שעת סיפור

הקדמה

אגדות ומשלים מארצות רחוקות תמיד הִלכו עליי קסם והלהיבו את דמיוני. אני אוהבת את החוכמה והשנינה, את מוסר ההשכל ואת הלקח שכל סיפור טומן בחובו.

העונג של להתנתק למספר דקות מהמציאות היום יומית, ולהינשא על כנפי המעשיות לזמן ולמקום אחר - דרבן אותי במשך שנים לחפש ולאסוף עוד ועוד סיפורים. שוטטתי לילות כימים באתרי אינטרנט ממדינות שונות ברחבי תבל, קראתי מאות ואלפי סיפורי עם, אגדות, משלים, אנקדוטות, וכל דבר שהריח מפולקלור ומחוכמה עממית. מתוכם בחרתי אחד לאחד את המיטב, עד שהגעתי לאוסף המוגש כאן.

הודות לשליטתי במספר שפות זרות, הצלחתי לתרגם סיפורים רבים לעברית, להנאת הקורא הישראלי.

העליתי את הסיפורים המתורגמים לאתר האינטרנט שכבר אינו קיים 'שעת סיפור - 1000 סיפורים'. במהלך השנים האתר צבר קהל עצום של קוראים נאמנים, שעקבו אחר כל סיפור חדש שהתווסף, ודאגו להזכיר לי בכל פעם שהתמהמהתי לעדכן אותו.

אוסף הסיפורים שבאתר התפרסם ברשת והפך לאבן שואבת לכל חובבי הז'אנר. הסיפורים שתרגמתי סופרו מפה לאוזן, נשלחו ברשימות תפוצה בדואר האלקטרוני, עובדו למצגות מרהיבות, נכנסו לרפרטואר של מספרי סיפורים מקצועיים, הוקראו בכיתות לימוד על ידי מורות, שבחרו להביא אותם כנושא לשיעור, וגם שימשו לא פעם בסיס לפעולות חברתיות בתנועות נוער ובמסגרות אחרות. תגובות נלהבות, מכתבי תודה והערכה, כמו גם בקשות לחיפוש סיפורים בנושאים שונים, זרמו ללא הרף אל תיבת הדואר שלי. התלהבות הקוראים הוכיחה לי כי אני לא יחידה באהבתי לסיפורים, ועודדה אותי להמשיך ולחפש עוד ועוד ולהגדיל את האוסף.

הסיפורים חולקו ל-19 קטגוריות המפורטות בתוכן העניינים, והם נוגעים כמעט בכל תחום מתחומי החיים: אהבה, משפחה, חברות, תחבולה ועורמה, אדם וגורלו, מורה ותלמיד, מוסר השכל ועוד.

לא כל סיפורי האתר נכללו בספר, כמותם צומצמה, והסיפורים המובאים כאן נבחרו בקפידה, כדי להכיל רק את המיטב שבהם.

בחלק מן הסיפורים ציינתי את ארץ המקור, אך אין להתפלא אם סיפור דומה מוכר מארץ או מתרבות אחרת. פעמים רבות סיפורים חוצים גבולות של מדינות, ומקבלים גרסה מקומית דומה, או שונה רק במעט מהמקור.

כך ייתכן גם שסיפורי עם, או משלים מפורסמים (של קרילוב, אזופוס ועוד) עשו דרכם אל הפולקלור של ארץ זו או אחרת, והפכו להיות סיפור עממי אותנטי כביכול לאותה תרבות. לפעמים תרגמתי גם כאלה, מבלי לדעת מהיכן צמחו.

כדרכם של סיפורי עם, קשה בדרך כלל להצביע על המקור המדויק שלהם. לרוב הם סופרו בעל פה והועברו מפה לאוזן, עד שמישהו טרח והעלה אותם על הכתב בשפתו. כל הסיפורים המובאים בספר, הגיעו לידי כשהם כתובים בשפה שאינה עברית, ואני תרגמתי, עיבדתי וערכתי אותם כך שיתאימו לקורא הישראלי.

השתדלתי שלא לגעת בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים, והשתמשתי רק בחומר שמופיע חופשי באינטרנט. אם חלק מהסיפורים יישמע מוכר, בצניעות רבה אגיד שקרוב לוודאי שהועתקו מהאתר שלי ולא להפך. תמיד חיפשתי ברשת רק סיפורים בשפה אחרת, והתרגום שלי לעברית נעשה בתום לב ומתוך כוונה ליהנות את הרבים.

חלפו כעשרים שנים מאז שהתחלתי לאסוף סיפורים, ועוד כעשר שנים מאז שהחלטתי להוציא את הספר לאור. עתה 'ימי הקורונה' פינו לי את הזמן המתאים והרי הספר לפניכם.

המלך וארבע נשותיו

היֹה היה פעם, לפני הרבה שנים, בממלכה רחוקה, מלך עשיר ולו ארבע נשים. את אשתו הרביעית אהב מכולן, ועטף אותה במחלצות פאר ובתכשיטי יוקרה נהדרים. הוא פינק אותה והביא לה את המטעמים הטובים ביותר. כל מה שנתן לה היה מן המשובח שבמשובחים.

גם את אשתו השלישית אהב המלך מאוד, ולקח אותה איתו למסעותיו בממלכות שכנות. משום מה, דווקא איתה תמיד הייתה לו הרגשה, שיום יבוא והיא תעזבנו ותלך עם אחר.

אם להודות על האמת, גם את אשתו השנייה אהב המלך לא מעט. היא הייתה אשת סודו ובת בריתו, ותמיד עזרה לו ותמכה בו בכול. כשנזקק לעצה חכמה, או כשהתאווה לשפוך את ליבו, תמיד הייתה היא הכתובת.

ואילו את אשתו הראשונה, זו שהייתה בת לוויה נאמנה במשך שנים ארוכות, ותרמה רבות, כדי לשמר את ממלכתו ואת עושרו, לא אהב המלך. על אף אהבתה הגדולה אליו, ומסירותה חסרת הגבולות, המלך בקושי זכר את קיומה.

ביום מן הימים, נפל המלך למשכב, ורופאיו בישרו לו כי ימיו ספורים. פנה המלך אל אשתו הרביעית ואמר לה: "אותך אהבתי יותר מכולן, והרעפתי עלייך מכל טוב, מנעמים ומתנות לרוב. עכשיו כשאני גוסס, ושעתי קרבה להסתלק מן העולם, האם תיאותי לבוא בעקבותיי ולהיות לי בת לוויה גם לאחר מותי?"

"בשום פנים ואופן לא!" ענתה האישה נחרצות. הפנתה לו את גבה והסתלקה מבלי לומר מילה נוספת. דבריה פילחו את ליבו כמו נעיצת פגיון.

פנה המלך אל אשתו השלישית ואמר לה: "תמיד אהבתי וכיבדתי אותך. עכשיו כשאני עומד למות, האם תתלווי אליי, כדי שלא אלך לבדי?" ענתה האישה ביהירות: "מה פתאום! החיים יפים כל כך! לאחר מותך אני מתכוונת להינשא בשנית!" ליבו צנח בקרבו והפך לקרח.

פנה המלך לאשתו השנייה, זו השקולה והתומכת: "תמיד פניתי אלייך בשעת צרה," אמר לה, "ואת היית אשת סודי ואמוני. האם כשאמות, תסכימי להצטרף אליי?"

ענתה לו אשתו השנייה ברוב היגיון ובכובד ראש: "צר לי, יקירי, הפעם לא אוכל לעזור לך. כל שאוכל לעשות למענך, זה ללוותך עד לקבר ולהיפרד ממך שם." תשובתה נפלה עליו כרעם ביום בהיר, והוא נותר הרוס ופגוע.

לפתע נשמע קול דקיק וחלוש: "אני אעזוב הכול ואלך איתך באשר תלך." הסתכל המלך וראה שהדוברת היא אשתו הראשונה. היא הייתה כה רזה ושדופה, כמעט שקופה ובלתי נראית, לאחר שנים של התעלמות והזנחה מצידו. עיניה שקועות בחוריהן ועורה חיוור. מאז שנפל למשכב, לא אכלה, לא שתתה ולא טיפלה בעצמה ימים רבים, מרוב דאגה לשלומו.

הביט בה המלך בכאב ובחרטה גדולה ואמר לה: "הייתי צריך לטפל בך ולדאוג לך טוב יותר במשך השנים, כשהייתה לי הזדמנות לכך. עכשיו כשאני על ערש דווי, לא אוכל כבר לעשות עבורך מאומה."

למעשה, לכולנו יש ארבע 'נשים'. האישה הרביעית היא הגוף שלנו. ככל שנשקיע בו ונטפח אותו ונדאג שייראה במיטבו - עם מותנו הוא עוזב אותנו.

האישה השלישית היא הרכוש שלנו, ההון שצברנו, הדברים הגשמיים שאספנו לאורך הדרך. עם מותנו, הכול הולך לאחרים.

האישה השנייה היא המשפחה והחברים. לא משנה כמה הם קרובים אלינו, כמה תומכים וכמה קשובים לצרכינו. בבוא היום, הכי רחוק שהם יכולים ללוות אותנו זה רק עד פתח הקבר, ולא עוד.

האישה הראשונה היא הנשמה שלנו. זו שלעיתים קרובות אנחנו מזניחים אותה במרוץ אחר הכסף והתהילה, הכוח וההשפעה, תענוגות והוויות העולם הזה. הנשמה שלנו היא היחידה שתבוא בעקבותינו לאן שנלך, גם לאחר מותנו. לכן, רגע אחד לפני שיהיה מאוחר - טפחו את הנשמה. עשו משהו בשבילה, ורק בשבילה, כדי שלא תצטמק ותדעך מ'תת תזונה'.

כמה שווה הממלכה
(סיפור עממי מעיראק)

חכם מוסלמי יצא מביתו ומארצו, והלך ימים ארוכים ברגל כשיעדו בגדאד, כדי לפגוש בה את הח'ליף הגדול הארון אל רשיד. הח'ליף מבגדאד נודע בגאוותו הרבה ובשחצנותו, ונהג להתפאר בפני כל שומע, שממלכתו היא הגדולה, החזקה והעשירה מכל ממלכות העולם.

כשהגיע החכם לחצר הארמון וביקש להתקבל אצל הח'ליף, הכניסוהו מייד. שמו הלך לפניו כאיש דת חשוב ורציני, ולארח אותו בארמון נחשב לכבוד רב. התייצב החכם לפני השליט רב העוצמה, ואמר לו: "הוד מעלתך, יש לי שאלה פשוטה לשאול אותך: אם חלילה היית מגיע למצב שאתה אבוד במדבר הצחיח, גרונך ניחר ואתה עומד למות מצמא ומהתייבשות, מה היית מוכן לתת בעבור כוס אחת של מים?" החליף לא היסס אפילו לשנייה אחת וענה: "הייתי נותן את חצי הממלכה שלי!" החכם המשיך: "ומה אם המים ששתית, מילאו אותך, באורח פלא, עד כדי כך שעמדת ממש להתפוצץ? הוי, ח'ליף נכבד, כשחייך כך בסכנת מוות, מה היית נותן על מנת לקבל כמה גלולות שירפאו אותך, וישאירו אותך בחיים?" שוב ענה לו השליט מייד, וללא כל היסוס: "מובן מאליו שהייתי נותן את המחצית השנייה של ממלכתי על מנת להינצל!"

אמר לו החכם: "אם כך, הוד מעלתך, מדוע אתה נוהג להתפאר כל כך בגודלה, בחוזקה ובשוויה של הממלכה שלך, כאשר אתה עצמך מוכן לוותר עליה בעבור כוס אחת של מים וחופן גלולות?"

המלך החכם
(סיפור עממי מהודו)

היֹה היה פעם מלך חכם ורב עוצמה, שניהל את ממלכתו ביד רמה. העם כולו ירא מפני עוצמתו, אך העריץ את חוכמתו. בלב העיר הייתה באר, שמימיה קרירים וצלולים, וממנה שתו כל התושבים לרוויה. גם המלך ואנשי חצרו, השתמשו במי הבאר, מכיוון שלא היה מקור מים אחר. לילה אחד, בשעה שכולם היו שקועים בשינה עמוקה, התגנבה מכשפה לעיר, טפטפה שבע טיפות של נוזל מוזר לתוך הבאר, ואמרה: ״מרגע זה, כל מי שישתה מים אלה, יהפוך למשוגע.״

למוחרת בבוקר לגמו כל התושבים מים מן הבאר המורעלת, למעט המלך וראש שריו, והפכו כולם למשוגעים, בדיוק כפי שניבאה המכשפה. המלך והשר הבכיר, שתו את מי הקנקן שהוכן בעבורם מבעוד לילה, ולפיכך לא נזקקו באותו בוקר למים מהבאר. עובדה זו עשתה אותם לשונים מכל שאר נתיני הממלכה. במשך כל אותו יום רעשו ורגשו הרוחות, כולם בטלו ממלאכה, ורק שׂחו בחדשות הנוראות שנלחשו מפה לאוזן, בסמטאות העיר ובכיכר השוק: ״המלך משוגע, המלך שלנו וראש שריו, איבדו את שכלם והגיונם. מובן שמלך משוגע אינו יכול לשלוט עלינו. אנו מוכרחים להדיחו מכיסאו.״ באותו ערב ציווה המלך למלא קנקן מוזהב במי הבאר. כשהובא אליו הקנקן, לגם ממנו ארוכות, ונתן גם לראש שריו ללגום לרוויה. רק אז ירדה שמחה גדולה על העיר, כיון שהמלך וראש שריו חזרו לשפיות דעתם, והיו כאחד האדם בממלכה.