תמונות מחפשות כותרת

בפתח הספר

כשהתחלתי, לפני שנים אחדות, בכתיבה זו, כך ביני לבין עצמי, כלל לא ידעתי שיהיה לה המשך, וּודאי לא ידעתי שיצמח ממנה ספר. הדבר שכתבתי עליו הוא שאינני מכירה את "סיפור חיי", ובכתיבה רציתי לבטא את המצוקה שבאי הידיעה, שבאי היכולת לספר את סיפור חיי. אי הידיעה, התלישות המוחלטת מהעבר, הייתה קשורה ב״שואה", שקטעה את ההמשכיות בביוגרפיה המשפחתית. אך היא הייתה קשורה גם בנסיבות הספציפיות של חיי ושל חיי משפחתי.

עם תחילת הכתיבה התגלגלו הדברים בדרך לא צפויה: התחלתי במסע אינטנסיבי של חיפוש אחר מקורות מידע, קצוות של חוטים, ואלה נמצאו לי במקומות שלא שיערתי. מה שהתחיל כסיפורה של אי ידיעה הפך אט־אט, ואחר כך מהר, לסיפור של גילויים, שהולידו תהפוכות רגשיות משל עצמן. הכתיבה הלכה והתארכה: בתחילתה לא ידעתי את המשכה. והדברים שָׁבו והתהפכו במהלכה בדרכים שלא יכולתי לשערן.

כך או אחרת, הדברים נכתבו מתוך מבט אישי לחלוטין; זהו סיפורו של אדם אחד, והאופן הייחודי שבו הוא מושפע מהמאורעות ההיסטוריים המשותפים. אני מאמינה, עם זאת, שהוא אינו רק אישי. באופנים מסוימים זהו גם סיפורו של דור: דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר. הורינו שבאו מ״שם", אחרי המלחמה או גם לפניה, נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין. ואנחנו כבר לא חשנו בשיבוש שהיא יצרה בהתפתחותנו.

בשלב מסוים בחיי חשתי שעליי לדעת, שאי הידיעה מנוגדת לטבע. רציתי לתת שמות ופנים וממשות לבני המשפחה שנספו, למקום שבו נולדו וחיו הוריי, למקום שבו נולדתי אני, לפענח את הנסיבות שחוללו את ההתחלות. וגם זהו היבט בסיפורו של דור.

את הדרך הארוכה שעשיתי כדי "למצוא משהו" עשיתי לרוב לבדי. אך לא הייתי יכולה לעשות אותה כלל, לולא עזרתם הנדיבה של אנשים שסייעו לי מרצון טוב ובלי שהיו מחויבים כלפי במאום. רובם היו אנשים זרים לי לגמרי, אנשים שלא הכרתי אלא כשהתחלתי בחיפושי — כאלה שלקחו חלק במאורעות, כאלה שחוקרים אותם — והם הזדמנו על דרכי לגמרי במקרה, וקידמו אותי עוד צעד. אחרים הם דמויות מרכזיות בסיפור, שעל קיומם לא ידעתי, או שחששתי לפנות אליהם בשאלות פותחות פצעים. לכולם אני רוצה להודות.

בראש ובראשונה לאייזיק וילנר, שהעלה אותי על הדרך; לאלכסנדר בן העיר דרוהוביץ'; לבת־דודתי סטלה; להֶר סטִיפַן מפרנוואלד; לרחל ממינכן ולז'קלין מפרנקפורט; ליהודית ממינכן שהייתה כה טובה; לדליה עופר שהאירה את עיניי; להדסה ויגודני; למיכאל בן העיר דרוהוביץ'; למר וייס מדרוהוביץ'; למשפחת שוּבָּה מבוריסלב.

ולחוד עומדת כאן זו שאין מילים שיביעו את שאני חבה לה — סלבה וולושאנסקי, המתגוררת היום בוורוצלב, האישה שהצילה את חייהם של הוריי.

אני רוצה להודות גם לבנות דודותי, שולה והדסה, לחברתי, יהודית, שקראה ויעצה, ולבני, יונתן — שהיה שותף צעיר וסבלן. ולבסוף, לכל מי שסייע בהבאתו של הספר לאור — לאנשי ההוצאה וליובל שמעוני.

יולי, 1997

ההתחלות 

א

כך זה היה: תחילה ילדות אידילית כפרית, רחוב עם שורת בתים קטנים ויער. זה לא היה "מחנה עקורים", אלא סתם מקום בקרבת מינכן. אחר כך, כשהגענו לארץ, לא הרגשתי שונה מכולם, והנחתי ש״המלחמה" היא חלק מחיֵי כל מי שהכרתי. לא היה בכך שום דבר מיוחד, ורק שֵׁם המקום הקטן שבו נולדתי עורר בי אי נוחות. לכן אמרתי שנולדתי בעיר הגדולה, מינכן. הוריי התחבאו בזמן המלחמה. למזלם. למרות שהמלחמה הייתה משהו מובן מאליו, התביישתי בכך שהוריי לא היו בין הניצולים האמיתיים, אלה מהמחנות. ואחר כך חשבתי הרבה זמן שאני יודעת הכול, אבל הפחד היה גדול כל כך שניסיתי לברוח מהידיעה. ורק הרבה יותר מאוחר התחילו להיקוות אט־אט, בטפטוף שלא נגמר, אלא הלך והתעצם, סימני שאלה, שברי דברים, רמזים לא־מפוענחים. ועכשיו אני יודעת שהסיפור לא יושלם לעולם.

למשל: האם יכולתי להבין, האם מישהו יכול להבין את המשמעות האמיתית של המילה "להתחבא". האם יכולתי להמחיש לעצמי פרט אחד מהפרטים המרכיבים מציאות של "מחבוא". והיכן היו הוריי לפני המחבוא, אז, כשכל השאר "נלקחו" ו״נִסְפּוּ". ומה אומר המשפט שאמי חזרה עליו, "אבא הציל אותי במלחמה". ולמה עברו הוריי אחרי המלחמה לגרמניה, ונשארו בה. ואיך חי אבי את השנים המועטות שנותרו לו לחיות אחרי המלחמה, מלחמת העולם הנוראה הזאת שאל הלקסיקון המצמרר שלה נולדתי.

"המלחמה", "ווֹיְנָה" בפולנית, הייתה אחת המילים הראשונות שרכשתי. ה״ווֹיְנָה" הייתה בכל מקום והתקשרה לכל דבר. לא שזה נראה מוזר. הרי ה״ווֹינה" הביאה את כולנו לכאן, ושם נעלמו כל ה״נִספים". המילה "שואה" לא הייתה קיימת, היא לא הייתה בשימוש אצל אלה שהיו שם, במלחמה. בפולנית לא מדברים על "שואה", ובעצם, רק בישראל הומצאה הכותרת רבת־הרושם לְמַה שממילא לא ייתפס.

וכך זה היה: הלא־רגיל נראה רגיל, המוות נראה כמוליד את החיים, הקיום התחיל מהאין. אף פעם לא שאלתי, לא חשבתי שיש מה לשאול. אבל כשהייתי ילדה, אבי יצא יום אחד מהבית ולא חזר. ואחרי שנים רבות, גילי עכשיו כמעט כגילו במותו, התעוררו בי כל השאלות, כי כבר הבנתי שבשנים הראשונות ההן התערבבו אצלי כל המושגים, ורציתי מאוד לדעת מה באמת היה. ואז התברר לי שזה יהיה קשה מאוד, כי אבי היה האחד שיכול היה לעזור לי למלא את התמונה כך שתלבש סדר. ולכן העבר, שממילא אי אפשר היה לצור לו צורה ממשית, נעשה כמעט מומצא, כמעט דמיוני. כאילו באתי משום מקום.

במקום שבו נולדתי, שהיה מחנה עקורים אבל אני לא ידעתי שזה מה שהיה, כל האנשים שנכללו בתמונת עולמי התחלקו לקטיגוריות: קודם כול מי ש״נספו", או "נלקחו". הם לא היו איתנו, כמובן, אבל כך זה בכל מקום. אחר כך היו אלה שכן היו איתנו, והם כולם "ניצלו", כי "התחבאו", או כי "חיו תחת ניירות אריים". את המילה "מלחמה" למדתי מוקדם מאוד, אבל לא יכולתי להבין מהי. פעם שאלתי מה קרה לאיש עם הרגל הקטועה שגר לידנו. וכשענו לי: ״זה מהמלחמה", קיבלה בעיניי המילה משמעות מוחשית. המלחמה, שיוויתי לי תמונה, היא שורה של גברים עומדים ורגלם פשוטה קדימה. מטוס עובר למעלה ומטיל פצצה. אדם זה או אחר נפגע באקראי. המילים לא הובנו, כמובן, אבל משמעותן הכוללת הובילה למשהו מעין זה: "המלחמה" היא חלק מחייו של כל אחד, וכל מי שחי בעולם היה שם. האנשים מתחלקים למי שלא חזר משם ולמי ש״ניצל". בעיניי לא היה בכך שום דבר מיוחד. זה פשוט היה סדר העולם.

אחר כך, כל האנשים החדשים שפגשתי בארץ, גם הם היו שותפים לסדר העולם הזה. הנחתי, בלי להתעכב על כך, שכל בני האדם באו מהמלחמה, והתביישתי רק במקום שבאתי ממנו ובשמו הגלותי, פֶרְנְוַאלד. אבל נראה לי מכובד שנולדתי בגרמניה, ולא בפולין. לא שאלתי את עצמי מה זה אומר להיוולד דווקא בגרמניה, מקומם של "הרעים". נראה שהתקיים בתודעתי בלבול גדול, ובעת־ובעונה־אחת הייתה המלחמה הן נחלת כל המין האנושי והן בעיה פרטית מבישה שלי, בעיקר בגלל "פרנוואלד", שבעצם לא ידעתי מהי.

היא זכורה לי, וגם נראית בתמונות הרבות שנותרו משם, כמו כפר קטן. האנשים בתמונות לא נראים כ״ניצולים". יש תמונות מטיולים ומיערות, ויש תמונות רבות־רבות של אבי, שהיה עורך־דין ועבד שם בקהילה. ואני מנסה להבין: מה מסתתר מאחורי המראה המהודר כל כך של אבי במעיל הגזור היטב ובמגבעת המוטה הצדה. אחיו, היחיד מבני משפחתו ששרד וחי איתנו בפרנוואלד, התאבד שם, ואבי עצמו כבר היה חולה. והתמונות מראות גם מעמדים חגיגיים, עם דיוקנאות של הרצל ושל ז'בוטינסקי על הקיר, ובמות שבחזיתן שלטים עם כיתובים לא מפוענחים. לא ידעתי מה אומרות התמונות על פרנוואלד, ועל חייו של אבי בה.

מה אני כן זוכרת משם: בתוך המראות הנורמליים התקבעו בתודעתי הילדית כמה חריגים, אבל אלה לא היו "הנִספים" ולא האיש בלי הרגל. דווקא אירוע שהיה חלק משגרת החיים עורר את הפחד. זה היה הביקור התקופתי של "הקוֹמִיסַרְיָה", שהייתה כנראה כעין ועדת ניקיון שבדקה את הבתים. אני זוכרת היטב את הפחד שהיה מניס אותי למצוא מחבוא מתחת למיטה, כאילו חיפשו אחריי להעניש אותי עונש חמור. דמות "השוטר המעניש" התגלמה בהם והפחידה, אבל את כל השאר נפשי הילדית עיכלה בלי קושי.

אבל החוויה החריפה ביותר של הפרעה בסדר העולם קשורה בפְרָאו לודוויג. היא הייתה אחת משורה של נשים גרמניות שנשכרו לטפל בי. מעולם לא הבנתי מדוע היו צריכים לשכור לי מטפלות, ודווקא גרמניות, אך גם המוזרות הזאת אינה נראית בתמונה שבה אני מצולמת עם מטפלת קשוחת תווים היושבת ליד אמי על ספסל בגינה של ילדים, או בתמונה אחרת, שבה אנחנו מצולמות ביער, אני בזרועותיה, ואיתנו עומדים גם אמי ואבי. נראה אפילו שמאותן מטפלות למדתי עוד ״שפת אם״ — הגרמנית שעדיין מצטלצלת לי באוזניים, למרות שאחר כך לא דיברתי בה אף פעם.

פראו לודוויג אינה מופיעה בתמונות. אבל דווקא פראו לודוויג חקוקה בזיכרוני, ואני רואה אותה לנגד עיניי: אישה נמוכה, מבוגרת, שערה המאפיר אסוף. הלכנו יחד, אני והיא, למקום לא ידוע. אולי זה היה טיול שגרתי, אבל הפעם הגענו למקום שידעתי שהוא אסור לי. זה היה בית. היום אני יכולה לומר שזאת הייתה כנסייה. אבל אז הייתי בת שלוש או ארבע, ולא יכולתי לדעת. גם לא ידעתי שיש אנשים שהם "נוצרים" ויש כאלה שהם "יהודים". הנשים הגרמניות שטיפלו בי לא התקשרו בעינייי ל״מלחמה" ולכל מי שגרם לאנשים ההם להיסָפוֹת. ובכל זאת, ידעתי בחוש שפראו לודוויג עושה לי משהו מוזר ורע.

בכנסייה פראו לודוויג נגעה בגבי ובלחיצה קלה גרמה לי לרדת על ברכיי, לכרוע ברך מול הצלב. ואני ידעתי שזה דבר נורא ואסור, שזה חטא. בלי שהכרתי את המילה "חטא", בלי שידעתי שום דבר על אלוהים ועל איך עובדים את אלוהים, נתפסה כריעת הברך ההיא בעיניי כחטא, ועוררה בי אשמה ופחד, אפילו יותר מ״הקומיסריה". אני חושבת שלא סיפרתי על כך לאיש, כמו כל ילד המקבל על עצמו את אשמתם של מי שפגעו בו, ובלבד שסודו לא יתגלה. פראו לודוויג הזקנה המשיכה להיות המטפלת שלי, כנראה האחרונה.

הזיכרונות מתערבבים בתמונות, והתמונות מתערבבות במה שנודע לי מאוחר יותר. בתמונות יש בתים קטנים עם גג משולש, וילדים שאמותיהם מסיעות אותם בעגלות גדולות מסורבלות. ויש תמונות שלי מגן החיות במינכן, וביער, בחורף, עטופה במעיל פרווה, עם אבי היושב ומביט בי מלמטה למעלה. זה מה שאני זוכרת, וזה מה שמספרות לי התמונות. חיים רגילים. אף פעם לא חשבתי על הפרטים הממשיים שהרכיבו את החיים שם, כי תמיד ראיתי את האבדות והאסונות שהשאירו האנשים מאחור כדבר טבעי ומובן מאליו. לא הכרתי מושגים כמו "סבא" ו״סבתא", לא היו במקומנו סבים וסבתות. הוריי איבדו במלחמה אחים ואחיות והורים, אך לנוכח המוני הנספים לא היה במוות הזה שום דבר יוצא דופן. כשאבי מת, לא שמותו נראה לי טבעי, לא היה דבר פתאומי ונורא מזה בחיַי הצעירים, אך גילוֹ כשמת — ארבעים ושמונה — לא נראה לי גיל צעיר למות בו. עוד שנים רבות אחר כך לא האמנתי בעומק לבי שאנשים מבוגרים מתאבלים באמת על הוריהם. ראיתי את עצם קיומם של הורים ושארים אחרים כזכייה מיוחדת, מתנה הניתנת לבעלי מזל.

הוריי היו במלחמה זוג צעיר, שזה עתה נישא. זה היה בעיר דרוֹהוֹבִּיץ' שבשבילי הייתה תמיד מזוהה עם פולין, למרות שלא ידעתי עליה הרבה, לא ידעתי אפילו שחדלה להיות פולין מיד אחרי המלחמה. אבי היה מבוגר מאמי בשנים רבות, ובשל גילו ומידותיו האחרות הייתה תלויה בו ואבודה בלעדיו. אמי אמרה תמיד: "אבא הציל אותי במלחמה", ואני אינני יודעת בדיוק איך. אולי פשוט הניחה את עצמה בידיו, שיחליט, שיכוון, כי לבדה הייתה מניחה לעצמה לצלול, חסרת ישע, ילדה שעברה מרשות הוריה המבוגרים לרשות גבר שטיפל בה. אבי עבד מגיל צעיר ועזר בפרנסת משפחתו מאז מת אביו. אני יודעת מעט מאוד על משפחתו, כמעט כלום. הוא עצמו היה רוויזיוניסט פעיל, הדריך בתנועת־הנוער בית״ר, ושם הכיר את אמי, שהייתה חניכה שלו. אמי הייתה אז יפה מאוד וצעירה מאוד, הצעירה במשפחה של שמונה אחים ואחיות. כנראה נישאו מיד כשהמלחמה פרצה. ואז, תחילה היו "הזמנים של רוסיה", "רוּסִיסְקִי צָ'אסִי" בפולנית, שאינני יודעת עליהם כמעט כלום, ואחר כך הגטו, שלא ידעתי כלל שהיה, ואז הם מצאו מחבוא. על זה ידעתי. ועל המציל האוקראיני, ושהסתתרו במחבוא שנה וחצי. בני משפחותיהם הומתו כנראה באקציות. אחרי המלחמה חיינו בפרנוואלד, אבל לא ידעתי שעברו עוד כמה תחנות, ושבדרכם לגרמניה כבר הייתי ברחם אמי.

בפרנוואלד — היום אני יודעת שהמחנה הזה האריך ימים מכל האחרים — חיינו כחמש שנים. לא ידעתי במה בדיוק עסק שם אבי, "עורך־דין שעבד בקהילה". התמונות הראו כל מיני מעמדים פוליטיים, שבהם הוא נראה על במה יושב עם אחרים ליד שולחן, פונים אל קהל נסתר מהעין. הוא היה גם ספורטאי נלהב, את זה זכרתי (משיחות שבהן עודד אותי לשחק כדורגל בנבחרת הבנים, הוא עצמו היה "מגן ימני") ובתמונות הוא נראה עומד חבוק עם חבריו לקבוצה, או רץ במדי "מכבי" עם סמל מגן־דוד. קשה היה לחבר בין הדימוי של המקום שאינו קיים לבין המראה הנורמלי שלו בתמונות, מראה של מקום שאנשים חיו בו. בכמה מהתמונות אבי נראה עוגב ללא בושה על מזכירתו היפה פָּאנִי הִימֶל, ולחלופין על אשתו החוקית המסתירה את פניה במבוכה מנשיקתו.

במלחמה, אבי חלה במחלת־לב. אמי סיפרה שכשיצא מהמחבוא שקל שלושים ושמונה קילו. שניהם ידעו שהוא לא יחיה זמן רב, ואכן הוא הספיק לחיות רק עוד עשר שנים לאחר שיצא משם. בחשבון פשוט, הזמנים הטובים בחייו היו מעטים מאוד. אחיו איזידור היה בן משפחתו היחיד ששרד, ואחרי שהתאבד לא נותר לו איש. אף פעם לא דיבר על בני המשפחה שאיבד, ואני אינני יודעת את שמותיהם. אולי הוא רצה למצות עד תום את הזמן שנשאר לו, ואני, שלא ידעתי על המחלה, לא הרגשתי בשום צל שמרחף עליו. הארץ החדשה נראתה מסבירת פנים, המקום שממנו באתי נשאר מאחור.

בתל־אביב גרנו בדירה משלנו, דירת שני חדרים, בקומה גבוהה מתחת לגג. כל ציוד הדירה נקנה עוד בגרמניה, והוא כלל את כל האבזרים שהרכיבו משק בית בורגני ומסודר של שנות החמישים. שמיכות הפּוך, למשל, עם ציפויי הסאטן בירוק־אדום, נראות גם היום כחדשות. רהיטי עץ האגוז כבר נפוצו לכל עבר, אך שרידיהם שבביתי שומרים על חינם ואצילותם. היה שם אפילו פסנתר, שהובא בשבילי. אבל מה שמעורר את דמיוני במיוחד הוא שלל כלי הבית: במדף גבוה, המיועד לכלים שאינם בשימוש יומיומי, אני שומרת את המערכת המושלמת של כלי האוכל מתוצרת רוזנטל, חרסינה מעוטרת בחיטובים מוזהבים. יש שם כלים לרוטב, קערות מרק בגדלים שונים, סדרת קנקנים לקפה ולתה, ספלים מלכותיים, וכמובן, צלחות מכל הסוגים והגדלים. יש גם בקבוקי קריסטל כחולים ליין, וגביעי קריסטל, וקערות לפירות. ובובות חרסינה, כאלה שעומדות על "בופטים" בבתים מזרח־אירופיים, ואליהן אני קשורה במיוחד, כי הן מילאו תפקידים מרכזיים בסיפורים הרבים שרקמתי בדמיון, בימים שהדוממים היו בשבילי חיים.

והיום אני תוהה מאין נמצא הכוח ומאין הרצון לבנות מחדש את החיים כך שייראו כחיים נורמליים לכל דבר. ההמשכיות הייתה כמין הפגנה, כאילו שִחזרו הוריי בית כהלכתו לכל דקדוקיו ופרטיו. ובכל הנוגע לי, הצליחו בשִחזור. רק שנים אחר כך מצאתי טעם לפגם בכך שהוריי לא הגיעו ארצה בחוסר־כול, כמו האחרים, ובכל התפאורה הזאת של ילדותי שהגיעה מהארץ ההיא, מגרמניה.

מן השנים הראשונות בארץ אני זוכרת את המהירות שבה המרתי את ה״שם" ב״פה", כאילו בעצם כאן התחילו החיים. ההתחלה החדשה נותקה לגמרי ממה שקדם לה, ומחקה אותו. באינסטינקט של ילדים, כנראה, בחרתי ב״כאן" שהיה של כולם והשלכתי מאחורי את המקום ההוא שנקשר בחריגות ובזרות. כל כך מהר התאקלמתי כאן, שאינני זוכרת זמן כלשהו שבו לא ידעתי לדבר עברית. עד מהרה נשלחתי לגן הילדים, לראשונה בחיי, ולמדתי לצייר ולריב ולהתחבר עם בני גילי, בלי שום היסוסים של זרות. הזכר היחיד לעברי היו הבגדים ״משם״ — מעיל פרווה קטן בחורף, גרביים לבנים מכוּוצים בגומי מתחת לברכיים, ומזוודה קטנה שמשום־מה שימשה אותי כתיק אוכל. לגן, וגם לכל מקום אחר, הלכתי לבד, כאילו מאז ומעולם חייתי כאן, במקום הפתוח הזה, מקום כל כך בטוח שלא נדרשה בו שמירה של הורים. ואכן, אבא ואמא נשארו מאחור, ואני פילסתי לי דרך בכוחות עצמי.

את אבי אני זוכרת כגבוה והדור, את המצח המפורץ ואת הגבות שהצטיירו בעיניי משום־מה כירוקות. כמנהג אותם ימים נהג להדק את שערו בלילה ברשת שחורה, ששמרה כל שערה במקומה. בארץ כבר המיר את החליפות במכנסי חאקי קצרים ובגרבי צמר ארוכים עד הברכיים, גם הם חאקי, אבל עדיין הוא ממשיך להצטייר לי בדמותו הקודמת, מתצלומי חוץ־לארץ. פניו הכחושות התמלאו, וגופו הדק איבד את מראה הספורטאי. לאחרונה התברר לי שהיה בעל תואר דוקטור, אבל הוא לא השתמש בו בארץ. נמנע ממנו לעבוד במקצועו, עד לסיום ההשתלמות בחוק העברי, ולמחייתו השתכר מעבודה כמנהל חשבונות ב״מס מותרות". יום־יום היה נוסע באוטובוס לעבודה, נושא איתו ילקוט עור כבד מהסוג שאין רואים עוד. ובתוך הילקוט, יום־יום, היה מביא אתו שני ספרים בשבילי מספריית "יבנה", החל מהיום שידעתי לקרוא. הייתי גאה בכך שהוא יודע עברית, ואהבתי לשוחח איתו שיחות ארוכות על דברים ברומו של עולם, כשאני יושבת על ברכיו ובוחנת את גבותיו הירוקות. אהבתי אותו כל כך עד שלא הייתי מוכנה להתחתן עם איש, אלא רק איתו — או עם יוסף טרומפלדור.

אחרי מותו הזכירה אמי בכאב ובתוכחה את הספרים הכבדים, את ארבע הקומות שעלה מדי יום, אדם שהיה כל כך חולה. לי הוא לא נראה חולה, להפך, כל שמחת חיים הזכורה לי בבית — חברים שבאו לחגוג, הפתעות קטנות בשבילי, הסתתרות עולצת בצוותא מפני התרגזויותיה של אמי — באה רק ממנו, ובזכותו. לא הרגשתי אז שהוא חולה, שהוא נושא את המשא הכבד של "המלחמה", שהוא מהגר שצריך להתחיל הכול מחדש. זמן רב אחרי מותו מצאתי בין חפציו המעטים טיוטת מכתב. על גבו של טופס ניהול חשבונות, הוא ניסה לנסח תלונה לרשות העירונית בעניין מדרכות לא מרוצפות ומפגעים תברואתיים בסביבת ביתנו. בדיו ירוקה, אני זוכרת את העט, בעברית מוקפדת ורצופה תיקונים ("מאי" או "מיא", התלבט שם), בניסוח של מי שיודע לעמוד על צדק ומכיר את לשון החוק, ניסה לעשות מאמץ אחרון לשמור על הכרת ערך. הדף, שמתנוסס עליו גם ציור של אישה עם כובע קטן וארנק על הזרוע — אני זוכרת איך חיקיתי אז ציורי אופנה של נשים מהודרות — הוא מהדברים המעטים המלמדים משהו על אופיו וחייו.

השאננות שבה חייתי באותן שנים, בקִרבה כה רבה למוות, מקבלת בזיכרון צורה מוחשית במעשה שובבות קטן שנהגתי לעשות. כשאבא היה חוזר מהעבודה עייף (עם ספרי בילקוט), הוא נהג לנוח על כיסא־נוח במרפסת הגדולה. אמי שמרה בקפדנות על מנוחתו, אבל אני לא נשמעתי להוראותיה, וכל יום ניגשתי אליו ועוררתי אותו בדגדוג בכפות רגליו. ואבי לא כעס. הוא אפילו מצא בו כוח להעמיד פנים כאילו המטרד היומי והמרגיז הוא בעיניו מעשה שובבות נחמד. אני רואה בזוטה הזאת מחווה גדולה של אהבה.

שנים רבות אחר כך יכולתי לשמוע על אבי מפיו של חברו הטוב, שכתב לי מכתב. זה היה עורך־דין שעבד איתו בפרנוואלד, והוא מופיע אתו בתמונות מהאסֵפות וממעמדים אחרים, שעד היום לא הצלחתי לפענח. הוא רצה לספר לי על אבי, כך כתב. אבל אני לא עניתי. וכשכבר התעורר בי הרצון לדעת, היה מאוחר מדי. חברו הטוב של אבי, האיש היחיד שרצה לספר לי עליו, כבר מת.

המשך הפרק בספר המלא