רוחות מרדניות

פרק ראשון: מאדאם רוֹז הַאנִי

1.

אומלל הגבר אשר אוהב אישה ונישא לה ויוצק לרגליה את זיעת עורו ודם גופו ואת חיי לבו, ושׂם בידיה את פירות עמלו ואת שכר חריצותו; כי כאשר הוא מתעורר לאטו הוא מגלה שהלב אשר אותו ניסה לרכוש ניתן ללא תשלום ובכנות לאיש אחר, על כל תענוגות סודותיו הנסתרים ואהבתו העמוקה. אומללה היא האישה המתעוררת משוויון הנפש וחוסר המנוחה של הנעורים ומוצאת את עצמה בביתו של גבר הממטיר עליה את זהבו הנוצץ ומתנות יקרות ערך ומעניק לה את כל הכבוד והחסד של אירוח נדיב, אך אינו מסוגל לספק את נפשה באותו יין שמֵימי אשר אלוהים יוצק מעיניו של גבר אל לבה של אישה.

את רשיד בֵּיי נַמְעַאן הכרתי בילדותי. הוא היה לבנוני שנולד והתחנך בביירות. כיוון שהיה בן למשפחה עתיקה ועשירה ששימרה את המסורת וההדר של אבותיה, רשיד אהב לספר על אירועים שונים שעיקרם ביוחסין של אבות אבותיו. בחיי היום־יום שלו הוא המשיך לנהוג על פי אמונותיהם ומנהגם שרווחו באותם ימים במזרח התיכון.

רשיד ביי נמעאן היה נדיב וטוב לב, אך כמו רבים מן הסוּרים[1] הוא הסתכל רק על הדברים השטחיים ולא על המציאות. אף פעם לא הקשיב לקול לבבו אלא העסיק את עצמו בציות לקולות סביבתו. הוא שעשע את עצמו בחפצים נוצצים שסנוורו את עיניו ואת לבו והסתירו את סודות החיים. נפשו הוסטה מהבנתם של חוקי הטבע וביקשה סיפוק מיידי וזמני. הוא היה מן האנשים הממהרים להתוודות לפני אחרים על אהבתם או רתיעתם, ואחר כך מתחרטים על גחמותיהם כאשר כבר מאוחר מדי להחזיר את המצב לקדמותו. וכתוצאה מכך מנת חלקם היא קלון ולעג במקום סליחה או עידוד.

אלו היו התכונות שגרמו לרשיד ביי נמעאן לשאת את רוז האני[2] לאישה זמן רב לפני שנפשה נקשרה בנפשו בצִלה של אהבת אמת אשר הופכת איחוד כזה לגן עדן.

* * *

לאחר כמה שנים של היעדרות חזרתי לעיר ביירות. כאשר באתי לבקר את רשיד ביי נמעאן ראיתי שהיה חיוור ורזה. על פניו אפשר היה לראות את רשמיה של אכזבה מרה; עיניו מלאות העצב סיפרו על לבו השבור ועל נפשו המלנכולית. הייתי סקרן לגלות את סיבת מצוקתו ומסכנותו, על כן לא היססתי לשאול לסיבתה ואמרתי: "מה קרה לך, רשיד? היכן חיוכך הקורן ופניך השמחות שהיו בני לווייתך מאז ילדותך? האם המוות לקח ממך חבר יקר? או שמא הלילות השחורים גזלו ממך את הזהב שצברת בימים הלבָנים? בשם הידידוּת אמור לי, מה גרם לך לעיצבון הלב הזה ולחולשת הגוף?"

הוא הביט בי במבט עגום כאילו הערתי בתוכו מחדש חזיונות סמויים מימים נפלאים, ובקול מיוסר ומהסס השיב: "כאשר אדם מאבד חבר הוא מנחם את עצמו בחברתם של ידידיו הרבים האחרים, וכאשר אדם מאבד את זהבו הוא מהרהר זמן־מה וזורק את ביש מזלו ממחשבותיו, בעיקר אם הוא בריא ועדיין מלא שאיפות. אך כאשר אדם מאבד את מנוחת לבו, היכן ימצא נחמה ואיך יוכל להחליפה? איך יוכל להתגבר על כך? כאשר המוות מכה קרוב אליך אתה סובל. אך לאחר שעברו יום ולילה תחוש את מגען הרך של אצבעות החיים; ואז יעלה חיוך על פניך ותשמח.

"יד הגורל באה לפתע נושאת בחוּבה מורא; היא מסתכלת בך בעיניים איומות וחונקת את צווארך באצבעות חדות וזורקת אותך אל הקרקע ודורכת עליך ברגלי ברזל, ואז היא צוחקת ומסתלקת לה, אבל מאוחר יותר היא מתחרטת על מעשיה ומבקשת למרבה המזל שתסלח לה. היא שולחת את ידיה הענוגות ומרימה אותך אל על ושרה באוזניך את שיר התקווה ומסירה דאגה מלבך. היא מלַבה בתוכך להט חדש של ביטחון ושאיפה. אם מנת חלקך בחיים היא ציפור יפהפייה שאתה אוהב בכל לבך, אתה מאכיל אותה בשמחה מזרעֵי פְּנים נפשך, ועושה את לבבך כלוב למענה ואת נשמתך לְקִנָהּ. אבל אם בעת שאתה מעריץ אותה בחיבה ומסתכל עליה בעיניים אוהבות היא פורחת מידיך ועפה למרומים ויורדת ונכנסת לכלוב אחֵר ולעולם אינה חוזרת אליך, מה תוכל לעשות? מאין תמצא סבלנות ותנחומים? איך תוכל להחיות את תקוותיך ואת חלומותיך? איזה כוח יוכל להרגיע את לבך הסוער?

ולאחר שאמר מילים אלו בקול חנוק ורווי סבל, נעמד רשיד ביי נמעאן כשהוא רועד כקנה מפני רוח נושבת מצפון ומדרום. הוא שלח את ידיו כאילו היה ברצונו לתפוס משהו בין אצבעותיו הכפופות ולמחוץ אותו. פניו המקומטות היו זועמות ועיניו התרחבו כאילו ראה לפניו שֵד שהופיע משומקום כדי לחטוף אותו; ואז הוא הסתכל אל תוך עינַי וכל הופעתו השתנתה פתאום; כעסוֹ הפך לסבל כבד ולמצוקה והוא זעק: "זו האישה אשר הצלתי ממלתעות המוות של העוני; פתחתי לפניה את אוצרותי והפכתי אותה למושא קנאתן של כל הנשים בשל שמלותיה היפות ותכשיטיה היקרים והכרכרות הנהדרות עם הסוסים האצילים; האישה שלבי אהב ואשר לרגליה יצקתי חיבה; האישה שהייתי לה חבר אמיתי, רֵעַ ישר ובעל נאמן. האישה אשר בגדה בי ונטשה אותי למען מישהו אחר כדי לחלוק איתו מחסור ולבצוע עמו את לחמו הרע אשר לש בבושה ובלל אותו בחרפה. האישה אשר אהבתי, הציפור היפהפייה אשר האכלתי, אשר הפכה את לבי לכלוב ואת נשמתי לקן, פרחה מידַי ונכנסה לכלוב אחר; המלאך הטהור אשר שכן בגן העדן של חיבתי ואהבָתי, מופיעה עתה לפני כשֵדה נוראה שנפלה אל תוך החושך לסבול בשל חטאהּ ולגרום לי להתייסר על פני האדמה בשל פשעהּ. הוא החביא את פניו בתוך ידיו כאילו היה ברצונו להגן על עצמו מפני עצמו, ושתק לרגע. ואז נאנח ואמר: "זה כל מה שאני יכול לספר לך. אנא, אל תבקש ממני יותר. אל תהפוך את אסוני לקול בכי, אלא הנח לו להיות מזל בִּיש אילם; אולי הוא יגדל בשתיקה וימית אותי ואז אוכל סוף סוף למצוא מנוח."

קמתי ממקומי כשדמעות בעיני וחמלה בלבבי, ונפרדתי ממנו בשתיקה. לא היה במילותי מזור ללב פצוע, וביֶדע שלי לא היה כדי להאיר כלפיד את האפלה שעטפה אותו.