פרק ראשון: I
[1] רוב בני האדם, פָּאוּלינוּס,[1] מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר, על כך שמידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם. ועל מה שנדמה בעיניהם לצרת הכלל נאנחים לא רק האספסוף וההמון הפוחז: רושם זה עורר מחאות גם מפי אנשים נודעים. מכאן אִמרתו של גדול הרופאים, "החיים קצרים, ארוכה האומנות".[2]
[2] מכאן גם טענתו של אריסטו בהתנצחו עם הטבע, טענה שכלל אינה הולמת אדם חכם כמותו, שהטבע העניק לחיות חיים ארוכים עד מאוד, כך שהן עשויות לחיות על פני חמישה או עשרה דורות, ואילו לאדם, שנולד למעשים רבים וגדולים, קבע מסלול חיים קצר הרבה יותר.[3]
[3] לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך.
[4] כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
