אחת-עשרה אליפויות

פרק ראשון: 1

מעגל האהבה

החיים הם מסע. הזמן הוא נהר. הדלת פתוחה.

ג'ים בוצ'ר

זה הרגיש כמו סצנה מסרט של ססיל ב. דה־מיל.

ישבתי בלימוזינה בכביש הגישה המוביל לאצטדיון "לוס אנג'לס ממוריאל קולוסיאום" וחיכיתי לבואם של השחקנים. למעלה מ־95 אלף אוהדים, לבושים בכל שילוב אפשרי של צבעי הסגול והזהב של הלייקרס, צעדו אל תוך האצטדיון: נשים בחצאיות טוּטוּ, גברים בתחפושות של חיילי האימפריה מהסרט מלחמת הכוכבים וילדים עם שלטי "Kobe Diem".* אך מעבר לרוח השטות היה משהו מעורר השראה בגרסתם של תושבי לוס אנג'לס לפולחן העתיק הזה. במילותיו של ג'ף וייס, כתב העיתון LA Weekly: "אני משער שכך נראתה קבלת הפנים אשר לה זכו הלגיונות הרומיים עם חזרתם ממסע כיבושים מוצלח."

[* וריאציה של האמירה הלטינית "Carpe Diem", שמשמעותה לחיות את הרגע, עם התייחסות לשחקן קובי בראיינט. (כל ההערות בספר הן מאת המתרגם.)]

האמת היא שאף פעם לא הרגשתי בנוח עם חגיגות ניצחון. תכונה קצת מוזרה בהתחשב במקצוע שבחרתי לעצמי. דבר ראשון, יש לי פוביית קהל. זה לא מפריע לי בזמן משחקים, אבל במצבים פחות נשלטים עלול הפחד הזה לעורר בי כמעט בחילה. שנית, מעולם לא אהבתי להיות במרכז תשומת הלב. אולי זה מפני שאני ביישן מטבעי, או שמא זהו תוצר של המסרים הסותרים שקיבלתי בהיותי ילד להורים שהיו אנשי דת. זה לא שהם האמינו שיש משהו פסול בשאיפה לנצח - אמי היתה אחת הנשים התחרותיות ביותר שנזדמן לי להכיר - אבל התגאות בהצלחה נתפסה בעיני הורי כהעלבת האל, או כפי שהם ניסחו זאת, "התהילה כולה שלו."

אולם במקרה זה לא אני הייתי מושא החגיגה. האוהדים חגגו את המהפך המדהים שעברו השחקנים בדרכם לזכייה באליפות האן־בי־איי לשנת 2009. אפשר היה לראות זאת על פניהם בעודם יורדים למגרש בגרם המדרגות הארוך שקושט בצבעי זהב וסגול, כובעי ראלי* לראשיהם, לבושים בחולצות אליפות, צוחקים, דוחפים, קורנים מאושר ושואגים משמחה. ארבע שנים קודם לכן לא הצליחו הלייקרס אפילו להעפיל לפלייאוף, ואילו עכשיו הם היו השליטים הבלתי מעורערים של עולם הכדורסל. יש מאמנים עם אובססיה לגביעים. אחרים אוהבים לראות את עצמם בטלוויזיה. מה שמניע אותי הוא המראה מעורר ההשראה של גברים צעירים, המשתפים פעולה ורותמים את האנרגיות המופלאות שמתעוררות כאשר הם מקדישים את כל נשמתם למשהו גדול מהם. כל מי שהתנסה בחוויה זו יודע שהיא פשוט בלתי נשכחת.

[* כובע ראלי (rally cap) הוא כינוי לכובע בייסבול שנחבש עם הפנים כלפי חוץ, או בדרך יוצאת דופן אחרת, כדי לסמל מהפך במשחק של קבוצה שנמצאת בפיגור.]

הטבעת היא הסמל.

באן־בי־איי, טבעות מסמלות כוח ומעמד. החלום לזכות בטבעת האליפות, על אף היותה ראוותנית ומגושמת במיוחד, הוא הכוח המדרבן שחקנים לעבור את התלאות הכרוכות בעונה ארוכה של משחק בליגת האן־בי־איי. ג'רי קראוס, המנג'ר לשעבר של השיקגו בולס, מבין זאת היטב. כאשר הצטרפתי לקבוצה כעוזר מאמן בשנת 1987, הוא ביקש ממני לענוד את אחת משתי טבעות האליפות שבהן זכיתי כשחקן הניו יורק ניקס כדי לעורר השראה בשחקני הבולס הצעירים. נהגתי אמנם לענוד טבעות אליפות בתקופת הפלייאוף כמאמן בליגת הסי־בי־איי (Continental Basketball Association), אבל להסתובב עם תכשיט מסיבי כל כך על אצבעי יום־יום נראה לי קצת מוגזם. כחודש לאחר תחילת הניסוי של ג'רי, בשעה שסעדתי במסעדת בניגאנ'ס בשיקגו נפלה האבן המרכזית של הטבעת ואבדה. מאז אותו מקרה חזרתי לענוד את הטבעות רק במשחקי פלייאוף או באירועים מיוחדים כמו חגיגות הניצחון בקולוסיאום.

ברמה הפסיכולוגית, הטבעת מסמלת משהו עמוק: החיפוש העצמי המתמיד אחר הרמוניה, חיבור ושלמות. תרבות הילידים האמריקנים, למשל, מייחסת לכוח המאחד של המעגל עוצמה ומשמעות אדירות. למעשה, האומה כולה מושתתת על סדרת טבעות (או לולאות) המחוברות זו לזו. אוהל טיפי הוא טבעת, וכך גם המדורה, הכפר והמבנה של האומה עצמה - מעגלים בתוך מעגלים, ללא התחלה או סוף.

רוב השחקנים לא ממש מודעים לפסיכולוגיה ולתרבות של הילידים באמריקה, אבל הם מבינים באופן אינטואיטיבי את המשמעות העמוקה יותר של הטבעת. בשלבים המוקדמים של העונה המציאו השחקנים קריאה שאותה נהגו לצעוק לפני כל משחק, כשידיהם שלובות במעגל:

"אחת, שתיים, שלוש - טבעת!"

לאחר שהשחקנים תפסו את מקומם על הבמה, נעמדתי ופניתי לקהל. "מה המוטו של הקבוצה הזו? הטבעת," אמרתי והצגתי לראווה את הטבעת מהאליפות האחרונה שבה זכינו בשנת 2002. "הטבעת היא המוטו שלנו. זהו לא רק תכשיט זהב. זה המעגל שמחבר בין כל השחקנים על הבמה הזו. אהבה הדדית עצומה שמאחדת אותנו."

מעגל האהבה.

זו איננה הגישה האופיינית של רוב אוהדי הכדורסל אל הספורט האהוב עליהם. אולם לאחר יותר מארבעים שנות פעילות ברמות הגבוהות ביותר של הענף, הן כשחקן והן כמאמן, אני לא יכול לחשוב על ביטוי שמתאר באופן אמיתי ומדויק יותר את הכוחות המסתוריים שמחברים בין השחקנים ומאחדים אותם במאמץ המשותף להשגת הבלתי אפשרי.

ברור ומובן מאליו שאינני מתכוון לאהבה רומנטית ואף לא לאהבת אחים במובן הנוצרי המסורתי של המילה. ההשוואה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הקשר הרגשי העמוק שחווים לוחמים דגולים בשדה הקרב.

לפני מספר שנים הצטרף העיתונאי סבסטיאן ג'נגר למחלקה של לוחמים אמריקנים, שהוצבו באחת הזירות המסוכנות ביותר באפגניסטן, כדי ללמוד מה גורם לבחורים האמיצים הללו להילחם בתנאים כל כך קשים וקיצוניים. בספרו Warהוא מסביר איך גילה כי האומץ שנדרש מלוחם כדי להשתתף בקרב מהווה חלק בלתי נפרד מהאהבה שהוא חש כלפי אחיו לנשק. בגלל קשר האחווה החזק שנוצר בין הלוחמים, ביטחון חבריהם היה חשוב להם אף יותר מביטחונם ומשלומם האישי. ג'נגר כותב כי אחד החיילים סיפר לו שישכב על רימון כדי להציל כל אחד מחבריו למחלקה, גם את אלה שאינו מחבב במיוחד. כאשר ג'נגר ביקש ממנו להסביר את דבריו, השיב החייל, "זה מפני שאני אוהב את האחים שלי. זוהי אחוות לוחמים. הכוח להציל חיים, יש בזה משהו נורא מתגמל. כל אחד מהם היה עושה אותו הדבר בשבילי."

ג'נגר מציין כי הקשר הזה, שאין כדוגמתו בחיים האזרחיים, הוא תנאי חיוני להצלחה מפני שבלעדיו שום דבר אינו אפשרי.

אני אשתדל לא להיסחף עם ההשוואה הזו (אחרי הכול, שחקני כדורסל לא מסכנים את חייהם מדי יום כמו החיילים באפגניסטן). אולם יש לא מעט עקרונות פעולה זהים בשני המצבים. קיימים, למשל, מספר תנאים הכרחיים לזכייה באליפות אן־בי־איי - כמו שילוב נכון של כישרון, יצירתיות, אינטליגנציה, קשיחות וכמובן מזל. אולם כאשר לקבוצה חסר המרכיב החשוב ביותר - אהבה - כל שאר הגורמים מאבדים ממשמעותם.

בניית תודעה שכזו אינה משהו שקורה בן לילה. צריך להשקיע שנים ארוכות של טיפוח וחינוך כדי לגרום לשחקנים הצעירים לוותר על האגו שלהם ולתת לעצמם להישאב באופן מלא לחוויה הקבוצתית. האן־בי־איי היא לא הסביבה האידיאלית להחדרת ערכי רעות וחוסר אנוכיות. המשחק עצמו הוא אמנם תחרות בין שתי קבוצות של חמישה שחקנים בכל אחת, אולם התרבות שסובבת אותו מעודדת התנהגות אגואיסטית ושמה דגש על ההישגים האישיים על פני לכידות קבוצתית.

המצב היה שונה כאשר התחלתי לשחק בשורות הניקס בשנת 1967. באותם ימים קיבלו רוב השחקנים שכר צנוע ונאלצו למצוא עבודות זמניות בתקופת הקיץ כדי "לגמור את החודש". משחקים מעטים שודרו בטלוויזיה, ואף אחד לא שמע מעולם על קלטות לקט ובוודאי שלא על טוויטר. כל זה השתנה בשנות השמונים במידה רבה בעקבות תשומת הלב הרבה שניתנה ליריבות בין מג'יק ג'ונסון ללארי בירד, ונסיקתו המטאורית של מייקל ג'ורדן למעמד של כוכב־על בינלאומי. הענף הפך לתעשייה של עשרות מיליארדי דולרים, עם אוהדים מכל רחבי העולם ומכונה תקשורתית שמדווחת על כל מה שקורה על המגרש ומחוצה לו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. תוצר הלוואי המצער של התהליך הזה הוא אובססיה קיצונית לכוכבי־על, שמתודלקת על ידי אינטרסים שיווקיים. האובססיה הזו מטפחת את האגו של קומץ שחקנים, ומנגד משחיתה את הדבר שקסם במקור לרוב אוהדי הכדורסל: היופי הטבעי של המשחק.

בדומה לרוב קבוצות האליפות באן־בי־איי, הלייקרס של עונת 2009-2008 עמלה במשך שנים כדי להשלים את המעבר מקבוצה המונעת מכוח האגו האישי לקבוצה מלוכדת ונטולת אנוכיות. הם לא היו הקבוצה הטובה ביותר שאימנתי. הכבוד הזה שייך לשיקגו בולס של עונת 1996-1995 בהנהגתם של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן. הם גם לא היו מוכשרים כמו הלייקרס של 2000-1999, עם קלאץ' שוּטרים* כמו שאקיל אוניל, קובי בראיינט, גלן רייס, רוברט הורי, ריק פוקס ודרק פישר. אבל בדי־אן־איי הקולקטיבי של הלייקרס של 2009-2008 היה אפשר בהחלט לזהות ניצנים של גדולה.

[* קלאץ' שוטר (clutch shooter) הוא שחקן שמתפקד היטב תחת לחץ ומסוגל לבצע קליעות מכריעות.]

השחקנים נראו החלטיים יותר מתמיד כשהגיעו למחנה האימונים באוגוסט 2008. בסיום העונה הקודמת הם הצליחו בדרך נס להעפיל למשחק הגמר נגד הסלטיקס, אך הושפלו במשחק השישי בבוסטון כאשר הפסידו בפער של 39 נקודות. אין ספק כי התבוסה המביכה לקווין גארנט ושות' - שלא לדבר על הנסיעה הנוראה למלון לאחר מכן דרך המונים של אוהדי סלטיקס - היתה חוויה קשה וברוטלית, במיוחד לשחקנים הצעירים שחשו לראשונה בחייהם את נשיכתה הארסית של בוסטון.

התגובה האופיינית להפסד כזה בחלק מהקבוצות היא צניחת המורל. אולם עבור הקבוצה הצעירה והנמרצת, העובדה שהגיעו כל כך קרוב לפרס רק כדי להפסיד לקבוצה קשוחה ומאיימת יותר מבחינה פיזית הובילה דווקא לתגובה הפוכה. קובי, שזכה באותה שנה בתואר השחקן המצטיין (MVP), היה ממוקד וחדור מוטיבציה במיוחד. הנחישות והביטחון העצמי הבלתי מעורער של קובי הרשימו אותי תמיד. בניגוד לשאק, שלעתים קרובות שוקע בספקות עצמיים, קובי מעולם לא נתן למחשבות כאלה למלא את מוחו. אם מישהו היה מציב את הרף בעשר, הוא היה קופץ לאחת־עשרה גם אם איש לא עשה זאת קודם. זוהי הגישה שהביא איתו למחנה האימונים באותה שנה, והיתה לכך השפעה אדירה על חבריו לקבוצה.

אולם הדבר שהכי הפתיע אותי לא היה הנחישות הבלתי מתפשרת של קובי, כי אם השינוי שחל במערכת היחסים שלו עם חבריו לקבוצה. נעלם כלא היה הבחור הצעיר והחצוף שכל רצונו להיות השחקן הטוב ביותר בעולם, ובדרך הרס לכל השאר את ההנאה שבמשחק. קובי החדש שהתגלה במהלך העונה ההיא אימץ את תפקיד המנהיג במלוא הרצינות. לפני שנים, כשהגעתי לראשונה ללוס אנג'לס, הפצרתי בקובי לבלות עם שאר השחקנים במקום להתחבא בחדרו שבמלון ולצפות בהקלטות של משחקים. לצערי, הוא ביטל את הרעיון בטענה שלא מעניין את חבריו לקבוצה שום דבר מלבד מכוניות ובחורות. כעת הוא ניסה יותר להתקרב אליהם ולמצוא דרך להפוך אותם לצוות מלוכד ומאוחד.

ליצירת הלכידות סייע רבות גם הקפטן הנוסף של הקבוצה - דרק פישר - אשר היה מנהיג מטבעו וניחן באינטליגנציה רגשית יוצאת מן הכלל ובכישורי ניהול מעולים. שמחתי מאוד לשמוע כי פישר, שבתפקידו כרכז זכה עם הקבוצה בשלוש אליפויות ברצף כמה שנים קודם לכן, החליט לחזור ללוס אנג'לס לאחר ששיחק עם הגולדן סטייט ווריורס ויוטה ג'אז כשחקן חופשי. פישר אולי לא היה מהיר ויצירתי כמו כמה מהרכזים הצעירים יותר בליגה, אבל הוא היה חזק, החלטי, חסר מורא ובעל אופי יציב כאבן. אף על פי שהיה איטי יחסית, הוא ידע להניע את הכדור במעלה המגרש ולאפשר להתקפה להתנהל בצורה חלקה. הוא גם קלע מצוין מהשלוש תחת לחץ. וחשוב מכול, בינו לבין קובי היה קשר עז ביותר. קובי רחש כבוד רב למשמעת המנטלית של דרק והעריך את העובדה שאפשר לסמוך עליו ברגעי לחץ, ואילו דרק ידע לפנות ללבו של קובי כפי שאיש מלבדו לא יכול.

קובי ופישר פתחו את מחנה האימונים בנאום על כך שהעונה הקרובה תהיה ריצת מרתון, לא ספרינט, ושעלינו ללמוד כיצד להגיב לכוח בכוח מבלי להרגיש מאוימים תחת לחץ פיזי. למרבה האירוניה, קובי החל להישמע יותר ויותר כמוני עם כל יום שעבר.

בספרם פורץ הדרך Tribal Leadership(מנהיגות שבטית)* מתארים יועצי הניהול דייב לוגאן, ג'ון קינג והאלי פישר־רייט חמישה שלבי התפתחות שבטית שגובשו על ידם בהסתמך על מחקר מקיף שערכו בארגונים קטנים ובינוניים. אף על פי שקבוצות כדורסל לא עונות על ההגדרה הרשמית של שבט, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים הן מבחינת מאפיינים והן מבחינת מתווה ההתפתחות:

[* להרצאה מתורגמת לעברית של דייוויד לוגאן, ממחברי הספר, בקרו בכתובת: http://www.ted.com/talks/lang/he/david_logan_on_tribal_leadership.html]

שלב 1 - משותף לרוב כנופיות הרחוב ומאופיין בייאוש, עוינות ואמונה קולקטיבית ש"החיים בזבל".

שלב 2 - מאופיין בעיקר באנשים אפתיים הרואים בעצמם קורבנות ומתנהגים באופן אנטגוניסטי ופסיבי. הגישה הרווחת היא "החיים שלי בזבל". דוגמאות מובהקות ניתן למצוא בסדרת הטלוויזיה "המשרד" או בקומיקס "דילברט".

שלב 3 - התמקדות בעיקר בהישגים אישיים והסתמכות על המוטו "אני טוב (ואתם לא)". לטענת מחברי הספר, אנשים החברים בארגונים שנמצאים בשלב זה "מוכרחים לנצח, ובשבילם הניצחון הוא עניין אישי. הם ינסו להתעלות על המתחרים שלהם ברמה האינדיווידואלית מבחינת חריצות ומקוריות. התוצאה היא אוסף של 'זאבים בודדים'".

שלב 4 - מסתמך על גאווה שבטית ועל הקביעה האבסולוטית "אנחנו טובים (והם לא)". קבוצות מסוג זה זקוקות ליריב חזק וראוי - ככל שהיריב מאתגר יותר, השבט חזק יותר.

שלב 5 - שלב נדיר המאופיין בתחושת פליאה וסקרנות כנה ותמימה ובאמונה הבלתי מסויגת כי "החיים טובים" (ע"ע שיקגו בולס, 1998-1995).

כאשר כל שאר התנאים שווים, טוענים לוגאן ועמיתיו, תרבות בשלב 5 תתעלה על תרבות בשלב 4 אשר תתעלה על תרבות בשלב 3 וכן הלאה. כמו כן, המעבר בין השלבים גורר אחריו שינוי בכללי המשחק. זוהי הסיבה שהעקרונות האוניברסליים לכאורה שמופיעים ברוב ספרי המנהיגות כמעט לעולם אינם רלוונטיים. כדי לגרום לתרבות לעבור לשלב הבא ברצף עלינו להשתמש בכלים המתאימים לשלב הנוכחי בהתפתחות הקבוצה.

כדי לנצח בעונת 2009-2008, הלייקרס היו צריכים להשלים יחדיו כקבוצה את המעבר משלב 3 לשלב 4. המפתח היה לגרום למסה קריטית של שחקנים לאמץ גישה פחות אנוכית למשחק. קובי לא הדאיג אותי במיוחד. כשהוא מתוסכל הוא יכול אמנם להתחיל פתאום לזרוק לסל ללא הבחנה, אך בשלב ההוא של הקריירה שלו הוא כבר הבין עד כמה זה טיפשי לנסות לקלוע בכל פעם שהכדור מגיע לידיים שלך. גם פישר ופאו גאסול, שהיו שחקנים קבוצתיים מטבעם, לא הדאיגו אותי. מי שהדאיג אותי היו כמה מהשחקנים הצעירים שהיו להוטים להוכיח את עצמם לצופי התוכנית "ספורט סנטר" בערוץ ESPN.

אולם להפתעתי, כבר בתחילת העונה ניתן היה לראות שלפחות חלק מהשחקנים הצעירים משחקים באופן ממוקד ומתואם. "היתה לנו משימה חשובה וידענו שאנחנו לא יכולים להרפות לרגע," אמר הפורוורד לוק וולטון. "אחרי שהגענו לסדרת הגמר, הפסד פשוט לא עמד על הפרק."

היתה לנו פתיחה מעולה, עם עשרים ואחד ניצחונות מבין עשרים וחמישה משחקים, וכאשר התמודדנו בחג המולד מול הסלטיקס בבית היינו הרבה יותר אנרגטיים בהשוואה לקבוצה ששיחקה בפלייאוף שנה קודם. שיחקנו את המשחק כפי ש"אלוהי הכדורסל" התכוון שנשחק: קראנו הגנות בתנועה והגבנו בהתאם כמו הרכב ג'אז מתורגל ומנוסה. קבוצת הלייקרס החדשה הביסה את הסלטיקס בקלילות, 83-92, ובסופו של דבר סיימה עונה מדהימה עם מאזן שיא חדש למחוז המערבי (17-65).

הסכנה הממשית ביותר הגיעה בשלב השני של הפלייאוף מול היוסטון רוקטס, אשר הצליחו למשוך את הסדרה עד למשחק שביעי. זאת על אף שאיבדו את הכוכב שלהם, יאו מינג, לאחר ששבר את רגלו במשחק השלישי. מסתבר שנקודת התורפה העיקרית שלנו היתה האשליה שנוכל לקחת את הסדרה אך ורק הודות לכישרון של השחקנים. אולם העובדה שהגענו למשחק מכריע מול קבוצה ששיחקה בלי שלושת הכוכבים המובילים שלה גרמה לשחקנים להבין שבפלייאוף שום דבר לא סגור. הקרב הצמוד הוציא אותם מהשאננות ודחף אותם לקחת צעד נוסף בדרך להפוך לקבוצת שלב 4 נטולת אגו.

אין ספק כי הקבוצה שירדה מהמגרש באורלנדו לאחר שלקחה אליפות בחמישה משחקים היתה שונה מהקבוצה שהתרסקה על הפרקט של היכל טי.די. גארדן בבוסטון שנה קודם לכן. מעבר לעובדה שהשחקנים היו קשוחים ובטוחים יותר בעצמם הם היו מלוכדים בקשר בלתי שביר.

"זו פשוט אחווה," אמר קובי. "זה הכול - אחווה."

רוב המאמנים שאני מכיר משקיעים חלק ניכר מזמנם באיקסים ובעיגולים. אני חייב להודות שגם אני נשאבתי לעתים למלכודת הזו. אבל הדבר שמושך את רוב האנשים לספורט הזה הוא לא הפטפוט הבלתי פוסק על אסטרטגיה שמציף את תוכניות הספורט. אנשים נמשכים למשהו שאני אוהב לכנותו "הצד הרוחני של המשחק".

אני לא מתיימר להיות מומחה גדול בתיאוריות מנהיגות. אבל אני יודע שלהפוך חבורה של אינדיווידואלים צעירים ושאפתנים לאלופה מלוכדת זוהי אמנות, ולא עניין טכני. זהו מופע להטוטנות רבגוני ומסתורי, שמחייב לא רק ידע תיאורטי של חוקי המשחק אלא גם לב פתוח, נפש בריאה וסקרנות כנה ועמוקה בנוגע לטבעה של הרוח האנושית.

ספר זה עוסק במסע שלי לחשיפת התעלומה המסתורית הזו.