחים פוליטיים, השתתק. לא היה לו שום דבר מעניין להגיד. ברור שצריכים להיות צדק חברתי ושוויון ושקפיטליזם הוא רע, ששפע הוא פשע, שהכיבוש משחית. אבל הוא פשוט הרגיש שאלה לא המלחמות שלו. אולי לכל אחד יש תפקיד, והוא עוד לא מצא את שלו. הוא לא ראה את עצמו נוסע איתם לבילעין להפגין נגד החומה, או נעצר יחד איתם אחרי שריססו את קירות בנק הפועלים בשלל סיסמאות בגנות הקפיטליזם החזירי. הוא אהב אותם בעיקר כי כולם שנאו אותם. הוא תהה אם יש בכלל מקום בו ירגיש נוח. הוא היה האיש ללא תכונות. הוא תהה מה דפוק אצלו.

היו שעות בבקרים שהחנות היתה מתרוקנת, ויאיר היה יוצא ומתיישב על הספסל שליד המזרקה ושותה את הקולה זירו שלו. מזרקת האבן הכחולה היתה הדבר הראשון שאנשים ראו כשיצאו מהחניון, אבל אף אחד לא עצר לשבת על הספסל הזה, מיהרו אל החנויות, אל המסלול הסובב של בתי הקפה בקומות העליונות. כשעמדת למעלה, יכולת לראות את כסות עלי הענק הירוקים של צמחי המים, שהפכה את המזרקה לתמונה מעוצבת בקפידה מבנק דימויים חינמיים ברשת. מעליות שקופות הובילו לקומות העליונות, ומבטם של המבקרים בדרכם לחנויות היה נודד מטה. יאיר חשב שמי שתיכנן את הקניון בטח דמיין לעצמו, שבאותו רגע בדיוק נפשם של הקונים הפוטנציאליים תמצא לה מרגוע בכחול ובירוק.

את השירותים ואת מכונות התשלום לחניה אי־אפשר היה לראות מהמדרגות, והנערה וחבריה, בפינתם, היו נסתרים מעין. מדי פעם היה עוצר שם המאבטח ודורש מהם לעזוב את המקום, והם היו מראים לו את מגשי ה"מקדונלד'ס" והקפה שקנו למעלה, מצטדקים שרק עצרו שם לאכול. אם המאבטח היה חדש, הוא היה מתעקש, והם היו עוזבים במחאה את המקום, מקללים ומאיימים לשרוף את הקניון. אחרי כמה שעות חזרו למקומם. לפעמים איש לא הפריע להם שעות וימים.

אוסי ריתקה אותו מהפעם הראשונה שראה אותה. הוא בדיוק הכין חשבונית לאב עצבני וחסר סבלנות, שמרגע שנכנס לחנות קיטר שכל מה שהילדים שלו עושים זה לשחק במחשב, כשהבחין בה מבעד לחלונות הראווה, ליד החבורה שהחלה לרבוץ באופן קבוע בנקודה המתה של הקניון.

היא נראתה כאילו יצאה ממשחק מחשב בעצמה, חשב אחר כך, בגלל זה משכה את תשומת לבו. החצאית היתה קצרה מאוד, שרוך חום התלפף מסנדליה במעלה רגליה, הגופייה צמודה לשדיה, ביניהם התנודד תליון עדין על שרשרת כסף דקיקה. אחר כך הבין שזה היה פנטגרם, אלא מה? שערה היה חלק ושחור, היא חזרה ואספה אותו, והוא בשלו, נפל על פניה. כשפנתה ממנו, ראה לראשונה את הסוס שכנפיו פרושות על כתפיה. היא היתה צבועה כמו דמות מחשב, בצבעים מובהקים ומנוגדים, מוקפדת. פיה רחב מדי, שפתיה חיוורות מדי, עיניה גדולות מדי. היא היתה בעיניו מגניבה לגמרי.

"אתה גומר איתי?" רטן לעברו האב הזועם, "כי אם אני מפריע לך לבהות בבחורות רק תגיד, ואני אחכה לך." יאיר מיהר לאסוף את המשחקים ותחב אותם יחד עם החשבונית לשקית שהאב חטף כשהוא ממלמל, "פריקים מוזרים, שאלוהים ישמור אותי," אבל יאיר ראה שכל הדרך לחניון לא הצליח גם האיש להסיר את עיניו המלוכלכות מהנערה הקולנית, וזה הגעיל אותו. הוא ריחם על הילדים האומללים של האיש הגס הזה.

"עזוב, אין לך סיכוי עם אחת כזאת," אמר צ'רלי כשתפס אותו עומד בפתח החנות ובוהה בה.

"על מה אתה מדבר?" היתמם יאיר.

"למרות שאי־אפשר לדעת עם רוסיות," המשיך צ'רלי בשלו, "תמיד רואים רוסיות יפות עם גברים מכוערים."

בגלל צ'רלי יאיר חשב כל הזמן שהיא רוסייה.

"מה לי ולה בכלל?" אמר.

"אני רק אומר שאין לך סיכוי אצלה. היא אוהבת גברים שמתייחסים אליה חרא."

"אוי, נו, התחלת? מאיפה אתה יודע? מה אתה מדבר שטויות?" רטן יאיר.

"תסתכל עליה, תראה איך היא מתלבשת, תראה איך היא מתנהגת, תראה מי החברים שלה."

"בסדר, גם מה אכפת לי בכלל?" שאל יאיר, משך בכתפיו וחזר אל תוך החנות. הוא לא היה צריך את צ'רלי שיגיד לו שאין לזה סיכוי. הוא כעס על עצמו שבכלל נמשך אליה. ובכל זאת, בכל פעם שאונן, חשב עליה...