מעגל מכושף

מיירון בוליטר השתמש במשקפת מקרטון כדי להביט בקהל העולה על גדותיו ולבוש בצורה מגוחכת. הוא ניסה להיזכר מתי השתמש בפעם האחרונה במשקפת צעצוע, וזיכרונות של מתנות לילדים החבויות באריזות משפחתיות של דגני בוקר הבהבו במוחו עד כדי כאב ראש.
מיירון צפה בגבר הנתון בגטקעס - גטקעס, ריבונו של עולם - ניצב מעל כדור לבן זעיר. הקהל הלבוש בצורה מגוחכת מלמל בהתרגשות. מיירון החניק פיהוק. האיש בגטקעס התכופף. הקהל הלבוש בצורה מגוחכת נע וזע במושביו, ואז שקע בשתיקה מפחידה. דממה מוחלטת השתררה במקום, כאילו אפילו העצים והשיחים והדשאים המטופחים להפליא עצרו את נשימתם הקולקטיבית.
ואז האיש בגעטקס הלם בכדור הקטן במקל.
הקהל התחיל לרחשש וללחשש בהברות בלתי מובנות. ככל שהכדור התרומם ועלה, כך עלתה גם עוצמת הרחשושים. לפתע אפשר היה לפענח מילים שלמות. ואחר כך גם משפטים. "יופי של מכת גולף", "זריקה מעולה", "מהלך יפהפה", "משחק גולף במיטבו". הם הדגישו את המילה "גולף", חשב לעצמו בוליטר הנמס לאור השמש הקופחת. כאילו מישהו היה עלול לחשוד בטעות שמדובר במקצה פרפר בבריכה האולימפית או בהתעמלות אמנותית, רחמנא ליצלן.
"מר בוליטר?"
מיירון הרחיק את משקפת הקרטון מעיניו. הוא רצה לצעוק איזו בדיחה, אבל חשש שהקהל של מועדון הגולף הסנובי והמפואר יראה בכך סימן לחוסר בגרות, ועוד בעיצומה של אליפות ארצות הברית הפתוחה. הוא הביט באיש סמוק הפנים, שנראה כבן שבעים.
"המכנסיים שלך," אמר מיירון.
"סליחה?"
"אתה פוחד להיפגע מעגלת גולף, נכון?"
המכנסיים המדוברים היו בצבע כתום צהוב, בגוון מעט יותר זרחני מזה של זיקוקי יום העצמאות. למען ההגינות, יש לציין שבגדיו של האיש לא בלטו במיוחד. רוב הנוכחים נראו כאילו התעוררו בבוקר ושאלו את עצמם איזה לבוש יוכלו ללבוש כך שיתנגש בשאר העולם החופשי. גוונים של כתום וירוק, שאפשר למצוא בדרך כלל רק בשלטי ניאון מחרידים במיוחד, שלטו בסביבה. צהוב וגוונים מוזרים של סגול התגלו אף הם כלהיטים - משולבים יחדיו לא אחת - ונראו כהצעה שנדחתה למדים של נבחרת מעודדות בתיכון שכוח אל. זה היה כאילו מישהו עשה ככל יכולתו לערער את היופי האנושי, מתנת האל, שהציף את המקום. או שאולי מדובר במשהו אחר. אולי לבגדים הכעורים היה הסבר היסטורי מעשי יותר. אולי אי אז בימי קדם, כשהטבע היה פראי וחופשי יותר, שחקני גולף התלבשו כך כדי להדוף מעליהם חיות בר מסוכנות.
תיאוריה יפה.
"אני צריך לדבר איתך," לחש האיש המבוגר. "זה דחוף."
הלחיים העגולות והעליזות הבליעו את העיניים המתחננות. "בבקשה," הוסיף.
"מה העניין?" שאל מיירון.
האיש החווה בצווארו, כאילו הצווארון שלו חונק אותו. "אתה סוכן ספורטאים, נכון?"
"כן."
"אתה כאן כדי למצוא לקוחות?"
מיירון צמצם את עיניו. "איך אתה יודע שלא באתי לפה כדי להתפעל מהחיזיון המרהיב של אנשים מבוגרים שהולכים ברגל?"
האיש המבוגר לא חייך, אבל שחקני גולף מעולם לא נודעו בחוש הומור מפותח. הוא עיקל שוב את צווארו והתקרב אל מיירון. לחישתו היתה צרודה.
"אתה מכיר את השם ג'ק קולדרן?" שאל.
"בטח," ענה מיירון.
אם האיש היה שואל את אותה שאלה אתמול, למיירון לא היה מושג. הוא לא התעניין בגולף עד כדי כך (או בכלל לא), וג'ק קולדרן לא היה אלא שכיר חרב בעשרים השנים האחרונות, בעל מלאכה אפור. אבל, לפתע פתאום ולמרבה הפלא, הוביל קולדרן ביומה הראשון של אליפות ארצות הברית הפתוחה ועמד לנצח בפער ניכר גם בסיבוב השני. "מה איתו?"
"ולינדה קולדרן?" שאל האיש. "אתה יודע מי היא?"
השאלה הזאת קלה יותר. לינדה קולדרן היא אשתו של ג'ק, ושחקנית הגולף המצליחה ביותר בעשור האחרון.
"כן, אני יודע מי היא," אמר מיירון.
האיש רכן קרוב יותר ועיוות שוב את צווארו. זה מתחיל לעצבן - וקיימת סכנה שזה גם מידבק. מיירון מצא עצמו נלחם בתשוקה לחקות את התנועה. "הם בצרות גדולות," לחש האיש המבוגר.
"אם תעזור להם, תרוויח שני לקוחות חדשים."
"איזה מין צרות?"
האיש הביט סביבו. "בבקשה," אמר. "יש פה יותר מדי אנשים. בוא איתי."
מיירון משך בכתפיו. אין סיבה לא לבוא איתו. זה הבן אדם הראשון שיצר איתו קשר מאז שחברו ושותפו העסקי וינדזור לוקווד השלישי - וין, בקיצור - גרר אותו בכוח לזירת השמחה. אליפות ארצות הברית הפתוחה מתקיימת במגרשי מריון - מגרשה הביתי של משפחת לוקווד במיליארד השנים האחרונות - ווין הרגיש שזאת תהיה הזדמנות פז למיירון לרכוש לעצמו כמה לקוחות מובחרים.
מיירון לא היה בטוח כל כך. ככל שהצליח להעריך, המרכיב המרכזי שהפריד בינו ובין גדודי הסוכנים צמאי הדם שפשטו בהמוניהם על המדשאות המוריקות של מועדון הגולף היוקרתי היה סלידתו הצרופה מגולף. לא הדרך האידיאלית, מן הסתם, לקנות לו אוהדים.
מיירון בוליטר ניהל את מ"ב ייצוג ספורטאים, סוכנות לייצוג ספורטאים - כמה מפתיע - שמשרדיה ממוקמים בפארק אווניו בניו יורק. הוא שכר את המקום משותפו לחדר לשעבר במעונות הסטודנטים, וין, בנקאי השקעות מצליח ועשיר, שמשפחתו היא הבעלים של חברת לוק הורן אחזקות באותו בניין משרדים. מיירון טיפל במשאים ומתנים ובסגירת החוזים ללקוחותיו. וין, מיועצי ההשקעות המובילים והמוערכים ביותר בארצות הברית, ניהל את כספי הספורטאים בסוכנות. חברת הצוות הנוספת, אספרנזה דיאז, היתה ממונה על כל השאר. שלוש זרועות צמודות אך עצמאיות, בדיוק כמו בממשלה האמריקאית. פטריוטי מאוד.
האיש המבוגר הוביל את מיירון דרך ההמון המתגודד, וגברים בז'קטים ירוקים - עוד מראה מקובל במגרשי גולף, אולי כסוג של הסוואה מפני הדשא - בירכו אותו בלחישות "מה העניינים, באקי" או "אתה נראה טוב, באקסטר" או "יום יפה לגולף, באקארו". לכולם היה מבטא מתפנק ומלוקק שנטף השכלה, ממון, מעמד וייחוס. מיירון חשב להעיר משהו על כך שאיש מבוגר מכונה "באקי", אבל אז נזכר ששמו מיירון ושלמי שגר בבית זכוכית מוטב לא ליידות אבנים וכל זה.
כמו כל אירוע ספורט אחר בעולם החופשי, זירת המשחקים עצמה נראתה כמו לוח מודעות ענק יותר מאשר שדה תחרותי. למרבה האירוניה, אליפות ארצות הברית הפתוחה ממוסחרת פחות מטורנירים אחרים, שמכרו אפילו את שמם לנותני חסויות.
האיש המבוגר הוליך אותו לעבר מגרש חנייה אגדי. מרצדס היתה המכונית הזולה ביותר בשטח. מיירון הבחין ביגואר של וין. השלט הכריז: חנייה לחברים בלבד.
"אתה חבר במועדון הגולף," אמר מיירון, חד אבחנה כתמיד.
האיש פיתל את צווארו במין תנועת אישור רופפת. "אני ממשפחת המייסדים של המועדון," אמר במבטא מצוחצח עד כדי גיחוך. "בדיוק כמו החבר שלך וין."
מיירון נעצר והביט באיש. "אתה מכיר את וין?"
האיש חייך קלות ומשך בכתפיו. תגובה נטולת התחייבות.
"עוד לא אמרת לי מה שמך," העיר מיירון.
"סטון באקוול," ענה האיש והושיט את ידו ללחיצה. "כולם קוראים לי באקי."
מיירון לחץ את היד המושטת.
"אני גם אבא של לינדה קולדרן," הוסיף האיש.
באקי פתח דלת של קדילק כחולה והם נכנסו לתוכה. הוא התניע את הרכב. ברדיו התנגנה מוזיקת מעליות רכה עד חסרת דופק, וליתר דיוק: גרסה דביקה במיוחד של "טיפות גשם נופלות על ראשי". מיירון מיהר לפתוח חלון כדי ליהנות מאוויר צח ומרעש חיצוני. כל רעש היה עדיף על הצלילים האלה.
החנייה במגרש היתה מותרת לחברי המועדון בלבד, ועל כן לא היתה בעיה מיוחדת לצאת משם. הם פנו ימינה בסוף השביל ואז שוב ימינה. באקי השתיק את הרדיו, למרבה החסד והחמלה. מיירון הכניס את ראשו בחזרה פנימה.
"מה אתה יודע על הבת שלי ובעלה?" שאל באקי.
"לא הרבה."
"אתה לא חובב גולף גדול, מר בוליטר, נכון?"
"לא ממש."
"גולף הוא ספורט נפלא באמת," אמר באקי והוסיף, "אם כי המילה ספורט לא עושה איתו צדק."
"אהה," אמר מיירון.
"זה משחק של נסיכים." פניו הסמוקים של באקי זהרו קלות, ועיניו התרחבו באקסטזה דתית. קולו היה נמוך ומלא יראת כבוד. "אין דבר שישווה לגולף, לידיעתך. אתה לבדך נגד המגרש. בלי תירוצים. בלי שותפים לקבוצה. בלי מהלכים שגויים. זאת הפעילות הטהורה ביותר שיש."
"אהה," אמר מיירון שוב. "תראה, מר באקוול, אני לא רוצה להישמע לא מנומס או משהו כזה, אבל אתה מוכן לומר לי בבקשה מה העניין?"
"בבקשה קרא לי באקי."
"בסדר. באקי."
הוא הנהן בראשו לאות הסכמה. "אני מבין שאתה ווינדזור לוקווד יותר מסתם שותפים עסקיים."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מבין שאתם מכירים הרבה מאוד שנים. הייתם שותפים לחדר באוניברסיטה, זה נכון?"
"למה אתה שואל על וין כל הזמן?"
"האמת היא שבאתי למועדון כדי למצוא אותו," אמר באקי. "אבל אני חושב שעדיף ככה."
"מה עדיף?"
"לדבר איתך קודם. אולי אחר כך... טוב, נראה מה יהיה. אין לי יותר מדי תקוות."
מיירון הנהן בראשו. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."
באקי פנה לרחוב סמוך שנקרא רחוב בית הגולף. הם כל כך יצירתיים ומלאי דמיון שם, בעולם הגולף.
מימין היה המגרש, ומשמאל בתי אחוזה מרשימים עד מאיימים. דקה לאחר מכן נכנס באקי לשביל מעגלי. לפניו ניצב בית אבן גדול למדי, עם גדר לבנה וערוגת צבעונים ושני עצי אדר - אחד מכל צד בכניסה. מרפסת גדולה היתה ממוקמת מימין. המכונית נעצרה, ולרגע אחד איש מהם לא זז.
"מה קורה פה, מר באקוול?" שאל מיירון.
"יש לנו בעיה," ענה באקי.
"איזו מין בעיה?"
"אני מעדיף לתת לבת שלי להסביר לך." הוא שלח יד אל דלת המכונית.
"למה באת אלי?" שאל מיירון.
"אמרו לנו שתוכל לעזור."
"מי אמר לך דבר כזה?"
באקוול התחיל לפתל את צווארו במשנה מרץ. החיבור של ראשו לשאר הגוף נראה רופף פתאום. לבסוף, אחרי שהחזיר לעצמו איכשהו את שיווי המשקל והשליטה על הראש, הצליח להיישיר מבט אל מיירון.
"אמא של וין," אמר.
גופו של מיירון התאבן. לבו צנח אל תהום אפלה. הוא פתח את פיו, סגר אותו וחיכה. באקוול יצא מהמכונית ופנה לעבר דלת הכניסה לבית. כעבור עשר שניות התחיל מיירון ללכת אחריו.
"וין לא יעזור לך," אמר מיירון.
באקוול הנהן בראשו. "לכן באתי אליך ראשון."
הם צעדו בשביל לבֵנים והגיעו לדלת פתוחה למחצה. באקוול הדף אותה. "לינדה?"
לינדה קולדרן עמדה לפני מכשיר טלוויזיה בסלון. מכנסיה הלבנים הקצרים וחולצתה הצהובה ונטולת השרוולים חשפו גוף גמיש ומוצק של ספורטאית. היא היתה גבוהה, עם שיער שחור קצר וחצוף ושיזוף שהדגיש את שריריה הארוכים והחלקים. הקמטים מסביב לפיה ולעיניה הסגירו את גילה - שנות השלושים המאוחרות - ומיירון הבין מיד מה הפך אותה לחביבת המפרסמים ונותני החסויות. היה איזה זוהר פראי באישה הזאת, יופי שנבע מתחושת כוח ולא מעידון.
היא צפתה בשידור טורניר הגולף בטלוויזיה. מעל המכשיר היו מסודרות תמונות משפחה ממוסגרות. ספות גדולות ועמוסות כריות יצרו צורת V באחת מפינות החדר. מרוהט בטוב טעם, יחסית לשחקנית גולף. בלי ירוק מזעזע, בלי שטיח דמוי דשא. בלי עבודות אמנות בנושא גולף, הנמצאות באותה רמה אסתטית של ציורי כלבים משחקים פוקר, ובלי מקלות וכדורים ייצוגיים המשתלשלים מראש צבי מפוחלץ על הקיר.
לינדה קולדרן הפנתה אליהם לפתע את מבטה וירתה מבט נוקב במיירון. "חשבתי שתביא את ג'ק," אמרה לאביה.
"הוא עוד לא סיים את המשחק."
לינדה הצביעה על מסך הטלוויזיה. "הוא תכף מסיים. חשבתי שתחכה לו."
"הבאתי את מר בוליטר במקומו."
"את מי?"
מיירון צעד קדימה וחייך. "אני מיירון בוליטר."
לינדה קולדרן סקרה אותו במהירות ואז פנתה שוב לאביה. "מי זה, לעזאזל?"
"זה האיש שקיסי סיפרה לי עליו," אמר באקוול.
"אמא של וין."
"אה," אמר מיירון. "כן."
לינדה קולדרן אמרה, "אני לא רוצה אותו פה. תיפטר ממנו."
"לינדה, תקשיבי לי. אנחנו זקוקים לעזרה."
"לא ממנו."
"לו ולווין יש ניסיון בדברים האלה."
"וין," היא אמרה באטיות, "הוא פסיכופת."
"אה," אמר מיירון, "אז את מכירה אותו ממש טוב?"
לינדה קולדרן הואילה סוף סוף להתייחס למיירון במידה של רצינות. עיניה העמוקות והחומות פגשו את עיניו. "לא דיברתי עם וין מאז שהוא היה בן שמונה," אמרה. "אבל לא צריך לזנק לתוך מדורה בשביל לדעת שהיא חמה."
מיירון הנהן בראשו. "דימוי נחמד."
היא נענעה בראשה והביטה שוב באביה. "אמרתי לך קודם: בלי משטרה. נעשה מה שהם אומרים."
"אבל הוא לא משטרה," אמר אביה.
"ואסור לך לספר לאף אחד."
"סיפרתי רק לאחותי," מחה באקי. "היא בחיים לא תגיד כלום."
מיירון הרגיש שגופו שוב מקשיח. "רגע אחד," אמר לבאקי. "אמא של וין היא אחותך?"
"כן."
"אתה דוד של וין." מיירון הביט בלינדה קולדרן. "ואת בת דודה מדרגה ראשונה של וין."
לינדה קולדרן הסתכלה עליו כאילו בזה הרגע השתין על הרצפה. "עם כזאת אינטליגנציה מבריקה ויכולת ניתוח גאונית," אמרה, "אני ממש מאושרת שאתה בצד שלנו."
כולם חכמולוגים, כולם.
"אם זה עדיין לא ברור לך, מר בוליטר," המשיכה לינדה, "אני אוכל לצייר לך את העץ המשפחתי."
"את מוכנה להשתמש בהרבה צבעים יפים?" אמר מיירון. "אני אוהב צבעים יפים."
היא העוותה את פניה והפנתה לו שוב את גבה. ג'ק קד לקהל, שהריע בהתלהבות מנומסת. לפי לוח התוצאות הממוחשב, מקומו בדירוג הכללי שוב נסק בחדות.
לינדה קולדרן הנידה בראשה. "בן זונה מסכן."
מיירון לא אמר מילה. גם באקי בחר לשמור על שתיקה.
"עשרים ושלוש שנים הוא חיכה לרגע הזה," אמרה לינדה. "והוא בוחר דווקא בעיתוי הזה."
מיירון הציץ בבאקי. באקי הציץ בחזרה ונענע בראשו.
לינדה קולדרן בהתה בטלוויזיה עד אשר בעלה יצא מהתמונה. היא נשמה נשימה עמוקה והביטה במיירון. "תבין, מר בוליטר, ג'ק מעולם לא ניצח בטורניר מקצועי. הכי קרוב שהוא אי פעם הגיע לזה היה בשנה הראשונה שלו כשחקן מקצועי, בגיל תשע עשרה. זאת היתה הפעם האחרונה שאליפות ארצות הברית הפתוחה התקיימה במועדון מריון. אולי אתה זוכר את הכותרות."
הוא זכר. עיתוני הבוקר היום שחזרו אותן במקצת. "הוא הוביל ואז איבד את היתרון, משהו כזה?"
לינדה קולדרן נחרה בבוז. "זה בלשון המעטה, אבל כן. הקריירה שלו דשדשה מאז והיתה לגמרי לא מרשימה. היו שנים שהוא אפילו לא התקבל לתחרויות זוטרות."
"ועכשיו הוא שוב בחר בתחרות הכי חשובה בשביל לעשות קאמבק," אמר מיירון, "אליפות ארצות הברית הפתוחה."
לינדה נעצה בו מבט משונה ושילבה את זרועותיה מתחת לחזה. "השם שלך נשמע לי מוכר," אמרה. "שיחקת פעם כדורסל, נכון?"
"נכון."
"בליגת המכללות. צפון קרוליינה?"
"דיוק," תיקן אותה.
"נכון, דיוק. נזכרתי. התרסקה לך הברך אחרי המיונים לליגות המקצוענים."
מיירון הנהן בראשו באטיות.
"זה היה סוף הקריירה שלך, נכון?"
מיירון הנהן שוב.
"זה בטח היה קשה," היא אמרה.
מיירון שתק.
היא נופפה בידה בביטול. "מה שקרה לך זה שום דבר לעומת מה שקרה לג'ק."
"למה את אומרת את זה?"
"אתה נפצעת. זה אולי היה קשה, אבל לפחות זאת לא היתה אשמתך. ג'ק היה כל כך קרוב לניצחון וראה אותו חומק לו מבין האצבעות. זה כמו לאבד אליפות כדורסל בשנייה האחרונה אחרי שבדקה האחרונה למשחק הובלת ביתרון של עשר נקודות. הוא לא חזר להיות אותו בן אדם אחרי ההפסד. הוא מעולם לא התאושש ולא התגבר על זה. הוא העביר את כל החיים שלו מאז בהמתנה להזדמנות נוספת. הזדמנות לתיקון ולגאולה." היא הפנתה את מבטה שוב אל מסך הטלוויזיה. לוח התוצאות הממוחשב הופיע שנית. ג'ק קולדרן עדיין הוביל, בהפרש של תשע נקודות.
"אם הוא יפסיד שוב..."
היא לא טרחה לסיים את המשפט. שלושתם עמדו שם ולא אמרו מילה. לינדה בהתה בטלוויזיה. באקי פיתל את צווארו, עיניו לחות, פניו רועדים ועל סף בכי.
"אז מה קרה, לינדה?" שאל מיירון.
"הבן שלנו," היא ענתה. "מישהו חטף את הבן שלנו."