דיו חיוור

פתאום הכול נקרע. חייך נסדקים לפתע, פצעי סכין עמוקים מפלחים את בשרך. החיים שלך הם דבר אחד, ואז בן רגע הם מתנפצים לרסיסים והופכים למשהו אחר. הם קורסים כאילו רוקנו מתוכם את האיברים הפנימיים. ויש גם רגעים שבהם חייך פשוט נפרמים. משיכה קלה בקצה חוט. תפר שנפרם. השינוי איטי בהתחלה, כמעט בלתי מורגש.
אצל גרייס לוסון, הכול התחיל להיפרם בחנות הצילום.
היא עמדה להיכנס לחנות כדי לאסוף תמונות מפיתוח, כששמעה קול מוכר במקצת. "למה שלא תקני מצלמה דיגיטלית, גרייס?"
גרייס הסתובבה לעבר האשה. "אני לא טובה בכל הקטע הטכנולוגי."
"אוי, בחייך. טכנולוגיה דיגיטלית זה קלי קלות." האשה הרימה את ידה והקישה באצבעותיה. "ומצלמות דיגיטליות הרבה הרבה יותר נוחות ממצלמות רגילות. את פשוט מוחקת את התמונות שאת לא רוצה. כמו קבצים במחשב. בשביל התמונה שלנו לכרטיסי הברכה לחג המולד? אז בעלי בארי, מה אני אגיד לך, צילם איזה מיליון תמונות של הילדים, את יודעת, שוב ושוב, כי פעם בלייק מיצמצה ופעם קייל הסתכל לכיוון הלא נכון, או מה שלא יהיה, אבל כשמצלמים כל כך הרבה תמונות אז, טוב, כמו שבארי אומר, בסוף בטח תצא לפחות תמונה אחת מוצלחת, נכון או לא?"
גרייס הינהנה. היא ניסתה לדלות את שם האשה מנבכי הזיכרון, אך ללא הצלחה. בתה של האשה - בלייק, נכון? - למדה יחד עם בנה של גרייס בכיתה א'. או שאולי הם היו יחד בגן בשנה שעברה. קשה לעקוב אחרי הכול. גרייס שמרה על חיוך קפוא. האשה היתה די חביבה, אבל היא נבלעה בין כל האחרים. גרייס תהתה, ולא בפעם הראשונה, שמא גם היא נבלעת בהמון, והאם האינדיווידואליות המפוארת שאיפיינה אותה בעבר נסחפה במערבולת הלא נעימה של אחידות הפרברים.
המחשבה הזאת לא היתה מעודדת.
האשה המשיכה לתאר ולקלס את פלאי העידן הטכנולוגי. חיוכה הקפוא של גרייס התחיל להכאיב לה. היא הציצה בשעונה, בתקווה שהאם הטכנולוגית תבין את הרמז. שתיים ארבעים וחמש. כמעט הגיע הזמן לאסוף את מקס מבית הספר. לאֶמה יש אימון של נבחרת השחייה, אבל אמא אחרת מסיעה היום את הבנות לבריכה. בשמחה ובבטחה נגיע לבריכה, חרזה הנהגת בעליצות יתר. כן, נורא מצחיק.
"אנחנו מוכרחות להיפגש מתישהו," אמרה האשה, שהתחילה בעצמה להתעייף מפטפוטיה. "יחד עם ג'ק ובארי. נראה לי שהם יסתדרו זה עם זה."
"בהחלט."
גרייס ניצלה את ההפוגה הקצרה כדי לנופף לאשה לשלום, לפתוח לרווחה את דלת החנות ולהיבלע פנימה. דלת הזכוכית נסגרה בחבטה, ופעמון קטן צילצל בעקבותיה. ריח הכימיקלים, שמזכיר ריח דבק, היכה בה ראשון. היא תהתה לגבי ההשפעות לטווח ארוך שיש לעבודה במקום כזה, והחליטה שההשפעות לטווח קצר מספיק מציקות.
לילד שעבד - ו"עבד" זו הגדרה נדיבה במיוחד במקרה הזה - מאחורי הדלפק, היה מין זקנקן לבן שנראה כמו כדור צמר מתחת לסנטרו, שיער מחומצן בצבע צהוב עיפרון מפחיד, ופירסינגים בכמות שיכולה בקלות לשמש להכנת טרומבון. סביב ראשו נכרכו אוזניות שמהן בקעה מוזיקה בעוצמה כה רבה, עד שגרייס יכלה לחוש אותה בחזה. הבחור היה עתיר קעקועים. קעקוע אחד אמר: "אבן". קעקוע אחר הכריז: "דיכאון". גרייס חשבה שהשלישי צריך להיות: "בטלן".
"סליחה?"
הוא לא הרים את ראשו.
"סליחה?" אמרה גרייס קצת יותר בקול.
עדיין כלום.
"הלו, כאילו, אחי?"
זה כבר עורר את תשומת ליבו. הוא התיישר בחוסר חשק וצימצם את עיניו, ונראה פגוע מההפרעה. הוא הסיר את האוזניות באי רצון ונהם, "פתק."
"סליחה?"
"פתק."
אה. גרייס הושיטה לו את הקבלה. כדור צמר שאל אותה לשמה. זה הזכיר לגרייס את המערכות הממוחשבות הארורות של שירות לקוחות, שמבקשות ממך להקיש את מספר הטלפון שלך, ואז ברגע שאתה מקבל נציג שירות חי ונושם, הוא מבקש ממך שוב את אותו מספר. כאילו שהבקשה בפעם הראשונה היתה רק תרגיל חימום.
כדור צמר - גרייס התחילה לחבב את הכינוי - דיפדף בערימת מעטפות ואז שלף את המעטפה הנכונה. הוא תלש ממנה את הספח ונקב בפני גרייס במחיר מופקע. היא הושיטה לו קופון הנחה, שחולץ מארנקה במבצע שהזכיר את החפירות לאיתור מגילות ים המלח, וצפתה במחיר צונח לסכום קרוב לסביר.
הוא הושיט לה את חבילת התמונות. גרייס הודתה לו, אך הוא כבר חיבר מחדש את המוזיקה הרועמת ישר למוח. היא נופפה לו לשלום. "אני באה הנה לא בשביל התמונות," אמרה גרייס, "אלא בשביל השיחות השנונות איתך."
כדור צמר פיהק ונטל את המגזין שלו. הגיליון האחרון של הבטלן המודרני.
גרייס יצאה לרחוב. מזג האוויר היה צלול ומרענן. הסתיו הדף את הקיץ הצידה עם רוח פרצים. העלים עדיין לא התחילו להיערם, אבל באוויר כבר נשבה איכות של סיידר תפוחים. חלונות הראווה התכסו בקישוטים לקראת ליל כל הקדושים. אֶמָה, בתה של גרייס, הלומדת בכיתה ג', שיכנעה את ג'ק לקנות בלון מתנפח בגובה שניים וחצי מטר, בדמותו של הומר סימפסון המחופש לפרנקנשטיין. היא נאלצה להודות שהבלון נראה נהדר. ילדיה אהבו את משפחת סימפסון, וזה אומר שאולי, למרות הכול, היא וג'ק גידלו אותם כמו שצריך.
גרייס רצתה לפתוח את המעטפה בזה הרגע. סרט צילום חדש שיוצא מפיתוח תמיד מלווה בהתרגשות ובציפייה הדומות לאלה של פתיחת מתנה, או של ריצה לתיבת הדואר חרף הידיעה שמן הסתם ימתינו בה רק חשבונות. צילום דיגיטלי, על כל יתרונותיו, לעולם לא יוכל להתחרות בהתרגשות הזו. אבל פעמון בית הספר עמד לצלצל בכל רגע, ולא היה לה זמן להתענג על נפלאות הצילום הישן.
כשהסאאבּ שלה טיפסה במעלה הַייטְס רוֹאוּד, גרייס עשתה עיקוף קטן כדי שתוכל לעבור על פני נקודת התצפית של העיר. מכאן נפרש, בעיקר בלילה, קו הרקיע של מנהטן, כמו יהלומים על קטיפה שחורה. הכיסופים דקרו בגופה. היא אהבה את ניו יורק סיטי. עד לפני ארבע שנים, האי הנפלא הזה היה ביתם. היה להם לופט ברחוב צ'רלס שבווילג'. ג'ק עבד כתחקירן רפואי עבור חברת תרופות גדולה. היא ציירה בסטודיו הביתי שלה ולעגה למכריה מהפרברים, עם הג'יפים המשפחתיים, מכנסי הקורדרוי ושיחותיהם העמוסות ציטוטי זאטוטים. והנה עכשיו היא בדיוק אחת מהם.
גרייס החנתה את האוטו מאחורי בית הספר, עם האמהות האחרות. היא כיבתה את המנוע, הרימה את מעטפת התמונות ופתחה אותה בתנועה חדה. סרט הצילום היה מהשבוע שעבר, מהטיול המשפחתי השנתי לצ'סטר, מעוז קטיף התפוחים. ג'ק צילם בלי הפסקה. הוא נהנה ממשרת הצלם המשפחתי. הוא ראה בצילום עבודה הורית גברית, כאילו זו הקרבה שאב אמור להקריב למען משפחתו.
התמונה הראשונה היתה של אֶמה בתם בת השמונה, ושל מקס, בנם בן השש, על כרכרת החציר, עם כתפיים מכווצות ולחיים שהאדימו ברוח. גרייס עצרה והתבוננה לרגע. רגשות של, כן, חום אמהי, קדמוני, טילטלו אותה. ככה זה עם ילדים. הדברים הקטנים הם אלה שנוגעים בך. היא זכרה שהיה קר באותו יום. היא ידעה שמטע עצי הפרי יהיה עמוס מדי במבקרים. היא לא רצתה ללכת. עכשיו, כשהביטה בתמונה, היא תהתה לגבי סדרי העדיפויות האידיוטיים שלה.
האמהות האחרות נאספו ליד חצר בית הספר, קישקשו על הא ועל דא וקבעו מועדי חוגים ומשחקים משותפים לילדיהן. זהו העידן המודרני, כמובן, אמריקה הפוסט פמיניסטית, ולמרות הכול, מתוך שמונים ההורים (בערך) שהמתינו לעולליהם, רק שניים היו ממין זכר. היא ידעה שאחד מהם מובטל כבר יותר משנה. אפשר היה לראות זאת בעיניו, בהשתרכותו האיטית, בגילוח המרושל. האב השני היה עיתונאי שעבד מהבית ותמיד נראה קצת יותר מדי להוט לפטפט, או לפלרטט, עם האמהות. סעיף בדידות, אולי. או משהו אחר.
מישהו הקיש על חלון המכונית. גרייס הרימה את מבטה. קוֹרָה לינדלי, חברתה הטובה ביותר בעיר, סימנה לה לפתוח את הדלת. גרייס צייתה. קורה השתחלה לצידה למושב הקדמי.
"אז איך היה הדייט שלך אתמול?" שאלה גרייס.
"עלוב."
"מצטערת."
"זה סינדרום הדייט החמישי."
קורה היתה גרושה, קצת יותר מדי סקסית לטעמן של שאר הגברות המקומיות העצבניות והחרדות לנאמנות בעליהן. עטויה בחולצה חושפנית עם הדפס עור נמר, במכנסי לייקרה ובנעלי עקב ורודות, קורה בהחלט לא השתלבה בים הסוודרים הרחבים ומכנסי החאקי. האמהות האחרות נעצו בה עיניים חשדניות. חייהם של אנשי פרברים מבוגרים עשויים להזכיר מאוד תיכון ממוצע.
"מה זה סינדרום הדייט החמישי?" התעניינה גרייס.
"את לא יוצאת הרבה לדייטים, אה?"
"האמת לא," אמרה גרייס. "הבעל ושני הילדים ממש דפקו לי הכול."
"מסכנה. אז ככה - ואל תשאלי אותי למה - אבל בדייט החמישי, הבחורים תמיד מעלים את הנושא... איך לנסח את זה בעדינות? ...של שלישיות."
"בבקשה תגידי לי שאת צוחקת."
"ממש לא. דייט חמישי. לכל המאוחר. הבחור שואל אותי, על בסיס תיאורטי לחלוטין, מה דעתי על סקס בשלושה. כאילו זה השלום במזרח התיכון."
"אז מה את עונה?"
"שבדרך כלל אני נהנית משלישיות, במיוחד בקטע ששני הגברים מתחילים להרביץ נשיקות צרפתיות."
גרייס צחקה והשתיים יצאו מהמכונית. הרגל הבעייתית של גרייס כאבה. אחרי יותר מעשור היא כבר לא אמורה לעשות מזה עניין גדול, אבל גרייס עדיין שנאה את זה שאנשים רואים את הצליעה. היא נשארה ליד המכונית וצפתה בקורה המתרחקת. כשהפעמון צילצל, הילדים התפרצו החוצה כאילו נורו מלוע תותח. כמו כל הורה, גרייס ראתה בהמון רק את ילדיה שלה. שאר מרכיבי החבורה היו מבחינתה, אכזרי ככל שזה יישמע, סתם נקודות בנוף.
מקס הגיח בגל הנהירה השני. כשגרייס ראתה את בנה - שרוך לא קשור באחת מנעלי הסניקרס שלו, תרמיל גב של יו גי הו! שנראה גדול מהדרוש בארבע מידות, כובע הצמר של הניו יורק ריינג'רס נוטה הצידה כמו ברט צרפתי - החום הציף את כולה מחדש. מקס עשה את דרכו במורד המדרגות, וסידר את התרמיל על כתפיו. היא חייכה. מקס קלט אותה וחייך בחזרה.
הוא ניתר לתוך החלק האחורי של הסאאבּ. גרייס קשרה אותו למושב המוגבה ושאלה איך היה היום שלו. מקס ענה שהוא לא יודע. היא שאלה אותו מה הוא עשה בבית הספר. מקס ענה שהוא לא יודע. האם הוא למד מתמטיקה, אנגלית, מדעים, אמנות, מלאכה? תשובה: משיכת כתפיים ו"לא יודע". גרייס הינהנה. מקרה קלאסי של המגיפה המוכרת בכינויה אלצהיימר בית הספר היסודי. האם הילדים סוממו כדי לשכוח את כל מאורעות היום, או שמא הושבעו לסודיות? עוד אחת מתעלומות החיים.
רק אחרי שחזרה הביתה ונתנה למקס את חטיף הגוֹ גוּרט החביב עליו - יוגורט בגרסת משחת שיניים משפופרת - היתה לגרייס הזדמנות להציץ סוף סוף בשאר התמונות.
נורת ההודעה במשיבון היבהבה. הודעה אחת. היא בדקה את צג השיחה המזוהה וראתה שהמספר חסום. היא לחצה על מקש ההשמעה והופתעה. הקול היה שייך לאדם מן העבר... חבר, אפשר לומר. "מכר" זה סתמי מדי. יהיה מדויק יותר לקרוא לו "דמות אב", אבל רק במובן הביזארי ביותר של הביטוי.
"היי, גרייס. מדבר קרל וספה."
הוא לא היה צריך לומר את שמו. עברו שנים, אבל היא תמיד תזהה את קולו.
"תוכלי להתקשר אלי כשיתאפשר לך? אני צריך לדבר איתך על משהו."
המזכירה האלקטרונית ציפצפה שנית. גרייס לא זזה, אבל היא הרגישה את אותם פרפרים ישנים בבטן. וספה. קרל וספה התקשר. זה לא יכול להיות משהו טוב. קרל וספה, חרף כל חביבותו ואדיבותו כלפיה, לא היה טיפוס של פטפוטי סרק. היא התלבטה אם להתקשר אליו בחזרה, אך בינתיים החליטה שלא.
גרייס נכנסה לחדר הנוסף, שהפך לסטודיו הזמני שלה. כשציירה היטב - כשהיתה, כמו כל אמן או אתלט, עמוק בעניין - היא ראתה בעולם חומר גלם שרק מחכה לעלות על הבד. היא הביטה ברחובות, בעצים, באנשים, ודימיינה את סוג המברשת שבה תשתמש, את תנועת המכחול, שילוב הצבעים, האורות המשתנים והצללים שהם יוצרים. בעיניה, עבודתה צריכה לשקף את מה שהיא רוצה, ולא את המציאות. כך היא ראתה את עולם האמנות. כולנו רואים את העולם דרך הזווית האישית שלנו, כמובן. האמנות הטובה ביותר קצת מעוותת את המציאות כדי להראות את עולמם של האמן או האמנית, מה הם רואים בו, וליתר דיוק, מה הם רוצים שאחרים יראו. לא תמיד מדובר במציאות יפה יותר. ציוריה של גרייס היו פרובוקטיביים לפעמים, אולי אפילו יותר מכוערים מהמציאות, יותר מרתקים וממגנטים ממנה. גרייס רצתה לעורר תגובה. אפשר ליהנות מציור יפה של זריחה - אבל גרייס רצתה לגרום לצופה ללכת לאיבוד בתוך השקיעות שלה, לפחד להתרחק מהן, לפחד להתקרב.
גרייס השקיעה עוד דולר והזמינה מחנות הצילום סידרה נוספת של הדפסות. היא הכניסה אצבעות למעטפה ושלפה את הצילומים. שני הראשונים היו של אֶמה ומקס על כרכרת החציר. הצילום הבא היה של מקס שמותח זרוע כדי לקטוף תפוח. היה את הצילום המטושטש והמפוספס שאי אפשר בלעדיו, תאונה חיננית שנגרמה בגלל שידו של ג'ק נכנסה בטעות לשדה הראייה של העדשות. גרייס חייכה וניענעה בראשה. הטמבלים הגדולים והאהובים שלה. היו עוד כמה תמונות של גרייס והילדים עם מגוון תפוחים, עצים וסלסילות. הלחלוחית בעיניה גברה, כמו שקורה לה תמיד כשהיא מביטה בתמונות של ילדיה.
הוריה של גרייס מתו צעירים. אמה נהרגה כשמשאית מסחרית חצתה את מעקה ההפרדה בכביש 46 בטוֹטוֹוָאה. גרייס, שהיתה בת יחידה, היתה בת 11 כשזה קרה. המשטרה לא התייצבה על סף ביתם כדי לבשר להם על האסון, כמו בסרטים. לאביה נודע על כך בטלפון. גרייס עדיין זוכרת איך אביה, שהיה לבוש במכנסיים כחולים ובאפודה אפורה, ענה לטלפון ב"הלו" המוזיקלי האופייני לו, איך הצבע נשאב מפניו בבת אחת, איך הוא התמוטט פתאום על הרצפה, ביבבות חנוקות ואחר כך דוממות, כאילו לא הצליח לאסוף מספיק אוויר להביע את כאבו.
אביה של גרייס גידל אותה עד שליבו, שנחלש בעקבות התקף חמור של קדחת השיגרון שלקה בה בילדותו, כשל וקרס כשהיתה בשנת לימודיה הראשונה באוניברסיטה. דוֹד אחד מלוס אנג'לס התנדב לאמץ את גרייס, אבל היא כבר היתה "בוגרת אחראית", והחליטה להישאר בחוף המזרחי ולפלס את דרכה בחיים בכוחות עצמה.
מותם של הוריה היה כמובן טראומטי, אבל באותה מידה הוא גם העניק לחייה תחושה מוזרה של דחיפות ודריכות. ישנה חריפות כואבת בחייהם של אלה הנשארים מאחור. המוות כאילו מגביר את עוצמתם של החיים הרגילים. גרייס רצתה לדחוס כמה שיותר זכרונות, לאסוף כמות גדושה ככל שניתן של רגעי חיים ולוודא - ככל שזה נשמע מורבידי - שלילדיה יישארו המון זכרונות ממנה כשהיא תחדל להיות.
ברגע הזה בדיוק, כשחשבה על הוריה שלה, ועל עד כמה שמקס ואֶמה נראים יותר מבוגרים מאשר בצילומי קטיף התפוחים אשתקד, גרייס נתקלה בתמונה המוזרה.
היא קימטה את מצחה.
התמונה נחבאה קרוב לאמצע החבילה. כמעט לקראת הסוף. היא היתה בגודל זהה לאחרות והשתלבה ביניהן להפליא, למרות שהנייר שעליו הודפסה נראה איכשהו דק יותר. חומר זול, חשבה לעצמה. אולי כמו צילום מסמכים צבעוני.
גרייס בדקה את התמונה הבאה. הפעם אין העתק. מוזר. מהתמונה הזו יש רק עותק אחד. היא חשבה על כך. היא בטח השתרבבה איכשהו למעטפה שלה, היא שייכת לסרט צילום אחר.
כי ברור שהתמונה הזו לא שייכת לה.
זאת טעות. זה ההסבר ההגיוני והמובן מאליו. תחשבי רגע על יכולותיו של, נגיד, כדור צמר כבעל מלאכה. הוא יכול לפשל בלי בעיות, נכון? לשים תמונה לא נכונה ישר באמצע החבילה שלך?
אז כנראה שזה מה שקרה כאן.
תמונה של מישהו אחר השתרבבה בטעות לתמונות שלה.
או שאולי...
לתמונה היה מראה מיושן. לא שהיא היתה בשחור לבן או בחום עתיק. ממש לא. ההדפסה היתה בצבע, אבל הגוונים שלה נראו איכשהו קצת... תשושים - סחוטים, דהויים, נעדרה מהם החדות מלאת החיים שאפשר לצפות לה מתצלומים בני ימינו. גם המצולמים בתמונה לא נראו בני זמננו. הבגדים שלהם, התספורות, האיפור, כולם נראו מיושנים. מלפני חמש עשרה או אולי עשרים שנה.
גרייס הניחה את התמונה על השולחן כדי להביט בה יותר לעומק.
כל המרכיבים בתמונה היו מעט מטושטשים. היו שם ארבעה אנשים - לא, רגע, יש עוד מישהו בפינה - חמישה אנשים בתמונה. שני גברים ושלוש נשים, כולם בשנות העשרה המאוחרות לחייהם או בשנות העשרים המוקדמות - לפחות אלה שהצליחה לראות בבירור.
סטודנטים, חשבה לעצמה גרייס.
הג'ינס, הסווטשירטס, השיער הפרוע והאווירה הזאת, שפת הגוף הלא מודעת לעצמה של עצמאות מתפתחת. התמונה נראתה כאילו צולמה כשהאובייקטים לא ממש מוכנים, באמצע ההתכנסות שלהם. כמה מהראשים פנו הצידה כך שנראו רק בפרופיל. בחורה שחורת שיער אחת, בקצה הימני של התמונה, נראתה רק מהעורף. שיער שחור וז'קט ג'ינס, זה כל מה שרואים ממנה. לידה היתה בחורה אחרת, עם שיער אדום אש ועיניים רחוקות זו מזו.
קרוב למרכז התמונה היתה בלונדינית אחת - אלוהים, מה זה לעזאזל? - שסימן X ענקי מרוח על פניה. כאילו מישהו מחק אותה.
איך התמונה הזאת...?
גרייס המשיכה להתבונן בתמונה, ולפתע חשה דקירה קטנה במרכז החזה. היא לא זיהתה את שלוש הנשים. שני הגברים נראו די דומים, אותו מבנה, אותה תספורת, אותה הבעת פנים. את הבחור משמאל היא לא הכירה.
אבל היא היתה בטוחה שהיא מזהה את הגבר השני. או הנער השני. הוא לא היה מספיק מבוגר כדי להיקרא גבר. מספיק מבוגר כדי להתגייס לצבא? בטח. אבל גבר? הוא עמד באמצע, ליד הבלונדינית עם ה X על הפנים...
אבל זה לא יכול להיות. ראשו היה מופנה הצידה. זקן דק של מתבגרים כיסה חלק גדול מדי מפניו...
האם זה בעלה?
גרייס רכנה קרוב יותר. זה היה צילום בפרופיל. היא לא הכירה את ג'ק בגיל כל כך צעיר. הם נפגשו לפני שלוש עשרה שנה על חוף בקוֹט ד'אזוּר שבדרום צרפת. אחרי יותר משנה של ניתוחים ופיזיותרפיה שיקומית, גרייס עדיין לא היתה בריאה לחלוטין. כאבי הראש נשארו ועימם אובדן הזיכרון התכוף. היא צלעה, והמשיכה לצלוע עד עכשיו, אבל היא הרגישה חנוקה מכל הפרסום ותשומת הלב המוגזמת שהורעפו עליה מאז הלילה הטרגי ההוא, והשתוקקה לברוח קצת מכל ההמולה. היא נרשמה לאוניברסיטת פריז, ולמדה אמנות בכל הרצינות. באחת החופשות מהלימודים, בעודה משתזפת בשמש של הריביירה, פגשה את ג'ק בפעם הראשונה.
האם היא בטוחה שזה ג'ק בתמונה?
הוא נראה כאן שונה, בלי ספק. שערו ארוך בהרבה. יש לו זקן, למרות שהוא צעיר מדי ועם פנים תינוקיות מכדי שזה ייראה רציני. הוא מרכיב משקפיים. אבל משהו בעמידה שלו, בהטיית הראש, בהבעה.
כן, זה ג'ק. זה הבעל שלה בתמונה.
היא עברה במהירות על שאר התמונות במעטפה. היו עוד כרכרות חציר, עוד תפוחים, עוד זרועות מושטות באמצע קטיף. היא ראתה תמונה של ג'ק שצילמה בעצמה, בפעם היחידה שהסכים לתת לה את המצלמה, שתלטני שכמותו. הוא הניף את ידיו כל כך גבוה, עד שראו לו את הבטן. אֶמה אמרה לו שזה איכס, מגעיל. "לך על זה, בייבי!" קראה גרייס וצילמה את התמונה הבאה. ג'ק, למרבה חלחלתה של אֶמה, נעתר והתנחשל כנער גומי.
"אמא?"
היא הסתובבה. "מה קרה, מקס?"
"אני יכול לקבל חטיף גרנולה?"
"בוא ניקח את זה לאוטו," היא אמרה וקמה מכסאה. "אנחנו צריכים לצאת לטיול קצר."



כדור צמר לא היה בחנות הצילום.
מקס בחן את מסגרות התמונות המחולקות לפי נושאים - "יום הולדת שמח", "אנחנו אוהבים אותך, אמא", דברים כאלה. האיש מאחורי הדלפק, זורח בעניבת פוליאסטר, מגן ניילון מפני כתמי דיו בכיס החולצה הלבנה בעלת השרוולים הקצרים, הדקה מספיק כדי לחשוף את חולצת הטריקו עם הצווארון בצורת V שמתחתיה, ענד תג שם שבישר לעולם שזהו ברוס, סגן המנהל.
"אפשר לעזור לך?"
"אני מחפשת את הבחור הצעיר שהיה כאן לפני שעתיים," אמרה גרייס.
"ג'וש יצא. הוא לא יחזור היום. אני יכול לעזור לך?"
"לקחתי סרט צילום כמה דקות לפני השעה שלוש..."
"כן?"
לגרייס לא היה מושג איך לנסח את זה. "היתה שם תמונה שלא צריכה להיות שם."
"אני לא בטוח שהבנתי."
"אחת התמונות. אני לא צילמתי אותה."
הוא הצביע על מקס. "אני רואה שיש לך ילדים קטנים."
"סליחה?"
סגן המנהל ברוס החזיר למקומם את המשקפיים שהחליקו כבר לקצה אפו. "אני רק מציין שיש לך ילדים קטנים. או לפחות ילד קטן אחד."
"מה זה קשור בכלל?"
"לפעמים ילד לוקח מצלמה. כשאבא או אמא לא מסתכלים. הוא מצלם תמונה או שתיים, ואז הוא מחזיר את המצלמה למקום."
"לא, זה לא מה שקרה. התמונה הזאת לא קשורה אלינו."
"אני מבין. טוב, אני מתנצל על אי הנעימות. קיבלת את כל התמונות שצילמת?"
"אני חושבת שכן."
"שום תמונה לא חסרה?"
"לא בדקתי ממש בקפידה, אבל אני חושבת שקיבלנו את כל התמונות."
הוא פתח מגירה. "בבקשה. זה קופון. את הסרט הבא שלך נפתח בחינם. הכוונה לתמונות בגודל 9x14. אם תרצי תמונות בגודל 13x18 נחייב אותך בתשלום סמלי."
גרייס התעלמה מידו המושטת. "על הדלת יש שלט שאומר שאתם מפתחים את כל התמונות במקום."
"נכון." הוא ליטף את המכונה הגדולה שמאחוריו. "בטסי הזקנה עושה בשבילנו את העבודה."
"אז הסרט שלי פותח כאן?"
"בוודאי."
גרייס הושיטה לו את מעטפת התמונות. "אתה יכול לומר לי מי פיתח את הסרט הזה?"
"אני משוכנע שזו היתה רק טעות שנעשתה בתום לב."
"אני לא אומרת שלא. אני רק רוצה לדעת מי פיתח את הסרט שלי."
הוא הציץ במעטפה. "האם יורשה לי לשאול למה את רוצה לדעת?"
"זה היה ג'וש?"
"כן, אבל -"
"למה הוא יצא?"
"סליחה?"
"לקחתי את התמונות קצת לפני שלוש. אתם סוגרים בשש. עכשיו כמעט חמש."
"אז?"
"זה נראה מוזר שמשמרת בחנות שנסגרת בשש, תסתיים בין שלוש לחמש."
סגן המנהל ברוס התיישר מעט. "לג'וש היה מקרה חירום משפחתי."
"מקרה חירום מאיזה סוג?"
"תראי, גברת..." - הוא בדק את השם על המעטפה - "לוסון, אני מצטער על הטעות ועל עוגמת הנפש. אני בטוח שתמונה מסרט אחר התגלגלה למעטפה שלך. לא זכור לי שדבר כזה קרה בעבר, אבל אף אחד לא מושלם. אה, חכי."
"מה?"
"אני יכול לראות בבקשה את התמונה המדוברת?"
גרייס חששה שהוא ירצה לשמור אותה אצלו. "לא הבאתי אותה," שיקרה.
"איזו תמונה זו היתה?"
"תמונה של קבוצת אנשים."
הוא הינהן. "אני מבין. והאנשים האלה היו עירומים?"
"מה? לא. למה אתה שואל?"
"את נראית מוטרדת. הנחתי שהתמונה היתה בעייתית באיזשהו אופן."
"לא, ממש לא. אני פשוט צריכה לדבר עם ג'וש. אתה יכול לומר לי מה שם המשפחה שלו או לתת לי את מספר הטלפון שלו בבית?"
"בשום אופן לא. אבל הוא יהיה פה מחר על הבוקר. תוכלי לדבר איתו אז."
גרייס בחרה לא למחות. היא הודתה לאיש ויצאה. אולי עדיף כך, חשבה לעצמה. הנסיעה חזרה לחנות היתה בסך הכול תגובה. תיקון: תגובה מוגזמת.
ג'ק חוזר הביתה בעוד כמה שעות. ואז היא תשאל אותו את כל השאלות.



גרייס היתה בתורנות הסעה הביתה מאימון השחייה. ארבע בנות בגילאים שמונה ותשע, כולן אנרגטיות ותוססות להפליא, נערמו בזוגות לתוך הג'יפ - זוג אחד במושב האחורי והזוג השני במושב ה"הכי הכי" אחורי. היתה מערבולת של צחקוקים, של "שלום, גברת לוסון", שיער רטוב, ניחוח עדין של כלור ומסטיק, תרמילי גב מוּסָרים וחגורות בטיחות מתהדקות. אף ילדה לא ישבה מקדימה - כללי בטיחות חדשים - אבל למרות ההרגשה שהיא נהגת שכירה, ואולי דווקא בגלל ההרגשה הזו, גרייס אהבה את תורנויות ההסעה. בזמן ההסעות היתה לה הזדמנות לראות את בתה יוצרת קשר עם חברותיה. ילדים דיברו בחופשיות בהסעות; מבחינתם, הנהג המבוגר היה יכול בכלל להיות בארץ אחרת.
הורה יכול ללמוד המון מההסעות האלה. מייד מגלים מי מדליק ומי לא, מי מקובל ומי פחות, איזה מורה הוא לגמרי מגניב ואיזה מורה ממש ממש לא. אם מקשיבים באמת בעיון, אפשר לפענח באיזה שלב בדיוק בסולם החברתי הילד שלך ממוקם נכון להרגע.
וזה גם מבדר ומרענן כמו כל יציאה מהבית.
ג'ק שוב עבד עד מאוחר, אז כשחזרו הביתה, גרייס הכינה במהירות ארוחת ערב לילדים - נגיסי עוף צמחוניים שאמורים להיות בריאים יותר, ובכל מקרה, כשהם טבולים עמוק בקטשופ הילדים ממש לא מבחינים בהבדל; לביבות תפוחי אדמה וירקות מוקפצים. לקינוח קילפה גרייס שני תפוזים. אֶמה הכינה את שיעורי הבית שלה - עומס גדול מדי לילדה בת שמונה, לדעת גרייס. כשהיה לה רגע פנוי, מיהרה גרייס לאורך המסדרון והדליקה את המחשב.
גרייס אולי לא משתגעת על צילום דיגיטלי, אבל היא בהחלט מבינה את הצורך וההכרח בו ואת יתרונות הגרפיקה הממוחשבת והאינטרנט. אתר שלם הוקדש ליצירתה, ועידכן איך ניתן לרכוש עבודות שלה ואיך להזמין ממנה ציורים. בהתחלה זה נראה לה יותר מדי מסחרי, פרסומי וגימיקי, אבל כמו שפַרְלי, הסוכן שלה, הזכיר לה, גם מיכּלאנג'לו בכבודו ובעצמו צייר תמורת כסף ולפי הזמנה. וכמוהו עשו גם דה וינצ'י ורפאל, ובעצם כל אמן גדול שהעולם מכיר.
אז מי היא שתרגיש שזה למטה מכבודה?
גרייס סרקה ושמרה במחשב את שלוש התמונות האהובות עליה מקטיף התפוחים, ואז, סתם מתוך גחמה רגעית, החליטה לסרוק גם את התמונה הזרה והמוזרה. אחרי שעשתה זאת, התחילה בתהליך הלילי של רחצת הילדים. אֶמה נכנסה ראשונה. היא בדיוק יצאה מהאמבטיה כשגרייס שמעה את שקשוק המפתחות שלו בדלת האחורית.
"הַיי," קרא ג'ק בלחש. "יש למעלה איזה קופי אהבה שובבים שמחכים לעוגיית הסקס הלוהטת שלהם?"
"הילדים," אמרה גרייס. "הילדים עדיין ערים."
"אה."
"רוצה להצטרף אלינו?"
ג'ק ניתר במעלה המדרגות, בקצב של שתי מדרגות לצעד. הבית נרעד כתוצאה מההסתערות. ג'ק היה בחור גדול, מטר שמונים וחמש על מאה קילו, גרייס אהבה את נוכחותו המוצקה לידה במיטה, את האופן שבו חזהו עלה וירד בזמן שישן, את ריחו הגברי, השערות הרכות על גופו, את זרועו שהתפתלה סביבה בלילה, את התחושה של אינטימיות המלווה בביטחון. הוא גרם לה להרגיש קטנה ומוגנת, וזה אולי לא ממש תקין פוליטית, אבל היא אהבה את זה.
אמה אמרה, "היי, אבא."
"היי, חתלתולה, איך היה בבית ספר?"
"טוב."
"את עוד דלוקה על הטוני הזה?"
"איכסה!"
התגובה מצאה חן בעיני ג'ק, והוא נישק את גרייס את הלחי. מקס יצא מחדרו, עירום כביום היוולדו.
"מוכן לאמבטיה שלך, גבר?"
"מוכן," אמר מקס.
הם החליקו כף. ג'ק גרף בידיו את מקס המצחקק. גרייס עזרה לאֶמה ללבוש את הפיג'מה שלה. קולות צחוק התגלגלו מחדר האמבטיה. ג'ק שר עם מקס שיר בחרוזים, על ילדה ששמה ג'ני ג'נקינס, שלא הצליחה להחליט איזה צבע ללבוש היום. ג'ק שר את הצבע, ומקס השלים את החרוז. ברגע זה ג'ני ג'נקינס סירבה ללבוש "לבן" כי היא נראית כמו "קורקבן". שניהם התפוצצו מצחוק. הם חזרו על אותם חרוזים כמעט בכל ערב, ובכל פעם מחדש זה קרע אותם מצחוק כאילו זו הפעם הראשונה.
ג'ק ניגב וייבש את מקס, הלביש אותו בפיג'מה והשכיב אותו לישון. הוא קרא לו שני פרקים מתוך צ'רלי והשוקולדה. מקס הקשיב בדריכות לכל מלה, מרותק לגמרי. אֶמה היתה מספיק גדולה כדי לקרוא בעצמה. היא שכבה במיטתה, וגמעה בשקיקה את הספר החדש בעלילות יתומי בודלייר מסידרת לֶמוֹנִי סְנִיקֶט. גרייס ישבה לידה ורשמה רישומים במשך כחצי שעה. אלה היו הרגעים האהובים עליה ביותר במשך היום - לצייר בשקט בחדר אחד עם בתה הבכורה.
כשג'ק סיים לקרוא, מקס התחנן לשמוע רק עוד עמוד אחד. ג'ק הקשוח סירב להיכנע. כבר מאוחר, אמר לבנו. מקס קיבל את הדין בחוסר חשק. הם דיברו עוד קצת על ביקורו הצפוי של צ'רלי במפעל של ווילי וונקה. גרייס האזינה לשיחתם.
שני הבנים הסכימו פה אחד שהסופר רואלד דאל הוא מלך.
ג'ק החליש את האורות - היה להם מתג עמעום מפני שמקס לא אהב חשכה מוחלטת - ואז נכנס לחדרה של אֶמה. הוא רכן כדי לתת לאֶמה נשיקת לילה טוב. אֶמה, לגמרי ילדה של אבא, התרוממה, תפסה לו את הלחי ולא הרפתה, לא נתנה לאבא ללכת. ג'ק נמס מהטכניקה הלילית הכפולה של אֶמה: להראות לו חיבה ולדחות בעוד כמה רגעים את חובת השינה.
"כתבת משהו חדש ביומן?" התעניין ג'ק.
אמה הינהנה. הילקוט שלה היה לא רחוק מהמיטה. היא חפרה בו והוציאה את המחברת. היא דיפדפה בחיפוש אחר העמוד המבוקש, והגישה את המחברת לאביה.
"אנחנו לומדים שירה," אמרה אֶמה. "אז היום כתבתי שיר אחד."
"מגניב. רוצה לקרוא לי?"
פניה של אֶמה קרנו. גם פניו של ג'ק. היא כיחכחה בגרונה והתחילה לקרוא:

"כדורסל, כדורסל,
למה אתה עגול וקל?
כזה קופצני וחום ומושלם
הכי שווה שבעולם.
כדור טניס, כדור טניס,
איך אתה כזה פשוש?
כשאתה חובט במחבט,
לא מסתובב לך הראש?"

גרייס צפתה בסצינה מפתח הדלת. שעות העבודה של ג'ק נעשו בלתי נסבלות בזמן האחרון. רוב הזמן לא היה לה איכפת. רגעים שקטים הפכו למצרך נדיר. היא נזקקה להקלה בעומס. בדידות, המבשרת על בוא השעמום, היא מוליך חשוב בתהליך היצירה. זה כל העניין בהגות ובהתבוננות אמנותית - לשעמם את עצמך עד לנקודה שבה ההשראה מוכרחה לצוץ ולו רק כדי לשמור ולהגן על שפיותך. סופר אחד מידידיה, הסביר לה פעם שהתרופה הטובה ביותר נגד מחסום כתיבה היא לקרוא ספר טלפונים. שעמם את עצמך מספיק, והמוזות ירגישו מחויבות להבקיע מבעד לעורקים החסומים ביותר.
כשאמה סיימה לקרוא, ג'ק נפל לאחור וקרא, "וואו."
אֶמה עשתה את הפרצוף שאומר שהיא גאה בעצמה אבל לא רוצה להראות את זה. היא תחבה את שפתיה בין שיניה.
"זה השיר הכי מקסים ששמעתי בחיים שלי, הכי הכי הכי," אמר ג'ק.
אֶמה משכה בכתפיה בביטול מצטנע כביכול, מלווה בהרכנת ראש. "זה רק השני בתים הראשונים."
"אז אלה השני בתים הראשונים הכי מקסימים ששמעתי בחיים שלי, הכי הכי הכי."
"מחר אני אכתוב שיר על הוקי."
"אם כבר מדברים על הוקי..."
אֶמה התיישרה במיטתה. "מה?"
ג'ק חייך. "קניתי כרטיסים למשחק של הריינג'רס במדיסון סקוור גרדן במוצאי שבת."
אֶמה, מהבנות שמעדיפות ספורט על פני להקות בנים מלוקקות, צווחה "ישששש!" של שמחה והתקרבה לחיבוק נוסף. ג'ק גילגל עיניים ונענה לחיבוק. הם דנו בביצועי הקבוצה בהופעתה האחרונה, ודירגו את סיכוייה להביס במוצאי שבת את קבוצת מינסוטה וויילד. כמה דקות לאחר מכן, ג'ק שיחרר את עצמו מלפיתת בתו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו גם. ג'ק פנה לעבר הדלת.
"אני חייב לאכול משהו," לחש לגרייס.
"יש שאריות של עוף במקרר."
"למה שלא תלבשי משהו יותר נוח?"
"היית מת."
ג'ק הרים גבה. "את עדיין חוששת שאת לא מספיק אשה בשבילי?"
"אה, זה מזכיר לי."
"מה?"
"משהו בקשר לדייט של קורה אתמול בלילה."
"משהו גס?"
"אני כבר יורדת."
הוא הרים את הגבה השנייה ושעט במורד המדרגות בשריקה. גרייס חיכתה עד ששמעה את נשימותיה של אֶמה מעמיקות, ורק אז יצאה בעקבותיו. היא כיבתה את האור והביטה עוד רגע בבתה הישנה. בדרך כלל זה היה הקטע של ג'ק. הוא שוטט בלילה במסדרונות הבית, בגלל נדודי שינה, והשגיח על ילדיו הישנים במיטותיהם. היו לילות שבהם גרייס התעוררה וגילתה מיטה ריקה. ג'ק היה עומד בכניסה לחדרי הילדים ועיניו נוצצות. היא היתה מתקרבת אליו והוא היה אומר לה, "אני כל כך אוהב אותם ש..." הוא לא היה צריך לסיים את המשפט. הוא אפילו לא היה צריך להתחיל אותו.
ג'ק לא שמע אותה מתקרבת עכשיו, ומסיבה כלשהי, שהיא בעצמה לא רצתה להבין, גרייס ניסתה להישאר חרישית. ג'ק עמד בגבו אליה, עצור ונוקשה, וראשו שפוף. זה היה מראה יוצא דופן. ג'ק היה בדרך כלל היפראקטיבי ובתנועה מתמדת. כמו מקס, ג'ק לא יכול להישאר רגע אחד באותו מקום. הוא זז בחוסר שקט. רגלו התנדנדה בכל פעם שהתיישב. הוא היה מפוצץ באנרגיה.
אבל ברגע זה הוא לטש מבטים בדלפק המטבח - בתמונה המוזרה שעל הדלפק, ליתר דיוק - והיה דומם ויציב כמו אבן.
"ג'ק?"
הוא זינק בבהלה והזדקף. "מה זה לעזאזל?"
היא הבחינה ששערו ארוך מעט מהרצוי. "אולי תגיד לי אתה?"
הוא לא אמר מלה.
"זה אתה בתמונה, נכון? עם הזקן?"
"מה? לא."
היא הביטה בו. הוא מיצמץ והפנה את ראשו הצידה.
"לקחתי תמונות מפיתוח היום, בחנות הצילום," היא אמרה.
הוא המשיך לשתוק. היא התקרבה אליו.
"התמונה הזאת היתה באמצע החבילה."
"רגע אחד." הוא הרים את מבטו בתנועה חדה. "היא היתה יחד עם הסרט שנתנו לפיתוח?"
"כן."
"איזה סרט זה היה?"
"של התמונות שצילמנו במטע התפוחים."
"זה לא הגיוני."
היא משכה בכתפיה. "מי האנשים האחרים בתמונה?"
"מאיפה לי לדעת?"
"הבלונדינית שעומדת לידך," אמרה גרייס. "עם ה X על הפנים. מי זאת?"
הנייד של ג'ק צילצל. הוא חטף אותו כמו אקדוחן ששולף את האקדח. הוא מילמל הלו, הקשיב, כיסה את הפומית בידו ואמר, "זה דן." דן היה התחקירן הרפואי שעבד איתו בחברת התרופות פֶּנְטוֹקוֹל. הוא הנמיך את ראשו והלך לכיוון הסלון.
גרייס חזרה למעלה. היא התחילה להתכונן לשינה. מה שהתחיל כזמזום עדין ומנדנד, התפתח למשהו חזק, עקשני ומציק יותר. היא נזכרה בשנים שחיו בצרפת. הוא סירב בכל תוקף לדבר על עברו. היא ידעה שיש לו משפחה עשירה וקרן נאמנות - ושהוא לא רוצה קשר עם אף אחת מהן. היתה לו אחות, עורכת דין איפשהו בלוס אנג'לס או בסן דייגו. אביו היה עדיין בחיים, אבל היה זקן מאוד. גרייס רצתה לדעת יותר, אבל ג'ק סירב להרחיב, והיא הרגישה שהנושא טעון מאוד ומבשר רעות ולא לחצה עליו.
הם התאהבו. היא ציירה. הוא עבד בכרם בסן אמיליון בבורדו. הם חיו בסן אמיליון עד שגרייס נכנסה להריון עם אֶמה. משהו קרא לה אז לחזור הביתה - איזו ערגה, מטופשת וקיטשית ככל שזה יישמע, לגדל את ילדיה בארץ החופשיים ובבית האמיצים, כדברי ההמנון האמריקאי. ג'ק רצה להישאר, אבל גרייס התעקשה.
חצי שעה עברה. גרייס התכרבלה מתחת לשמיכה וחיכתה. עשר דקות אחר כך, היא שמעה מנוע של מכונית מותנע. גרייס הביטה מהחלון.
הג'יפ של ג'ק התחיל לנסוע.
היא ידעה שהוא אוהב לעשות קניות בלילה - ללכת לסופרמרקט כשלא צפוף. אז לצאת כך מהבית בשעה כזאת לא היה משהו יוצא דופן. מה שכן היה יוצא דופן זה שג'ק לא צעק לה מלמטה שהוא נוסע ולא שאל אותה אם הם צריכים משהו מהסופר.
גרייס ניסתה להתקשר אליו לנייד, אבל התא הקולי ענה במקומו. היא התיישבה במיטה וחיכתה. כלום. היא ניסתה לקרוא. המילים צפו מולה בערפל חסר משמעות. שעתיים אחר כך, גרייס התקשרה שוב לנייד של ג'ק. עדיין תא קולי. היא הציצה בילדים. הם ישנו שינה עמוקה, לחלוטין לא מודעים למתרחש.
כשגרייס ממש לא הצליחה לשאת את המצב, היא ירדה למטה. היא עברה על התמונות במעטפה.
התמונה המוזרה לא היתה שם.